Le texte Le vocabulaire Les révisions
Baba Kama
Daf 3b
רִבִּי בּוּן בַּר חִייָה בְּשֵׁם רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק. אִם לֹא נֶאֱמַר שׁוֹר הָיִיתִי לָמֵד שׁוֹר מִן הַבּוֹר. מָה אִם הַבּוֹר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לֵילֵךְ וּלְהַזִּיק חַייָב לְשַׁלֵּם. שׁוֹר שֶׁדַּרְכּוֹ לֵילֵךְ וּלְהַזִּיק לֹא כָּל שֶׁכֵּן. אוֹ מָה הַבּוֹר מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם אַף הַשּׁוֹר מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם. אוֹ מָה הַשּׁוֹר מְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק אַף הַבּוֹר מְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק. אִילּוּ לֹא נֶאֱמַר שׁוֹר הָיִיתִי לָמֵד שׁוֹר מִן הַבּוֹר. אוֹ אִילּוּ לֹא נֶאֱמַר בּוֹר הָיִיתִי לָמֵד בּוֹר מִן הַשּׁוֹר. 3a וְלָמָּה תְנִינָתָהּ הָכָא. דְּאִית לֵיהּ מִילִּין סַגִּין. כֵּן. לֹא הֲרֵי מוֹשָׁב כַּהֲרֵי מִשְׁכָּב וְלֹא הֲרֵי מִשְׁכָּב כַּהֲרֵי מוֹשָׁב. נִיחָא לֹא הֲרֵי מוֹשָׁב כַּהֲרֵי מִשְׁכָּב. אִם מוֹשָׁב בְּטֶפַח יִטְמָא יִטְמָא מִשְׁכָּב בְּאַרְבָּעָה טְפָחִים. מִפְּנֵי שֶׁטִּימֵּא מִשְׁכָּב בְּאַרְבָּעָה טְפָחִים יִטְמָא מוֹשָׁב בְּטֶפַח. אִילּוּ לֹא נֶאֱמַר מִשְׁכָּב הָיִיתִי לָמֵד מִשְׁכָּב מִן הַמּוֹשָׁב. אִילּוּ לֹא נֶאֱמַר מוֹשָׁב הָיִיתִי לָמֵד מוֹשָׁב מִן הַמִּשְׁכָּב. וְלָמָּה תְנִינָתָהּ הָכָא. דְּאִית לִתְנוּייֵה סַגִּין מִילִּין. כֵּן. לֹא פָרָשַׁת נֵירוֹת כַּהֲרֵי פָרָשַׁת שִׁילּוּחַ טְמֵאִין וְלֹא פָרָשַׁת שִׁילּוּחַ טְמֵאִין כַּהֲרֵי פָרָשַׁת נֵירוֹת. אִילּוּ לֹא נֶאֱמַר פָּרָשַׁת שִׁילּוּחַ טְמֵאִין הָיִיתִי לָמֵד פָּרָשַׁת שִׁילּוּחַ טְמֵאִין מִפָּרָשַׁת נֵירוֹת. וְלָמָּה תְנִינָתָהּ הָכָא. דְּאִית לִתְנוּייֵה סַגִּין מִילִּין. כֵּן. הַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן שֶׁהֵן בְּצַו מִיַּד וּלְדוֹרוֹת. אַף כָּל שֶׁהוּא בְּצַו מִיַּד וּלְדוֹרוֹת. אָמַר רִבִּי לָא. צָרִיךְ הוּא שֶׁיֵּאָמֵר לְכָל אֶחָד וְאֶחָד. וְהַשּׁוֹר מְלַמֵּד שֶׁהַבְּעָלִים מִיטַּפְּלִין בִּנְבֵילָה. דִּכְתִיב וְהַמֵּת יִהְיֶה לוֹ וּכְתִיב בַּבּוֹר וְהַמֵּת יִהְיֶה לוֹ. תַּנֵּי רִבִּי יִשְׁמָעֵאל. יָֽצְאוּ קַרְקָעוֹת שֶׁאֵינָן מִיטַּלְטְלִין. 3b יָצָא אָדָם שֶׁאֵין לוֹ הֲנָיָה בְמוֹתוֹ. וְהָאֵשׁ מְלַמֶּדֶת עַל כּוּלְּהֹן שֶׁהוּא חַייָב עַל הָאוֹנְסִין.
Traduction
R. Aboun b. Hiya au nom de R. Samuel b. R. Isaac explique (pourquoi la Mishna signale les points de divergence et de similitude entre les 4 catégories énoncées): il est vrai que si la Mishna n’énonçait pas la catégorie du bœuf, on aurait pu la déduire de celle du fossé, par a fortiori, et dire: puisque, pour le dommage causé par le fossé, qui n’a pas dans sa nature la faculté d’aller chercher l’objet qu’il détruit, le propriétaire sera tenu de payer la perte, à plus forte raison la même pénalité sera imposée pour le dommage causé par le bœuf, qui a la faculté d’aller détruire. A quoi l’on peut répliquer que ce raisonnement n’est pas fondé: car le fossé (ouvert), dont le danger est permanent, le propriétaire n’est pas toujours condamné au paiement entier (mais seulement à la moitié, au cas où le bœuf n’est pas coutumier du fait). D’autre part, la Mishna ne pouvait pas énoncer seulement la catégorie du bœuf, non celle du fossé, en invoquant le raisonnement précité d’a fortiori, puisque l’on ne peut pas supposer pour le fossé le cas du paiement de la moitié lors d’un premier dommage. Il aurait suffit, en effet, de signaler l’importance de ces deux catégories, sans exposer les raisons qui font citer chacune d’elles à part; on les détaille pourtant, afin de démontrer l’urgence avec développement des mots. Ainsi, il est dit (15)V. Torath Cohanim, et Braïtha de R. Ismaël, ou série des 13 règles d'interprétation.: les particularités de la règle relative au siège du gonorrhéen ne ressemblent pas à celles qui concernent son coucher, ni à l’inverse, celles du premier au second. Or, certes, les particularités relatives au siège ne ressemblent pas à celles du coucher d’un tel homme, car, pour le premier point, le gonorrhéen propage l’impureté s’il s’est assis sur un espace de 6 palmes, tandis que son coucher entraîne l’impureté sur un espace de 4 palmes; on ne saurait donc conclure un de ces cas de l’autre, en raison de leurs différences, et quoiqu’il soit inutile d’insister sur cette différence, elle est exprimée en termes développés et redondants. De même on a dit: la section biblique du luminaire (16)''(Nb VIII; Cf. Siffri, section Nasso.'' ne ressemble pas à celle du renvoi des gens impurs, ni celle-ci à la première, et si l’une seule de ces sections avait été énoncées, on n’aurait pas pu en déduire l’autre; or, bien qu’il soit inutile de faire ressortir la divergence qui les distingue, on l’a dit longuement. Il eût mieux valu signaler l’analogie, en ce que ces ordres sont exécutables de suite et à l’avenir. R. Ila dit: la Bible a bien fait d’énoncer à part chacune des principales sortes de dommage (au lieu de laisser déduire une catégorie de l’autre). Ainsi, pour le bœuf, on apprend que le propriétaire lésé (en n’importe quel cas) commence par prendre part au cadavre qui lui revient, selon les mots (Ex 21, 34): ce qui est mort sera pour lui (sauf à se faire rembourser le reste de la perte). Mais les mêmes mots exprimés au sujet de la fosse servent, selon l’enseignement de R. Ismael, à viser une exclusion (17)Au lieu d'une extension, déjà déduite du précepte pour le bœuf., savoir celle de la terre immobilière, ou d’un homme mort dont on ne peut tirer nul profit (18)Tossefta à ce, ch. Cf. J., (Shabat 10, 6).. Enfin, par la règle du feu, on apprend qu’en tous autres cas accidentels (comme le feu), on est responsable de la perte).
Pnei Moshe non traduit
אם לא נאמר שור הייתי למד שור מן הבור. אמתני' קאי והכי פירושא דר' שמואל מדייק מ''ט דהתנא דמתני' לא קיצר בדבריו שלא היה לו לשנות כל כך לא הרי במתני' אלא הוי ליה למינקט לא הרי השור כהרי הבור לא הרי הבור כהרי השור שהן כסדר שפתח בהן וכסדר שהן כתובין בפרשה ותו לא הוי צריך למינקט לא זה וזה וכו' דלא הוי שייך למיתני הכי. והשתא מסיק ומפרש לה דאם הוה תני הכי ודאי היינו יכולין לפרש שפיר לא הרי:
אם לא נאמר שור. כלומר דכך הוי מצינן לפרש דאם תיקשי למה נאמר שור הרי אנו יכול ללמוד שור מן הבור בק''ו דמה הבור שאין דרכו לילך ולהזיק חייב שור לא כ''ש:
אי מה הבור וכו'. כלומר וע''ז הקושיא שפיר יכולין אנו לתרץ ולומר דשור לא מצית למילף מבור משום דה''א מה בור מועד מתחלתו לשלם נזק שלם כן השור והוא הקרן לעולם נזק שלם משלם ובאמת לאו הכי הוא הילכך איצטריך למיכתב שור:
או מה השור משלם ח''נ. השתא מפרש לא הרי תניינא שהיינו יכולין נמי לפרש שפיר אילו הוה תני הכי דאי הדר פרכת ליכתוב שור לחוד ונילף בור משור מק''ו מה שור שאין תחלת עשייתו לנזק חייב בור שתחלת עשייתו לנזק לכ''ש היינו יכולין להשיב ג''כ דבור משור לא מצית למילף משום דה''א אי מה השור מתחלתו ח''נ הוא דמשלם אף הבור כן והילכך איצטריך למיכתב בור:
אילו לא נאמר שור וכו' או אילו לא נאמר בור וכו'. כמהדר ומסיק למילתיה הוא. וכלומר דהשתא הא הוי ידעינן שפיר לפרש האי לא הרי שור כהרי הבור ולא הרי הבור כהרי השור אי הוה נקיט התנא הכי. דמתחלה היינו מפרשין כוונת התנא לומר למה נאמרו שניהם הרי אנו יכולין ללמוד שור מן הבור או בור מן השור ועל זה הוי קאמר לא הרי השור כהרי הבור וכו' ולפיכך אי אתה יכול ללמוד זה מזה ואיצטריכו תרווייהו. הכי ה''ל למינקט התנא בלישניה ותו לא הוה צריך למיתני לא זה וזה כהרי המבעה או כהרי אש דלא הוה שייך למיתני הכי:
ולמה תנינתה הכא. ולמה באמת שנה התנא כל הני לא הרי דלא צריך במתני':
דאית ליה מילין סגין. משום להגדיל תורה הוא שרצה התנא להשמיענו שיש הרבה דברים וחילוקי דינים ביניהם ולכולם יש לזה מה שאין בזה:
כן לא הרי מושב. כן מצינו דהתנא בברייתא שנה לא הרי ואף על פי שאינם צריכין להורות לנו שיש בזה מה שאין בזה:
לא הרי מושב. בברייתא דר' ישמעאל בת''כ מבנין אב מכתוב א' כיצד לא הרי המשכב וכו'. ואין אנו יכולין ללמוד זה מזה. וקאמר התם הצד השוה שבהן שהם כלים עשוין לנוח אדם לבד והזב מטמא אותן ברובו לטמא אדם במגע ובמשא ולטמא בגדים אף כלים שהם עשוין לנוח אדם בלבד הזב מטמא אותן וכו' וכלומר לאפוקי אם הם כלים שעומדים לאיזה מלאכה אחרת וכדמסיים התם יצא המרכב שהוא עשוי לסבלון אחר. ולפיכך דין המרכב חלוק מהן שאין מטמא האדם לטמא בגדים במשא הזב:
ניחא לאש הרי מושב כהרי המשכב. הש''ס מפרש לה מתחלה הני לא הרי והדר מסיק למילתי'. וקאמר דודאי אילו כתב מושב לא הוי אתי משכב מיניה וכלומר לשיעורו דאע''ג דטומאתו הוה ידעינן דמאי שנא משכב ממושב מ''מ שיעורו לא הוה ידעינן דשיעור טומאת מושב בטפח ושיעור המשכב בד''ט:
ואם מושב בטפח יטמא משכב בד''ט. בתמיה וכלומר דזה ודאי לא היינו שומעין אם היינו למדים משכב ממושב אלא ה''א שיעור המשכב כשיעור המושב:
מפני שטמא משכב בד' וכו'. וכן נמי ניחא לן לפרושי אידך בבא לא הרי המשכב כהרי המושב ואילו לא כתב אלא משכב לא הוי ידעינן דמושב מטמא בטפח שהרי משכב מטמא בד' ומפני שטמא משכב בד' יטמא מושב בטפח בתמיה הרי אנו למדין מושב ממנו וה''א שיעור המושב כשיעור המשכב:
אילו לא נאמר משכב וכו' אילו לא נאמר מושב וכו'. מהדר למילתיה כדלעיל דודאי אין אנו יכולין ללמוד זה מזה. וא''כ הלא הרי הוא ניחא. אלא דמילתא דלא צריכא היא דמה בא התנא להשמיענו בזה דפשיטא היא שאין השיעור של האחד למד מחבירו ועוד דאין לא הרי הזה שום ענין להצד השוה שאנו למדין מבנין האב הזה וכך היה צריך לומר מה מצינו במשכב ומושב שהם כלים עשוין לנוח האדם לבד וכו' אף כל כלים שהן עשוין וכו' ותו לא:
ולמה תנינתה הכא. ולמה באמת שנה התנא הני לא הרי דלא צריכי:
דאית לתנוייה סגין מילין. שרצה להשמיענו שיש דברים בזה מה שאין בזה וכוונת התנא להגדיל תורה בדברים הרבה:
כן לא פרשת נרות. וכן מצינו עוד שם ששנה התנא לא הרי ללא צורך אלא כדי ללמדינו להגדיל תורה. וברייתא אחריתא היא שם. מבנין אב משני כתובים כיצד לא פרשת נרות כהרי שילוח טמאים ולא פרשת שילוח טמאים כהרי פרשת נרות הצד השוה שבהן שהם בצו מיד ולדורות אף כל דבר שהוא בצו יהא מיד ולדורות. בפרשת נרות כתיב צו את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך וכו' זהו בצוואה ובעשיה כתיב ויעש כן אהרן וגו' ובפ' שילוח טמאי' כתיב צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה וגו' וכתיב התם ויעשו כן. בני ישראל וישלחו וגו':
אילו לא נאמר פ' שילוח טמאים וכו'. כלומר דמי לא ידע זה וכי הייתי למד פרשה אחת מחברתה דמה ענין שילוח טמאין לפרשת נרות וע''כ הוצרך הכתוב לכתוב בשניהן שהן נוהגין מיד ולדורות וא''כ לא הרי דתני למה לי:
ולמה תנינתה הכא. ולמה באמת שנה התנא כאן הני לא הרי דלא צריכי:
דאית לתנוייה סגין מילין. רוצה לנו ללמד לשנות הדברים ולהגדיל התורה:
כן הצד השוה שבהן שהן בצו וכו'. כלומר כן הוא הדבר וזה היה התנא בא להשמיענו שכל שהוא בצו הוא מיד ולדורות וא''כ לא היה צריך לשנות אלא כך מה מצינו בשניהם שהן בצו והן מיד ולדורות אף כל וכו' ומאי לא הרי דקאמר אלא דלפעמים מאריך התנא בדברים כדי ללמדינו שיש להגדיל התורה ולהאדירה וכמו ששנה לנו במתני' דהכא. הדין הוא פירושא דהאי מילתא:
א''ר לא צריך הוא שיאמר לכל א' וא'. מילתא באנפי נפשה היא דר' אילא אקר' קאי ונותן טעם למה הוצרך הכתוב לכתוב לכל הנזקין ואע''פ שאנו יכולין ללמוד אחד משנים או מג' במה הצד מכל מקום צריך שיאמר הכתוב להלכותיהן:
השור מלמד שהבעלי' מטפלים בנבלה. מלמד על כל הנזקין שעל הניזק לטפל בנבלה ולמוכרה ולוקחה בנזקו והמותר ישלים לו המזיק כפי המגיע לו:
דכתיב והמת יהיה לו. דליכתוב רחמנא שור תחת שור ולישתוק אלא ללמדינו והמת יהיה לו לניזק ומלמד ג''כ על שאר הנזקין. וכתיב בבור והמת יהיה לו. ולהבעלים מטפלין לא צריך דנלמד משור אלא למעוטי כדתני רבי ישמעאל:
יצאו קרקעות שאינן מטלטלין. שחפר בור סמוך לרשות הרבים כדי לעשות יסוד לחומת ביתו ומחמת כן נתקלקל הקרקע ונפלה ומיהיה לו קא דריש יצא קרקע דלא טלטל:
יצא אדם שאין לו הנייה במותו. דמת אסור בהנאה ולא שייך יהיה לו:
שהוא חייב על האונסין. אם הזיק בגופו כמו אש שבא ההיזק מחמת אונס:
אָמַר רִבִּי יוֹסֵי. הָדָא אָֽמְרָה. אָדָם שֶׁחָבַל בַּחֲבֵירוֹ תְּחִילָּה אַף עַל פִּי שֶׁחָזַר וְנַעֲשֶׂה נִזָּק חַייָב. דִּכְתִיב וּמַכֶּה בְהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה. יְשַׁלֵּם פְּחָתָהּ.
Traduction
S’il y a eu dommage, le propriétaire de ce qui a causé le dommage, dit la Mishna, est obligé de payer à l’aide de ses meilleures terres''. Par le premier terme superflu, dit R. Yossé, il est prouvé que si quelqu’un, après avoir blessé (ou lésé) autrui, est lui-même endommagé, il doit pourtant payer à son prochain le montant de la perte; car il est dit (Lv 24, 21): Celui qui frappera une bête à mort devra en rembourser le prix.
Pnei Moshe non traduit
פיסקא. וכשהזיק חב המזיק וכו'. גרסינן הכא קודם א''ר יוסי. ובספרי הדפוס נתחלפה השיטה:
הדא אמרה. מדקאמר וכשהזיק וכו' פשיטא כשהזיק הוא אלא ללמדנו אדם שחבל בחבירו תחילה אפי' אח''כ נעשה הוא ניזק מחמת זה הוא החייב לפי שהתחיל בהיזק:
דכתיב. ומכה בהמה ישלמנה. ישלם מיבעיא ליה אלא ללמדינו ישלמנו לה כלומר אפי' נולד גם להמזיק נזק מחמת המכה הוא ישלם לבעל הבהמה ולא חבירו שאינו צריך לחזור ולשלם היזק שלו מכיון שהוא התחיל:
Baba Kama
Daf 4a
משנה: כָּל שֶׁחַבְתִּי בִשְׁמִירָתוֹ הִכְשַׁרְתִּי אֶת נִזְקוֹ. הִכְשַׁרְתִּי בְּמִקְצָת נִזְקוֹ חַבְתִּי בְתַשְׁלוּמֵי נִזְקוֹ כְּהֶכְשֵׁר כָּל נִזְקוֹ. נְכָסִים שֶׁל בְּנֵי בְרִית וּנְכָסִים הַמְיוּחָדִים חוּץ מֵרְשׁוּת הַמְיוּחֶדֶת לַמַּזִּיק וּרְשׁוּת הַנִּיזָּק וְהַמַּזִּיק בְּתַשְׁלוּמִים.
Traduction
Je suis responsable du dommage causé par toutes les choses que je dois surveiller. Si j’ai contribué un peu au dommage, je dois payer comme si j’avais fait seul tout le dommage. Il y a obligation de payer le dommage, quand les biens endommagés ne sont pas sacrés (26)Littéralement: n'entraînent pas le délit de prévarication (pour celui qui en use)., ou sont aux benë berith (27)Fils de l'Alliance, soumis aux lois du pays., lorsque la cause du dommage a un propriétaire, partout, excepté dans le domaine du défendeur (28)Si le bœuf entré chez lui y est blessé, le défendeur répliquera au demandeur que celui-ci devait garder son bœuf.. Il en est de même d’une place commune au défendeur et au demandeur.
Pnei Moshe non traduit
מתני' כל שחבתן בשמירתו. כל דבר שנתחייבתי לשומרו:
הכשרתי את נזקו. אם לא שמרתיו כראוי והזיק אני הוא שהכשרתי וזמנתי אותו היזק ואני חייב עליו ובגמרא מפרש לה:
הכשרתי במקצת נזקו. ואם תקנתי וזימנתי מקצת הנזק אף על פי שלא זימנתי את כולו חבתי בתשלומי נזקו וכו'. נתחייבתי עליו כאלו זמנתי את כולו ובגמרא מפרש כגון החופר בור תשעה ובא אחרון והשלימה לעשרה האחרון חייב כיון דבתשעה ליכא מיתה:
נכסים. ועל איזה נכסים אני חייב אם הוזקו נכסים שאין בהם מעילה שאינן של הקדש דכתיב שור רעהו ולא שור של הקדש וה''ה לכל שאר הניזקין:
נכסים של בני ברית. ואם הזיק נכסים של עכו''ם פטור:
ונכסים המיוחדים. שיש להם בעלים מיוחדים אבל אם נגח שור של הפקר לשורו וקדם וזכה בו אחר פטור:
חוץ מרשות המיוחדת למזיק. בכל מקום שהזיקו נכסיו את נכסי חבירו חייב חוץ מרשות המיוחדת למזיק שאם נכנס שור הניזק ברשות המזיק והזיקו שור המזיק פטור דא''ל תורך ברשותי מאי בעי ודוקא כשהזיקו נכסיו אבל הוא עצמו שחבל בחבירו אע''פ שהוא ברשותו חייב דא''ל נהי דאית לך רשות לאפוקי לאזוקי לית לך רשותא:
ורשות הניזק והמזיק. כגון חצר של שניהם והזיק שורו של אחד מהן באותו חצר:
פִּיסְקָא. וּכְשֶׁהִזִּיק חָב הַמַּזִּיק כול'. אָמַר רִבִּי חֲנִינָה. מַכֶּה בְהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה. יְשַׁלֵּם פְּחָתָהּ. בַּר פְּדָייָה אָמַר. אִם טָרֹף יִטָּרֵף 4a יְבִיאֵהוּ עֵד מְקוֹם הַטְּרֵיפָה לֹא יְשַׁלֵּם. אָמַר רִבִּי נָסָא. צוֹרְכָה לְהָדָא דְּרִבִּי חֲנִינָה וְצוֹרְכָה לְהָדָא דְּבַר פְּדָייָה. אִילּוּ אִתְאֲמָרַת דְּרִבִּי חֲנִינָה וְלֹא אִתְאֲמָרַת דְּבַר פְּדָייָה. הָיִיתִי אוֹמֵר. לְהֶכְשֵׁר נִיזְקֵיהּ לֹא יְשַׁלֵּם כְּלוּם. לְנִזְקֵי גוּפָה יְשַׁלֵּם פְּחָתָהּ. הֲוֵי. צוֹרֶךְ הוּא שֶׁיֵּאָמֵר דְּבַר פְּדָייָה. אוֹ אִילּוּ אִתְאֲמָרַת דְּבַר פְּדָייָה וְלֹא אִתְאֲמָרַת דְּרִבִּי חֲנִינָה. הָיִיתִי אוֹמֵר. לְהֶכְשֵׁר נִזְקֵיהּ יְשַׁלֵּם פְּחָתָהּ. לְנִזְקֵי גוּפָה יְשַׁלֵּם אֶת הַכֹּל. הֲוֵי. צוֹרֶךְ שֶׁיֵּאָמֵר דְּרִבִּי חֲנִינָה וְצוֹרֶךְ שֶׁיֵּאָמֵר דְּר' פְּדָייָה.
Traduction
Toutefois, dit R. Hanina, on déduit de la manière d’exprimer ce précepte que l’auteur du dommage diminue sur le montant du dommage la valeur de la charogne dont il profite. Bar-Padieh interprète ces mots de la Bible (Ex 22, 12): Si elle a été déchirée par les bêtes sauvages, il lui en apportera des preuves; donc, il paiera seulement la valeur de la bête jusqu’au moment où elle a été déchirée, non au-delà (la valeur de la charogne est à déduire). R. Nassa dit: quoique ces deux déductions semblent revenir au même, il a fallu les exprimer toutes deux; car si l’on connaissait seulement celle qui est faite par R. Hanina, non celle de Bar-Padieh, on aurait dit que s’il s’agit d’un dommage d’argent (19)Littéral.: réparable., on n’aurait rien à payer (20)Il y a seulement eu défaut de préservation., et s’il y a dommage corporel, il faut le payer, en décomptant la valeur de la charogne. C’est pourquoi Bar-Padieh enseigne que, même en cas de dommage d’argent, il faut le payer sauf décompte de la charogne. Si au contraire la déduction de Bar-Padieh était seule exprimée, non celle de R. Hanina, on aurait pu croire que, pour le dommage d’argent seul, on déduit la valeur de la charogne, non pour le dommage corporel; voilà pourquoi les deux avis sont utiles.
Pnei Moshe non traduit
ישלם פחתה. ל''ג כאן ואגב שיטפא דלקמן הוא:
אמר רב חנינא מכה בהמה וכו'. לפרש תשלומי נזק דמתני' קאי דבא התנא להשמיענו שהבעלים מטפלין בנבילה ונפקא לן מדכתיב ישלמנה ישלים פחתה ששמין לו הנבלה בדמים ומה שהוא נפחת מכדי דמי ההיזק ישלים לו:
יביאהו עד. ודרשינן עד מקום ושיווי הטרפה ישלם והטרפה עצמה לא ישלם אלא הניזק מטפל בהנבלה:
צורכה להדא דר''ח וכו'. תרוייהו הני דרשי צריכי דאי מדר''ח הייתי אומר דוקא התם דבנזקי גופו משתעי הוא דישלים פחתה אבל התם הכשר נזקו הוא שהרי הנזק לא נעשה בידו ממש אלא שלא שמר שמירה מעולה וה''א דאינו צריך להשלים כלום:
או אילו איתאמרת דבר פדייה וכו'. ואי מקרא דבר פדייה ה''א בנזקי ממונו הוא דהבעלים מטפלין בנבלה והמזיק משלים לו הפחת אבל בנזקי גופו צריך שישלם את הכל והנבלה למזיק:
הוי דצריך. שיאמר לתרווייהו:
רַב יְהוּדָה בְשֵׁם שְׁמוּאֵל. אֵין שָׁמִין לֹא לַגַּנָּב וְלֹא לַגַּזְלָן וְלֹא לַשּׁוֹאֵל אֶלָּא לִנְזָקִין. וַאֲנִי אוֹמֵר. אַף לַשּׁוֹאֵל אֵין שָׁמִין. וְאַבָּא מוֹדֶה לִי. וּמָאן הוּא אַבָּא. רִבִּי אוֹ רַבָּה בַּר אֲבוּהַ. אָמַר רַב חִסְדָּא. נַעֲשֶׂה עִיקָּר טְפֵילָה. אָתָא רַב יְהוּדָה בְשֵׁם שְׁמוּאֵל. אֵין שָׁמִין לֹא לַגַּנָּב וְלֹא לַגַּזְלָן וְלֹא לַשּׁוֹאֵל אֶלָּא לִנְזָקִין. וְהַשּׁוֹמְרִין כִּנְזָקִין הֵן.
Traduction
R. Juda dit au nom de Samuel: pour le voleur, le brigand, ou l’emprunteur, on n’estime pas le montant de la diminution de valeur des objets détournés, mais le dommage (21)La restitution devra être faite sur le pied de la valeur complète.; toutefois, j’admets que, pour l’emprunteur, on fera l’estimation (en vue du décompte), et mon père partage cet avis. De quel père s’agit-il? Est-ce Rav (qu’il nommait parfois (22)V. p. ex. (Sheqalim 2, 5). ainsi), ou Aba b. Abouha (son vrai père)? —Quoi! s’écria R. Hisda, l’essentiel devient-il accessoire (23)''Sans doute, pour son père il ne se fût pas exprimé ainsi; il s'agit donc de Rab.''. Selon une autre version, R. Juda s’exprima de même au nom de Samuel, y comprenant l’emprunteur (24)Il a tout le profit.; mais les autres gardiens seront considérés, le cas échéant, comme lésés.
Pnei Moshe non traduit
אין שמין לא לגנב ולא לגזלן. אם גנבו וגזלו בהמה או כלים ונפחתו אצלו אין שמין הנבלה והשברים לבעלים אלא ישלם בהמה וכלים מעולים והנבלה והשברים שלהן:
ולא לשואל. שהוא חייב באונסין אין שמין אלא לנזקין שמין כדדרשינן לעיל שהבעלים מטפלין בנבלה:
ואני אומר אף לשואל שמין. גרסי' ואבא מודה לי בזה:
ומאן הוא אבא. הש''ס מסתפק למי הוא מרמז אבא לרב שהיה רגיל לקרותו. אבא או לאבא בר אבוה שהוא אביו של שמואל:
נעשה עיקר טפילה. בתמיה כלומר דר' חסדא מתמה על שמסתפק אם הוא רב או אביו פשיטא שעל רב מתכוון דאי על אבא אביו וכי שייך לעשות מעיקר טפילה ולומר ואבא מודה לי שאין זה דרך כבוד אלא היה לו לומר הדין בשם אביו:
אתא רב יהודה וכו'. כמו איכא דאמרי הוא וא''ד דהכי אמר שמואל אין שמין וכו' ולא לשואל ולא נחלק שמואל על זה:
והשומרין. שאר שומרין חוץ משואל כנזקין הן ושמין ושאני שואל דכל הנאה שלו:
רַב יְהוּדָה שָׁלַח שָׁאַל לְרִבִּי לָֽעְזָר. הָּאַנָּס וְהַגַּנָּב וְהַגּוֹזְלָן מָהוּ לָשׁוֹם לָהֶן. אָמַר לֵיהּ אֵין שָׁמִין לֹא לַגַּנָּב וְלֹא לַגּוֹזְלָן. וּמְנַיִין שֶׁאֵין שָׁמִין לָהֶן אָמַר רַבָּה בַּר מָמָל. חַיִים שְׁנַיִם מְשַׁלֵּם. חַיִים וְלֹא מֵתִים. עַד כְּדוֹן גְּנֵיבָה. גְּזֵילָה מְנַיִין. אָמַר רִבִּי אָבִין. וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵילָה כַּאֲשֶׁר גָּזַל.
Traduction
R. Juda fit demander à R. Eléazar si l’on estime la diminution à celui qui commet une violence, le vol, ou la rapine? —Non, fut-il répondu,. Et pourquoi cela? C’est que, dit Rabba b. Mamal, en raison des mots bibliques (ibid. 3), il payera 2 fois le vivant, on ne tient pas compte du mort. Il en est de même pour la rapine, selon R. Abin, en raison des mots (Lv 5, 23): il rendra ce qu’il aura ravi, tel que c’était en le ravissant (25)Cf. J., (Qidushin 1, 4), fin.
Pnei Moshe non traduit
חיים ולא מתים. שא''צ ליקח ממנו הנבלה והשברים בדמים:
כאשר גזל. כמו שהיתה בשעה שגזל:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source