צרתה שנשאת לאחיו כו'. כלומר שיש כאן עוד אח אחר וייבם את הצרה לא אמרינן דהואיל והבת נישאת לאחיו השני אם כן זו לאו בת ייבום היא דהא מבית א' הן אלא אמרינן דגט הבת הוי גט וא''כ זו זקוקה ליבום היא וכן אפי' לאבי' דלאו צרת ערוה היא וכל הני חדא מחבירתה שמעינן אלא דקמ''ל בזה אפי' דיעבד וכמו דגט כשר בעלמא הוא ולא תצא וכן לענין יבום בדיעבד ואף על פי דלכתחילה חולצת ולא מתייבמת:

וכן בתו שנישאת לאחיו. כלומר אם יש כאן עוד אח וייבם את הבת והרי גיטה הוי גט ואינה זקיקה דהויא גרושת אחיו ולפיכך תצא:

צרתה שנישאת לשוק בגט זה. כלומר ע''י גט של הערוה והרי חשבינן לגיטא והצרה זקוקה ליבום הוא ולפיכך תצא ומרישא לא שמעינן אלא לכתחילה וקמ''ל אפי' בדיעבד:

וכדי לזוק. כלומר לזקוק הצרה להתייבם:

לא תצא. דאמרינן דהוי גיטא וצרתה לא הויא צרת ערוה:

בתו. והה''ד כל העריות וחדא מינייהו נקט ואם נישאת לשוק בגט זה מאלו הג' גיטין שנתגרשה מאחיו:

בתו כו'. השתא קאמר דבמתני' נמי לענין הערוה וצרתה הכין הוא ולחומרא:

וכולן אם נישאת כו'. אשלשה גיטין פסולין קאי דחשיב להו במתניתין ופלוגתא היא שם אם תצא ורבי יוחנן אמר לא תצא שלא להוציא לעז ממזרות על בניה:

בשם רבי חלפתא דמן הוה. שם מקום ובבבלי גיטין דף פ''ו גריס דמן הונא וכן נמי אמר שם הא דלקמיה:

אף רבי לעזר. דאמר לעיל בריש פירקין אפי' בטל הגורם האיסור במקומו וכדפרישית שם דסבירא ליה המגרש אשתו והחזירה דאסורה לייבם הואיל ועמדה עליו שעה אחת באיסור גרושת אח אסורה עליו לעולם מודה הוא הכא דמותרת הנכרית ואף על פי שהיתה צרת אחות אשה הואיל ובשעת מיתה לא הויא צרה. ונראה דטעמא דהתם איסורא הוא דרכיב עלה מחמת גרושת אחיו והרי היא כאשת אח שיש לה בנים ואסורה לעולם אבל הכא דאיסורא מחמת צרת ערוה היא והואיל ואין צרה אלא במקום יבום ליבום גופי' היא דמדמינן לה דהכל הולך אחר שעת המיתה וכדמסיק:

ויאות. שפיר הוא כן דאילו מי שהיו כו' שמא אין אשתו זקוקה ליבום בתמיה וכמו דהתם הדבר תלוי אחר שעת המיתה והכא נמי:

והוא שתהא צרה לאחר המיתה. כלומר בשעת נפילה שהיתה עדיין לאחר מיתה צרת ערוה:

כיצד כו'. כלומר דמתמה על דלא נקט האי גוונא דקידושין נמי בגירושין דהא נמי ממש ספק גירושין הוא ולא משני הכא כלום ובבבלי שם מסיק דכל שיש בקידושין יש בגירושין וזהו דגירושין לאו דוקא ומשום דזהו בקידושין נקט לה דדוקא הוא למעוטי זמן דליכא בקידושין. ואפשר לפרש הכא נמי בניחותא לית כאן כו' כלומר דזהו דנקט לאו דוקא דלא זה ממש ספק גירושין אלא דאיכא נמי ספק קרוב לו כו' כדמפרש ואזיל:

גמ' לית כאן ספק גירושין ממש. בתמיה:

גמ' גירש כו' לא סוף דבר כו'. ה''פ לפי מה דדייק בבבלי שם מדקתני זו היא דטעמא דגירש אחד מבעלי אחיות את אשתו ואחר כך מת נשוי נכרית הוא דהנכרית מותרת דלא היתה מעולם צרתה אפילו בזיקה הא מת נשוי נכרית ואחר כך גירש ונשאה לזו הואיל וקודם שגירש נעשית צרתה בזיקה אסורה על אחיו כשימות המגרש משום צרת אחות אשה הכי דייק רב אשי שם דס''ל דיש זיקה ואמרינן שם דאליבא דרבא דס''ל מיתה מפלת ומתניתין דבפ''ק דקתני ואם נתגרשו צרותיהן מותרות מיירי אפי' כנס את הצרה ולבסוף גירש הערוה ואעפ''י שהיו צרות זו לזו קודם הגירושין הואיל ובשעת מיתת הבעל לא היתה צרת ערוה שריא וא''כ לדידיה ליכא למימר דזו היא דקתני הכא למעוטי אסיפא קאי דקתני וכנסה המגרש ומת טעמא דכנס אחר שגירש כו' דהא אפי' כנס ואח''כ גירש מותר וארישא דקתני גירש כו' ומת נשוי נכרית נמי לא מצי למימר דזו היא למעוטי מת ואח''כ גירש וכדיוקי' דרב אשי דהשתא כנס ואח''כ גירש שריא לרבא ואע''ג דנעשו צרות בנישואין מת ואח''כ גירש דלא הויא צרה לערוה אלא בזיקה לא כ''ש אלא ע''כ לרבא הכי דייקינן דזו היא למעוטי מת א' מבעלי אחיות ולא גירש אשתו ודייק למתניתין הכי טעמא דגירש דבשעת מיתה לא היו צרות הוא דנכרית מותרת אבל אם מת הנשוי נכרית ולא הספיק א' מבעלי אחיות לגרש אשתו עד שמת ואפילו לא כנס הנכרית אסורה היא לאח הנשאר כיון שהיתה צרת אחות אשה בזיקה ובשעת מיתה נעשו צרות אבל אם כנס א' מבעלי האחיות את הנכרית וגירש את הערוה ומת בזה אין חילוק דל''ש אם גירש הערוה ואח''כ כנס הנכרית ול''ש כנס ואח''כ גירש דמותרת הנכרית לאח הנשאר דהכל הולך אחר שעת מיתה דאז לא היו צרות זו לזו זהו העולה משיטת הבבלי וכפירש רש''י ז''ל וגרסתו שם. והשתא קאמר נמי הכא ר' חגיי דלא סוף דברי בשגירש ואח''כ כנס כדתני במתניתין וכנסה המגרש דמשמע שכנס הנכרית אחר שגירש אשתו אלא אפילו כנסה ואחר כך גירש הואיל ובשעת מיתה לא היו צרות וזו היא למעוטי מת ולא גירש וכדאמרן:

הדא הוא דתנינן. בפ''ק שאם מתו או נתגרשו כו' ואפי' כנס ולבסוף גירש וכדפרישי':

ספק קרוב לו. שהי' ח' אמות מצומצמות ביניהן בר''ה וד' אמות קונות שם וזרקו ספק בד' אמותיו ספק בד' אמותיה אי נמי בשתי כתי עדים אחת אומרת קרוב לו ואחת אומרת קרוב לה דהוי נמי ספיקא דרבנן כדמסיק בבלי דף ל''א:

כתב בכתב ידו כו'. כדאמרינן בפרק בתרא דגיטין דהרי אלו ג' גיטין פסולין לכתחילה ואם ניסת הולד כשר וה''נ חולצת כיון דבדיעבד גיטא הוא ולא מתייבמת כיון דלאו גיטא מעליא הוא ואי שרית לה אמרי אינשי צרת ערוה מתייבמת:

שהיו בהן. לאחיו קידושי ספק או גירושי ספק דהויא ספק צרת ערוה:

הרי אלו. הצרות חולצות ולא מפטרה בלא כלום דילמא לאו צרת ערוה היא:

כיצד כו'. כלומר דמתמה על דלא נקט האי גוונא דקידושין נמי בגירושין דהא נמי ממש ספק גירושין הוא ולא משני הכא כלום ובבבלי שם מסיק דכל שיש בקידושין יש בגירושין וזהו דגירושין לאו דוקא ומשום דזהו בקידושין נקט לה דדוקא הוא למעוטי זמן דליכא בקידושין. ואפשר לפרש הכא נמי בניחותא לית כאן כו' כלומר דזהו דנקט לאו דוקא דלא זה ממש ספק גירושין אלא דאיכא נמי ספק קרוב לו כו' כדמפרש ואזיל:

גמ' לית כאן ספק גירושין ממש. בתמיה:

גמ' גירש כו' לא סוף דבר כו'. ה''פ לפי מה דדייק בבבלי שם מדקתני זו היא דטעמא דגירש אחד מבעלי אחיות את אשתו ואחר כך מת נשוי נכרית הוא דהנכרית מותרת דלא היתה מעולם צרתה אפילו בזיקה הא מת נשוי נכרית ואחר כך גירש ונשאה לזו הואיל וקודם שגירש נעשית צרתה בזיקה אסורה על אחיו כשימות המגרש משום צרת אחות אשה הכי דייק רב אשי שם דס''ל דיש זיקה ואמרינן שם דאליבא דרבא דס''ל מיתה מפלת ומתניתין דבפ''ק דקתני ואם נתגרשו צרותיהן מותרות מיירי אפי' כנס את הצרה ולבסוף גירש הערוה ואעפ''י שהיו צרות זו לזו קודם הגירושין הואיל ובשעת מיתת הבעל לא היתה צרת ערוה שריא וא''כ לדידיה ליכא למימר דזו היא דקתני הכא למעוטי אסיפא קאי דקתני וכנסה המגרש ומת טעמא דכנס אחר שגירש כו' דהא אפי' כנס ואח''כ גירש מותר וארישא דקתני גירש כו' ומת נשוי נכרית נמי לא מצי למימר דזו היא למעוטי מת ואח''כ גירש וכדיוקי' דרב אשי דהשתא כנס ואח''כ גירש שריא לרבא ואע''ג דנעשו צרות בנישואין מת ואח''כ גירש דלא הויא צרה לערוה אלא בזיקה לא כ''ש אלא ע''כ לרבא הכי דייקינן דזו היא למעוטי מת א' מבעלי אחיות ולא גירש אשתו ודייק למתניתין הכי טעמא דגירש דבשעת מיתה לא היו צרות הוא דנכרית מותרת אבל אם מת הנשוי נכרית ולא הספיק א' מבעלי אחיות לגרש אשתו עד שמת ואפילו לא כנס הנכרית אסורה היא לאח הנשאר כיון שהיתה צרת אחות אשה בזיקה ובשעת מיתה נעשו צרות אבל אם כנס א' מבעלי האחיות את הנכרית וגירש את הערוה ומת בזה אין חילוק דל''ש אם גירש הערוה ואח''כ כנס הנכרית ול''ש כנס ואח''כ גירש דמותרת הנכרית לאח הנשאר דהכל הולך אחר שעת מיתה דאז לא היו צרות זו לזו זהו העולה משיטת הבבלי וכפירש רש''י ז''ל וגרסתו שם. והשתא קאמר נמי הכא ר' חגיי דלא סוף דברי בשגירש ואח''כ כנס כדתני במתניתין וכנסה המגרש דמשמע שכנס הנכרית אחר שגירש אשתו אלא אפילו כנסה ואחר כך גירש הואיל ובשעת מיתה לא היו צרות וזו היא למעוטי מת ולא גירש וכדאמרן:

הדא הוא דתנינן. בפ''ק שאם מתו או נתגרשו כו' ואפי' כנס ולבסוף גירש וכדפרישי':

צרתה שנשאת לאחיו כו'. כלומר שיש כאן עוד אח אחר וייבם את הצרה לא אמרינן דהואיל והבת נישאת לאחיו השני אם כן זו לאו בת ייבום היא דהא מבית א' הן אלא אמרינן דגט הבת הוי גט וא''כ זו זקוקה ליבום היא וכן אפי' לאבי' דלאו צרת ערוה היא וכל הני חדא מחבירתה שמעינן אלא דקמ''ל בזה אפי' דיעבד וכמו דגט כשר בעלמא הוא ולא תצא וכן לענין יבום בדיעבד ואף על פי דלכתחילה חולצת ולא מתייבמת:

וכן בתו שנישאת לאחיו. כלומר אם יש כאן עוד אח וייבם את הבת והרי גיטה הוי גט ואינה זקיקה דהויא גרושת אחיו ולפיכך תצא:

צרתה שנישאת לשוק בגט זה. כלומר ע''י גט של הערוה והרי חשבינן לגיטא והצרה זקוקה ליבום הוא ולפיכך תצא ומרישא לא שמעינן אלא לכתחילה וקמ''ל אפי' בדיעבד:

וכדי לזוק. כלומר לזקוק הצרה להתייבם:

לא תצא. דאמרינן דהוי גיטא וצרתה לא הויא צרת ערוה:

בתו. והה''ד כל העריות וחדא מינייהו נקט ואם נישאת לשוק בגט זה מאלו הג' גיטין שנתגרשה מאחיו:

בתו כו'. השתא קאמר דבמתני' נמי לענין הערוה וצרתה הכין הוא ולחומרא:

וכולן אם נישאת כו'. אשלשה גיטין פסולין קאי דחשיב להו במתניתין ופלוגתא היא שם אם תצא ורבי יוחנן אמר לא תצא שלא להוציא לעז ממזרות על בניה:

בשם רבי חלפתא דמן הוה. שם מקום ובבבלי גיטין דף פ''ו גריס דמן הונא וכן נמי אמר שם הא דלקמיה:

אף רבי לעזר. דאמר לעיל בריש פירקין אפי' בטל הגורם האיסור במקומו וכדפרישית שם דסבירא ליה המגרש אשתו והחזירה דאסורה לייבם הואיל ועמדה עליו שעה אחת באיסור גרושת אח אסורה עליו לעולם מודה הוא הכא דמותרת הנכרית ואף על פי שהיתה צרת אחות אשה הואיל ובשעת מיתה לא הויא צרה. ונראה דטעמא דהתם איסורא הוא דרכיב עלה מחמת גרושת אחיו והרי היא כאשת אח שיש לה בנים ואסורה לעולם אבל הכא דאיסורא מחמת צרת ערוה היא והואיל ואין צרה אלא במקום יבום ליבום גופי' היא דמדמינן לה דהכל הולך אחר שעת המיתה וכדמסיק:

ויאות. שפיר הוא כן דאילו מי שהיו כו' שמא אין אשתו זקוקה ליבום בתמיה וכמו דהתם הדבר תלוי אחר שעת המיתה והכא נמי:

והוא שתהא צרה לאחר המיתה. כלומר בשעת נפילה שהיתה עדיין לאחר מיתה צרת ערוה:

גמ' אילו כו' שמא אינה מתייבמת. בתמי' משום דיש עליה זיקת הרבה יבמין:

ומשני תני ר''ח. דהיינו טעמא במתני' דאשת מת א' מתייבמת ולא אשת ב' מתים כלומר דיש עליה מזיקת שני יבמין זא''ז כדמתניתין וכדמפרשינן טעמא בבבלי שם דגזירה שמא יאמרו ב' יבמות הבאות מבית א' מתייבמות ולא שייך למיגזר אלא בגוונא דמתני' וכדפרישית:

ופריך ניחא דחולץ לבעלת מאמר. ולא מייבם על שם כו' דיש עליה זיקת בעלה הראשון ומבעל המאמר:

אלא שניה כו'. דאין עליה אלא זיקה אחת:

דאמר ר''מ כו'. לעיל פ' קמא סוף הל' א':

מני. ממני שמע זה ואמרה:

מתני' אמרה כן. לקמן סוף פרק י' וכן הוא שם:

בן תשע כו'. וטעמא דעשו ביאת בן תשע כמאמר בגדול והוו עליה זיקת ב' מתים ולפיכך הראשונה חולצת ולא מתייבמת:

ופריך הכא את אומר חולצת. אפי' השניה כדקתני במתני':

והכא את אומר מתייבמת. כדקתני התם והשניה או חולצת או מתייבמת:

ומשני הא דאת אמר הכא חולצת ר''מ ור''ש. כלומר דרבנן דר''ש דהכא ר''מ הוא דאמר לעיל כל שאין אתה כו':

והן כו'. כלו' דהתם רבנן דר''ש הם רבנן דר''מ דמתירין בצרה להתייבם דהרי אין עלי' זיקת ב' מתים:

והוא שיבם כו'. כלו' לרבנן דר''מ דמתירין השניה להתייבם דווקא לייבם השניה מעיקרא ואח''כ חולץ לראשונה:

אבל אם חלץ בתחילה. לראשונה אסור דשמא קנה המאמר והוו להו שתי יבמות מבית א' ונפטרה השניה בחליצת הראשונה הבעלת מאמר ואסורה להתייבם דבית א' הוא בונה כו' וכן גריס שם במשנה גבי בן תשע מתחילה השניה או חולצת כו' והדר הראשונה וטעם א' להן. אבל בנוסחת הבבלי שם אינו כן וכדמפרשינן התם בס''ד:

וחולץ לשניה. דחדא לא מפטרא בביאה דאידך דדילמא מאמר לא קני והוו ב' יבמות מב' בתים ויבומי תרווייהו נמי לא דדילמא מאמר קני והוו ב' יבמות מבית א':

רש''א כו'. כדמפרש בבלי ריש פ''ב דמספקא ליה אם מאמר קונה או לא והילכך מייבם לאיזו שירצה דאי מאמר קני אין עליה אלא זיקת שני ואי לא קני לא הוי עליה אלא זיקת הראשון:

מתני' זיקת ב' יבמין. דכל זמן שלא כנסה זה עדיין זיקת ראשון עלי' וניתוסף עליה זיקת מאמרו וכשמת נותרו עליה זיקת ב' יבמין:

א''ר אבין כו'. כלומר דהוסיף עוד ראיה מגיטי נשים דלא שייך קנוניא אלא כו':

אלא בשלוה האב ושיעבד הבן. בשביל חוב זה נכסיו אית לך לומר מפני קנוניא בתמיה דהיכי שייכא כאן קנוניא דהרי כבר יש בידו כתב ידו מאביו ועכשיו הבן הוא ששיעבד הנכסים אלא ע''כ בזה טעמא מפני שהוא פסול וה''נ בעלמא אפי' הוא שיעבד בעצמו טעמא מפני שהוא פסול:

עד כדון כו'. כלומר דרבי אבין מסיים למילתיה דעל כרחך טעמא לאו משום קנוניא הוא דעד כאן שייך קנוניא כשלוה הזקן כלומר האב לוה ושיעבד נכסיו בכתיבת ידו דאיכא למימר דשקר הוא וקנוניא עושין:

מפני שהוא פסול. שלא נעשה כתקנת חכמים בעדים ומבנ''ח גובה שהחייב הודה:

מפני קנוניא. דחיישינן שהמלוה עם הלוה עושין קנוניא על הלקוחות:

ולמה אינו גובה. ממשעבדי דהרי כשטר הוא עכשיו:

אלא כן אנן קיימין. בזה דאפי' הוחזק אינו גובה ממשעבדי וכן אמרינן בבלי שילהי גט פשוט:

ורבי יוסה בעי. על זה דאם אין החייב מודה אפי' מב''ח לא יגבה:

אבל הוחזק. שלאחר שמסר הלוה למלוה כתב ידו בא לפני הב''ד הודה בפניהם שהוא כתב ידו וכתבו לו ב''ד קיום הרי הוא מעתה כשטר שיש בו עדים וגובה ממשעבדי:

הדא דתימר. לא שנו אלא בשלא הוחזק כו' כלומר שאין החייב מודה לו:

ג' שטרות הללו. במלוה גובין מבני חורין כו' ובכתב ידו תניא בהדיא סוף פרק גט פשוט הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסי' בני חורין וקא משמע לן דאף בהני תרתי אחריני: