Shvouoth
Daf 23a
משנה: שְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן נוֹהֶגֶת בָּאֲנָשִׁים וּבַנָּשִׁים וּבָֽרְחוֹקִים וּבַקְּרוֹבִים בַּכְּשֵׁירִים וּבַפְּסוּלִים בִּפְנֵי בֵית דִּין וְשֶׁלֹּא בִפְנֵי בֵית דִּין מִפִּי עַצְמוֹ. וּמִפִּי אֲחֵר אֵינוֹ חַייָב עַד שֶׁיִּכְפּוֹר בּוֹ בְּבֵית דִּין דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים בֵּין מִפִּי עַצְמוֹ בֵּין מִפִּי אֲחֵרִים כֵּיוָן שֶׁכָּפַר בּוֹ חַייָב. וְחַייָב עַל זְדוֹן שְׁבוּעָה וְעַל שִׁגְגָתָהּ עִם זְדוֹן הַפִּיקָּדוֹן וְאֵינוֹ חַייָב עַל שִׁגְגָתוֹ. וּמֶה חַייָב עַל זְדוֹנָהּ אָשָׁם בְּכֶסֶף שְׁקָלִים׃
Traduction
Le serment relatif aux dépôt a lieu pour les hommes et les femmes, pour les parents du demandeur et pour ceux qui ne le sont pas, par devant le tribunal ou en dehors, mais seulement si le serment émane de la bouche même de celui qui le prête, non s’il est émis par d’autres; en ce cas, il est seulement coupable s’il le nie devant le tribunal. Tel est l’avis de R. Meir; selon les autres sages, soit que le serment émane de la bouche même de celui qui le prête, soit que d’autres l’émettent, celui qui le nie est aussitôt coupable. On est coupable d’avoir émis volontairement un faux serment, même en ignorant quelle est la pénalité, si l’on a conscience du mensonge au sujet d’un dépôt, mais on n’est pas coupable si ce dernier fait aussi a eu lieu par erreur. Pour le faux serment volontaire, la culpabilité entraîne l’obligation d’un sacrifice de péché valant deux sicles d’argent.
Pnei Moshe non traduit
מתני' שבועת הפקדון נוהגת באנשים ובנשים. איידי דתנא בשבועת העדות באנשים ולא בנשים תנא נמי הכא לכולהו:
ובקרובים. שבעל הפקדון קרוב לזה שהפקדון אצלו:
בפני ב''ד ושלא בפני ב''ד. אם מפי עצמו נשבע שהוציא שבועה מפיו או שענה אמן אחר השבועה ואח''כ הודה חייב בקרבן דכתיב וכחש בעמיתו כל דהו:
ומפי אחרים. ולא ענה אמן כגון משביע אני עליך שתחזור לי הפקדון ואמר אין לך בידי כלום אינו חייב עד שיכפור בב''ד:
וחכמים אומרים וכו'. והלכה כחכמים:
וחייב על זדון שבועה. דלא כתיב בהו ונעלם וזדון השבועה הוא שזכור הוא הכל על הפקדון ויודע ג''כ שנתחייב על כפירתו קרבן:
ועל שגגתה עם זדון הפקדון. שיודע הוא ששבועה זו אסורה אבל לא ידע שחייבין עליה קרבן וזכור הוא שהפקדון אצלו:
ואינו חייב על שגגתו. ששכח שיש אצלו הפקדון ונשבע ואח''כ ידע דאנוס הוא:
אשם בכסף שקלים. הקנוי בשני סלעים דבאשם מעילות כתיב איל אשם בערכך כסף שקלים וילפינן בכריתות דכל אשמות הן בכסף שקלים:
רִבִּי יָסָא בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. רִבִּי מֵאִיר הִיא דְאָמַר. מִמַּשְׁמַע לָאו אַתָּה שׁוֹמֵעַ הֵין. אַל יַכֶּכְּךָ אִם תָּבוֹא וּתְעִידֵינִי. הָא אִם לֹא תָבוֹא וּתְעִידֵינִי יַכֶּכְּךָ. אֵין לִי אֶלָּא אָלָה שֶׁיֵּשׁ עִמָּהּ שְׁבוּעָה. מְנַיִין שֶׁאֵין עִמָּהּ שְׁבוּעָה כְּשֶׁיֵּשׁ עִמָּהּ שְׁבוּעָה. תַּלְמוּד לוֹמַר וְשָֽׁמְעָה אָלָה וְשָֽׁמְעָה קוֹל. לַעֲשׂוֹת שֶׁאֵין עִמָּהּ אָלָה כְּשֶׁיֵּשׁ עִמָּהּ אָלָה. הָא אָלָה בְלֹא שְׁבוּעָה לֹא. רִבִּי יָסָי בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. 23a לֹא שַׁנְייָא. הִיא אָלָה בְלֹא שְׁבוּעָה הִיא שְׁבוּעָה בְלֹא אָלָה.
Traduction
Selon R. Yossa au nom de R. Yohanan, c’est l’avis de R. Meir, de pouvoir déduire de la négation ce qui est à comprendre sous la forme affirmative (101)''Cf. (Nedarim 1, 4); ci-après 7, 1.''. Ainsi, en disant: ''Dieu ne te frappera pas si tu viens témoigner pour moi'', c’est dire: Si tu ne viens pas témoigner, Dieu te frappera. On sait ainsi quelle est la règle pour l’objurgation accompagnée de serment; d’où sait-on qu’il en est aussi de même (102)Cf. Sota 2, 6. s’il n’y pas de serment exprimé? C’est pourquoi il est dit (Lv 5, 1): Elle entend l’objurgation; il faut avoir entendu une voix pour qu’il y ait délit. Peut être au contraire ce texte enseigne-t-il que le serment pourra être, ou non, accompagné d’objurgation, tandis que l’objurgation ne peut pas avoir lieu sans serment? Il n’y a pas de différence, répond R. Yossé au nom de R. Yohanan, entre l’objurgation ou le serment; l’un ou l’autre peut indifféremment être isolé ou non.
Pnei Moshe non traduit
ר''מ היא. הא דר' יסא בשם ר' יוחנן גרסי' לה בנדרים פ''ק הלכה ד' לקרבן לא אוכל לך ר''מ אוסר וקאמר התם דר''מ לטעמיה דאית ליה באיסורא מכלל לאו אתה שומע הן כדאמר הכא ומפרש דהתם נמי ה''ק לא לקרבן יהא מה שלא אוכל מן דילך הא מה שאוכל מן דילך קרבן הוא וקאמר דהכא נמי היינו טעמיה דמשמע אל יככה אלהים אם תבוא ותעידוני הא אם לא תבא ותעידוני יככה:
לעשות וכו'. קושיא היא דמנין ללמוד מכאן על האלה בלא שבועה דילמא על השבועה בלא אלה אתי קרא ללמד ומשום דאין אלה בלא שבועה כדכתיב והשביע הכהן את האשה בשבועת האלה והלכך כתיב הכא ושמעה קול למידרש לעשות שבועה שאין עמה אלה כמו שיש עמה אלה אבל אלה בלא שבועה לא מיתרבי מקרא:
לא שניא. אין חילוק ביניהם דהכי מידרש או קול לחוד או אלה לחוד והיא אלה בלא שבועה והיא בשבועה בלא אלה דשניהם נתרבו:
הדרן עלך שבועת העדות
Shvouoth
Daf 23b
הלכה: שְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן כול'. תַּנֵּי. מִפִּי עַצְמוֹ בִשְׁבוּעַת הָעֵדוּת מָהוּ לִהִיוֹת כְּאָלָה. מִפִּי עַצְמוֹ בִשְׁבוּעַת הַפִּיקָּדוֹן מָהוּ לִהִיוֹת כְּאָלָה. אָמַר רִבִּי יּוֹסֵי. מִכֵּיוָן דִּכְתִיב נֶפֶשׁ נֶפֶשׁ כְּמַה שֶׁכּוּלְּהוֹן כָּאן וְכוּלְּהוֹן כָּאן. אָמַר רִבִּי מָנָא. אָלָה בְבֵית דִּין מַחֲלוֹקֶת רִבִּי מֵאִיר וַחֲכָמִים. וְכִחֵ֨שׁ בַּֽעֲמִית֜וֹ. לִכְשֶׁיָּצָא ווִידּוּיוֹ בִשְׁבוּעָה. פְּרָט לִמְכַחֵשׁ בְּאֶחָד הַשּׁוּתָפִין. פְּרָט לִמְכַחֵשׁ בְּעֵדִים וּבִשְׁטָר. אָמַר רִבִּי יּוֹסֵי. הָדָא אָֽמְרָה. שְׁנַיִם שֶׁלָּווּ מֵאֶחָד אַף עַל גַּב דְּלָא כָֽתְבִין. אַחֲרָאִין וְעָֽרְבָאִין זֶה לָזֶה. אַחֲרָאִין וְעָֽרְבָאִין זֶה לָזֶה. וְלָא עָֽבְדִין כֵּן. שְׁנַיִם שֶׁהִפְקִידוּ כְּאֶחָד וּבִיקֵּשׁ הָאֶחָד לִיטּוֹל אֶת שֶׁלּוֹ אֵין שׁוֹמְעִין לֹו. וְיֵעָשֶׂה כְכוֹפֵר בְּחֶלְקוֹ וִיהֵא חַייָב. אֶחָד שֶׁהִפְקִיד לִשְׁנַיִם. כָּפַר בּוֹ זֶה חַייָב. כָּפַר בּוֹ זֶה חַייָב. 23b הִפְקִיד לָהֶם שָׁוֶה פְרוּטָה. לֹא נִמְצָא מֵבִיא קָרְבָּן עַל חֲצִי פְרוּטָה. וּמָה כָא. אִילּוּ נִשְׁבָּע וְנִשְׁבָּע וְנִשְׁבָּע שֶׁמָּא אֵין מֵבִיא קָרְבָּן עַל חֲצִי פְרוּטָה. תַּמָּן כָּל שְׁבוּעָה חָלָה עַל שָׁוֶה פְרוּטָה. הָכָא אֵין שְׁבוּעָה חָלָה עַל שָׁוֶה פְרוּטָה.
