Horayoth
Daf 7a
משנה: הוֹרוּ בֵית דִּין וְעָשׂוּ שִׁבְעָה שְׁבָטִים אוֹ רוּבָּן עַל פִּיהֶן מְבִיאִין פָּר וּבַעֲבוֹדָה זָרָה מְבִיאִין פַּר וְשָׂעִיר דִּבְרֵי רִבִּי מֵאִיר. רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר שִׁבְעָה שְׁבָטִים שֶׁחָֽטְאוּ מְבִיאִין שִׁבְעָה פָרִים. וּשְׁאָר שְׁבָטִים שֶׁלֹּא חָֽטְאוּ מְבִיאִין עַל יְדֵיהֶן פַּר פַּר שֶׁאַף אֵילּוּ שֶׁלֹּא חָֽטְאוּ מְבִיאִין עַל יְדֵיהֶן פַּר פַּר עַל יְדֵי הַחוֹטְאִים. רִבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר שְׁמוֹנָה פָרִים. וּבַעֲבוֹדָה זָרָה שְׁמוֹנָה פָרִים וּשְׁמוֹנָה שְׂעִירִים פַּר וְשָׂעִיר לְכָל שֵׁבֶט וּפַר וְשָׂעִיר לְבֵית דִּין.
Traduction
Si à la suite de l’enseignement inexact professé par le tribunal, sept tribus ou la plupart des leurs ont exécuté cette transgression, les membres ou la plupart des leurs ont exécuté cette transgression, les membres de ce tribunal devront offrir un taureau, et s’il s’agit d’idolâtrie, ils offriront un taureau et un bouc. Tel est l’avis de R. Meir. Selon R. Juda, si sept tribus ont commis un péché, elles offriront sept taureaux et les autres tribus qui n’ont pas péché offriront pour elles ensemble un taureau, car même ceux qui n’ont pas péché doivent apporter une expiation pour les pécheurs. Selon R. Simon, elles offriront huit taureaux, et s’il s’agit d’idolâtrie huit taureaux et huit boucs, savoir un taureau et un bouc pour chaque tribu qui a péché, et autant pour le tribunal.
Pnei Moshe non traduit
מתני' שבעה שבטים שחטאו. שהם רוב מנין של שבטים אע''פ שהן מיעוט קהל ישראל או אם היו רוב מנין קהל ישראל אע''פ שהן מיעוט השבטים ואפי' שבט אחד והוא רוב קהל ישראל וחטא גורר כל השבטים וכל שבט ושבט מביא פר שאף אלו שלא חטאו מביאין על ידי החוטאים:
שמונה פרים. לטעמיה כדאמר במתני' דלעיל ור''ש לית ליה גרירה ששאר השבטים שלא חטאו אינן מביאין והלכה כר' יהודה:
משנה: הוֹרוּ בֵית דִּין שֶׁל אֶחָד מִן הַשְּׁבָטִים וְעָשָׂה אוֹתוֹ הַשֵּׁבֶט עַל פִּיהֶם אוֹתוֹ הַשֵּׁבֶט הוּא חַייָב וּשְׁאָר כָּל הַשְּׁבָטִים פְּטוּרִין דִּבְרֵי רִבִּי יְהוּדָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִין אֵין חַייָבִין אֶלָּא עַל הוֹרָיַת בֵּית דִּין הַגָּדוֹל בִּלְבָד שֶׁנֶּאֱמַר וְאִם כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִשְׁגּוּ וְנֶעְלַם דָּבָר מֵֽעֵינֵי הָעֵדָה. וְלֹא עֲדַת אוֹתוֹ הַשֵּׁבֶט׃
Traduction
Si le tribunal d’une tribu a professé un enseignement inexact, que d’après cet avis la dite tribu a suivi, cette tribu seule sera condamnable, non les autres tribus. Tel est l’avis de R. Juda. Les autres docteurs disent: on est seulement coupable pour fait accompli à la suite de l’enseignement doctrinal du tribunal supérieur (de Jérusalem); car il est dit (Lv 4, 13): si toute la communauté d’Israël a péché par inadvertance, etc., non si l’ensemble d’une seule tribu a péché.
Pnei Moshe non traduit
מתני' אותו השבט הוא חייב\. דכיון דלאו הוראת בית דין הגדול הוא אינו חייב אלא אותו השבט ושאר השבטים פטורין והא דר' יהודה אית ליה גרורה במתני' דלעיל דוקא בהוראת ב''ד הגדול הוא:
אין חייבין. אפי' אותו השבט אין חייבין לפי שאין חייבין אלא על הוראת ב''ד הגדול בלבד וכדאמרי' לעיל והלכה כחכמים:
הלכה: הוֹרוּ בֵית דִּין וְעָשׂוּ שִׁבְעָה שְׁבָטִים כול'. תַּנֵּי. רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר מִשְּׁמוֹ. חָֽטְאוּ שִׁשָּׁה וְהֵן רוּבּוֹ. הָא שִׁבְעָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵין רוּבּוֹ הֲרֵי אֵילּוּ חַייָבִין. אָמַר רִבִּי לָֽעְזָר. לֹא מַר אֶלָּא שִׁשָּׁה וְהֵן רוּבּוֹ. הָא חֲמִשָּׁה אַף עַל פִּי שֶׁהֵן רוּבּוֹ הֲרֵי אֵילּוּ פְטוּרִין. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי בֵּרִבִּי בּוּן. מַתְנִיתָא אָֽמְרָה כֵן. מַחֲצִית שְׁבָטִים וּבִלְבַד רוֹב אוֹכָלוֹסִין. וְדִכְווָתָהּ. מַחֲצִית אוֹכָלוֹסִין וּבִלְבַד רוֹב שְׁבָטִים. רִבִּי יוֹסֵי בֵּרִבִּי בּוּן אָמַר. שְׁאִילְתָא דְכֹהֵן הַמָּשִׁיחַ מִן. הָדָא הוֹרָיַית בֵּית דִּין הַגָּדוֹל הוֹרָיַית בֵּית דִּין קָטָן.
Traduction
On a enseigné (25)Cf. B., Menahot 45. que R. Simon b. Eléazar dit au nom de R. Meir: si six tribus ont péché constituant la majorité des fidèles, ou sept tribus (majorité sur 12), même sans constituer la majorité du nombre général, elles sont soumises à l’obligation du sacrifice. Toutefois, dit R. Eléazar, R. Simon b. Eléazar a seulement prescrit l’obligation de l’offre pour six tribus constituant la majorité du nombre total; mais si cinq tribus sont fautives, elles sont dispensées du sacrifice, même si elles constituent la majorité. —En effet, dit R. Yossé b. R. Aboun, un enseignement s’exprime dans le même sens: il faut la moitié au moins du nombre des tribus, pourvu qu’elles contiennent la majorité du nombre total des Israélites (donc, malgré ce nombre formant la majorité, il faut au moins 6 tribus). De même à l’inverse, il faut au moins la moitié du nombre total des Israélites, s’il est composé de la majorité des tribus. R. Yossé b. R. Aboun observe que, dans le même ordre d’idées on a posé la question au sujet du pontife oint (26)Ci-après, 2, 4. Le commentaire propose de reculer cette phrase au suivant., afin de savoir si l’enseignement doit émaner d’un grand tribunal (de 23 membres), ou d’un petit tribunal (3 à 5 membres).
Pnei Moshe non traduit
גמ' תני. בברייתא דת''כ:
משמו. של ר''מ:
חטאו ששה. שבטים והן רובו של קהל או שבעה שבטים שהן רוב השבטים אע''פ שאינן רובן של הקהל:
אמר ר' אלעזר לא אמר. רשב''א אליבא דר''מ אלא דוקא ששה שבטים שהן רובו של הקהל אבל חמשה שבטים אע''פ שהן רובו של הקהל פטורין דעכ''פ מחצית השבטים הוא דבעינן:
מתניתא אמרה כן. ברייתא דאייתינן בהלכה דלעיל אמרה בהדיא כן אליבא דרבי מאיר דקתני מחצית כל השבטים ובלבד שהן רוב אוכלוסין של ישראל וא''כ אפילו ברוב אוכלסין והוא שיהו מחצית השבטים:
ודכוותה מחצית אוכלסין ובלבד רוב השבטים. בעיא היא כלומר מי נימא הא דקאמר רשב''א דאם הם רוב השבטים אע''פ שאינו רובו של האוכלוסין נמי הכי הוא דעכ''פ מחצית האוכלוסין בעינן או לא דכיון שהן רוב השבטים אע''פ שאין בהן מחצית אוכלוסין:
שאילתה דכהן משיח מן הדא. הא דמיבעיא לן לקמן בפרק כהן משיח מעין זו השאלה היא:
הוריית בית דין גדול הוריית בית דין קטן. דלקמן שקיל וטרי בהא אם הוריית בית דין גדול בעינן או אפי' הוריית בית דין קטן נמי הויא הוראה:
הלכה: הוֹרוּ בֵית דִּין וְעָשׂוּ כָל הַקָּהָל כול'. מָאן תַּנָּא רוֹב. רִבִּי מֵאִיר. דְּתַנֵּי. הִיא מַחֲצִית כָּל הַשְּׁבָטִים הִיא מַחֲצִית כָּל שֵׁבֶט וָשֵׁבֶט וּבִלְבַד רוֹב. 6b רִבִּי יוּדָה אוֹמֵר. חֲצִי כָּל שֵׁבֶט וָשֵׁבֶט וּבִלְבַד רוֹבֵי שְׁבָטִים שְׁלֵימִים. שֵׁבֶט אֶחָד גּוֹרֵר כָּל הַשְּׁבָטִים. רִבִּי מֵאִיר אוֹמֵר. כָּל הַשְּׁבָטִים קְרוּיִין קָהָל. רִבִּי יוּדָה אוֹמֵר. כָּל שֵׁבֶט וָשֵׁבֶט קָרוּי קָהָל. וְאַתְייָא דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן כְּרִבִּי יוּדָה. כְּמַה דְּרִבִּי יוּדָה אָמַר. כָּל שֵׁבֶט וָשֵׁבֶט קָרוּי קָהָל. כֵּן רִבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר. כָּל שֵׁבֶט וָשֵׁבֶט קָרוּי קָהָל. מַה בֵּינֵיהוֹן. גְּרִירָה. רִבִּי יוּדָה אוֹמֵר. שֵׁבֶט אֶחָד גּוֹרֵר כָּל הַשְּׁבָטִים. רִבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר. אֵין שֵׁבֶט אֶחָד גּוֹרֵר אֶת כָּל הַשְּׁבָטִים. מוֹדֶה וְהוּא שֶׁתְּהֵא הוֹרָייָה מִלִּשְׁכַּת הַגָּזִית. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי. טַעֲמֵיהּ דָּהֵין תַּנַּייָא מִן הַמָּק֣וֹם הַה֔וּא אֲשֶׁר֭ יִבְחַ֣ר יי. רִבִּי אַבּוּן בְשֵׁם רִבִּי בִּנְיָמִין בַּר לֵוִי. קִרְייָא מְסַייֵעַ לְמָאן דָּמַר. כָּל שֵׁבֶט וָשֵׁבֶט קָרוּי קָהָל. דִּכְתִיב גּ֛וֹי וּקְהַ֥ל גּוֹיִם֭ יִהְיֶ֣ה מִמֶּ֑ךָּ. וְאַדַּיִין לֹא נוֹלַד בִּנְיָמִין. אָמַר רִבִּי חִייָה בַּר בָּא. כְּשֵׁם שֶׁהֵן חַלּוּקִין כָּאן כָּךְ הֵן חַלּוּקִין בְּטוּמְאָה. דְּתַנֵּי. הָיָה צִיבּוּר חֶצְייָן טְהוֹרִין וְחֶצְייָן טְמֵאִין. הַטְּהוֹרִין עוֹשִׂין אֶת הָרִאשׁוֹן וְהַטְּמֵאִין עוֹשִׂין אֶת הַשֵּׁינִי. רִבִּי יוּדָה אוּמֵר. הַטְּהוֹרִין עוֹשִׂין לְעַצְמָן וְהַטְּמֵאִין עוֹשִׂין לְעַצְמָן. אָֽמְרוּ לוֹ. אֵין הַפֶּסַח לַחֲצָאִין אוֹ כוּלָּן יַעֲשׂוּ בְטוּמְאָה אוּ כוּלָּן יַעֲשׂוּ בְטַהֲרָה. 7a מִינוּ אָֽמְרוּ לוֹ. כְּרִבִּי יוּדָה. דְּתַנֵּי. נִיטְמֵאת אַחַת מִן הַחַלּוֹת אוֹ אֶחָד מִן שְׁייָרִים רִבִּי יוּדָה אוֹמֵר שְׁנֵיהֶן יֵצְאוּ לְבֵית הַשְּׂרֵיפָה. שֶׁאֵין קָרְבַּן צִבּוּר חָלוּק. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים. הַטָּמֵא בְטוּמְאָתוֹ וְהַטָּהוֹר יֵאָכֵל׃ רִבִּי יוֹסֵי בֵּרִבִּי בּוּן בְּשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר. מִינוּ אָֽמְרוּ לוֹ. חֲכָמִים שֶׁהֵן כְּשִׁיטַּת רִבִּי יְהוּדָה.
Traduction
Pnei Moshe non traduit
גמ' מאן תנא רוב רבי מאיר. האי סוגיא גרסינן בפ' כיצד צולין והתם קאי על מתני' דתנינן נטמא הקהל או רובו ועשהו בטומאה וקאמר מאן תנא רוב כלומר דבעינן רוב כל קהל ישראל דוקא רבי מאיר היא דשמעינן ליה דסבירא ליה הכי לענין הוראת ב''ד:
היא מחצית כל השבטים וכו'. כלומר בין שעשו ששה שבטים שלימים בין מחצית כל שבט ושבט שעשו דהוי כששה שבטים ובלבד שיהו רוב כל קהל ישראל אז ב''ד מביאין פר:
רבי יהודה אומר חצי כל שבט ושבט. כלומר אפי' מחצית שבט א' מן כל שבט ושבט עד שיהו רוב השבטים כדמסיים ואזיל ובלבד רובו שבטים שלימים שיהו כמו רוב בשבטים. והן שבעה שבטים וכ''ש כאן רוב השבטים אע''פ שאינם רוב כל קהל ישראל הוי רוב:
שבט אחד גורר כל השבטים. כלומר ולפעמים אפי' שבט אחד שחטא חייבין וכגון שהוא רוב הקהל ולא עוד אלא שהוא גורר כל השבטים שאף שאר השבטים שלא חטאו מביאין פר מאחר דאיכא רוב הקהל ודינו כמו דאיכא רובא דשבטים דהוי כאלו כלן שחטאו כדאמר ר' יהודה במתני' דלקמן וכן בשבט אחד ממש כדמפורש לקמן:
ר' מאיר אומר כל השבטים קרוין קהל. כלומר רבי מאיר דסבירא ליה דדוקא כל השבטים כולן הוא דאיקרו קהל והלכך רוב כל קהל ישראל בעי ורובו ככלו:
ר' יהודה אומר כל שבט ושבט קרוי קהל. ואפי' שבט אחד שעשו אם הן רוב כל הקהל חייבין והלכך או ברוב כל הקהל אע''פ שאינם אלא שבט אחד או ברוב השבטים אע''פ שאינם רוב כל הקהל ס''ל דחייבין וכדלקמן:
ואתייא דר' שמעון כר' יהודה. בהא דס''ל דשבט אחד איקרי קהל כדקאמר כמה דר' יודה וכו' דהא במתני' דלקמן גבי פלוגתייהו דר''מ ור''י ור''ש לא פליג ר''ש אדר' יהודה אלא אם ב''ד מתכפרין בפר הקהל או לא דר' יהודה ס''ל דמתכפרין ור''ש ס''ל דאין מתכפרין כדקאמר הכא במתני' ומיהו בהא לא פליג דאפי' אינן רוב כל הקהל אלא שבעה שבטים שחטאו והן רוב השבטים כל שבט ושבט מביא פר משום דכל שבט ושבט איקרי קהל וחייבין כל אחד ואחד בפר:
מה ביניהן. בענין זה דמודו תרוייהו ושוין הן דכל שבט ושבט קרוי קהל ומכל מקום בהא איכא בינייהו גרירה דלר' יהודה גוררין הן השבטים שחטאו לשאר השבטים שלא חטאו ואף הן מביאין פר לכל שבט ושבט ור''ש לית ליה גרירה אלא אותן שחטאו הן מביאין:
שבט אחד גורר וכו'. כדפרישית לעיל אם הוא רוב כל הקהל אפילו שבט אחד ממש בלבד שחטא גורר הוא לכל הקהל וצריך כל שבט ושבט להביא פר וכן אם הוא שבט היותר על מחצית השבטים ואע''פ שאינם רוב כל הקהל גורר כולן וצריכין שאר כל השבטים להביא כל שבט ושבט פר ור''ש לית ליה הא כדאמרן:
מודה והוא וכו'. ר' יהודה דאית ליה גרירה אפילו בשבט אחד מודה הוא דדוקא שתהא ההורייה מב''ד שבלשכת הגזית והוא ב''ד הגדול. וכן נמי יש לפרש דר''ש מודה לר' יהודה בהא דר' יהודה ע''כ דס''ל הכי דהא בהדיא קאמר במתני' דסוף פרקין בהורו ב''ד של אחד מן השבטים דאותו השבט שעשו בלבד הן שחייבין ושאר כל השבטי' פטורין וא''כ הא דקאמר שבט אחד גורר כל השבטים ע''כ בהוראת ב''ד הגדול הוא דאית ליה גרירה:
טעמא דהין תנייא. דקאמר שתהא הוראה מלישכת הגזית דאי הויא הוראה לכל הקהל משום דיליף דבר דבר מזקן ממרא דכתיב ביה אשר יגידו לך מן המקום ההוא אשר יבחר ה':
דכתיב גוי וקהל גוים יהיה ממך ועדיין לא נולד בנימין. כלומר בשעתא דקא''ל הכי בבואו מפדן ארם כבר נולדו כל השבטים כ''א בנימין עדיין לא נולד וקאמר עליה קהל גוים אלמא דשבט אחד איקרי קהל:
כשם שהן חלוקין כאן. לענין הוראה כך הן חלוקין בטומאה בקרבן פסח הבא בטומאה אם מחצה כל הקהל כרוב הוא או לא:
דתני. בתוספתא דפסחים פ''ו:
הטהורין עושין את הראשון והטמאין עושין את השני דברי ר''מ. והכי גריס לה בכיצד צולין. דר''מ לטעמיה דס''ל מחצית השבטים או הקהל אינן כרוב כדאמר לעיל ובלבד רוב:
ר' יודה אומר. וכן גריס נמי בכיצד צולין ובתוספתא שם גריס בהא ר''ש אומר חציין טהורין וחציין טמאין הטהורין עושין לעצמן והטמאין עושין לעצמן. והכי מוכח מאמרו לו לקמיה. דס''ל מחצה על מחצה כרוב הילכך הטהורין עושין לעצמן בטהרה והטמאין עושין לעצמן בטומאה ואינן נדחין לפסח שני דכרוב הן:
מני אמרו לו. מאן הוא תנא דאמרו לו:
כר' יהודה. ר' יהודה הוא דאית ליה הכי בפ''ב דמנחות:
נטמאת אחת מן החלות. של שתי הלחם או אחד מן הסדרים של לחם הפנים:
שאין קרבן ציבור חלוק. ואם נפסל חציו נפסל כולו והיינו נמי טעמא דאמרו לו אין הפסח בא לחצאין:
ר' יוסי בר' בון. אמר:
מנו אמרו לו חכמים. דפליגי עליה הכא שהן בשיטת ר' יהודה דמנחות:
Horayoth
Daf 7b
הלכה: הוֹרוּ בֵית דִּין שֶׁלְּאֶחָד מִן הַשְּׁבָטִים כול'. רִבִּי מֵאִיר אוֹמֵר. חוֹבַת בֵּית דִּין הִיא. רִבִּי יוּדָה אוֹמֵר. חוֹבַת צִיבּוּרָא. אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן. חוֹבַת בֵּית דִּין וְחוֹבַת צִיבּוּרָא הִיא. מַה טַעֲמֵיהּ דְּרִבִּי מֵאִיר. נֶאֱמַר כָּאן מֵעֵינֵי וְנֶאֱמַר לְהַלָּן מֵעֵינֵי. מַה מֵעֵינֵי שֶׁנֶּאֱמַר לְהַלָּן בֵּית דִּין אַף כָּאן בֵּית דִּין. מַה טַעֲם דְּרִבִּי יוּדָה. נֶאֱמַר כָּאן מֵעֵינֵי וְנֶאֱמַר לְהַלָּן מֵעֵינֵי. מַה מֵעֵינֵי שֶׁנֶּאֱמַר לְהַלָּן צִיבּוּר אַף כָּאן צִיבּוּר. מַה טַעֲמָא דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן. נֶאֱמַר כָּאן מֵעֵינֵי וְנֶאֱמַר לְהַלָּן מֵעֵינֵי. מַה מֵעֵינֵי שֶׁנֶּאֱמַר לְהַלָּן בֵּית דִּין אַף מֵעֵינֵי שֶׁנֶּאֱמַר כָּאן בֵּית דִּין. וּמַה מֵעֵינֵי שֶׁנֶּאֱמַר לְהַלָּן צִיבּוּר אַף כָּאן צִיבּוּר. 7b מָאן דָּמַר. חוֹבַת בֵּית דִּין הִיא. בֵּית דִּין מְבִיאִין. מָאן דְּאָמַר. חוֹבַת צִיבּוּר הִיא. מִי מֵבִיא. דְּתַנֵּי. מַטִּילִין הָיוּ עֲלֵיהֶן וּבָאִין. דִּבְרֵי רִבִּי מֵאִיר. רִבִּי יוּדָה אוֹמֵר. מִתְּרוּמַּת הַלִּשְׁכָּה הָיוּ בָאִין. מָאן דָּמַר. חוֹבַת בֵּית דִּין הִיא. בֵּית דִּין סוֹמְכִין. מָאן דָּמַר. חוֹבַת צִיבּוּר הִיא. מִי סוֹמֵךְ. דְּתַנֵּי. שְׁלֹשָׁה מִכָּל שֵׁבֶט וָשֵׁבֶט וְרֹאשׁ בֵּית דִּין עַל גַּבֵּיהֶן סוֹמְכִין יְדֵיהֶן עַל רֹאשׁ הַפָּר. יְדֵיהֶם. יְדֵי כָל יָחִיד וְיָחִיד. יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁ הַפָּר. פַּר טָעוּן סְמִיכָה אֵין שְׂעִירֵי עֲבוֹדָה זָרָה טְעוּנִין סְמִיכָה. דִּבְרֵי רִבִּי יוּדָה. רִבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר. פַּר טָעוּן סְמִיכָה בְזְקֵינִים אֵין שְׂעִירֵי עֲבוֹדָה זָרָה טְעוּנִין סְמִיכָה בִזְקֵינִים. שֶׁרִבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר. כָּל חַטַּאת צִיבּוּר שֶׁדָּמָהּ נִכְנַס לִפְנִים טְעוּנָה סְמִיכָה. מְתִיבִין לְרִבִּי יוּדָה. וְהָֽכְתִיב וַיַּגִּשׁוּ אֶת שְׂעִירֵ֣י הַֽחַטָּ֔את. רִבִּי חִייָה בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. הוֹרָאַת שָׁעָה הָֽיְתָה.
Traduction
Quant à la divergence des avis de la Mishna (1,7), en voici la raison: selon R. Meir, le devoir de l’offre incombe au tribunal; selon R. Juda, le devoir incombe à la communauté; selon R. Simon, ce devoir incombe à l’un et à l’autre. R. Meir fonde son opinion sur ces mots (Lv 4, 15): s’il échappe un fait ''aux yeux'' de l’assemblée, comparés aux termes analogues de ce verset (Nb 15, 24): si ''des yeux'' de la communauté, etc.; comme au premier verset (malgré l’expression assemblée) le sacrifice incombe au tribunal, de même le public désigné au second verset vise le tribunal. R. Juda fonde son avis en tirant parti de l’analogie des mots ''yeux'' dans les mêmes versets, pour conclure à l’inverse, qu’à l’instar de l’obligation (née du crime d’idolâtrie) pour le public d’offrir le sacrifice, c’est aussi le public qui l’offre en d’autres cas de délit public. Enfin R. Simon fonde aussi son avis sur l’analogie des termes dans les mêmes versets, et comme d’une part la déduction tirée de l’analogie abouti à l’obligation du sacrifice, pour le tribunal, tandis que d’autre part elle aboutit à cette même obligation incombant aux fidèles, il conclut que le tribunal d’un côté, comme les fidèles de leur côté, offriront tous le sacrifice dû. D’après celui qui assigne un tel devoir au tribunal, il va sans dire que les membres se cotiseront pour subvenir aux frais du sacrifice; mais s’il incombe aux fidèles en général, d’où le tirera-t-on? -C’est un point en litige; car on a enseigné (27)Tossefta à Sheqalim ch. 2.: Les percepteurs font à cet effet d’avance des collectes auprès des fidèles, selon l’avis de R. Juda; d’après R. Simon, on tirait ce sacrifice du prélèvement fait à la cellule des offrandes (dont le préposé, représentant le propriétaire, pouvait exercer l’imposition des mains sur l’animal). En outre, si l’obligation incombe au tribunal, celui-ci pourra par ses membres faire l’imposition des mains sur le sacrifice; mais si ce dernier doit émaner des fidèles, à qui reviendra la charge d’imposer les mains? Ce sera, comme il a été enseigné, à une délégation de trois hommes par tribu, assistée du chef du tribunal, que reviendra la charge d’imposer la main sur la tête du taureau. De ce qu’il est dit (Lv 4, 15): leurs mains, on déduit que les mains de chacun devront être imposées isolément (28)''V. Siffra, section Wayyiqra, ch. 4; Cf. Tossefta à Menahot ch. 10.'', et de ce qu’il est dit ensuite: sur la tête du taureau, on voit là un terme de spécialisation, savoir que l’imposition est exigible sur la tête du taureau, non sur la tête des boucs offerts pour expier l’idolâtrie. Tel est l’avis de R. Juda; selon R. Simon, pour le taureau, l’imposition est exigible par les vieillards, mais elle ne l’est pas pour les boucs offerts en expiation de l’idolâtrie; car, dit R. Simon, tout sacrifice public d’expiation dont le sang est offert (aspergé) à l’intérieur du temple, exige l’imposition. Contre R. Juda (qui ne l’exige pas pour les boucs offerts à la suite de l’idolâtrie) on objecta ce verset (2Ch 29, 23): Ils firent approcher du roi les boucs d’expiation, ainsi que devant l’assemblée, et ils imposèrent leurs mains. Or, n’étaient-ce pas les boucs offerts en expiation de l’idolâtrie? Ce n’est là, répond R. Hiya au nom de R. Yohanan (29)Cf. J., (Nida 1, 5) ( 49b fin)., qu’un enseignement momentané, dans un but de zèle religieux, qui ne fait pas loi pour toujours. – R. Yohanan demanda: est-ce que pour l’un des fidèles, mort après le délit accompli, on offrira un sacrifice? —Certes, fut-il répliqué, puisqu’il est écrit (Esd 8, 35): Ceux qui parmi les exilés revinrent de la captivité offrirent des holocaustes à l’Eternel Dieu d’Israël…, des sacrifices d’expiation au nombre de douze (pour expier le crime d’idolâtrie perpétré sous Sédécias, bien qu’un grand nombre des délinquants fussent morts depuis). Pourquoi, à la fin de ce verset, est-il encore question d’holocauste, tandis qu’auparavant on parle de sacrifices expiatoires? —C’est précisément en vue de l’analogie à établir entre eux: comme l’holocauste n’est pas consommé, ces sacrifices spéciaux n’ont pas été non plus mangés (mais brûlés), car, dit R. Juda, ils ont été offerts pour expier l’idolâtrie. Toutefois, disent R. Hiskia, R. Jérémie, et R. Hiya au nom de R. Yohanan: ce n’est là qu’une règle momentanée (30)En fait, le crime commis avait eu lieu sciemment, et il échappait au devoir du sacrifice.. Rappelant l’avis préalable que pour le taureau l’imposition est exigible par les vieillards, mais elle ne l’est pas par eux pour les boucs offerts en expiation de l’idolâtrie, R. Jérémie se demande par qui alors se fait l’imposition? R. Jérémie crut supposer qu’en ce cas R. Simon l’assigne aux descendants d’Aaron (aux Cohanim). —Non, lui dit R. Yossé, car R. Hiya a enseigné: de ce qu’il est dit (Lv 4, 15) ils imposeront la main, au pluriel, non au singulier, on y voit une extension de ce devoir applicable à l’offre des boucs pour l’idolâtrie; or, il ne pourrait s’agir d’exclure les vieillards, nommés formellement dans ce texte. Aussi, R. Yossé procède par interprétation à la déduction inverse: de ce qu’il est dit (ibid., 16, 21) le vivant, on conclut que celui-ci devra être imposé par un cohen, non le bouc d’idolâtrie (lequel du moins sera imposé par les vieillards). Quel compte R. Jérémie tient-il de ce verset? Selon lui, ce verset indique que seul le bouc vivant (du grand pardon) devra être imposé par Aaron, ou le grand prêtre, mais le bouc d’idolâtrie devra l’être par un simple cohen (non par les vieillards). – R. Zeira dit au nom de R. Hamnona d’adopter l’avis de R. Meir (ou l’opinion anonyme) dans cet enseignement (31)Cf. ci-après, 2, 3.: Si d’après l’enseignement faux du tribunal l’assemblée a mal agi, on aurait pu croire que celle-ci est tenue d’offrir le sacrifice; c’est pourquoi il est dit (ibid., 4, 13) la communauté, et ils ont agi; l’enseignement devra émaner du tribunal, et l’action se fera par la communauté. —Pourquoi, s’écria R. Meir, le tribunal ayant agi d’après sa propre inspiration, n’obtiendrait-il pas le pardon par un taureau? Si ce sacrifice sert à expier la faute qu’ils ont suscitée par leur doctrine, à plus forte raison ils devraient aboutir au même point pour d’autres? Ce mode d’expiation suffit pour d’autres, fut-il répondu, parce qu’ils se réfèrent au tribunal qui a suscité le délit, tandis que le tribunal ne peut pas reporter sur autrui la cause de la faute accomplie, que les juges ont enseignée. Si le tribunal sait s’être trompé dans son enseignement, mais il ne sait plus ce qu’il a enseigné, dit R. Zeira au nom de R. Hisda, ou si le tribunal doute même s’il s’est trompé, on aurait pu croire qu’il doit un sacrifice; c’est pourquoi il est dit (ibid., 14): si le péché est notoire; il faut que la faute soit certaine. —Pourquoi ne pas décider qu’en tous cas il y a culpabilité, quelle que soit la faute, qui en tous cas existe? —C’est conforme à l’avis de R. Josué qui exige la connaissance du péché pour le sacrifice à offrir; ainsi, le tribunal ne sait plus ce qu’il a enseigné, si c’était un sujet d’idolâtrie, ou d’autre précepte; si c’est de l’idolâtrie, le sacrifice exigible est un taureau; pour d’autres préceptes, c’est un bouc. En présence de ces doutes et du changement de sacrifice qui en résulte, le tribunal est absous.
Pnei Moshe non traduit
גמ' ר' אומר חובת ב''ד הוא. השתא מפרש לפלוגתייהו דר''מ ור' יהודה ור''ש במתני' דלעיל מי הם המביאין פר בשגגת שאר עבירות והפר והשעיר בשגגת ע''ז ובמה הן פליגי דר''מ סבר חובת הב''ד הוא שהן מביאין הפר או הפר והשעיר משלהן ור' יהודה סבר הציבור הן שמביאין בשביל הב''ד ור''ש סבר החובה מוטלת על שניהן והלכך צריך קרבן בשביל הב''ד ובשביל הציבור ואין הב''ד מתכפרין בקרבן של ציבור:
נאמר כאן. בויקרא בשגגת שאר עבירות ונעלם דבר מעיני הקהל ונאמר כאן בשלח לך בשגגת ע''ז והיה אם מעיני העדה נעשתה לשגגה ועשו כל העדה פר וגו':
מה מעיני שנאמר להלן ב''ד וכו'. כלומר דבפרשת ויקרא דכתיב למעלה ונעלם דבר מעיני הקהל ועשו והדר כתיב ונודעה החטאת וגו' והקריבו הקהל וגו' וילפינן ברישא קהל מקהל מה במעשה הנאמר למעלה ב''ד הוא דכתיב מעיני הקהל והן הב''ד שההוראה תלויה בהן אף הקהל שנאמר למטה בהקרבה ב''ד הוא שמביאין הקרבן והדר ילפינן מעיני הנאמר בע''ז ממעיני הנאמר בשאר עבירות מה להלן ב''ד הן שמביאין אף בע''ז ב''ד הן מביאין:
מ''ט דר' יהודא נאמר כאן מעיני וכו'. כלומר דר' יהודה ס''ל דאיפכא ילפינן הג''ש מה מעיני הנאמר בע''ז ציבור הן המביאין דכתיב התם ועשו כל העדה וגו' דהמשמעות דכל העדה על הציבור הוא אף מעיני האמור כאן בשאר עבירות הקרבן שמביאין מן הציבור הוא:
מה טעמא דר' שמעון נאמר כאן מעיני וכו'. כלו' דרבי שמעון סבירא ליה הואיל ומשמעות הכתוב דקרבן הנאמר בשאר עבירות על הב''ד הוא כדאמרן דילפינן הקהל דלמטה מהקהל דלמעלה ומשמעות הכתוב הנאמר בע''ז דהציבור הן המביאין ילפינן מעיני מעיני חדא מאידך דמה כאן בית דין אף להלן בית דין ומה להלן ציבור אף כאן ציבור והשתא בין בשאר עבירות ובין בעבודה זרה הבית דין מביאין לעצמן והציבור מביאין לעצמן:
מאן דאמר חובת ב''ד היא ב''ד מביאין. כלומר הא פשיטא לן דלמ''ד דהחובה על ב''ד היא א''כ הב''ד מביאין משלהן אלא למ''ד חובת הציבור היא מי מביא כלומר מאין היו מביאין אם מתרומת הלשכה כשאר קרבנות הציבור או לא ופשיט ליה דפלוגתא דתנאי היא גם בזה:
דתני. בתוספתא דשקלים פ''ב:
מטילין היו עליהן ובאין. שהיו מטילין על הציבור וגובין מהן בתחלה לשם כך:
דברי ר''מ. טעות הוא כאן דהא ר''מ ס''ל דמשל ב''ד הוא וה''ג בתוספתא דברי ר' יהודה ר''ש אומר מתרומת הלישכה היו קריבין:
ב''ד סומכין. שהן הבעלים וסמיכה על הקרבן בבעלים היא:
מי סומך. הא אי אפשר שיהו כל הציבור סומכין ידיהן עליו ומי סומך על ידן ופשיט לה כדתני בברייתא ג' מכל שבט וכו':
ידיהם ידי כל יחיד. ברייתא זו שנויה בת''כ פ' ויקרא ורישא דברייתא. הכי הוא וסמכו שנים זקני שנים ואין ב''ד שקול הרי חמשה דברי רבי יהודה ר''ש אומר וסמכו זקני שנים ואין ב''ד שקול הרי שלשה:
ידיהם ידי כל יחיד ויחיד. כלומר ידי כל יחיד מאלו הסומכין שאינן סומכין כולן כאחד אלא כל יחיד ויחיד מהן סומך בפני עצמו והכי תנינן לה בתוספתא דמנחות פ''י סמיכה וסמיכת זקנים בשלשה ר' יהודה אומר בחמשה לא כולן כאחד סומכין עליו אלא אחד ואחד סומך ומסתלק:
ידיהם על ראש הפר. עליו הוי מצי למיכתב אלא למיעוטא אתא פר טעון סמיכה ואין שעירי ע''ז טעונין סמיכה:
ר''ש אומר. לא מיעטן הכתוב לשעירי ע''ז אלא דלא באו זקנים כמו בפר דזקני כתיב ביה אבל טעונין הן סמיכה ולקמן מפרש לה מי הן הסומכין:
שדמה נכנס לפנים. בהיכל כמו פר העלם דבר ופר המשיח ושעירי ע''ז:
מתיבין לר' יהודה. דאמר אין שעירי ע''ז טעונין סמיכה והכתיב ויגישו את שעירי החטאת לפני המלך והקהל ויסמכו ידיהם עליו ושעירי חטאת שהקריבו לכפר על הע''ז היו:
הוראת שעה היתה. שהרי מזידין היו אלא שביקש יחזקיהו לזרזם במצות ואין למידין מהוראת שעה:
רִבִּי יוֹחָנָן בָּעֵי. צִיבּוּר שֶׁמֵּת אֶחָד מָהוּ שֶׁיָּבִיא תַחְתָּיו. הָתִיבוֹן. וְהָֽכְתִיב הַ֠בָּאִים מֵֽהַשְּׁבִ֨י וגו'. אֶיפְשַׁר חַטָּאת עוֹלָה. אֶלָּא מַה עוֹלָה לֹא נֶאֶכְלָה אַף חַטָּאת לֹא נֶאֶכְלָה. רִבִּי יוּדָה אוֹמֵר. עַל עֲבוֹדָה זָרָה הֵבִיאוּם. רִבִּי חִזְקִיָּה רִבִּי יִרְמְיָה רִבִּי חִייָה בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. הוֹרָיַית שָׁעָה הָֽייְתָה. רִבִּי יִרְמְיָה לָמַד כֵּן. אֶלָּא פַּר טָעוּן סְמִיכָה בְזְקֵנִים. אֵין שְׂעִירֵי עֲבוֹדָה זָרָה טְעוּנִין סְמִיכָה בִזְקֵינִים. אֶלָּא בְמִי. רִבִּי יִרְמְיָה סָבַר מֵימַר. בְּאַהֲרֹן וּבָנָיו. אָמַר לֵיהּ רִבִּי יוֹסֵי. וְהָתַנֵּי רִבִּי חִייָה. וְסָמַךְ וְסָֽמְכוּ. לְרַבּוֹת שְׂעִירֵי עֲבוֹדָה זָרָה בִסְמִיכָה וְלֹא בִזְקֵנִים. רִבִּי יוֹסֵי לָמַד כֵּן. אֶלָּא חַי טָעוּן סְמִיכָה בְאַהֲרֹן אֵין שְׂעִירֵי עֲבוֹדָה זָרָה טְעוּנִין סְמִיכָה בְאַהֲרֹן. וּכְתִיב וְסָמַ֨ךְ אַֽהֲרֹ֜ן אֶת שְׁתֵּ֣י יָדָ֗יו עַל רֹ֣אשׁ הַשָּׂעִיר֘ הַחַי֒. חַי טָעוּן סְמִיכָה בְאַהֲרֹן. אֵין שְׂעִירֵי עֲבוֹדָה זָרָה טְעוּנִין סְמִיכָה בְאַחֲרֹן. מַה עֲבַד לָהּ רִבִּי יִרְמְיָה. פָּתַר לָהּ בְּכֹהֵן הֶדְיוֹט.
Traduction
– R. Yohanan demanda: est-ce que pour l’un des fidèles, mort après le délit accompli, on offrira un sacrifice? —Certes, fut-il répliqué, puisqu’il est écrit (Esd 8, 35): Ceux qui parmi les exilés revinrent de la captivité offrirent des holocaustes à l’Eternel Dieu d’Israël…, des sacrifices d’expiation au nombre de douze (pour expier le crime d’idolâtrie perpétré sous Sédécias, bien qu’un grand nombre des délinquants fussent morts depuis). Pourquoi, à la fin de ce verset, est-il encore question d’holocauste, tandis qu’auparavant on parle de sacrifices expiatoires? —C’est précisément en vue de l’analogie à établir entre eux: comme l’holocauste n’est pas consommé, ces sacrifices spéciaux n’ont pas été non plus mangés (mais brûlés), car, dit R. Juda, ils ont été offerts pour expier l’idolâtrie. Toutefois, disent R. Hiskia, R. Jérémie, et R. Hiya au nom de R. Yohanan: ce n’est là qu’une règle momentanée (30)En fait, le crime commis avait eu lieu sciemment, et il échappait au devoir du sacrifice.. Rappelant l’avis préalable que pour le taureau l’imposition est exigible par les vieillards, mais elle ne l’est pas par eux pour les boucs offerts en expiation de l’idolâtrie, R. Jérémie se demande par qui alors se fait l’imposition? R. Jérémie crut supposer qu’en ce cas R. Simon l’assigne aux descendants d’Aaron (aux Cohanim). —Non, lui dit R. Yossé, car R. Hiya a enseigné: de ce qu’il est dit (Lv 4, 15) ils imposeront la main, au pluriel, non au singulier, on y voit une extension de ce devoir applicable à l’offre des boucs pour l’idolâtrie; or, il ne pourrait s’agir d’exclure les vieillards, nommés formellement dans ce texte. Aussi, R. Yossé procède par interprétation à la déduction inverse: de ce qu’il est dit (ibid., 16, 21) le vivant, on conclut que celui-ci devra être imposé par un cohen, non le bouc d’idolâtrie (lequel du moins sera imposé par les vieillards). Quel compte R. Jérémie tient-il de ce verset? Selon lui, ce verset indique que seul le bouc vivant (du grand pardon) devra être imposé par Aaron, ou le grand prêtre, mais le bouc d’idolâtrie devra l’être par un simple cohen (non par les vieillards).
Pnei Moshe non traduit
ציבור שמת אחד. מהן מהו שיביאו החטאת תחתיו וכלו' מי חיישינן לחטאת שמתו בעליה דלאו קריבה היא:
התיבון. מאי תיבעי לך והכתיב הבאים מהשבי בני הגולה הקריבו עולות לאלהי ישראל וגו' צפירי חטאת שנים עשר וגו' ועל ע''ז שעשו בימי צדקיהו הביא כדאמר רבי יהודה לקמיה ואע''פ שמתו רבים מהן:
אפשר חטאת עולה. סיפיה דקרא מפרש ליה דכתיב הכל עולה לה' והא חטאת נמי כתיבא ואפשר לחטאת עולה קרי לה אלא להקיש לעולה מה עולה לא נאכלת אף אותן חטאות שהביאו לא היו נאכלין וללמדך ששעירי ע''ז היו שנשרפין הן וכדמסיים ר' יודה דעל ע''ז שעבדו בזמן הבית ראשון הביאום:
הוריית שעה היתה. שהרי מזידין היו ואפ''ה היו מביאין קרבן:
ר' ירמיה למד כן. אדלעיל מהדר ואדברי רבי שמעון דקאמר דפר טעון סמיכה בזקנים ואין שעירי ע''ז טעונין סמיכה בזקינים ואלא מי ומי הן הסומכין:
ר' ירמיה סבר מימר. אליבא דר''ש באהרן ובניו כלומר שהכהנים היו סומכין:
אמר ליה ר' יוסי והתני ר' חייה וסמך וכו'. כלומר דהא מכאן למד ר''ש מדהוי מצי למיכתב וסמך וכתיב וסמכו לרבות לשעירי ע''ז בסמיכה ולא בזקנים בתמיה וכי קרא לא מיירי בזקנים הא וסמכו זקני כתיב וא''כ כי מרבת לה לשעירי ע''ז מהאי קרא לסמיכת זקנים איתרבי:
ר' יוסי. דהקשה לר' ירמיה למד כן אליבא דר''ש ואיפכא מדר' ירמיה דמסמיכה בכהנים הוא דאימעטו שעירי ע''ז כדמסיק ואזיל:
אלא חי וכו' וכתיב כן וכו'. כלומר דהכי דרשינן מדכתיב החי למעוטי הוא דאתא זה החי טעון סמיכה באהרן ואין שעירי ע''ז טעונין סמיכה באהרן אבל מסמיכת זקנים לא ממעט להו ר''ש:
מה עבד לה ר' ירמיה. לקרא דהחי הא למעוטי אתא:
פתר לה בכהן הדיוט. הכי דריש ליה החי טעון סמיכה באהרן שהוא כהן גדול ואין שעירי ע''ז טעונין סמיכה בכ''ג אלא בכהן הדיוט ולעולם סמיכה דידהו בכהנים היא:
רִבִּי זְעִירָא בְשֵׁם רַב הַמְנוּנָא כְרִבִּי מֵאִיר. תַּנֵּי תַמָּן. הוֹרוּ בֵית דִּין וְעָשׂוּ קָהָל. מֵת אֶחָד מִבֵּית דִּין פְּטוּרִין. מֵת אֶחָד מִן הַצִּיבּוּר חַייָבִין. אָמַר לָהֶן רִבִּי מֵאִיר. אִם לַאֲחֵרִים הוּא פוֹטֵר לֹא כָל שֶׁכֵּן עַל עַצְמוֹ. אָֽמְרוּ לוֹ. יִפְטוֹר לַאֲחֵרִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶן בַּמֶּה לִתְלוֹת וְאַל יִפְטוֹר לְעַצְמוֹ שֶׁאֵין לוֹ בַּמֶּה לִתְלוֹת.
Traduction
– R. Zeira dit au nom de R. Hamnona d’adopter l’avis de R. Meir (ou l’opinion anonyme) dans cet enseignement (31)Cf. ci-après, 2, 3.: Si d’après l’enseignement faux du tribunal l’assemblée a mal agi, on aurait pu croire que celle-ci est tenue d’offrir le sacrifice; c’est pourquoi il est dit (ibid., 4, 13) la communauté, et ils ont agi; l’enseignement devra émaner du tribunal, et l’action se fera par la communauté. —Pourquoi, s’écria R. Meir, le tribunal ayant agi d’après sa propre inspiration, n’obtiendrait-il pas le pardon par un taureau? Si ce sacrifice sert à expier la faute qu’ils ont suscitée par leur doctrine, à plus forte raison ils devraient aboutir au même point pour d’autres? Ce mode d’expiation suffit pour d’autres, fut-il répondu, parce qu’ils se réfèrent au tribunal qui a suscité le délit, tandis que le tribunal ne peut pas reporter sur autrui la cause de la faute accomplie, que les juges ont enseignée.
Pnei Moshe non traduit
כר' מאיר. על ברייתא דלקמיה דתני תמן קאי דאליבא דר''מ היא דס''ל הב''ד מביאין הפר ולא הציבור והלכך מת אחד מב''ד פטורין דהויא לה חטאת שמת אחד מן השותפין ואם מת אחד מן הציבור חייבין דהא איתנהו לב''ד:
אמר להן ר''מ. לאו אהאי ברייתא קאי אלא אברייתא דמייתי לקמיה ומסורסת הגי' כאן. והא דר' זעירא בשם רב חסדאי תני תמן וכו' גרסינן לה קודם אמר להן ר''מ וכו' ושתי הברייתות אלו דמייתי הכא בת''כ הן שנויות והש''ס מקצר כדרכו וה''ג להו שם. הורו ב''ד ועשו יכול יהו חייבין ת''ל הקהל ועשו ההורייה תלויה בב''ד והמעשה תלוי בקהל. ועלה קאי אמר להן ר''מ אם לאחרים הוא פוטר וכו' כלומר ומפני מה ב''ד שעשו על פי הוראת טעמן אין מתכפרין בפר אם לאחרים שעשו ע''פ הוראתן הן פוטרין בפר שמביאין לא כל שכן שיפטרו עצמן:
אמרו לו יפטור לאחרים שיש להן במה לתלות. כלומר שגזירת הכתוב הוא דאין הפר בא אלא על אחרי' שיש להן לתלות בב''ד ואם עשו מביאין עליהן פר תאמר בבית דין עצמן שאין להן במה לתלות שהן הן המורין ואין המעשה תלוי בהן אלא ההוראה דוקא:
תני תמן הורו ב''ד ועשו הן. זו היא ברייתא קמייתא. ועשו הן יכול יהו חייבין ת''ל הקהל ועשו וכו' וכדפרישית:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source