'Avodah Zarah
Daf 1b
מַה מְקַייֵם רִבִּי יוּסֵי אָהֵן קִרְייָה וְהָבִ֤יאוּ לַבֹּ֨קֶר֙ זִבְחֵיכֶ֔ם וגו'. בְּמַלְכוּת יָרָבְעַם הַכָּתוּב מְדַבֵּר. כֵּיוָן שֶׁמָּלַךְ יָרָבְעַם עַל יִשְׂרָאֵל הִתְחִיל מְפַתֶּה אֶת יִשְׂרָאֵל וְאוֹמֵר לָהֶן. בּוֹאוּ וְנַעֲבוֹד עֲבוֹדָה זָרָה. עֲבוֹדָה זָרָה ווַתְרוֹנִית הִיא. הָדָא הִיא דִּכְתִיב נַֽעֲלֶ֤ה בִֽיהוּדָה֙ וּנְקִיצֶינָּה וְנַבְקִיעֶנָּה אֵלֵי֑נוּ וְנַמְלִ֥יךְ מֶ֨לֶךְ֙ בְּתוֹכָ֔הּ אֵ֖ת בֶּן טָֽבְאַֽל. אָמַר רִבִּי אַבָּא. חִיזַרְנוּ בְּכָל הַמִּקְרָא וְלֹא מָצִינוּ מָקוֹם שֶׁשְּׁמוֹ טָֽבְאַל. אֶלָּא שֶׁעוֹשֶׂה טוֹבָה עִם עוֹבְדָיו. הַתּוֹרָה אָֽמְרָה וּבָחוֹר אוֹתוֹ מִכָּל שִׁבְטֵ֨י יִשְׂרָאֵ֥ל לִי֙ לְכֹהֵ֔ן. וַעֲבוֹדָה זָרָה אוֹמֶרֶת וַיַּ֤עַשׂ כֹּֽהֲנִים֙ מִקְצ֣וֹת הָעָ֔ם. אָמַר רִבִּי לָא. מִן הַקּוֹצִים שֶׁבָּעָם וּמִפְּסוֹלֶת שֶׁבָּעָם. הַתּוֹרָה אָֽמְרָה וְלֹֽא יָלִ֥ין חֵֽלֶב חַגִּ֖י עַד בּוֹקֶר׃ וַעֲבוֹדָה זָרָה אָֽמְרָה וְהָבִ֤יאוּ לַבּוֹקֶר זִבְחֵיכֶ֔ם. הַתּוֹרָה אָֽמְרָה בְּי֧וֹם זִבְחֲכֶ֛ם יֵֽאָכֵל֭ וּמִֽמָּֽחֳרָ֑ת. וַעֲבוֹדָה זָרָה אָֽמְרָה לִשְׁל֥שֶׁת יָמִ֖ים מַעְשְׂרֹֽתֵיכֶֽם׃ הַתּוֹרָה אָֽמְרָה לֹֽא תִזְבַּ֥ח עַל חָמֵ֖ץ דַּם זִבְחִ֑י. וַעֲבוֹדָה זָרָה אָֽמְרָה וְקַטֵּ֤ר מֵֽחָמֵץ֙ תּוֹדָ֔ה. הַתּוֹרָה אָֽמְרָה כִּֽי תִדּוֹר נֶ֙דֶר֙ לַֽיהוָֹ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ לֹ֥א תְאַחֵר֖ לְשַׁלְּמ֑וֹ. וַעֲבוֹדָה זָרָה אָֽמְרָה וְקִרְא֥וּ נְדָב֖וֹת הַשְׁמִ֑יעוּ. אָמַר רִבִּי יוּדָן אָבוֹי דְרִבִּי מַתַּנְייָה. לֹא בָא הַכָּתוּב אֶלָּא לְהַזְכִּיר גְּנַייָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל. י֣וֹם מַלְכֵּ֔נוּ הֶחֱל֥וּ שָׂרִ֖ים חֲמַ֣ת מִיָּיִ֑ן מָשַׁ֥ךְ יָד֖וֹ אֶת לוֹצְצִים׃ יוֹם שֶׁמָּלַךְ יָרָבְעַם עַל יִשְׂרָאֵל אֲתוֹן כָּל יִשְׂרָאֵל לְגַבֵּיהּ בְּפַתֵּי רַמְשָׁא. אָֽמְרוּ לֵיהּ. קוּם עֲבוֹד עֲבוֹדָה זָרָה. אֲמַר לוֹן. אֲפַתֵּי רַמְשָׁא הוּא אַשְׁתִּי וְלָא אַשְׁתִּי. כָּל עַמָּא שְׁתוּ אֶלָּא אִם אַתּוּן בְּעָן אָֽזְלוֹן וַאֲתוֹן בְּצַפְרָא. הָדָא הִיא דִכְתִיב כִּי קֵֽרְב֧וּ כַתַּנּ֛וּר לִבָּם֭ בְּאָרְבָּ֑ם כָּל הַלַּ֨יְלָה֙ יָשֵׁ֣ן אֽוֹפֵיהֶם. כְּל הַלַּיְלָה לֹא יָשַׁן אוֹפֵיהֶם. בּוֹקֶר ה֥וּא בוֹעֵר כְּאֵ֥שׁ לֶהָבָֽה׃ בְּצַפְרָא אֲתוֹן לְגַבֵּיהּ. אֲמַר לוֹן. כְּדוֹן אֲנָא יְדַע דְּאַתַּוּן בְּעָן אֶלָּא דַאֲנָא דְחִיל מִסַּנְהֶדְרִין דִּדְכוֹן דְּלָא יִקְטְלוּנְנִי. אָֽמְרוּ לֵיהּ. אֲנָן קָֽטְלִיו לוֹן. הַהִיא דִכְתִיב כּוּלָּם יֵחַ֨מּוּ֙ כַּתַּנּ֔וּר וְאָֽכְל֖וּ אֶת שׁוֹפְטֵיהֶם. רִבִּי לֵוִי אָמַר. הֲרָגוּם. הֵיךְ מַה דְתֵימַר כִּֽי יִמָּצֵ֣א חָלָ֗ל. רִבִּי לָא אָמַר. הוֹרִידָן מִגְּדוּלָּתָן. י֣וֹם מַלְכֵּ֔נוּ הֶחֱל֥וּ שָׂרִ֖ים חֲמַ֣ת מִיָּיִ֑ן. יוֹם שֶׁנַּעֲשׂוּ בוֹ שָׂרִים חוּלִין. 1b מִי גָרַם לָהֶן. חֲמַ֣ת מִיָּיִ֑ן. שֶׁהָיוּ לְהוּטִין אַחַר הַיַּיִין. מָשַׁ֥ךְ יָד֖וֹ אֶת לוֹצְצִים. כַּד הֲוָה חֲמִי בַּר נַשׁ כָּשֵׁר הֲוָה מֵייתִיב גַּבֵּי תְּרֵין לֵיצָנִין וְאָֽמְרִין לֵיהּ. אֵי זֶה דוֹר חָבִיב מִכָּל הַדּוֹרוֹת. אֲמֲרַ לָהֶן. דוֹר הַמִּדְבָּר. וְאִינּוּן אָֽמְרִין לֵיהּ. וְלָא עָֽבְדוֹן עֲבוֹדָה זָרָה. וְהוּא אֲמַר לוֹן. בְּגִין דַּחֲבִיבִין לָא אִתְעַנְּשׁוֹן. וְהִינּוּן אָֽמְרִין לֵיהּ. חֲשִׁי. דְּמַלְכָּא בָעֵי מֵיעֲבֲד כֵּן. וְלֹא עוֹד אֶלָּא אִינּוּן עָֽבְדוֹן חַד וְדֵין עֲבַד תְּרֵין. וַיָּ֥שֶׂם אֶת הָֽאֶחָ֖ד בְּבֵיתאֵל וְאֶת הָֽאֶחָ֖ד נָתַ֥ן בְּדָֽן׃
Traduction
Puisque R. Yossé ne paraît pas appliquer aux 3 jours le verset précité ''Au matin ils apportaient leurs sacrifices, etc.'', à quoi se réfère ce verset? -Au règne de Jéroboam (blâmé par Amos): dès que ce roi régna sur Israël, il commença à détourner Israël du culte divin et l’engagea à se tourner vers les idoles, sous prétexte que celles-ci sont plus libérales, et permet ce que la Loi défend. Ainsi, il est dit (Is 7, 6): Montons contre Juda, effrayons-le, battons-le en brèche; et nommons pour roi au milieu d’eux le fils de Tabel. Or, dit R. Aba, nous avons eu beau chercher dans toute la Bible, et n’avons trouvé nulle part un homme du nom de Tabel; on veut donc désigner par là celui qui cherche à faire du bien à ses serviteurs. En effet, la Loi dit (1S, 2, 28): Choisis-le d’entre toutes les tribus d’Israël pour me servir de prêtre, tandis que de l’idolâtre il est dit (1R 12, 31): Il fit des prêtres de partie KETSOT, le peuple; c’est-à-dire, explique R. Ila, des gens de rebut de la populace. La Loi a dit (Ex 23, 18): la graisse de l’offrande à ma fête ne devra séjourner jusqu’au matin; mais pour l’idolâtrie il est dit (Am 4, 4): Ils ont offert leurs sacrifices au matin. La loi a dit (Lv 19, 6): Au jour où il est offert on le mangera, non le lendemain; mais pour le sacrifice à l’idole il est dit (Am 4, 4): à 3 jours de vos dîmes. La loi dit (Ex 23, 18): Tu ne répandras pas près du pain levé le sang de mon sacrifice; mais pour l’idolâtrie il est dit (Am 4, 4): Pour l’oblation de l’action de grâce vous faites des parfums de pain levé (4)Littéral.: Faites fumer vos offrandes d'action de grâces avec du levain.. La Loi dit (Dt 23, 22): Si tu fais un vœu à l’Eternel ton Dieu, ne tarde pas à le réaliser; mais pour l’idolâtrie il est dit (Am 4, 4): proclamez les dons, et publiez-les (sans souci du temps). R. Judan père de R. Mathnia dit que la honte d’Israël est exposée dans ce verset (Os 7, 5): Au jour de notre roi, on a rendu malades les gouvernants par le vin; il a tendu la main aux moqueurs. @ Le jour où Jéroboam monta sur le trône d’Israël, tous les israélites vinrent, et vers le soir ils l’engagèrent à adorer les idoles ensembles. -Non, dit-il, vers le soir je parais ivre sans l’être, car tous ont bu; si vous le voulez, allez et revenez à cet effet le matin, bien dispos, comme il est dit (ibid. 6): Ils ont appliqué à adresser des embûches leur cœur semblable à un four; le boulanger a dormi toute la nuit. Or, croyez-vous bien que le boulanger (celui qui excite les passions) dorme la nuit? Au contraire (ibid. 7): au matin, il brûle comme la flamme du feu. A leur arrivée le matin, il leur dit: Maintenant je vois que vous êtes bien disposés, mais je crains que votre Sanhédrin (tribunal supérieur) ne me condamne à mort. Ils répliquèrent: ''nous les tuerons'', comme il est dit (ibid., 7): Ils sont tous échauffés comme un four et dévorent leurs juges. R. Levi dit qu’en effet ils les tuèrent, supposant (au premier verset précité d’Amos) une allusion au sens de cadavre, selon le terme homonyme (Dt 21, 1): Si l’on trouve un cadavre. Selon R. Ila, les juges furent seulement destitués de leur dignité, si l’on explique en ce sens ledit verset: Au jour de notre roi, on a déplacé les gouvernants par l’effet du vin; ainsi, c’est au jour où nos gouvernants sont devenus des gens profanes. Qui les poussés dans cette voie? C’est la colère produite par le vin, dont ils étaient avides, en tendant la main aux moqueurs. Lorsque le roi voyait un homme probe, il faisait asseoir auprès de lui deux moqueurs impies, qui lui disaient: Quelle est la meilleure des générations? Celle du séjour d’Israël au désert, répondait le juste. Mais, répliquaient ceux-ci, n’étaient-ce pas des idolâtres? En raison de l’affection divine pour eux, répondit le juste, ils n’ont pas été punis du crime d’idolâtrie. Et ils disaient: tais-toi, car le roi veut agir ainsi, en l’augmentant même, car les gens du désert ont fait un veau d’or, mais le roi veut en ériger deux, comme il est dit (1R 12, 29): Il plaça l’un à Beth-el et l’autre à Dan.
Pnei Moshe non traduit
מה מקיים רבי יוסי. האי קרא והביאו וגו' דמשמע דר' יוסי לית ליה כלל להסמך מהמקרא בזה:
במלכות ירבעם הכתוב מדבר. והנביא מגיד בתוכחתו בהפיתוי הדברים שהי' מפתה את ישראל ואמר להו ראו ע''ז וותרני' היא שהיא מתרת לכם מה שאסרה התורה כדמסיים לקמיה שהיא עושה טובה וכו' והתורה אמרה וכו':
וקטר מחמץ תודה. אע''פ שיש עדיין מחמץ קטר התודה:
וקראו נדבות השמיעו. אינו מקפיד עליכם מתי תביאו רק קראו נדבות והשמיעו אותן ולכשתרצו תביאו:
לא בא הכתוב. דמייתי לקמיה אלא להזכיר גנותן של ישראל ואיידי דאיירי בירבעם דריש לה לקראי דהושע דמספר בגנותן ביום אשר הקימו אותו למלך עליהם:
אפתי רמשא הוא. עתותי ערב הוא ואני כשיכור ולא שיכור וכן רוב העולם שתו שיכור המתינו עד הבקר והיה מתכוין שיסכימו לזה בנפש חפיצה ושלא יאמרו אנוסים מחמת שיכרות היינו:
כל הלילה ישן אופיהם. בתמיה וכי סבורי' אתם ישן אופיהם והוא היצה''ר המחממם לע''ז בודאי כל הלילה לא היה ישן אופיהם לחשוב מחשבות רשע עד בוקר הוא בוער וגו' לגמור הדבר:
כדון. עכשיו יודע אני שבלב שלם אתם חפצים להדבר אבל מתירא אני מדין הסנהדרין שלכם:
ואכלו את שפטיהם. שכילו אותם מן העולם:
רבי לוי. וכן דרש ר' לוי שהרגום ומקרא דהחלו שרים הוא דדריש מלשון חלל היך מה דאת אמר כי ימצא חלל:
ור' לא. דריש לה מלשון חולין יום מלכנו נעשו השרים חולין שהורידן מגדולתן ולא הרגום:
מי גרם להן. לשמוע לעצת ירבעם:
חמת מיין. גרם להן:
שהיו להוטים וכו'. שעשה להן ירבעם משתה והושיב איש כשר בין שני לצנין ורשעים כדמסיים ואזיל:
והינון אמרין ליה חשי. שתוק אחרי אשר הדברים כן תדע שגם המלך רוצה לעשות כן ורוצה להוסיף ולעשות שני עגלי ע''ז כדכתיב וישם וגו':
גַּסּוּת רוּחוֹ שֶׁלְּיָרָבְעַם הִיא הֶחֱלִיטָתוֹ. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי בַּר יַעֲקֹב. בְּמוֹצָאֵי שְׁמִיטָּה מָלַךְ יָרָבְעַם עַל יִשְׂרָאֵל. הָדָא הִיא דִכְתִיב מִקֵּ֣ץ ׀ שֶׁ֣בַע שָׁנִ֗ים בְּמוֹעֵד שְׁנַ֥ת הַשְּׁמִיטָּה בְּחַ֥ג הַסּוּכּוֹת׃ בְּב֣וֹא כָל יִשְׂרָאֵ֗ל לֵרָֽאוֹת֙ אֶת פְּנֵי֙ יְי אֱלֹהֶ֔יךָ בַּמָּק֭וֹם אֲשֶׁ֣ר יִבְחָ֑ר תִּקְרָ֞א אֶת הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּ֛את נֶ֥גֶד כָּל יִשְׂרָאֵ֖ל בְּאָזְנֵיהֶֽם׃ אָמַר. אֲנָא מִיתְבָּעֵי מִיקְרֵי קָאִים אֲנָא. וְאִינּוּן אָֽמְרִין. מַלְכָּא דְאַתְרָא קָדַם. וְאִין מִיקָרִי תִּינָייָן גְּנַאי הוּא לִי. וְאִין לָא נִיקְרִי בִּיזָּיוֹן הוּא לִי. וְאִין מַרְפִּינוֹן אָֽזְלָן סָֽלְקוֹן אִינּוּן שַׁבקוֹן יָתִי. אָֽזְלִין לוֹן גַּבֵּי רְחַבְעָם בֶּן שְׁלֹמֹה. הָדָא הִיא דִּכְתִיב אִם יַֽעֲלֶ֣ה ׀ הָעָ֣ם הַזֶּ֗ה לַֽעֲשׂ֨וֹת זְבָחִ֤ים בְּבֵֽית יי בִּיר֣וּשָׁלַ֔ם יָשׁוּב לֵ֣ב הָעָ֤ם הַזֶּה֙ אֶל אֲדֹ֣נֵיהֶ֔ם אֶל רְחַבְעָ֖ם. מֶה עָשָׂה. עָשָׂה שְׁנֵי עֶגְלֵי זָהָב וְכָתַב עַל לִיבָּן. וַהֲרָגוּךָ. אָמַר. כָּל מֶלֶךְ דִּיקוּם יִסְתַּכֵּל בּוֹן. אָמַר רִבִּי חוּנָה. חוֹבֵ֖ר חֲבָרִ֣ים מְחוּכָּם. כָּל מִי שֶׁהָיָה חוֹבְרוֹ הָיָה חוֹבְרוֹ. אָמַר רִבִּי חוּנָה. וְשַֽׁחֲטָ֥ה שֵׂטִ֖ים הֶעְמִ֑יקוּ. שֶׁהֶעֱמִיק בְּרֶשַׁע. אֲמַר. כָּל דִּמְפַרְסֵים אֲנָא קְטִיל לֵיהּ.
Traduction
L’orgueil de Jéroboam l’a poussé à agir ainsi. R. Yossé b. Jacob dit: à la fin d’une période agraire de 7 ans (ou grande réunion), le roi Jéroboam monta sur le trône d’Israël, comme il est dit (Dt 31, 10): ''Au bout de 7 ans, à la fête de l’an du repos agraire, à la solennité des tentes, lorsque tout Israël viendra pour voir la face de l’Eternel ton Dieu, dans le lieu qu’il choisira, tu liras cette loi en face de tout Israël à leurs oreilles''. Or, le roi se dit: lorsque nous monterons et que je devrai lire, les assistants diront que le roi de la localité (5)Roboam, roi de Juda. doit avoir la prééminence: si je lis le second, c’est une honte pour moi; si je ne lis pas du tout, je serai méprisé; si je laisse le peuple aller seul à Jérusalem, il m’abandonnera pour se ranger sous les ordres de Roboam, fils de Salomon, comme il est écrit (1R 12, 27): Lorsque le peuple montera pour offrir des sacrifices dans la maison du Seigneur à Jérusalem, le cœur de ces gens se tournera vers leur maître, vers Roboam. Pour y obvier, voici ce que Jéroboam fit: il dressa comme idoles deux veaux sur lesquels il écrivit cet avertissement: ''ils le tueront'', en donnant l’ordre à ses successeurs de regarder cet écrit (et de se prémunir). De même, dit R. Houna, il est dit (Ps 58, 6): Il n’entend pas la voix du devin, du charmeur expert en charmes, en ce sens qu’il avisait le roi futur à agir comme lui dans la voie du mal. R. Houna explique aussi ce verset (Os 5, 2): On a inventé des moyens profonds d’égorger les révoltés, en ce sens que l’on a approfondi l’impiété en disant que le roi tuera celui qui révélerait le sens de l’avis inscrit (que l’on prenait pour un ordre de révérer l’idole).
Pnei Moshe non traduit
היא החליטתו. החליטה דעתו לעשות כך. א''נ טמאתו ומלשון מצורע הוא:
במוצאי שמטה. והוא זמן הקהל הה''ד מקץ שבע שנים במועד וגו' ולפיכך נתן בלבו לזה ואמר אם נעלה לרגל ועומד אני לקרות במשנה התורה יאמרו מלכא דאתרא הוא קודם ואם אקרא שני לו זה הוא גנאי לי ואם לא אקרא כלל ביזיון הוא לי. גנאי נקרא מה שמתגנה אדם על פי מעשיו ודבריו ובזיון מה שמתבזה מאליו בפני הבריות ואינם חוששין לכבודו:
ואין מרפינון אזלון סלקון. ואם אני מניח את העם לעלות לבדם לירושלים בודאי יעזבוני וילכו אצל רחבעם אדוניהם:
והרגוך. לרמז להמלך אשר יקום אחריו שיסתכל בזה כי עיקר עצת הרשע הזה שלא ימרדו בו ויהרגוהו:
אמר ר' חונה. היינו דכתיב חובר חברים מחוכם ורישיה דקרא אשר לא ישמע לקול מלחשים כלומר שאינו צריך לשמוע מקול הלוחש באזניו אלא שזה מרמז בדבר וחובר ומחכים את חבירו וכל מי שהיה חוברו ובא אחריו למלוך היה חוברו לזה ומבין ברמיזת המלה והרגוך ונעשה לו חבירו ללכת בחטאתו אשר החטיא את ישראל:
ושחטה שטים העמיקו. ושחטה מלשון חץ שחט לשונם ושהעמיק ברשע למען הסטות אותם מן הדרך ואמר כל דמפרסם כוונת המלה אנא קטיל ליה והמון העם היו סבורים כי הכוונה על הע''ז שמי אשר לא יעבוד אותה והרגוך:
אָמַר רִבִּי אַבִּין בַּר כָּהֲנָא. אַף שַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים מָצִינוּ שֶׁבָּדָה לָהֶם יָרָבְעַם מִלִּיבּוֹ. הָדָא הִיא דִּכְתִיב וַיַּ֣עַשׂ יָֽרָבְעָ֣ם ׀ חָ֡ג בַּחוֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִ֣י בַּֽחֲמִשָּֽׁה עָשָׂר֩ י֙וֹם ׀ לַחוֹדֶשׁ כֶּחָ֣ג ׀ אֲשֶׁ֣ר בִּיהוּדָ֗ה וַיַּ֨עַל֙ עַל הַמִּזְבֵּ֔חַ כֵּ֤ן עָשָׂה֙ בְּבֵֽית אֵ֔ל לִזְבּוֹחַ בַּחוֹדֶשׁ אֲשֶׁר בָּדָ֣א מִלִּיבּוֹ. מלבד כְּתִיב. כְּמַה דְאַתְּ אֲמַר מִלְּבַ֖ד שַׁבְּתוֹת יְי.
Traduction
De même, dit R. Abin b. Cahana, on trouve que Jéroboam imagina une fixation fausse des jours de Shabat et des fêtes (pour dérouter les pèlerinages à Jérusalem), comme il est dit (1R 12, 32): Jéroboam institua une fête au VIIIe mois le quinze du mois pour la fête célébrée en Judée, et il monta à l’autel; il agit ainsi à Bet-el pour sacrifie à une date imaginée par lui. Or, il est écrit: en outre, dans le même sens que en dehors des Shabats de Dieu (Lv 23, 38), en vue de leur exclusion.
Pnei Moshe non traduit
אף שבתות וכו'. ודריש ליה מן הכתיב מלבד:
כמה דאת אמר מלבד שבתות ה'. והכוונה לבלבל את העם בחשבון הימים ויהיו נבוכים גם במספר ימי החדש מחמת זה למען לא ישימו אל לבם לעלות לרגל בזמנו:
תַּנֵּי. עָבַר וְנָשָׂא וְנָתַן עִמּוֹ מוּתָּר. רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא רִבִּי יוֹסֵי בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. וַאֲפִילוּ בְיוֹם אֵידוֹ. וְתַנֵּי כֵן. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים. בְּגוּי שֶׁאֵינוֹ מַכִּירוֹ. אֲבָל בְּגוֹי הַמַּכִּירוֹ מוּתָּר מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְמַחֲנִיף לָהֶן. תַּנֵּי. נִכְנַס לָעִיר וּמְצָאָן שְׂמֵחִין שַׂמֵּחַ עִמָּהֶן מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא כְמַחֲנִיף לָהֶן.
Traduction
On a enseigné: si transgressant par mégarde l’interdit on a trafiqué avec les païens en ces jours, il est permis de jouir du revenu; et même, ajoute R. Jacob b. Aha ou R. Yossé au nom de R. Yohanan, si c’est le jour de la solennité païenne. On a en effet appris: la seule permission en cas de fait accompli se réfère aux relations avec un païen inconnu; mais avec celui que l’on connaît, c’est permis aussi en principe, parce qu’alors l’échange commercial ne constitue qu’une complaisance. Il est dit: si entrant dans une ville païenne on trouve ses habitants en réjouissance, on prendra part à leur joie, afin de se montrer gracieux à leur égard.
Pnei Moshe non traduit
תני. בברייתא:
עבר ונשא ונתן עמו מותר. ליהנות לו באותן מעות דלא אסרו חכמים אלא לכתחילה:
ואפילו ביום אידו. מותר בדיעבד:
ותני כן. תניא נמי הכי דהקילו בדיעבד כמו שהקילו בעכו''ם המכירו אפי' לכתחילה:
מפני שהוא כמחליף להן. דלא מיחזו מה דנושא ונותן עמו אלא כמו טובה וחנופה מפני שהוא מכירו ועוד אם לא ישא ויתן עם עכו''ם המכירו יעזוב אותו וילך לישא וליתן עם אחר והוה כמחניף לו שישא ויתן עמו תמיד:
כמחניף להן. שמצאן שמחין ולא משום יום אידן הוא שמח:
חַד דּוּקֵינָר אוֹקִיר לְרִבִּי יוּדָן נְשִׂייָא חַד דִּיסְקוֹס מָלֵא דֵינָרִין. נְסַב חַד מִינְּהוֹן וְשָׁלַח לֵיהּ שְׁאָרָא. שָׁאַל לְרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ. אָמַר. יוֹלִיךְ הֲנָייָה לְיַם הַמֶּלַח. הֲרֵי בְמַכִּירוֹ הֲרֵי לְשֶׁעָבַר. וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר. יוֹלִיךְ הֲנָאָה לְיַם הַמֶּלַח. אָמַר רִבִּי אַבָּהוּ. וַאֲנִי לֹא שְׁאָלַנִי רַבָּן גַּמְלִיאֵל בֵּרִבִּי. מָהוּ לֵילֵךְ לִירִיד. וְאָסַרְתִּי לוֹ. וְהָתַנֵּי. הוֹלְכִין לִירִיד וְלוֹקְחִין מִשָּׁם עֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר. לֹא סוֹף דָּבָר עֲבָדִים יִשְׂרָאֵל אֶלָּא אֲפִילוּ גוֹיִם. מִפְּנֵי שֶׁמְקָֽרְבָן תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה. מַאי כְדוֹן. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אָדָם קָטָן הָיָה וּבִיקֵּשׁ רִבִּי אַבָּהוּ לְגוֹדְרוֹ. אֲבָל רִבִּי יוּדָן נְשִׂייָא אָדָם גָּדוֹל הָיָה וּבִיקֵּשׁ רֵישׁ לָקִישׁ לִגְדּוֹר הַדָּבָר.
Traduction
Un officier ducenaire (ducenarius) avait offert à R. Juda Nassi un plat disco'' plein de dinars comme présent de fête; Rabbi accepta une pièce et rendit le reste; puis il consulta R. Simon b. Lakish pour savoir s’il pouvait la garder, celui-ci dit de s’interdire un tel profit et le jeter à la mer. -Pourquoi cette sévérité à l’égard d’un païen connu et lorsqu’il s’agit d’un fait accompli (d’une acceptation effectuée)? A moi aussi, répliqua R. Abahou (6)V. Graetz, Geschichte, t. 4 (2e édit.), p. 483., une permission analogue a été demandée par R. Gamliel b. Rabbi, s’il est permis d’aller au marché des païens pour faire du commerce avec eux, et je l’ai défendu. -Mais n’a-t-on pas enseigné (7)Tossefta, ch. 2. qu’il est permis d’aller au marché des païens pour leur acheter des esclaves et des païens; sur quoi Resh Lakish ajoute qu’il n’est pas seulement permis d’acheter des esclaves juifs, mais aussi des païens, afin de les rapprocher ainsi du giron de la synagogue juive? -Pourquoi donc défendit-il à Rabbi d’accepter le dinar? Or, on comprend qu’à R. Gamliel, un homme inférieur, R. Abahou l’ait interdit, afin de le prémunir contre les fréquentations dangereuses; mais comment justifier cette crainte à l’égard de R. Judan Nassi, un personnage important? Resh Lakish agit ainsi à titre d’exemple (pour ne pas laisser entraîner les ignorants à agir de même à l’égard d’un inconnu).
Pnei Moshe non traduit
חד דוקינר. קסדור אחד כיבד לר' יודן נשיאה ביום אידו תיבה אחת מלאה דינרין וקיבל ממנו אחד ושלח לו השאר בחזרה:
שאל לר''ל. בשביל דינר אחד שקיבל ממנו והורה לו שיוליך הנאה לים המלח:
ופריך הרי במכירו הוה עובדא עוד הרי לשעבר דבדיעבד שכבר קבל הוה ואמאי אמר לו ר''ל יוליך הנאה לים המלח:
א''ר אבהו. תדע דגם בדידי הוה עובדא ששאל אותי ר''ג ברבי מהו לילך ליריד של עכו''ם לשאת ולתת עמהן ואסרתי לו ואע''ג דהתני בתוספתא פ''א הולכין ליריד של עכו''ם ולוקחין מהם עבדים ושפחות מפני שהוא כמציל מידם ור''ל אמר לא סוף דבר וכו':
מאי כדון. והשתא מאי טעמא דר''ל דאסר לרב יודן נשיאה את הדינר:
ר''ג אדם קטן היה. כלומר ניחא הא דר' אבהו דר''ג קטן היה באותה שעה וביקש רב אבהו לגודרו שלא ירגיל עצמו לשאת ולתת ביום אידם אבל ר' יודן נשיאה אדם גדול היה ומ''ט דר''ל:
וביקש. אע''פ כן ביקש גם ר''ל לגדור הדבר שלא יראו אחרים וירגילו עצמן בכך ויבאו להתיר אפי' לכתחיל' ובעכו''ם שאינו מכירו:
'Avodah Zarah
Daf 2a
נִיחָא מִלְּהַשְׁאִיל. 2a מִלִּשְׁאוֹל מֵהֶן. מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְמַשִּׂיאוֹ שֵׁם. נִיחָא מִלְּהַלְווֹתָן. מִלִּהַלְווֹת מֵהֶן. מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְמַשִּׂיאוֹ שֵׁם. נִיחָא מִלְּפוֹרְעָן. מִלִּיפָּרַע מֵהֶן. שֶׁלֹּא יֹאמַר. עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁלּוֹ סִייְעָה. רִבִּי בָּא בַּר טֶבְלַיי בְשֵׁם רַב. אִם הָֽיְתָה מִלְוָה אוֹבֶדֶת מוּתָּר. וְתַנֵּי כֵן. מִלְוָה אוֹבֶדֶת בְּעֵדִים. אֵין מִלְוָה אוֹבֶדֶת בִּשְׁטָר. אֲפִילוּ מִלְוָה בִשְׁטָר אוֹבֶדֶת הִיא. שֶׁלֹּא בְּכָל שָׁעָה אָדָם זוֹכֶה לִפְרוֹעַ חוֹבוֹ. מַאי כְדוֹן. מִלְוָה אוֹבֶדֶת שֶׁלֹּא בְמַשְׁכּוֹן. אֵין מִלְוָה אוֹבֶדֶת בְּמַשְׁכּוֹן. אַשְׁכַּח תַּנֵּי עַל קַדְמִיתָא. מִלְוָה אוֹבֶדֶת בְּעֵדִים. אֵין מִלְוָה אוֹבֶדֶת בִּשְׁטָר.
Traduction
⁠—On comprend qu’il soit défendu de leur donner en location (en raison du profit ultérieur à en tirer); mais pourquoi est-il défendu de louer d’eux? -Il est à craindre que le propriétaire païen qui oblige l’Israélite l’entraîne chez lui à l’idolâtrie. -On comprend l’interdit de leur prêter; pourquoi est-il défendu de leur emprunter? -On craint les suite d’une complaisance. -On comprend la défense de les payer; pourquoi est-il défendu de faire se payer d’eux? -Pour ne pas laisser croire au païen que l’influence de son idole lui a permis de s’acquitter. R. Aba b. Tablaï dit au nom de Rav: s’il s’agit d’un prêt en danger d’être perdu, il est permis de l’encaisser en ce jour. De même on a enseigné: un prêt risqué est celui qui a été fait devant témoins, mais verbal (on peut l’encaisser). Toutefois, malgré le contrat on ne réussit pas toujours à se faire payer le dû, et c’est risqué. -De quel prêt garanti la Mishna parle-t-elle pour l’interdire? -Le prêt non basé sur un gage est risqué; mais celui qui est gagé n’est pas risqué (et sera interdit). On trouve aussi un enseignement qui confirme le premier dire: un prêt verbal par devant témoins est exposé à être perdu, non celui qui est rédigé sur contrat.
Pnei Moshe non traduit
ניחא מלהשאיל. דאסרו חכמים דמהני ליה ואזיל ומודה:
מלשאול מהן. מאי טעמא:
מפני שהוא כמשיאו שם. שהוא גומל חסד והאי בר ישראל צריך ליה ואזיל ומודה:
מליפרע מהן. מאי טעמא דת''ק דאסר:
שלא יאמר ע''ז שלו סייעה. אותו לפרוע חובו ואזיל ומודה:
ותני כן. תניא נמי הכי וכדמפרש לה בברייתא דמלוה אובדת היינו אפי' אם היא בעדים אלא שבע''פ היא מותר מפני שהוא כמציל מידו:
אין מלוה אובדת. אם היא בשטר ואסור וקאמר הש''ס דלפעמים אפי' היא בשטר אובדת היא שלא בכל שעה אדם זוכה לפרוע חובו:
מאי כדון. והשתא במאי איירי במתני' דלמאי קרינן מלוה שאינה אובדת ואסור:
מלוה אובדת שלא במשכון. ובין בע''פ ובין בשטר מותר:
אין מלוה אובדת. אם היא במשכון ואסור:
אשכח תני על קדמיותא. אשכח ברייתא דתני לה כמו דתנינן בקדמייתא דמלוה שאינה אובדת בשטר היא ואסור:
תַּמָּן תַּנִּינָן. רִבִּי יוּדָה אוֹמֵר. אִשָּׁה לֹא תָּסוּד מִפְּנֵי שֶׁנִּיבוּל הוּא לָהּ׃ רִבִּי חֲנִינָה וְרִבִּי מָנָא. חַד אָמַר. בְּסִיד שֶׁהוּא מַתִּירָתוֹ בְמוֹעֵד נֶחְלְקוּ. אֲבָל בְּסִיד שֶׁמַּתִּירָתוֹ אַחַר הַמּוֹעֵד אָסוּר. וְחָרָנָה אָמַר. בְּסִיד שֶׁהִיא מַתִּירָתוֹ אַחַר הַמּוֹעֵד נֶחְלְקוּ. אֲבָל בְּסִיד שֶׁמַּתִּירָתוֹ בְתוֹךְ הַמּוֹעֵד מוּתָּר. וְלָא יָֽדְעִין מָאן אָמַר דָּא וּמָאן אָמַר דָּא. מִן מַה דְאָמַר רִבִּי חֲנִינָה רִבִּי יוֹסֵי בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. רִבִּי יְהוּדָה כְדַעְתֵּיהּ. כְּמַה דְרִבִּי יְהוּדָה אָמַר תַּמָּן. נִיבוּל שָׁעָה נִיבוּל. כֵּן הוּא אָמַר הָכָא. צָרַת שָׁעָה צָרָה. הֲווֵי דוּ אָמַר. בְּסִיד שֶׁהוּא מוּתָּר בְּתוֹךְ הַמּוֹעֵד נֶחְלְקוּ. אֲבָל בְּסִיד שֶׁהוּא מוּתָּר אַחַר הַמּוֹעֵד אָסוּר.
Traduction
On a enseigné ailleurs (8)(Moed Qatan 1, 7).: bien qu’une femme puisse procéder à la confection d’ornements pour sa toilette pendant les jours de fête, selon R. Juda, elle ne devra pas s’enduire la figure de chaux; car, malgré le profit futur, ce procédé l’enlaidit pour le moment. R. Hanina et R. Mena justifient diversement cette divergence d’avis: d’après l’un, R. Juda et les autres docteurs diffèrent d’avis au sujet de la chaux, que la femme enlèvera encore pendant la fête, et tous admettent l’interdit de la chaux qui ne sera enlevée qu’après la fête; d’après le second, il y a divergence d’avis au sujet de la chaux que la femme enlèvera seulement après la fête, et tous permettent l’usage de la chaux à enlever pendant la fête. Jusque là, on ne savait pas qui a professé chacune de ces opinions; mais de ce que R. Hanina ou R. Yossé dit au nom de R. Yohanan que R. Juda se conforme sous ce rapport à son propre avis, et comme celui-ci dit qu’un enlaidissement même momentané compte comme tel, de même un chagrin d’un instant compte aussi (et malgré la satisfaction ultérieure de l’acquit, c’est une peine pour l’instant de le payer, et il est permis de se faire payer du païen); donc, R. Hanina a professé l’avis que la discussion entre R. Juda et les autres sages se réfère à l’application momentanée de la chaux, R. Juda tenant compte de l’enlaidissement partiel, et tous interdisent l’usage de la chaux à enlever après la fête.
Pnei Moshe non traduit
תמן תנינן. בפ''ק דמ''ק ועושה אשה תכשיטיה במועד ר' יהודה אומר אשה לא תסוד. לא תתן סיד על פניה במועד דאע''פ כשנוטלתו מאדימה ומצהיל פניה כיון דהנאה שבאה לאחר זמן הויא ובמועד ניוול הוא לה אסור:
ר' חנינא ור' מנא. פליגי במה נחלקו ר' יהודה וחכמים:
בסיד שהוא מתירתו במועד נחלקו. שהיא נוטלתו מעל פניה לאחר יום או יומים ובתוך המועד בהא הוא דשרי ת''ק מכיון דאיכא הנאה במועד גופיה ורב יהודה אוסר דלפי שעה היא מצטערת במועד כל זמן שהוא על פניה:
אבל בסיד שמתירתו לאחר המועד אסור. לדברי הכל כיון דבמועד אין לה הנאה כ''א ניוול:
ואחרינא אמר דל''פ אלא במתירתו עד לאחר המועד ובהא הוא דר' יהודה אוסר ולת''ק אפי' בכה''ג שרי מפני ששמחה לאחר זמן:
מותר. אפי' לר' יהודה:
ולא ידעין. אנו מאן מינייהו דר' חנינא ור' מנא אמר דא ומאן אמר דא:
מן מה דאמר ר' חנינא וכו' ר' יהודה כדעתיה. דלשיטתיה אזיל כמה דקרי ליה התם ניבול שעה ניבול וכן הוא אמר הכא דצרת שעה צרה היא ואע''פ ששמח לאחר זמן מותר להפרע ממנו מפני שהוא מיצר לו עכשיו:
הווי דהוא אמר וכו'. ש''מ דרב חנינא הוא דמוקי פלוגתייהו דפליגי בסיד שהיא מתירתו בתוך המועד ואסר ר' יהודה משום דס''ל ניבול שעה הוי ניבול בשעה שמניחתו על פניה במועד:
אוּמָנִים יִשְׂרָאֵל שֶׁהָיוּ עוֹשִׂין עִם הַגּוֹי בָּאִידָן בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ אָסוּר. בְּתוֹךְ בָּתֵּיהֶן מוּתָּר. רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים. בְּתָלושׁ מִן הַקַּרְקַע. אֲבָל בִּמְחוּבָּר לַקַּרְקַע אָסוּר. בְּעִיר אֲחֶרֶת בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ מוּתָּר. מָהוּ בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ מוּתָּר. בֵּין בְּתָלוּשׁ בֵּין בִּמְחוּבָּר בֵּין בְּשָׂכִיר בֵּין בְּקִיבּוֹלֶת. אָמַר רִבִּי לָא. בֵּין בְּתָלוּשׁ בֵּין בִּמְחוּבָּר וּבִלְבַד בְּקִיבּוֹלֶת. רִבִּי שִׁמְעוֹן בַּר כַּרְסָנָה בְשֵׁם רִבִּי אָחָא. בְּשַׁבָּת וּבְאֵבֶל וּבַעֲבוֹדָה זָרָה הֲלָכָה כְרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר.
Traduction
vide
Pnei Moshe non traduit
אומנין ישראל. תוספתא בפ''ק דמכלתין ובספרי הדפוס נשתבשה הגי' שם והגי' נכונה כדמייתי האי ש''ס בפ''ק דשבת ושם היא שנויה והסוגיא דהכא:
בתוך ביתו. של ישראל אסור ובתוך בתיהן מותר:
א''ר שמעון בן אלעזר במה דברים אמורים בקבולת אבל בשכיר יום אסור. והכי הוא בתוספתא ובפ''ק דשבת. דלא התירו בתוך בתיהן אלא א''כ קיבל המלאכה בקיבולת לשלם לו בעד כל המלאכה כך וכך וכיוצא בו שאינו ניכר לפי שמובלע שכר יום אידם בהן אבל בשכר יום אסור שניכר שכר יום אידם שנותן לו:
בד''א בתלוש מן הקרקע. הא דהתירו בקבולת בבית הנכרי בתלוש מן הקרקע דוקא:
אבל במחובר לקרקע. כגון שעושה לצורך מחובר לקרקע שמסתת אבנים לשקען בבנין אסור אפי' בביתו של נכרי:
בין כך ובין כך. כדמפרש ואזיל:
בין בתלוש בין במחובר בין בשכירות בין בקיבולת. דכיון דבעיר אחרת הוא ואינן יודעין שהמלאכה של ישראל הוא מותר אפי' בשכירות ובמחובר:
רבי לא. פליג ומפרש דהאי בין כך ובין כך לא קאי אסיפא במה דברים אמורים בתלוש וכו' ובעיר אחרת מותר בין בתלוש בין במחובר ובלבד בקיבולת אבל בשכירות אפי' בעיר אחרת אסור:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source