Traduction
Comme on a enseigné que le serment émis par soi-même (spontanément) est applicable au serment de témoignage, en est-il de même pour l’objurgation seule? De plus, admettant que le premier point soit déduit du serment imposé en justice, quelle est la règle pour un serment spontané de dépôt, où l’objurgation est seule? R. Yossé répond: comme on a déjà déduit (4, 2) un de ces points de l’autre, par analogie des mots répétés personne, la comparaison est établi pour le tout (et les 2 genres de serments seront semblables). Selon R. Mena, la question de gravité de l’objurgation en justice (imposée par d’autres) est en discussion entre R. Meir et des autres docteurs de la Mishna (103)''Selon R. Meir, l'objurgation pour un dépôt n'a lieu qu'en justice, par déduction du témoignage; selon les autres docteurs, partout où le faux serment se produit, c'est un acte coupable.''. Il est dit (ibid. 21): S’il nie à son prochain le dépôt confié, etc.; si le faux serment émis le décharge de la dette contractée, qu’en réalité il doit, son auteur est soumis à la peine du sacrifice, à l’exclusion de celui qui nie un dépôt réclamé par deux associés déposants (comme la réclamation isolée est nulle, le refus l’est aussi), et à l’exclusion de celui qui nie une dette confirmée par témoins ou par contrats (une telle négation, étant nulle, n’entraîne pas pénalité). Ceci prouve, dit R. Yossé, que lorsque deux individus ont emprunté à un tiers, ils deviennent par le fait du contrat solidaires et responsables l’un de l’autre, lors même que le contrat n’a pas formulé cette dernière clause. Pourtant, c’est l’usage de stipuler cette clause. Si deux personnes ont confié à un tiers un seul dépôt, et l’une d’elles veut retirer la part, le dépositaire ne peut pas la délivrer; sans quoi celui-ci pourrait devenir le négateur d’une part, et devenir passible du sacrifice pour faux serment, en raison de l’aptitude à se dégager ainsi d’une partie de son dû (or, de ce que l’on a écarté précédemment la culpabilité, il résulte qu’on n’écoute pas la demande isolée). Si une personne a confié un dépôt à deux individus, la négation de chacun des deux suscite la culpabilité entière.S’il est vrai que chaque négation est aussi coupable, que dire au cas où le dépôt confié ne vaut qu’une prouta, et imposerait-on au négateur d’une demi-prouta la peine d’un sacrifice? Or, le présent cas ressemble au dépôt effectué près de 2 ou 3 personnes, confiant à chacune une demi-prouta; est-ce qu’en cas de réclamation par serment à chacune, suivie de refus, chacune serait sujette pour si peu à offrir un sacrifice? Il y a une distinction à noter, fut-il répondu, en ce que pour le dépôt effectué auprès de deux individus, chaque serment s’applique à la valeur entière d’au moins une prouta; tandis qu’en cas de dépôt d’une demi-prouta, le serment est inapplicable faute de valeur (et l’auteur reste absous).
Pnei Moshe non traduit
גמ' תני מפי עצמו בשבועת העדות. תנינן לעיל דמפי עצמו נוהג בשבועת העדות ואע''ג דלא כתיבא והשתא מיבעיא לן מהו להיות באלה מפי עצמו אע''פ שאין עמה שבועה מי ילפינן לה ממושבע מפי אחרים דכתיבא בעדות וכתיב ושמעה קול אלה וילפינן בסוף פרק דלעיל דאלה שאין עמה שבועה כשיש עמה דמיא ומיהו במפי עצמו מיבעיא לן:
בשבועת הפקדון מהו להיות באלה. את''ל דמפי עצמו דעדות ילפינן לה מפי אחרים דכתיב בה גופה אכתי מיבעיא לן בשבועת הפקדון דלא כתיב בה אלה מהו אם מהני בה אלה אע''פ שאין עמה שבועה:
מכיון דכתיב נפש נפש. ואמרינן לקמן דילפינן מושבע מפי אחרים בפקדון משבועת העדות בג''ש דנפש נפש וא''כ לכולא מילתא ילפינן מהתם וכמו דבעדות ילפינן לעיל דאלה שאין עמה שבועה נוהג בה ה''נ בפקדון דכמה שכולהון כאן כמאן דכתיבא בה גופא דמי וכן מה שכתוב בפקדון והיינו שבועה מפי עצמו כמה דכתיב בעדות דמי כדאמרינן בפרק דלעיל דמפי עצמו בעדות נפקא לן בג''ש מפקדון:
ר' מנא. קאמר דאלה בב''ד בפקדון והיינו במושבע מפי אחרים דאינה נוהגת אלא בב''ד לר''מ תליא בפלוגתייהו גופה במה דפליגי ר''מ וחכמים במתני' דלר''מ דס''ל דון מינה ומינה כדאמרינן בפרק דלעיל ולקמן בהלכה ב' ומהאי טעמא ס''ל דמפי אחרים בפקדון אינו נוהג אלא בב''ד דלכולא מילתא ילפינן לה מעדות והתם בב''ד דוקא דאם לא יגיד כתיב במקום שאם היה מגיד היה זה מתחייב וה''נ לענין אלה יליף לה פקדון מעדות אבל לחכמים דס''ל דון מינה ואוקי באתרה לאחר דילפינן פקדון מעדות למושבע מפי אחרים אוקי באתרה כמו דמפי עצמו דאיירי בפקדון אפי' חוץ לב''ד הוא דוכחש בעמיתו כתיב כל מקום שכיחש וה''נ לענין אלה אוקי באתרא דלא כתיבא בפקדון אלא ונשבע על שקר הוא דכתיב:
וכחש בעמיתו. בפקדון וגו' ונשבע על שקר כתיב ודרשינן לכשיצא וידויו בשבועה כלומר שיצא מדין חובו והודאתו אם היה מודה בשבועה זו שאם היה מודה היה חייב לשלם ועכשיו בשבועה זו נפטר מן החוב ונמצא יצא הודאתו וחובו בשבועה ובהא הוא מיחייב קרבן:
פרט למכחש באחד השותפין. כגון שנים שהפקידו אצל אחד ובא אחד מהם ותבעו וכפר בו ונשבע פטור מקרבן וטעמא משום שלא היה חייב ולא רשאי ליתן לאחד מהן חלקו עד שיבואו שניהם כדמפרש לקמן ונמצא שלא היתה הודאתו אם היה מודה מחייבתו ליתן לזה כלום עד שיבא עמו חבירו והלכך לא נתחייב בשבועתו:
פרט למכחש בעדים ובשטר. דאם מכחש הוא בחוב שיש עליו עדים או שטר כפירתו לאו כפירה היא ולא מיחייב עלה קרבן שבועה:
הדא אמרה שנים שלוו מאחד אע''ג דלא כתבו אחראין וערבאין זה לזה. אלא כתבו אנו פלוני ופלוני לוינו מפלוני מנה אפ''ה אחראין וערבאין זה לזה הן ויכול לתבוע מכל אחד מהם לשלם לו הכל ואין כל אחד נפטר אם יתן חלקו דכי היכי דאמרינן בשנים שהפקידו אצל אחד שאין כל אחד מהן יכול לומר להנפקד תן לי חלקי שיש לי אצלך משום שהנפקד אומר לו לא נתחייבתי אלא לשניכם ביחד אף בשנים שלוו מאחד הוא כן שאין כל אחד מהן יכול לומר להמלוה לא נתחייבתי לך אלא בחלקי משום שהמלוה אומר לו לשניכם ביחד הלויתי ואין אחד מכם נפטר בחלקו אלא ישלם לי את הכל:
ולא עבדין כן. ואפ''ה לא נהגו לעשות כן אלא כותבין בפירוש אחראין וערבאין זה לזה לשופרא דשטרא:
שנים שהפקידו כאחד וביקש האחד ליטול שלו. השתא מפרש להברייתא דלעיל דע''כ מדפטר במכחש באחד מהשותפין שמעינן דאם בא האחד ליטול את חלקו דאין שומעין לו:
אין שומעין לו. דאי אמרת דשומעין לו א''כ קשיא ויעשה ככופר בחלקו ויהא חייב בקרבן שבועה שהרי יצא בשבועתו ידי זה והוי ליה יצא וידויו בשבועה כפי חלקו ואם יבא אח''כ חבירו האחר או יודה לו או יכפור בו שהרי אין לזה בחלק זה דין ודברים וכל אחד מכיר את שלו ונוטל אלא ע''כ מדקא פטר ליה בברייתא ש''מ שאין שומעין לו:
אחד שהפקיד לשנים וכפר בו זה חייב כפר בו זה חייב. וטעמא דכיון שכל אחד מהן חייב על הכל הלכך כופר בממון הוא:
הפקיד להם שוה פרוטה. כלומר דפריך א''כ הוא שאתה אומר שכל אחד מהם מתחייב בכפירתו אלא מעתה הפקיד להם שוה פרוטה לא נמצא וכו' כדמפרש ואזיל ומה כא וכו' הרי הכא דמיא למפקיד לשנים או לג' לזה חצי פרוטה ולזה חצי פרוטה ותובע לכולן והשביע את זה וחזר והשביע את זה לא נמצאת אומר שכל אחד מביא קרבן שבועה על חצי פרוטה והתורה אמרה לאשמה בה פרט לפחות משוה פרוטה כדדרשינן לקמן:
תמן. ומשני דלא דמי תמן כלומר בהא דאמרת בהפקיד לשנים כל שבועה חלה על שוה פרוטה שהרי כל אחד חייב על הכל אבל הכא במפקיד חצי פרוטה אין שבועה חלה כלל כיון דאין כאן שוה פרוטה ופטור:
רִבִּי לָא וְרִבִּי יוֹחָנָן וְרֵישׁ לָקִישׁ תְּרֵיהוֹן אָֽמְרִין. לֵית כָּאן עֵדִים. כְּמִי שֶׁיָּצָא וִידּוּיוֹ בִשְׁבוּעָה. לָמָּה. מִשׁוּם שֶׁמְצוּיִין לָמוּת. וּשְׁטָר אֵינוֹ מָצוּי לְאַבֵּד. הֲוֵי לֵית טַעֲמָא אֶלָּא מִשׁוּם שֶׁמְצוּיִין לְשַׁכֵּחַ עֵדוּתָן. תַּמָּן תַּנִּינָן. אֵיכָן שׁוֹרִי. אָמַר לוֹ. אָבַד. מַשְׁבִּיעֲךָ אֲנִי. וְאָמַר אָמֵן. וְהָעֵדִים מְעִידִין אוֹתוֹ שֶׁאֲכָלוֹ. מְשַׁלֵּם אֶת הַקֶּרֶן. הוֹדָה מֵעַצְמוֹ מְשַׁלֵּם קֶרֶן וָחוֹמֶשׁ וְאָשָׁם. מַתְנִיתִין בְּשֶׁאֵין יוֹדֵעַ בָעֵדִים. אֲתַא מֵימַר לָךְ וַאֲפִילוּ יוֹדֵעַ בָעֵדָיו. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי. וּמַתְנִיתָה אָֽמְרָה כֵן. הָיוּ שְׁתֵּי כִתֵּי עֵדִים. כָּֽפְרָה רִאשׁוֹנָה וְאַחַר כָּךְ כָּֽפְרָה שְׁנִייָה. שְׁתֵּיהֶן חַייָבוֹת. נִיחָא רִאשׁוֹנָה מִתְחַייֶבֶת. שְׁנִייָה לָמָּה. לָאו מִשּׁוּם שֶׁמְצוּיִין לְשַׁכֵּחַ עֵדוּתָן.
Traduction
R. Ila, R. Yohanan et Resh Lakish disent tous deux (à l’opposé de l’avis précité, d’absoudre celui qui nie une dette confirmée par témoins): on est coupable en ce cas, car s’il n’y avait pas de témoin, il pourrait échapper à la dette par le serment, et la négation serait effective. Pourquoi cela? (La négation devrait être annulée par les témoins)? Ceux-ci peuvent mourir (et la négation serait alors effective). Ne peut-on dire aussi que le contrat écrit est susceptible de se perdre? La raison donc est que les témoins sont exposés à oublier leur témoignage (aussi la négation est valable). On a enseigné ailleurs (104)Ci-après, 7, 3 (4).: ''Le propriétaire demande au gardien où est son bœuf, et le gardien répond que l’animal est perdu; puis, sur l’objurgation qui lui est faite par le propriétaire il réplique: Amen, tandis que des témoins attestent qu’il l’a consommé, il devra payer le montant; s’il l’avoue spontanément, il devra payer outre le capital, 1/5 en sus pour amende, et un sacrifice de péché'' Or, si l’on n’admettait pas la crainte que des témoins aient oublié, il faudrait supposer que le solliciteur ignorait d’abord qu’il existât des témoins contre lui, qui se sont prononcés après qu’il eût nié; mais de ce que l’on sait maintenant la possibilité d’oubli, il peut même s’agir du cas où l’on connaît ses témoins (et la négation est valable). En effet, dit R. Yossé, on l’apprend aussi par une Mishna précédente (4, 3): ''Si de deux catégories de témoins la première série nie d’abord le fait, puis la seconde le nie, elles sont toutes deux coupables''. Or, on conçoit que la seconde soit coupable, car après la négation par la première série, il n’y a plus d’autres témoins que les seconds; mais pourquoi la première série est-elle coupable, puisqu’au moment de cette négation la seconde série, encore intacte, pourrait témoigner dans la question? C’est que l’on est préoccupé de la crainte que ces derniers aient oublié leur témoignage.
Pnei Moshe non traduit
לית כאן עדים. אברייתא דלעיל קאי דקתני פרט למכחש בעדים ואינהו פליגי דבכופר בחוב שיש עליו עדים חייב קרבן דכמי שיצא וידויו בשבועה הוא דיצאת שבועתו תחת וידוי אם היה מודה וכפירתו כפירה הוי כדמפר' ואזיל לטעמא:
למה. הרי עדים בדבר וכפירתו לאו כלום היא:
משום שמצוין למות. העדים ומהניא ליה כפירתו אם ימותו:
ושטר. וכי השטר ג''כ אינו מצוי לאבד אותו ואמאי לא פליגי בשטר:
הוי. ש''מ דלית טעמא בעדים אלא משום שמצוין הן לשכח עדותן ושמא שכחו והלכך כפירתו כפירה היא אבל למיתה ולאיבוד לא חיישינן:
תמן תנינן. לקמן בפ''ח:
מתניתא בשאין יודע בעדים. כלומר אי לאו דאשמועינן הכא דאיכא חששא שמא העדים שכחו עדותן על כרחך דהוה מוקמינן להמתני' בשאין התובע יודע בעדים דאל''כ תיקשי אמאי אם הודה אחר שכפר מביא קרבן הא כפירתו לאו כפירה הויא שהרי יש עדים בדבר אלא ודאי בשאינו יודע בעדיו אלא שאח''כ באו עדים והעידו שאכלו:
אתא מימר לך ואפי' יודע בעדיו. כלומר אבל השתא דקאמרי' דמצוין לשכח עדותן שמעינן דאפי' בשיודע בעדיו מיירי המתני' דלעולם כפירה במקום עדים הוי כפירה לענין קרבן שבועה:
ומתניתא אמרה כן. ממתני' דפרק דלעיל נמי שמעינן הכי דקתני היו שתי כיתי עדים וכו' והגי' מסורסת בכאן וכצ''ל ניחא שניה מתחייבת. שכבר כפרה הכת הראשונה ואין כאן עדים אלא הן:
ראשונה למה. חייבת הא בשעה שכפרה אכתי קיימא שנייה להעיד לאו משום שמצוין לשכח עדותן והלכך אף הראשונה חייבת שהיה להן לחוש שמא שכחו כת השנייה לעדותן:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source