ובכשיל. קרדום רחב ומפיל שפאין גסין:

הכובס נוטל שלשה חוטין. דרך אורגי בגדי צמר לארוג בסוף הבגד שלשה חוטין ממין אחר והכובס נוטלן ומשוה הבגד ומייפהו:

יותר מכאן. הוי מידי דחזי ליה ומקפיד עליה אכוליה והכל של בעל הבית:

ואם היה השחור ע''ג לבן. שהיו חוטים שחורין ארוגים בבגד לבן רשאי הכובס ליטול הכל לפי שהשחור בלבן מגנה אותו ביותר:

מתני' החייט ששייר מן החוט. שנתן לו הבעה''ב:

כדי לתפור בו. מפרש בגמרא כמה שיעור כדי תפירה:

ומטלית שהיא שלש על שלש. לאחר שהשוה החייט את תפירתו קוצע ממנה מטלית קטנה שיש בה שלש אצבעות על שלש אצבעות חייב להחזיר להבעלים:

במעצד. כלי שמחליק בו הנגר את פני הלוח ושפאין שהוא מוציא דקין הן ואין בעל הבית מקפיד עליהן:

שהסורק מוציא. הסורק את הצמר והמנפצו מה שמוציא הוא הוי דבר חשוב ורגילין להקפיד:

אצל בעל הבית. שהוא שכיר יום ודרכו לעשות אצל בעל הבית:

אף הנסורת. דק דק היוצא מתחת המקדח שהוא דק מאד של בעל הבית הוא ורישא בקבלן שקיבל לבנות הבית בדמים קצובים:

מתני' אין לוקחין מן הרועים. דאיכא למימר שמא גנבום מצאנו של בעל הבית המסור להם:

כלי פשתן מן הגליל מן הנשים. מפני שמלאכת הנשים היא והן עצמן עושות ומוכרות ולדעת בעליהן הוא:

ועגלים בשרון. שם מקום הוא שהעגלים מצוין והן בזול והנשים לוקחות ומגדלין אותן ושלהן הן:

הטמן אסור. מפני שהן בחזקת גניבה:

בכל מקום. ומכל אדם ואם אמרו הטמן אסור:

מתני' מוכין שהכובס מוציא. המלבן הצמר הוא מוציא מן הצמר דבר מועט על ידי שטיפה:

הרי אלו שלו. שאין בעה''ב מקפיד עליהן והמקפיד לא הוי קפידיה קפידא:

גמ' הוה קצר. כובס היה:

איסטדכין. מין מלבוש אחד. ובב''ר פרשה י''ט ויעשו להם חגורות חגורי חגורות אסטכיון גליון סדינים ופי' הערוך כולן מיני מלבושים של זכר הן:

מן חד עמר. של מין צמר אחד שלא יהא מעורב בו הרבה מיני צמר ויהיו הבריות אומרים מן שלנו הוא לבוש ומעורב בו מינים הרבה מכמה אנשים שנתנו לו לכבוס לפי שצריך אדם לצאת ידי הבריות כשם שצריך לצאת ידי המקום שלא יביא עצמו לידי חשד שיהיו חושדין בו:

גמ' תני ר' חייא מלא מחט. הוא שיעור כדי לתפור בו:

פתרין לה. לקמיה מפרש פתרין לה אהיכא קאי:

כפליים. כמלא מחט וחוץ למחט כמלא מחט:

מלא משיכת המחט. כדי שיכול לתחוב בבגד ולמשוך בתפירת מחט:

מה ופליג. אם דבי ר' חייא ודבי בר קפרא לפרושי מתני' קאמרי ופליגי אר' חייא ובר קפרא רבותיהם ולפי גירסת הספר ה''ק היאך פליגי דבי ר' ינאי על ר' חייא ובר קפרא רבותיהם וקאמר הש''ס דלא היא אלא שהן מפרשי' כל אחד לדברי רבם:

מה דתני ר' חייא כמלא מחט. מפרשין לה דה''ק כמלא שני מחטין לפי שמלא מחט אחת אינו ראוי לתפור ומה דתני בר קפרא מלא משיכת המחט שהוא מעט יותר ממלא מחט מפרשין לה שצריך כפלים כמשיכת מחט יותר ממלא מחט לפי שבמשיכה אחת שהיא יותר ממלא מחט עדיין אינו ראוי כל כך לתפור הלכך כפליים בעינן:

הדרן עלך הגוזל ומאכיל

ואית דאמרין פנדורא. תוף בלשון יונית פנדורא ובפרק קמא דקידושין גריס שרקוקיתה וכמו קרקשתא זוג המקשקש לפני העדר והולכין אחריו:

גמ' אם ידעו הבעלים בגניבה וכו'. ר' יוחנן ס''ל לפרש המתני' כפשטא דברישא מיירי שידעו הבעלים בגניבה ובזה צריכין דעת הבעלים בחזרה והוא החזירו שלא מדעת בעלים הלכך חייב באחריותו וסיפא דלא ידעו מגניבה א''צ לידע בחזרה אלא מנין הוא דפוטר ומנו את הצאן דקתני אסיפא קאי:

אע''פ שלא ידעו בגניבה צריכין לידע בחזרה. לא דס''ל לר''ל דלעולם צריך דעת בעלים בחזרה ואע''פ שלא ידע בגניבה ומכ''ש כשידע בגניבה דא''כ מתני' היכא מיתרצא דקתני ומנו את הצאן והיא שלימה פטור אלא האי אע''פ דקאמר אדברי ר' יוחנן קאי דקאמר לא ידעו בגניבה א''צ לידע בחזרה וקא''ל דלא היא אלא דבזה צריכין לידע בחזרה ואע''פ דלדידך קיל הוא בשלא ידעו בגניבה לדידי בשלא ידעו בגניבה גרע מהיכא דידעו וטעמא דכל צאן שהיא רגילה לצאת חוץ צריך ליזהר בה ביותר וזו הואיל ולא ידעו הבעלים בגניבה ושהיתה למודה לצאת מחמת הגנב שהרגילה לכך לא נזהרו הבעלים בה אבל היכא דידעו הבעלים בגניבה כבר היו יודעים שיש להם אחת בתוך העדר שהיא למודה לצאת והיה להם להזהר בה ואם לא נזהרו אינהו הוא דאפסיד אנפשייהו והשתא ומנו את הצאן דקתני ארישא קאי ומתני' הכי מתפרשא מת או נגנב אחר שהחזירו חייב הגנב באחריותו אע''פ שמנו את הצאן והיא שלימה אימתי בזמן שלא ידעו הבעלים בגניבה ובחזרה והא דקתני בחזירה ה''ק כשלא ידעו בגניבה הוי נמי כמו שלא ידעו בחזרה ובכה''ג הגנב לעולם חייב באחריותה דמכיון דהשבה דעביד לאו השבה היא קמה ליה ברשותיה ואפילו אם מת חייב בה אבל אם ידעו הבעלים בגניבתו ואחר החזירה מנו וידעו גם בחזירתו מחמת כן ומעתה היה להם להזהר בה והשבה דעביד השבה מעליית' היא ולפיכך פטר הגנב מאחריותה והשתא ומנו את הצאן ארישא דמתני' הגונב טלה מן העדר קאי דמיירי שידעו הבעלים בגניבה ובהא מניין הוא דפוטר והוי ידיעת בעלים:

אין הוה כגון ההין ברחא. אם היה הצאן שגנב כגון זה העז דאמרינן לקמן אין צריכין לידע בחזירה וכלומר למ''ד מנין פוטר ובכה''ג דאמרינן לעיל היכא דידעו הבעלים בגניבה דמנין הוי כדעת הבעלים בחזירה אבל בכגון זה העז אפילו מנין לא צריך:

אית דאמרין חוטרא. בפ' חזקת הבתים הלכה א' קאמר ריב''ל המוכר צאן לחבירו כיון שמסר לו משכוכית קנה מאי משכוכית אית דאמרין חוטרא מקל של רועה והצאן מכירות אותו כשרומז במקל והולכין כל העדר אחריו:

ואית דאמרין תיישא רבא. תייש גדול וחריף שהולך לפני העדר וכל העדר נמשכין אחריו. והשתא קאמר הכא שאם גנב זה התייש הגדול אע''פ שלא מנו את הצאן כבר ידעו בחזירה מפני שזה ניכר בגניבתו וניכר בחזירה כשנתוסף על הצאן:

גמ' תני אין מקבלין פקדונות. מבואר הוא בפרק דלעיל הלכה ז' ע''ש:

ובכשיל. קרדום רחב ומפיל שפאין גסין:

הכובס נוטל שלשה חוטין. דרך אורגי בגדי צמר לארוג בסוף הבגד שלשה חוטין ממין אחר והכובס נוטלן ומשוה הבגד ומייפהו:

יותר מכאן. הוי מידי דחזי ליה ומקפיד עליה אכוליה והכל של בעל הבית:

ואם היה השחור ע''ג לבן. שהיו חוטים שחורין ארוגים בבגד לבן רשאי הכובס ליטול הכל לפי שהשחור בלבן מגנה אותו ביותר:

מתני' החייט ששייר מן החוט. שנתן לו הבעה''ב:

כדי לתפור בו. מפרש בגמרא כמה שיעור כדי תפירה:

ומטלית שהיא שלש על שלש. לאחר שהשוה החייט את תפירתו קוצע ממנה מטלית קטנה שיש בה שלש אצבעות על שלש אצבעות חייב להחזיר להבעלים:

במעצד. כלי שמחליק בו הנגר את פני הלוח ושפאין שהוא מוציא דקין הן ואין בעל הבית מקפיד עליהן:

שהסורק מוציא. הסורק את הצמר והמנפצו מה שמוציא הוא הוי דבר חשוב ורגילין להקפיד:

אצל בעל הבית. שהוא שכיר יום ודרכו לעשות אצל בעל הבית:

אף הנסורת. דק דק היוצא מתחת המקדח שהוא דק מאד של בעל הבית הוא ורישא בקבלן שקיבל לבנות הבית בדמים קצובים:

מתני' אין לוקחין מן הרועים. דאיכא למימר שמא גנבום מצאנו של בעל הבית המסור להם:

כלי פשתן מן הגליל מן הנשים. מפני שמלאכת הנשים היא והן עצמן עושות ומוכרות ולדעת בעליהן הוא:

ועגלים בשרון. שם מקום הוא שהעגלים מצוין והן בזול והנשים לוקחות ומגדלין אותן ושלהן הן:

הטמן אסור. מפני שהן בחזקת גניבה:

בכל מקום. ומכל אדם ואם אמרו הטמן אסור:

מתני' מוכין שהכובס מוציא. המלבן הצמר הוא מוציא מן הצמר דבר מועט על ידי שטיפה:

הרי אלו שלו. שאין בעה''ב מקפיד עליהן והמקפיד לא הוי קפידיה קפידא:

גמ' הוה קצר. כובס היה:

איסטדכין. מין מלבוש אחד. ובב''ר פרשה י''ט ויעשו להם חגורות חגורי חגורות אסטכיון גליון סדינים ופי' הערוך כולן מיני מלבושים של זכר הן:

מן חד עמר. של מין צמר אחד שלא יהא מעורב בו הרבה מיני צמר ויהיו הבריות אומרים מן שלנו הוא לבוש ומעורב בו מינים הרבה מכמה אנשים שנתנו לו לכבוס לפי שצריך אדם לצאת ידי הבריות כשם שצריך לצאת ידי המקום שלא יביא עצמו לידי חשד שיהיו חושדין בו:

גמ' תני ר' חייא מלא מחט. הוא שיעור כדי לתפור בו:

פתרין לה. לקמיה מפרש פתרין לה אהיכא קאי:

כפליים. כמלא מחט וחוץ למחט כמלא מחט:

מלא משיכת המחט. כדי שיכול לתחוב בבגד ולמשוך בתפירת מחט:

מה ופליג. אם דבי ר' חייא ודבי בר קפרא לפרושי מתני' קאמרי ופליגי אר' חייא ובר קפרא רבותיהם ולפי גירסת הספר ה''ק היאך פליגי דבי ר' ינאי על ר' חייא ובר קפרא רבותיהם וקאמר הש''ס דלא היא אלא שהן מפרשי' כל אחד לדברי רבם:

מה דתני ר' חייא כמלא מחט. מפרשין לה דה''ק כמלא שני מחטין לפי שמלא מחט אחת אינו ראוי לתפור ומה דתני בר קפרא מלא משיכת המחט שהוא מעט יותר ממלא מחט מפרשין לה שצריך כפלים כמשיכת מחט יותר ממלא מחט לפי שבמשיכה אחת שהיא יותר ממלא מחט עדיין אינו ראוי כל כך לתפור הלכך כפליים בעינן:

הדרן עלך הגוזל ומאכיל

ואית דאמרין פנדורא. תוף בלשון יונית פנדורא ובפרק קמא דקידושין גריס שרקוקיתה וכמו קרקשתא זוג המקשקש לפני העדר והולכין אחריו:

גמ' אם ידעו הבעלים בגניבה וכו'. ר' יוחנן ס''ל לפרש המתני' כפשטא דברישא מיירי שידעו הבעלים בגניבה ובזה צריכין דעת הבעלים בחזרה והוא החזירו שלא מדעת בעלים הלכך חייב באחריותו וסיפא דלא ידעו מגניבה א''צ לידע בחזרה אלא מנין הוא דפוטר ומנו את הצאן דקתני אסיפא קאי:

אע''פ שלא ידעו בגניבה צריכין לידע בחזרה. לא דס''ל לר''ל דלעולם צריך דעת בעלים בחזרה ואע''פ שלא ידע בגניבה ומכ''ש כשידע בגניבה דא''כ מתני' היכא מיתרצא דקתני ומנו את הצאן והיא שלימה פטור אלא האי אע''פ דקאמר אדברי ר' יוחנן קאי דקאמר לא ידעו בגניבה א''צ לידע בחזרה וקא''ל דלא היא אלא דבזה צריכין לידע בחזרה ואע''פ דלדידך קיל הוא בשלא ידעו בגניבה לדידי בשלא ידעו בגניבה גרע מהיכא דידעו וטעמא דכל צאן שהיא רגילה לצאת חוץ צריך ליזהר בה ביותר וזו הואיל ולא ידעו הבעלים בגניבה ושהיתה למודה לצאת מחמת הגנב שהרגילה לכך לא נזהרו הבעלים בה אבל היכא דידעו הבעלים בגניבה כבר היו יודעים שיש להם אחת בתוך העדר שהיא למודה לצאת והיה להם להזהר בה ואם לא נזהרו אינהו הוא דאפסיד אנפשייהו והשתא ומנו את הצאן דקתני ארישא קאי ומתני' הכי מתפרשא מת או נגנב אחר שהחזירו חייב הגנב באחריותו אע''פ שמנו את הצאן והיא שלימה אימתי בזמן שלא ידעו הבעלים בגניבה ובחזרה והא דקתני בחזירה ה''ק כשלא ידעו בגניבה הוי נמי כמו שלא ידעו בחזרה ובכה''ג הגנב לעולם חייב באחריותה דמכיון דהשבה דעביד לאו השבה היא קמה ליה ברשותיה ואפילו אם מת חייב בה אבל אם ידעו הבעלים בגניבתו ואחר החזירה מנו וידעו גם בחזירתו מחמת כן ומעתה היה להם להזהר בה והשבה דעביד השבה מעליית' היא ולפיכך פטר הגנב מאחריותה והשתא ומנו את הצאן ארישא דמתני' הגונב טלה מן העדר קאי דמיירי שידעו הבעלים בגניבה ובהא מניין הוא דפוטר והוי ידיעת בעלים:

אין הוה כגון ההין ברחא. אם היה הצאן שגנב כגון זה העז דאמרינן לקמן אין צריכין לידע בחזירה וכלומר למ''ד מנין פוטר ובכה''ג דאמרינן לעיל היכא דידעו הבעלים בגניבה דמנין הוי כדעת הבעלים בחזירה אבל בכגון זה העז אפילו מנין לא צריך:

אית דאמרין חוטרא. בפ' חזקת הבתים הלכה א' קאמר ריב''ל המוכר צאן לחבירו כיון שמסר לו משכוכית קנה מאי משכוכית אית דאמרין חוטרא מקל של רועה והצאן מכירות אותו כשרומז במקל והולכין כל העדר אחריו:

ואית דאמרין תיישא רבא. תייש גדול וחריף שהולך לפני העדר וכל העדר נמשכין אחריו. והשתא קאמר הכא שאם גנב זה התייש הגדול אע''פ שלא מנו את הצאן כבר ידעו בחזירה מפני שזה ניכר בגניבתו וניכר בחזירה כשנתוסף על הצאן:

גמ' תני אין מקבלין פקדונות. מבואר הוא בפרק דלעיל הלכה ז' ע''ש:

ובכשיל. קרדום רחב ומפיל שפאין גסין:

הכובס נוטל שלשה חוטין. דרך אורגי בגדי צמר לארוג בסוף הבגד שלשה חוטין ממין אחר והכובס נוטלן ומשוה הבגד ומייפהו:

יותר מכאן. הוי מידי דחזי ליה ומקפיד עליה אכוליה והכל של בעל הבית:

ואם היה השחור ע''ג לבן. שהיו חוטים שחורין ארוגים בבגד לבן רשאי הכובס ליטול הכל לפי שהשחור בלבן מגנה אותו ביותר:

מתני' החייט ששייר מן החוט. שנתן לו הבעה''ב:

כדי לתפור בו. מפרש בגמרא כמה שיעור כדי תפירה:

ומטלית שהיא שלש על שלש. לאחר שהשוה החייט את תפירתו קוצע ממנה מטלית קטנה שיש בה שלש אצבעות על שלש אצבעות חייב להחזיר להבעלים:

במעצד. כלי שמחליק בו הנגר את פני הלוח ושפאין שהוא מוציא דקין הן ואין בעל הבית מקפיד עליהן:

שהסורק מוציא. הסורק את הצמר והמנפצו מה שמוציא הוא הוי דבר חשוב ורגילין להקפיד:

אצל בעל הבית. שהוא שכיר יום ודרכו לעשות אצל בעל הבית:

אף הנסורת. דק דק היוצא מתחת המקדח שהוא דק מאד של בעל הבית הוא ורישא בקבלן שקיבל לבנות הבית בדמים קצובים:

מתני' אין לוקחין מן הרועים. דאיכא למימר שמא גנבום מצאנו של בעל הבית המסור להם:

כלי פשתן מן הגליל מן הנשים. מפני שמלאכת הנשים היא והן עצמן עושות ומוכרות ולדעת בעליהן הוא:

ועגלים בשרון. שם מקום הוא שהעגלים מצוין והן בזול והנשים לוקחות ומגדלין אותן ושלהן הן:

הטמן אסור. מפני שהן בחזקת גניבה:

בכל מקום. ומכל אדם ואם אמרו הטמן אסור:

מתני' מוכין שהכובס מוציא. המלבן הצמר הוא מוציא מן הצמר דבר מועט על ידי שטיפה:

הרי אלו שלו. שאין בעה''ב מקפיד עליהן והמקפיד לא הוי קפידיה קפידא:

גמ' הוה קצר. כובס היה:

איסטדכין. מין מלבוש אחד. ובב''ר פרשה י''ט ויעשו להם חגורות חגורי חגורות אסטכיון גליון סדינים ופי' הערוך כולן מיני מלבושים של זכר הן:

מן חד עמר. של מין צמר אחד שלא יהא מעורב בו הרבה מיני צמר ויהיו הבריות אומרים מן שלנו הוא לבוש ומעורב בו מינים הרבה מכמה אנשים שנתנו לו לכבוס לפי שצריך אדם לצאת ידי הבריות כשם שצריך לצאת ידי המקום שלא יביא עצמו לידי חשד שיהיו חושדין בו:

גמ' תני ר' חייא מלא מחט. הוא שיעור כדי לתפור בו:

פתרין לה. לקמיה מפרש פתרין לה אהיכא קאי:

כפליים. כמלא מחט וחוץ למחט כמלא מחט:

מלא משיכת המחט. כדי שיכול לתחוב בבגד ולמשוך בתפירת מחט:

מה ופליג. אם דבי ר' חייא ודבי בר קפרא לפרושי מתני' קאמרי ופליגי אר' חייא ובר קפרא רבותיהם ולפי גירסת הספר ה''ק היאך פליגי דבי ר' ינאי על ר' חייא ובר קפרא רבותיהם וקאמר הש''ס דלא היא אלא שהן מפרשי' כל אחד לדברי רבם:

מה דתני ר' חייא כמלא מחט. מפרשין לה דה''ק כמלא שני מחטין לפי שמלא מחט אחת אינו ראוי לתפור ומה דתני בר קפרא מלא משיכת המחט שהוא מעט יותר ממלא מחט מפרשין לה שצריך כפלים כמשיכת מחט יותר ממלא מחט לפי שבמשיכה אחת שהיא יותר ממלא מחט עדיין אינו ראוי כל כך לתפור הלכך כפליים בעינן:

הדרן עלך הגוזל ומאכיל

ואית דאמרין פנדורא. תוף בלשון יונית פנדורא ובפרק קמא דקידושין גריס שרקוקיתה וכמו קרקשתא זוג המקשקש לפני העדר והולכין אחריו:

גמ' אם ידעו הבעלים בגניבה וכו'. ר' יוחנן ס''ל לפרש המתני' כפשטא דברישא מיירי שידעו הבעלים בגניבה ובזה צריכין דעת הבעלים בחזרה והוא החזירו שלא מדעת בעלים הלכך חייב באחריותו וסיפא דלא ידעו מגניבה א''צ לידע בחזרה אלא מנין הוא דפוטר ומנו את הצאן דקתני אסיפא קאי:

אע''פ שלא ידעו בגניבה צריכין לידע בחזרה. לא דס''ל לר''ל דלעולם צריך דעת בעלים בחזרה ואע''פ שלא ידע בגניבה ומכ''ש כשידע בגניבה דא''כ מתני' היכא מיתרצא דקתני ומנו את הצאן והיא שלימה פטור אלא האי אע''פ דקאמר אדברי ר' יוחנן קאי דקאמר לא ידעו בגניבה א''צ לידע בחזרה וקא''ל דלא היא אלא דבזה צריכין לידע בחזרה ואע''פ דלדידך קיל הוא בשלא ידעו בגניבה לדידי בשלא ידעו בגניבה גרע מהיכא דידעו וטעמא דכל צאן שהיא רגילה לצאת חוץ צריך ליזהר בה ביותר וזו הואיל ולא ידעו הבעלים בגניבה ושהיתה למודה לצאת מחמת הגנב שהרגילה לכך לא נזהרו הבעלים בה אבל היכא דידעו הבעלים בגניבה כבר היו יודעים שיש להם אחת בתוך העדר שהיא למודה לצאת והיה להם להזהר בה ואם לא נזהרו אינהו הוא דאפסיד אנפשייהו והשתא ומנו את הצאן דקתני ארישא קאי ומתני' הכי מתפרשא מת או נגנב אחר שהחזירו חייב הגנב באחריותו אע''פ שמנו את הצאן והיא שלימה אימתי בזמן שלא ידעו הבעלים בגניבה ובחזרה והא דקתני בחזירה ה''ק כשלא ידעו בגניבה הוי נמי כמו שלא ידעו בחזרה ובכה''ג הגנב לעולם חייב באחריותה דמכיון דהשבה דעביד לאו השבה היא קמה ליה ברשותיה ואפילו אם מת חייב בה אבל אם ידעו הבעלים בגניבתו ואחר החזירה מנו וידעו גם בחזירתו מחמת כן ומעתה היה להם להזהר בה והשבה דעביד השבה מעליית' היא ולפיכך פטר הגנב מאחריותה והשתא ומנו את הצאן ארישא דמתני' הגונב טלה מן העדר קאי דמיירי שידעו הבעלים בגניבה ובהא מניין הוא דפוטר והוי ידיעת בעלים:

אין הוה כגון ההין ברחא. אם היה הצאן שגנב כגון זה העז דאמרינן לקמן אין צריכין לידע בחזירה וכלומר למ''ד מנין פוטר ובכה''ג דאמרינן לעיל היכא דידעו הבעלים בגניבה דמנין הוי כדעת הבעלים בחזירה אבל בכגון זה העז אפילו מנין לא צריך:

אית דאמרין חוטרא. בפ' חזקת הבתים הלכה א' קאמר ריב''ל המוכר צאן לחבירו כיון שמסר לו משכוכית קנה מאי משכוכית אית דאמרין חוטרא מקל של רועה והצאן מכירות אותו כשרומז במקל והולכין כל העדר אחריו:

ואית דאמרין תיישא רבא. תייש גדול וחריף שהולך לפני העדר וכל העדר נמשכין אחריו. והשתא קאמר הכא שאם גנב זה התייש הגדול אע''פ שלא מנו את הצאן כבר ידעו בחזירה מפני שזה ניכר בגניבתו וניכר בחזירה כשנתוסף על הצאן:

גמ' תני אין מקבלין פקדונות. מבואר הוא בפרק דלעיל הלכה ז' ע''ש:

גמ' הוה קצר. כובס היה:

איסטדכין. מין מלבוש אחד. ובב''ר פרשה י''ט ויעשו להם חגורות חגורי חגורות אסטכיון גליון סדינים ופי' הערוך כולן מיני מלבושים של זכר הן:

מן חד עמר. של מין צמר אחד שלא יהא מעורב בו הרבה מיני צמר ויהיו הבריות אומרים מן שלנו הוא לבוש ומעורב בו מינים הרבה מכמה אנשים שנתנו לו לכבוס לפי שצריך אדם לצאת ידי הבריות כשם שצריך לצאת ידי המקום שלא יביא עצמו לידי חשד שיהיו חושדין בו:

גמ' תני ר' חייא מלא מחט. הוא שיעור כדי לתפור בו:

פתרין לה. לקמיה מפרש פתרין לה אהיכא קאי:

כפליים. כמלא מחט וחוץ למחט כמלא מחט:

מלא משיכת המחט. כדי שיכול לתחוב בבגד ולמשוך בתפירת מחט:

מה ופליג. אם דבי ר' חייא ודבי בר קפרא לפרושי מתני' קאמרי ופליגי אר' חייא ובר קפרא רבותיהם ולפי גירסת הספר ה''ק היאך פליגי דבי ר' ינאי על ר' חייא ובר קפרא רבותיהם וקאמר הש''ס דלא היא אלא שהן מפרשי' כל אחד לדברי רבם:

מה דתני ר' חייא כמלא מחט. מפרשין לה דה''ק כמלא שני מחטין לפי שמלא מחט אחת אינו ראוי לתפור ומה דתני בר קפרא מלא משיכת המחט שהוא מעט יותר ממלא מחט מפרשין לה שצריך כפלים כמשיכת מחט יותר ממלא מחט לפי שבמשיכה אחת שהיא יותר ממלא מחט עדיין אינו ראוי כל כך לתפור הלכך כפליים בעינן:

הדרן עלך הגוזל ומאכיל

ואית דאמרין פנדורא. תוף בלשון יונית פנדורא ובפרק קמא דקידושין גריס שרקוקיתה וכמו קרקשתא זוג המקשקש לפני העדר והולכין אחריו:

גמ' אם ידעו הבעלים בגניבה וכו'. ר' יוחנן ס''ל לפרש המתני' כפשטא דברישא מיירי שידעו הבעלים בגניבה ובזה צריכין דעת הבעלים בחזרה והוא החזירו שלא מדעת בעלים הלכך חייב באחריותו וסיפא דלא ידעו מגניבה א''צ לידע בחזרה אלא מנין הוא דפוטר ומנו את הצאן דקתני אסיפא קאי:

אע''פ שלא ידעו בגניבה צריכין לידע בחזרה. לא דס''ל לר''ל דלעולם צריך דעת בעלים בחזרה ואע''פ שלא ידע בגניבה ומכ''ש כשידע בגניבה דא''כ מתני' היכא מיתרצא דקתני ומנו את הצאן והיא שלימה פטור אלא האי אע''פ דקאמר אדברי ר' יוחנן קאי דקאמר לא ידעו בגניבה א''צ לידע בחזרה וקא''ל דלא היא אלא דבזה צריכין לידע בחזרה ואע''פ דלדידך קיל הוא בשלא ידעו בגניבה לדידי בשלא ידעו בגניבה גרע מהיכא דידעו וטעמא דכל צאן שהיא רגילה לצאת חוץ צריך ליזהר בה ביותר וזו הואיל ולא ידעו הבעלים בגניבה ושהיתה למודה לצאת מחמת הגנב שהרגילה לכך לא נזהרו הבעלים בה אבל היכא דידעו הבעלים בגניבה כבר היו יודעים שיש להם אחת בתוך העדר שהיא למודה לצאת והיה להם להזהר בה ואם לא נזהרו אינהו הוא דאפסיד אנפשייהו והשתא ומנו את הצאן דקתני ארישא קאי ומתני' הכי מתפרשא מת או נגנב אחר שהחזירו חייב הגנב באחריותו אע''פ שמנו את הצאן והיא שלימה אימתי בזמן שלא ידעו הבעלים בגניבה ובחזרה והא דקתני בחזירה ה''ק כשלא ידעו בגניבה הוי נמי כמו שלא ידעו בחזרה ובכה''ג הגנב לעולם חייב באחריותה דמכיון דהשבה דעביד לאו השבה היא קמה ליה ברשותיה ואפילו אם מת חייב בה אבל אם ידעו הבעלים בגניבתו ואחר החזירה מנו וידעו גם בחזירתו מחמת כן ומעתה היה להם להזהר בה והשבה דעביד השבה מעליית' היא ולפיכך פטר הגנב מאחריותה והשתא ומנו את הצאן ארישא דמתני' הגונב טלה מן העדר קאי דמיירי שידעו הבעלים בגניבה ובהא מניין הוא דפוטר והוי ידיעת בעלים:

אין הוה כגון ההין ברחא. אם היה הצאן שגנב כגון זה העז דאמרינן לקמן אין צריכין לידע בחזירה וכלומר למ''ד מנין פוטר ובכה''ג דאמרינן לעיל היכא דידעו הבעלים בגניבה דמנין הוי כדעת הבעלים בחזירה אבל בכגון זה העז אפילו מנין לא צריך:

אית דאמרין חוטרא. בפ' חזקת הבתים הלכה א' קאמר ריב''ל המוכר צאן לחבירו כיון שמסר לו משכוכית קנה מאי משכוכית אית דאמרין חוטרא מקל של רועה והצאן מכירות אותו כשרומז במקל והולכין כל העדר אחריו:

ואית דאמרין תיישא רבא. תייש גדול וחריף שהולך לפני העדר וכל העדר נמשכין אחריו. והשתא קאמר הכא שאם גנב זה התייש הגדול אע''פ שלא מנו את הצאן כבר ידעו בחזירה מפני שזה ניכר בגניבתו וניכר בחזירה כשנתוסף על הצאן:

גמ' תני אין מקבלין פקדונות. מבואר הוא בפרק דלעיל הלכה ז' ע''ש: