תיפתר כר' יוסי בר' יהודה דאמר שלשה דברים וכו'. כלומר לא תידוק מינה הכי דאדרבא עיקר חיובא דבור ברשות הרבים הוא ואפי' הפקר הוא דמי נתן לו רשות לחפור ברשות הרבים ומתני' רבותא קתני דלא תימא הואיל וחפר ברשותו לא מיחייב קמ''ל כר' יוסי בר''י דאמר לעיל בפ''ג הלכה ג' שלשה דברים בבור שהן סמוכין לרשות הרבים כרשות הרבים נחשבין והכא נמי טעמא מש''ה היא דאע''פ שהחפירה ברשותו היא הואיל וסמוך לרשות הרבים ופתחו לתוכו חייב. דר' יוסי בר''י פירשתי שם עיין עליו:

וכי יש לו רשות וכו'. אמתני' פריך דקתני החופר בור ברשות היחיד ופתחו לרשות הרבים וקס''ד דבדוקא קתני שחפר ברשותו ופתחו לרשות הרבים אבל אם חפרו ופתחו ברשות הרבים דהכל הפקר הוא פטור ואמאי וכי יש לו רשות להפקיר נזקיו ברשות הרבים והרי נזקיו הוא שחפרו שם:

מנין שנאמר או כי יכרה. או לרבות הלקוח וירש וניתן לו במתנה שאם לא כיסהו חייב:

וכשהוא בא לבור של מיתה אתה אומר פטור על הכלים וכו'. דגזירת הכתוב הוא דממעטינן כלים מבור כדדריש לקמן משור ולא בכליו חמור ולא בכליו ואי לא הוה כתיב אלא חד בור ה''א דממעטינן כלים אפי' בבור של נזקין להכי כתב בור אחרינא לרבות בבור של נזקין לחייב בו על הכלים:

אמר ר' יצחק. להכי לא איצטריך דאחד למיתה ואחד לנזקין שניהן ממקרא א' נתרבו דונפל שמה שור כתיב ומשמע בין מת בין הוזק אלא כי איצטריך לחלקן בדיניהן:

גמ' כתיב כי יפתח איש בור וגו'. בור תרי זימנא למה לי. אחד בור לנזקין וכו'. כלומר דאי לא הוה כתיב אלא חד בור לא הוי ידעינן בור לנזקין דקרא במיתה משתעי דכתיב והמת יהיה לו הילכך איצטריך בור שני לנזקין:

ברה''י ופתחו לרה''י אחר. אע''ג דאין כאן צד ר''ה:

חייב. ובלבד אם הפקיר רשותו אותו שפי הבור לתוכו:

מתני' אחד החופר בור. הוא עשוי עגול:

שיח. ארוך וקצר:

ומערה. מרובעת ומכוסה בקרוי אלא שיש לה פה:

חריצין. רחבין ומרובעין כמערה אלא שאינן מקורין:

נעיצין. קצרים מלמטה ורחבים מלמעלה:

שהוא כדי להמית עד עשרה טפחים. כלומר שיש בו עשרה טפחים דסתם בור הוא עשרה טפחים והוא כדי להמית:

ואם הוזק בו חייב. ואפי' בחפירה כל שהוא כדאמרי' הכא בפ''ק הלכה ב':

ופתחו לר''ה. וכ''ש אם חפרו בר''ה ופתחו לר''ה כדמפרשינן בגמרא. בר''ה ופתחו לרה''י. וכגון שהפקיר רשותו דלא מצי למימר מאי בעית ברשותי ונפל דרך פיו לתוכו:

אלא בההוא דאתי מן לרע. שהמקום הגבוה בא לו מלמטה כנגדו שהוא הולך מלמעלה למטה ולא ראה זה המקום גבוה לפניו ודמיא לבור שאין דרך להתבונן בו ומיבעיא לן אם דוקא במקום דאית ביה הבלא קפדה התורה או כל היכא דאית ביה תקלה ואפי' ליכא הבלא ולא איפשיטא:

אין בהוא דאתי מן עיל. כלומר אם המקום גבוה (הוה) שעשה בא לו לההולך כנגדו מלמעלה כגון שעשאו באמצע שיפוע ההר וזה ההולך מלמטה פוגע בו כנגדו מלמעלה בלאו הכי פטור הוא דהא חמו ליה והיה לו להזהר בעצמו שהוא רואה מקום גבוה לפניו ובלאו הכי לא דמי לבור שאין דרך אדם להתבונן בחפירה בדרך ומאי קמיבעיא לך:

והיכי דמי. הבעיא שלך:

מהו שיעשה את העומק כגובה. כמו כעם ככהן. וכלומר אם חייב ג''כ בשעשה מקום גבוה ברשות הרבים והוזקו בה כמו החופר בור בעומק או דילמא דוקא בור חייבה התורה דאית ביה הבלא אבל מקום גבוה לא:

אמר ר' ינאי לתוכו וכו'. אמתני' קאי והכי פירושא דר' ינאי בכורה קאמר דיניה והיינו דקאמר שלפניו שלאחריו ובסיפא חוצה לו וכו' דמשמע שהכוונה שחילוק נפילת השור בין לפניו נפל או לאחוריו נפל הוא דוקא אם נפל חוצה לו להכורה אבל לא בענין שנפל למקום שהכורה שם דבחיובא ופטורא דהכורה קיימינן הכא ומתוך דבריו נלמד היאך מפרש המתני' וכדלקמן וה''ק לתוכו אם נפל לתוך הבור בזה בעל הכורה לעולם פטור בין שנפל לפניו בין שנפל לאחריו דאע''ג דאיכא למימר דהכורה גרם ליה ליפול שנבעת מחמת קול הכרייה קמ''ל דהכא אמרינן קול גרמא בעלמא הוא ומשום דאי לאו הבור לא היה נופל. והשתא אם הכורה לאו בעל הבור הוא אלא שהבור כבר היתה כרויה וירד זה הכורה לתקנו למטה א''כ עיקר חיובא על בעל הבור הוא דאומר לו אי לאו בורך לא נפיל ולא אשכחן חיובא להכורה כשנפל לתוך הבור:

חוצה לו. לא נפל תוך הבור אלא חוצה לו והכא לבעל הבור ליכא חיובא כ''א על הכורה וטעמא דחיובא דכורה משום דסבר ר' ינאי דהיכא דלא נפל כ''א מחמת קול הכריה לא אמרי' קול גרמא בעלמא הוא ולא אמרינן הכי אלא בנפל לתוך הבור דעיקר ההיזק בתוך הבור הוא אלא שנבעת מחמת הקול ונפל בזה גרמא בעלמא הוי אבל בשנפל חוצה לו הא חזינן דלא נפל אלא מחמת שנבעת ולא היה מעשה דבר אחר שמסייע להיזק זה. אלא דבכה''ג דהחיוב על הכורה איפכא הוא מדין נפל לבור דבזה דוקא אם נפל לאחריו הוא דחייב דהשתא חזינן דלא נפל אלא מחמת שנבעת ונרתע ונפל לאחוריו והכורה חייב אבל אם לפניו נפל בזה הכורה פטור הוא דיכול לומר אפשר בלאו הכי היה נופל שאם לא היה נופל כ''א מחמת שנבעת לאחוריו היה נופל אבל השתא אימר דנתקל מחמת איזה דבר ונפל דרך הליכתו. והשתא מפרשי' המתני' כפשטה לר' ינאי דמתני' שנפל לתוכו מיירי וחיובא על בעל הבור הוא כדאמרן והילכך במתני' לפניו הוא דחייב דונפל שמה כתיב דרך נפילה דוקא ולאחריו פטור דלאו דרך נפילה הוא ולהכורה ליכא למיחייביה דהשתא גרמא בעלמא הואי:

עד היכן כיסהו. עד היכן צריך לכסותו שיהא נקרא כראוי:

ייבא כיי דתנינן תמן. יבא האי דינא כהאי דתנינן בסוף חזקת הבתים אין עושין חלל תחת ר''ה בורות שיחין ומערות ר''א מתיר כדי שתהא עגלה מהלכת טעונה אבנים שיהא חזק כ''כ כדי שראויה להיות עגלה טעונה אבנים מהלכת עליה וה''נ כן ולא חיישינן שמא יתקלקל לזמן:

עבר עליו וכו'. וקתני השני שהשתמש בו ולא כסהו הוא חייב אבל הראשון אפי' נודע לו שהבור מגולה הוא פטור ומפרש ר' יוחנן לא דלעולם פטור הוא אלא נותנין לו שהות אחר שנודע לו כדי לכרות ארזים מן הלבנון ולכסותו ואם היה שהות כל כך ולא כיסהו גם הראשון חייב:

אית בה לחומרא. האי שיעורא פעמים שהיא חומרא בשהן סמוכים להלבנון ופעמים שהיא קולא שהן רחוקין מן הלבנון וצריך שהות הרבה וקמ''ל בזה דאע''פ שהיה מצוי לעשות איזה כיסוי בלא שיצטרך לכרות ארזי הלבנון אין הולכין אלא אחרי הכיסוי החזק הנעשה מהן בין לקולא בין לחומרא:

גמ' היך אפשר לבור של שני שותפין. ואע''ג דמשכחת לה בחצר השותפין והבור של שניהן והפקירו רשותן ולא הפקירו בורן דהא קי''ל בורו ברשותו נמי מיחייב בכה''ג וכדאמר הכא לעיל מ''מ לא ניחא לי' להש''ס לאוקמי סתמא דמתני' אליבא דחד דהא איכא למ''ד דחיובא דבור דוקא בר''ה הוא ובר''ה בור של שותפין היכי משכחת לה דאפי' בשניהם כרוה אי אפשר שלא יגמור כ''א א' מהן לבסוף וא''כ איסתליק ליה מעשה הראשון:

תיפתר. דמשכחת לה שיגמרו שניהן בבת אחת שנתנו שניהן כאחת אבן האחרונה העשויה לחזק הבור ונמצא דעיקר גמר הבור של שניהן הוי:

ולמה לא פתר לה. בהאי גוונא שזה חפר עשרה וזה הוסיף וחפר בור עשרה דקי''ל דשניהן חייבין דכל חד שיעור מיתה עבי' וכדאמרי' לעיל פ''ק הלכה ב':

דו בעי מיפתריניה. מפני שהוא רוצה לפרש ולאוקמי המתני' בבור עשרה ושל שותפין דאמתני' דלעיל קאי ובבור עשרה מיירי:

שור חרש שוטה וקטן. כדמפרש בגמרא שור שהוא חרש או שוטה או קטן חייבין עליו אם נפל לבור אבל שור שהוא פיקח אינו חייב עליו דאיבעי ליה לעיוני ומיזל:

בן ובת וכו'. אפי' קטני' פטור מגזירת הכתוב שור ולא אדם:

ופטור על הכלים. בגמרא פליגי בפירושא:

ונשתברו ונתקרעו. בכלי שור שייכא שביר' העול והמחריש' ובכלי חמור שייכא קריעה חבילת בגדים ומרדעת שעל גביו:

לאחריו מקול הכרייה. שנבעת וחזר על עקבו לאחריו ונפל פטור שאין זה דרך נפילה:

נפל לפניו מקול הכרייה. שהיה חופר בבור ושמע השור ההולך על שפת הבור קול הפטיש ונבעת ונפל על פניו בבור חייב:

כיסהו כראוי ונפל לתוכו. כגון שהתליע הכיסוי:

ובא השני ומצאו מגולה. כגון שהתליע ונשבר הכיסוי ולא כיסהו השני חייב:

מתני' השני חייב. בבבלי מסיק לה כגון שהראשון כשהלך לו מסרו לכיסוי הבור להשני לכסותו ולא כיסהו: