Shvouoth
Daf 12a
הלכה: שְׁבוּעוֹת שְׁתַּיִם שֶׁהֵן אַרְבַּע כול'. 12a נִיחָא שֶׁאוֹכַל וְשֶׁלֹּא אוֹכַל. שֶׁאָכַלְתִּי וְשֶׁלֹּא אָכַלְתִּי. מָה נָן קַייָמִין. אִם בְּיָדוּעַ שֶׁאָכַל וְנִשְׁבַּע שֶׁלֹּא אָכַל. שְׁבוּעַת שֶׁקֶר הוּא. וְאִם סָבוּר שֶׁאָכַל וְנִשְׁבַּע שֶׁלֹּא אָכַל. רִבִּי בָּא רַב יְהוּדָה בְשֵׁם רַב. בְּשׁוֹגֵג בְּקָרְבָּנָהּ וּבְמֵזִיד בְּקָרְבָּנָהּ. אֲבָל. סָבוּר הָיִיתִי שֶׁאֵין בָּהּ שְׁבוּעָה. מוּתָּר. אֶלָּא בְמֵזִיד בָּהּ וּבְשׁוֹגֵג בְּקָרְבָּנָהּ. וְלֹא כֵן אָמַר רִבִּי אַבָּהוּ בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. מֵזִיד בְּחֵלֶב וְשׁוֹגֵג בְּקָרְבָּן מַתְרִין בּוֹ וְלוֹקֶה וּמֵבִיא קָרְבָּן. לֵית יְכִיל. דָּמַר רִבִּי לָא בְשֵׁם רִבִּי לָֽעְזָר. כָּךְ מֵשִׁיב רִבִּי יִשְׁמָעֵאל לְרִבִּי עֲקִיבָה. מָצִינוּ דָּבָר שֶׁחַייָבִין בִּזְדוֹנוֹ מִשּׁוּם שְׁבוּעַת שֶׁקֶר וּבְהֶעֱלֵימוֹ מִשּׁוֹם בִּיטּוּי. וִיתִיבִינֵיהּ רִבִּי עֲקִיבָה. מָצִינוּ דָבָר שֶׁחַייָבִין בִּזְדוֹנוֹ מִשּׁוּם שְׁבוּעַת שֶׁקֶר וּמֵבִיא קָרְבָּן. אֶלָּא כִי נָן קַיּיָּמִין בְּבָרִיא לוֹ שֶׁאָכַל וְנִשְׁבַּע וְנִמְצָא שֶׁלֹּא אָכַל. לֹא בְאוֹמֵר. אֵין זוֹ שְׁבוּעָה. תַּמָּן בָּאוֹמֵר. אֵין זוֹ שְׁבוּעָה. בְּרַם הָכָא בְּיוֹדֵעַ בָּהּ שֶׁשְּׁבוּעָה הִיא אֶלָּא שֶׁהוּא בְטוֹעֶה מַחְמַת דָּבָר אַחֵר.
Traduction
On conçoit le serment disant: ''je jure de manger'', ou ''de ne pas manger''; mais comment expliquer le serment d’ ''avoir mangé'', ou ''n’avoir pas mangé''? S’il sait avoir mangé, et jure le contraire, il fait un faux serment? Si ayant mangé il suppose par oubli, avoir bien juré ainsi, ou s’il jure la négative, convaincu qu’il en est ainsi, R. Aba b. R. Juda ne dit-il pas au nom de Rav, que la méprise consiste à n’avoir pas su être obligé d’offrir le sacrifice, et l’acte volontaire est de l’avoir su, mais que pour le serment lui-même il est permis d’avoir supposé l’ignorance de l’interdit du faux serment? Il doit s’agir du cas où il y a eu sciemment un faux serment, mais ignorance de l’obligation du sacrifice. Mais R. Abahou n’a-t-il pas dit de même au nom de R. Yohanan (56)''Voir J., (Terumot 7, 1); Ketubot 3, 1; (Baba Qama 7, 2) et 4.'': Si l’on a mangé sciemment de la graisse interdite, mais l’on ignorait la prescription du sacrifice dû pour ce cas (pour racheter ce péché), lorsque ensuite le pécheur est averti de l’interdit, il devient passible de la peine des coups et de celle du sacrifice? (Y a-t-il de même ici double pénalité pour le délit volontaire de faux serment et pour l’ignorance du sacrifice dû)? Cette hypothèse est inadmissible, puisque R. Ila dit au nom de R. Eléazar (57)Ci-après, 5., sur ce que R. aqiba, à l’opposé de R. Ismaël, impose même le devoir du sacrifice pour un faux serment rétroactif: R. Ismaël réplique à R. aqiba que l’on ne trouve guère de cas auquel, sciemment, on soit passible des coups pour faux serment, en même temps que l’on est passible de sacrifice pour ignorance dans l’assertion; or (si l’on admet l’avis de R. Yohanan), pourquoi R. aqiba ne réplique-t-il pas qu’on trouve effectivement un cas auquel la transgression volontaire soit passible des coups de lanière pour avoir mangé de la graisse interdite en même temps que le sacrifice est dû pour ignorance de cette pénalité? Il faut donc admettre que le sacrifice est seulement dû pour faux serment rétroactif d’énonciation au cas suivant: quelqu’un convaincu d’avoir mangé tel objet le jure, tandis qu’en réalité il a mangé autre chose. Mais alors ne peut-on pas dire que, dans la pensée du délinquant, ce n’est pas là un faux serment (il était basé sur une conviction vraie, et en ce cas il n’est pas dû de sacrifice selon R. Juda)? C’est différent: plus haut, le sacrifice n’est pas dû dans l’hypothèse que le délinquant ignore le faux serment, tandis qu’ici il sait bien qu’un tel serment est interdit, seulement l’erreur consiste dans la confusion entre 2 objets.
Pnei Moshe non traduit
גמ' ניחא שאוכל ושלא אוכל. בשלמא בשבועה להבא משכחת לה שפיר שיהא חייב בה קרבן כדאיירי קרא דכתיב ונעלם ממנו שבשעה שנשבע ידע שנשבע ולאחר זמן נתעלמה ממנו השבוע' אלא בשבועה שלעבר אכלתי ולא אכלתי היכי משכחת לה דבמה אנן קיימין שיהא שוגג ויתחייב קרבן:
אם בידוע לו שאכל ונשבע שלא אכל. א''כ שבועת שקר במזיד הוא ואין כאן קרבן דונעלם כתיב:
ואם סבור שאכל. ששכח וכסבור הוא שנשבע באמת שאכל:
ונשבע שלא אכל. כלומר וכן כשנשבע שלא אכל כסבור שכן הוא. ולפי הגי' דאיירי ברישא יש לגרוס גם כאן ואם סבור שלא אכל ונשבע שלא אכל א''כ לאו שוגג בשבועה אלא אנוס הוא והאמר ר' בא בר רב יהודה בשם רב דבשוגג בקרבנה ובמזיד בקרבנה הדבר תלוי אם שוגג שלא ידע שחייבין עליה קרבן הוי שוגג ואם ידע שחייבין עליה קרבן הוי מזיד אבל בשבועה גופה אם אמר סבור הייתי שאין בו שבועה לשקר שלא ידע שיש בו איסור משום שבועת שקר מותר לפי שזה לא ידע כלל מאיסור שבועה והוא הדין אם נשבע מחמת ששכח וכסבור שכן הוא כמו שנשבע מותר ואין כאן קרבן דאנוס הוא ולא קרינן ביה האדם בשבועה:
אלא במזיד בה ובשוגג בקרבנה. אלא הכי הוא דמשכחת לה שהזיד בשבועה גופה כגון שידע שאכל ונשבע שלא אכל ויודע שהשבועה זו לשקר היא ואסורה אבל שגג בקרבנה שלא ידע שחייבין עליה קרבן. ובהכי הוא דמיתוקמא שבועת ביטוי לשעבר שיהא בה חיוב קרבן. ולפי סוגיא דהאי ש''ס וכדמוכח מדלקמן לא קאי אכתי האי אלא למסקנא והכי מיתפרשא. ואי דמוקמית לה במזיד בשבועה ובשוגג בקרבנה:
ולא כן אמר ר' אבהו וכו'. זהו הכל ממאי דס''ד וכלומר וכי לא אמר כן ר' אבהו בשם ר' יוחנן נמי כהאי גוונא:
מזיד בחלב ובשוגג בקרבן. ידע שהוא חלב אבל לא ידע שחייבין עליה חטאת מתרין בו ולוקה. כלומר אם התרו בו ואכל לוקה על המזיד ומביא קרבן דלענין זה שוגג מיקרי דקסבר שגגת קרבן שמה שגגה ותימא דה''נ כן דהזיד בשבועה ושגג בקרבן דלוקה משום שבועת שקר ומביא קרבן על השוגג ששגג ולא ידע שחייבין עליה קרבן:
לית יכיל. מסקנת הקושי' היא כדלקמיה דאי אתה יכול לומר כן דע''כ הא דר' יוחנן ליתא דהא אמר ר' לא לקמן בהלכה ה' גבי פלוגתא דר' ישמעאל ור''ע במתני' דר' ישמעאל סבר אינו חייב קרבן אלא על העתיד לבא ולית ליה לר' ישמעאל חיוב קרבן בשבועת ביטוי לשעבר ור''ע מחייב גם בלשעבר:
כך משיב ר' ישמעאל לר''ע מצינו וכו'. כלומר וכי מצינו דבר שיהא חייב מלקות משום זדונו ואפ''ה יהא מתחייב גם בקרבן משום העלם דהא לדידך דמחייבת קרבן בלשעבר וע''כ לא משכחת לה אלא בשהיה מזיד בשבועה ובקרבן הוא ששגג וא''כ נתחייב מלקות משום זדון שבועת שקר וקרבן על העלם ביטוי שלו ששגג ולא ידע בחיוב קרבן ולא מצינו מלקות וקרבן בדבר אחד:
ויתיבינה ר''ע. השתא מסיק להקושיא דאי איתא להא דר' יוחנן א''כ אמאי לא השיב לו ר''ע הא שפיר מצינו כן:
דבר שחייבין בזדונו מלקות. משום הזיד בחלב וקרבן משום שגגת קרבן והא דקאמר הכא משום שבועת שקר לא שייך הכא ולא גרסינן לה. א''נ דה''ק דהשתא מצינו הכא משום שבועת שקר כמו התם בדר' יוחנן ומדלא השיב לו ר''ע הכי ש''מ דלית לן להא דר' יוחנן:
אלא כן אנן קיימין. ע''כ לא משכחת לה שבועת ביטוי לשעבר דליחייב עליה קרבן אלא בגוונא דלקמיה:
בבריא לו שאכל ונשבע ונמצא שלא אכל. כלומר שבריא לו שאכל איזה דבר ונשבע על זה ונמצא שלא אכל זה הדבר שנשבע עליו אלא דבר אחר הוא שאכל כגון שנשבע שאכל פת חטין ונמצא שפת שעורין אכל:
לא באומר אין זו שבועה. בתמיה דאכתי קשה כדאקשינן לעיל דהא אנוס בשבועה הוא לפי דעתו והוי כאומר סבור הייתי שאין בו שבועה כלומר אין זו שבועת שקר שהרי לדעתו באמת נשבע ואמר רב יהודה בשם רב לעיל דעל זה לא מתחייב קרבן:
תמן. ומשני דלא דמי התם באומר אין זו שבועה כלומר שלא ידע כלל משבועת שקר שהיא אסורה או ששכח לגמרי וכסבור היה שכמו שנשבע כן הוא כדאמרי' לעיל שהאנוס בשבועה הוי כמי שאינו יודע משבועת שקר כלל ולא קרינן ביה האדם בשבועה דניחייב עליה קרבן:
ברם הכא ביודע בה ששבועה היא. הוא יודע ששבועת שקר אסורה ויודע ג''כ שזו שבועה היא אלא שטועה הוא מחמת דבר אחר דכסבור שאכל זה ולא אכל אלא זה ואין זה טעות בשבועה אלא הטעות הוא במה שנשבע עליו והוי כהעלם שבועה וחייב:
Shvouoth
Daf 12b
משנה: שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל וְאָכַל וְשָׁתָה אֵינוֹ חַייָב אֶלָּא אֶחָת. שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל וְשֶׁלֹּא אֶשְׁתֶּה וְאָכַל וְשָׁתָה חַייָב שְׁתַּיִם׃
Traduction
S’il jure de ne pas manger, et il mange un pain de froment, un d’orge et un d’épeautre, il n’est qu’une fois coupable. Mais s’il précise par serment de ne vouloir manger ni pain de froment, ni d’orge, ni d’épeautre, puis il les mange, il est coupable autant de fois (3 fois).
Pnei Moshe non traduit
מתני' שבועה שלא אוכל ואכל ושתה. אע''ג דשתיה בכלל אכילה אינו חייב אלא אחת דהוי לי' כאוכל וחוזר ואוכל בהעלם אחד:
שלא אוכל ושלא אשתה. הוו להו שתי שבועו' ואע''ג דכי אמר אוכל איתסר לי' בשתיה דשתיה בכלל אכילה וכי הדר ואמר תו לא אשתה הוה לן למימר דאין שבועה חלה על שבועה שאני הכא כיון דאמר ברישא לא אוכל והדר אמר לא אשתה גלי דעתיה דהך אכילה דאמר ברישא אכילה גרידתא היא:
מָה נָן קַייָמִין. אִם בְּאוֹמֵר. שְׁבוּעָה שֶׁאוֹכַל אֲכִילַת תּוֹרָה. אַף רִבִּי עֲקִיבָה מוֹדֶה. וְאִם בָּאוּמֵר. שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֶטְעוֹם. אַף רַבָּנִן מוֹדוּ. אֶלָּא כִי נָן קַייָמִין כָּל שֶׁהוּא. 12b כָּל שֶׁהוּא אֲכִילָה. פָּתַר לָהּ כְּרִבִּי עֲקִיבָה דְּאָמַר. כָּל שֶׁהוּא אֲכִילָה. מַה מַפְקָא מִבֵּינֵיהוֹן. שְׁבוּעָה שֶׁאוֹכַל כִּיכָּר זוֹ. וַאֲכָלָהּ חָסֵר כָּל שֶׁהוּא. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי עֲקִיבָה חַייָב. עַל דַעְתִּין דְּרַבָּנִין פָּטוּר. שֶׁלֹּא אוֹכַל כִּיכָּר זֶה. וַאֲכָלָהּ חָסֵר כָּל שֶׁהוּא. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי עֲקִיבָה פָטוּר. עַל דַעְתִּין דְּרַבָּנִין חַייָב. אַף בִּשְׁבוּעַת בִּיטּוּי כֵן. שְׁבוּעָה אִשְׁתִּי נֶהֱנִית לִי אִם אוֹכַל כִּיכָּר זוֹ. וַאֲכָלָהּ חָסֵר כָּל שֶׁהוּא. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי עֲקִיבָה אִשְׁתּוֹ אֲסוּרָה. עַל דַעְתִּין דְּרַבָּנִין אִשְׁתּוֹ מוּתֶּרֶת. שֶׁלֹּא אוֹכַל כִּיכָּר זוֹ. וַאֲכָלָהּ חָסֵר כָּל שֶׁהוּא. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי עֲקִיבָה אִשְׁתּוֹ מוּתֶּרֶת. עַל דַעְתִּין דְּרַבָּנִין אִשְׁתּוֹ אֲסוּרָה. אַף בִּנְכָסִין כֵּן. שְׁבוּעַת נְכָסַיי עָלַי אִם אוֹכַל כִּיכָּר זוֹ. וַאֲכָלָהּ חָסֵר כָּל שֶׁהוּא. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי עֲקִיבָה אֲסוּרִין. עַל דַעְתִּין דְּרַבָּנִין נְכָסִין מוּתָּרִין. שֶׁלֹּא אוֹכַל כִּיכָּר זוֹ. וַאֲכָלָהּ חָסֵר כָּל שֶׁהוּא. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי עֲקִיבָה נְכָסָיו מוּתָּרִין. עַל דַעְתִּין דְּרַבָּנִין אֲסוּרִין.
Traduction
A quel cas se réfère la discussion entre R. aqiba et les autres docteurs de la Mishna? Pour celui qui dit: ''je jure manger'' selon la mesure légale (la valeur d’une olive), R. aqiba l’admet aussi; pour celui qui ''jure ne rien goûter'', les autres docteurs reconnaissent aussi qu’il s’agit même d’une parcelle infime. La discussion ne porte que sur le point de savoir si un manger infime compte ou non (58)Suit une phrase, reproduite ici par erreur du 2, dit le commentaire Pné-Mosché, qui conseille de l'effacer d'ici.. Il y a encore une autre distinction entre l’avis de R. aqiba et celui des autres docteurs, au cas où quelqu’un jure manger cette miche de pain, et il la mange sauf une parcelle: d’après R. aqiba, un tel homme est coupable de faux serment (car la consommation est inachevée); d’après les autres docteurs, cet homme n’est pas coupable (ce manger compte). De même, s’il jure ne pas la manger, et il la mange sauf une parcelle;d’après R. aqiba, l’homme n’est pas coupable; d’après les autres sages, il l’est. Il en est de même de tout serment d’assertion, qu’il fait dépendre de la dite consommation. Ainsi, s’il dit: ''je jure que ma femme pourra jouir de moi à condition que je mange ce pain'', et il le mange sauf une parcelle: d’après R. aqiba, ce manger est inachevé, et la femme sera interdite à son mari; d’après les autres docteurs, elle ne l’est pas (ce manger suffit). De même, s’il jure à l’inverse que sa femme pourra jouir de lui à condition qu’il ne mange pas ce pain, et il le mange moins une parcelle: selon R. aqiba, ce manger ne compte pas, et la femme reste permise à son mari; d’après les autres docteurs, ce manger suffit à rendre la femme interdite. Il en est de même aussi pour l’engagement de ses biens. S’il dit: ''je jure consacrer mes biens jusqu’à ce que je mange ce pain'', et il le mange moins une parcelle: d’après R. aqiba, les biens sont alors interdits; d’après les autres docteurs, ils restent permis. S’il jure à l’inverse vouloir consacrer ses biens ''s’il ne mange pas ce bien'', et il le mange sauf une parcelle; d’après R. aqiba, les biens restent d’un usage permis; d’après les autres docteurs, ils sont interdits. Comment R. aqiba a-t-il pu répliquer dans notre Mishna: ''nous ne trouvons pas que quelqu’un, pour avoir parlé à tort, soit tenu d’offrir un sacrifice''?
Pnei Moshe non traduit
מה אנן קיימין. אפלוגתא דר''ע ורבנן דמתני' קאי:
אם באומר. בפירוש שבועה שאוכל כלומר אם אוכל כפי האכילה האמורה בתורה אף ר''ע מודה דאכילה שהוזכרה בתורה בכל מקום בכזית הוי:
אף רבנן מודו. דשלא אטעום משמע כל שהוא:
אלא כי אנן קיימין כל שהוא. כלומר אלא דהכי פליגי אם אכילת כל שהוא בכלל אכילה היא שאומר שבועה שלא אוכל סתם דר''ע ס''ל אכילת כל שהו נמי בכלל:
כל שהוא אכילה. לא שייכא הכא מידי דהא בפלוגתא דר''ע ורבנן מיירי אלא בהלכה דלקמן גרסי' לה דמוקי התם לברייתא בכל שהוא ופריך כל שהוא אכילה בתמיה פתר לה כר''ע דר''ע אמר כל שהוא אכילה ואגב שטפא דלקמן טעו והעתיקו להא הכא:
מה מפקה מביניהון. כלומר מאי איכא עוד בינייהו באומר שבועה שאוכל ככר זו ואכלה חסר כל שהוא איכא נמי בינייהו:
חייב. דלא אכלה כולה והאי כל שהוא שהותיר שמה אכילה בעלמא וא''כ לא השלים לאכול כל הככר ולא קיים שבועתו:
ע''ד דרבנן פטור. דהאי כל שהוא לאו כלום הוא והוי כמי שאכל כולה. ובשלא אוכל ככר זו איפכא הוי דלר''ע פטור אם הותיר כל שהוא שקיים שבועתו שלא נשבע אלא שלא יאכל כולה ולרבנן חייב:
אף בשבועת ביטוי כן. כלומר אף בכל שנשבע בשבועת ביטוי ותלה באכילה ככר זה הדבר כן כדמפרש ואזיל:
שבועה אשתי נהנית לי אם אוכל ככר זו. כלומר עד אם אוכל ככר זו תהא נהנית לי ואם לא אוכל לא תהא נהנית ואם חסר כל שהוא לר''ע אשתו אסורה דאכתי לא אכלה ולרבנן מותרת דאותו כל שהוא ששייר לאו כלום הוא ואינו מעכב ואם אמר שלא אוכל ככר זו כלומר כל זמן שלא אוכל תהא נהנית לי ואם אוכל לא תהא נהנית לי איפכא הוי דלר''ע כל זמן שחסר כל שהוא לא אכל מיקרי ומותרת ולרבנן אסורה וכן בתול' הנאת נכסיו עליו באכילת ככר זו:
אם אוכל. עד אם אוכל:
וַהֲרֵי הַמְגַדֵּף מֵבִיא קָרְבָּן. חֲבֵרַייָא אָֽמְרֵי בְשֵׁם רֵישׁ לָקִישׁ. כְּשִׁיטָּתוֹ הֵשִׁיבוּהוּ. כְּשִׁיטָּתָךְ שֶׁאַתָּה אוֹמֵר. אֵין הַמְגַדֵּף מַעֲשֶׂה. אֵיכָן מָצִינוּ בִמְדַבֵּר וּמֵבִיא קָרְבָּן שֶׁזֶּה מְדַבֵּר וּמֵבִיא קָרְבָּן. רִבִּי בָּא קַרְתִּיגְנָאָה בָעֵי. מִחְלְפָה שִׁיטַּת רֵישׁ לָקִישׁ. תַּמָּן מָר. לְרִבִּי עֲקִיבָה אֵין הַמְגַדֵּף מַעֲשֶׂה. וְהָכָא מָר. מְגַדֵּף מַעֲשֶׂה כְרִבִּי עֲקִיבָה. רִבִּי לָא בְשֵׁם רֵישׁ לָקִישׁ. תְּרֵין תַּנָיִין אִינּוּן עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי עֲקִיבָה. חַד אָמַר. אֵין הַמְגַדֵּף מַעֲשֶׂה. וְחַד אָמַר. הַמְגַדֵּף מַעֲשֶׂה.
Traduction
Ne dit-il pas (59)(Kritot 1, 2). que le blasphémeur (criminel par la parole) est passible du sacrifice? Les compagnons répondent au nom de Resh Lakish que R. aqiba a répliqué dans le sens de son préopinant (les autres docteurs): Puisque, d’après toi, blasphémer n’est pas une action et n’est pas passible d’un sacrifice, ''on ne trouve pas que quelqu’un pour avoir parlé à tort, soit tenu d’offrir un sacrifice, et pourtant cela arrive''. R. Aba de Carthagène demanda si Resh Lakish ne se contredit pas lui-même: pourquoi dit-il ailleurs (60)(Sanhedrin 7, 9) fin., d’après l’avis de R. aqiba, que le blasphème ne constitue pas un acte, tandis qu’ici il dit que R. aqiba admet l’avis du préopinant, et qu’il considère donc le blasphème comme un acte? —R. Ila répond au nom de Resh Lakish qu’il y a 2 manières de rapporter l’opinion de R. aqiba: d’après l’une, celui-ci est d’avis que le blasphème n’est pas un acte; d’après l’autre, il serait d’avis que c’est un acte (61)Le texte qui suit (ou 2 dans des éditions), est traduit (Yoma 8, 3) (t. V, p. 250)..
Pnei Moshe non traduit
והרי המגדף. שהוא מדבר ומביא קרבן לר''ע כדאמרינן פ''ק דכריתות דר''ע ס''ל מגדף מביא קרבן וא''כ מאי השיב ר''ע במתני' היכן מצינו במדבר ומביא קרבן:
כשיטתו השיבוהו. כשיטתו של ת''ק דהוא רבנן דפליגי עליה דר''ע בכריתות וס''ל מגדף אינו מביא קרבן שאינו עושה מעשה ולשיטתך היכן מצינו מדבר ומביא קרבן:
תמן אמר. בפ' ד' מיתות סוף הלכה ט' קאמר ר''ל אליבא דר''ע דאין המגדף מעש' והכא אמר דר''ע בשיטתו דת''ק השיבוהו אלמא דר''ע ס''ל דהוי מעשה ומשני דתרי תנאי ואליבא דר''ע:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source