Sotah
Daf 22a
מַתְנִיתָא מְסַייְעָא לְרַב. הָרִאשׁוֹן שֶׁבְּחוּלִין טָמֵא וּמְטַמֵּא וְהַשֵּׁינִי פוֹסֵל וְלֹא מְטַמֵּא וְהַשְּׁלִישִׁי נֶאֱכַל בִּנְזִיד הַדֶּמַע. 22a הָא לַעֲשׂוֹתוֹ דֶמַע אָסוּר. וְאָסוּר דְּבַתְרָא. הָרִאשׁוֹן וְהַשֵּׁינִי שֶׁבַּתְּרוּמָה טְמֵאִין וּמְטַמְּאִין. וְהַשְּׁלִישִׁי פוֹסֵל וְלֹא מְטַמֵּא. וְהָרְבִיעִי נֶאֱכַל בִּנְזִיד הַקּוֹדֶשׁ. אִין תֵּימַר. הָא לַעֲשׂוֹתוֹ קוֹדֶשׁ אָסוּר. אַשְׁכָּחַת מֵימַר מִחְלְפָה שִׁיטָּתֵיהּ דְּרַב. דָּמַר רִבִּי בָּא בְשֵׁם רַב. שְׁלִישִׁי בָא מַחְמַת הַשֶּׁרֶץ וְהָֽרְבִיעִי מוּתָּר לַעֲשׂוֹתוֹ קוֹדֶשׁ. שֶׁלֹּא אָֽמְרוּ רְבִיעִי בַקּוֹדֶשׁ אֶלָּא בְקָדְשֵׁי הַמִּקְדָּשׁ מְקוּדָּשִׁין. אָמַר רִבִּי חוּנָה. וְלֹא בִתְרוּמָה אֲנָן קַייָמִין. וּתְרוּמָה אָסוּר לַעֲשׂוֹתָהּ קוֹדֶשׁ שֶׁלֹּא לְהַמְצִיא בָהּ תְּקָלָה. וְאָמוּר דְּבַתְרָא. הָרִאשׁוֹן וְהַשֵּׁינִי וְהַשְּׁלִישִׁי שֶׁבַּקּוֹדֶשׁ טְמֵאִים וּמְטַמְּאִים. וְהָרְבִיעִי פְסִיל וְלֹא מְטַמֵּא. וְהַחֲמִישִּׁי נֶאֱכַל בִּנְזִיד הַקּוֹדֶשׁ. אִין תֵּימַר. הָא לַעֲשׂוֹתוֹ קוֹדֶשׁ אָסוּר. וְכִי יֵשׁ חֲמִישִׁי בַקּוֹדֶשׁ. וְאַתְּ אָמַר לֵית כֵּן. וְהָכָא לֵית כֵּן.
Traduction
Une Mishna (167)Avot 2, 3. confirme l’avis de Rav (168)A savoir qu’en fait de profane le second degré peut produire un troisième degré. en disant: ''Le premier degré du profane est impur et rend d’autres objets impurs (si un pain d’oblation le touche, il en devient impur au second degré et rend un autre impur au troisième degré); le second degré profane rend ce qu’il touche impropre à être mangé (en sainteté), sans propager plus loin l’impureté; enfin s’il y a un troisième degré (s’il s’agit de manger tout à l’état pur), cet objet pourra être mangé avec un mets contenant un mélange d’oblation.'' Il n’est donc pas permis d’employer ce dernier au devoir de l’oblation seule, en raison de son état impur au troisième degré (c’est une preuve que ce degré est admis aussi pour le profane, selon l’avis de Rav). On peut au besoin l’expliquer par ce qui suit: ''le (169)Même traité, Ê4. premier et le second degré d’impureté en oblation sont impurs et transmettent l’impureté; le troisième rend impropre à la consommation ce qu’il touche (au quatrième degré), sans propager davantage l’impureté; enfin l’oblation atteinte au quatrième degré pourra être consommée avec un mets contenant de la consécration mêlée.'' En ce cas, il n’y a pas lieu de déduire aussi, selon Rav, qu’il est défendu de consacrer ce dernier objet lui-même par suite de son état impur; car on pourrait répliquer alors que Rav se contredit lui-même, puisque R. Aba dit au nom de Rav: le troisième degré d’impureté est tel par suite du contact originaire d’un ver mort, et l’objet qui le touche, ou quatrième degré, pourra être consacré; car ce dernier degré n’est pas interdit pour les consécrations ordinaires, mais seulement pour les saintetés du Temple (ou chair des sacrifices). Selon R. Houna, il ne saurait être question d’oblation dans la Mishna précitée; car certes il est interdit de consacrer comme sainteté l’oblation atteinte au quatrième degré impur, de crainte qu’il en résulte un abus (par confusion avec la sainteté même). On peut finalement arriver à l’expliquer peut-être par la Mishna suivante (170)Même traité, Ê5.: ''Le premier, le second et le troisième degré d’impureté, en fait de consécrations, sont impurs et transmettent encore l’impureté au delà (au quatrième degré); le quatrième degré rend impropre à la consommation ce qu’il touche, sans toutefois le rendre impur; enfin, le cinquième degré (atteint par celui-ci) pourra être consommé avec le mets dans lequel de la consécration se trouve mêlée.'' En ce cas, il n’y a pas lieu d’en déduire aussi qu’il soit défendu de consacrer ce dernier objet lui-même, à cause de son état impur; puisqu’en fait de consécration, on ne va pas jusqu’au cinquième degré (pas au delà du quatrième); cette déduction étant impossible, ce n’est pas d’une façon absolue qu’il est question d’un mets contenant un mélange de consécration; de même, ici, le mélange d’oblation n’est pas absolu.
Pnei Moshe non traduit
מתניתא מסייעא לרב. דשני עושה שלישי בחולין דתנן במסכת טהרות הראשון שבחולין טמא ומטמא וקס''ד דבחולין גרידי מיירי דמטמא את השני לפסול עוד שלישי:
והשני. שבחולין פוסל לשלישי ואינו מטמא לפסול עוד רביעי:
והשלישי. שבחולין:
נאכל בנזיד הדמע. בתבשיל שהתרומה מעורבת בו וקרי לה לתרומה דמע ע''ש מלאתך ודמעך וגו' וכגון שלישי זה אם מקפה חולין הוא מותר לתת לתוכו תבלין ושום ושמן של תרומה לאוכלו משום דליכא כזית בכדי אכילת פרס:
הא לעשותו דמע אסור. מדקתני בנזיד הדמע ש''מ לעשות להשלישי זה דמע עצמו לקרות עליו שם תרומה על טבל שיש לו אסור משום דהוי ליה שלישי ואי אמרת אין שלישי בחולין אמאי אסור והיינו סייעתא לרב:
ואמור דבתרה. כלומר דדחי לה הש''ס להאי דיוקא דאי דייקת הכי א''כ תאמר המשנה שלאחריה דתנן התם הראשון והשני שבתרומה טמאין ומטמאין לשלישי לפסול עוד רביעי:
והשלישי פוסל. לרביעי ולא מטמאו שיפסל עוד חמישי:
והרביעי. שבתרומה נאכל בנזיד הקודש בתבשיל שהקודש מעורב בו:
אין תימר כו'. ואי דדייקת הכא נמי כן אליבא דרב דלעשותו קודש עצמו אסור נמצאת אומר דמחלפא שיטתיה דרב וקשיא דידיה אדידיה:
דאמר ר' בא בשם רב דהשלישי בא מחמת שרץ. כדפרי' לעיל דבחולין נמי הוא:
והרביעי. הנוגע בו מותר לעשותו קודש שאין לך רביעי בקודש אלא בקדשי המקדש מקודשין כלומר בבשר קודש עצמו הוא דאשכחן רביעי ולדידך דדייקת נמי דרביעי בתרומה אסור לעשותו קודש א''כ מחלפא שיטתי' דרב:
אמר ר' חונה. ומאי קושיא ולא בתרומה אנן קיימין במתניתין דהכא דדייקינן מינה ורביעי שבתרומה ודאי אסור לעשותו קודש:
שלא להמציא בה תקלה. לקודש דאי מטהרת לה אצל קודש אתו לידי תקלה ולטהר ג''כ רביעי בקודש עצמו דאמרי האי קודש והאי קודש דתרומה נמי קודש איקרי כדכתיב ואחר יאכל מן הקדשים ואתרומה קאי אבל מה דאמר רב בחולין הוא דקאמר דשלישי הבא מחמת שרץ בחולין נמי מיירי כדפרישית וקאמר דהרביעי ממנו מותר לעשותו קודש והשתא שפיר דייקינן אליביה דרב להני תרתי מתני' ורישא דקאמר דהג' בחולין אסור לעשותו דמע הוי סייעתיה:
ואמור דבתרה. דאכתי לא קאי אדיוקא ממתני' התם דלקמן דקתני הראשון והשני והג' שבקודש כו':
אין תימר. הכא נמי לדייק כן דהחמישי שבקודש לעשותו כו' כלומר דמה שנגע ברביעי בקודש שוב אסור לקרותו שם קודש ולאכול בפני עצמו כ''א דוקא בנזיד המעורב:
וכי יש חמישי בקודש. בתמיה הא לא משכחת חמישי בקודש אלא רביעי ותו לא:
ואת אמר לית כן. על כרחך אי אפשר לדייק כן אלא הא דקאמר בנזיד הקודש לאו דוקא הוא דאפי' לאכלו לשם קודש בעצמו מותר:
והכא. נמי בנזיד הדמע לית כן דלאו דוקא הוא וליכא סייעתא לרב:
אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן. הַשְּׁלִישִׁי בָא מַחְמַת שֶׁרֶץ אָסוּר לַעֲשׂוֹתוֹ תְרוּמָה. בָּעֵי קוֹמוֹי. אֲפִילוּ כְרִבִּי עֲקִיבָה. רִבִּי יוֹסֵי בְשֵׁם רִבִּי הִילָא. וַאֲפִילוּ כְּרִבִּי עֲקִיבָא וְלָמָּה. טְבוּל יוֹם פְּסִיל וְהַשֵּׁינִי פְסִיל. מַה טְבוּל יוֹם אֵינוֹ פוֹסֵל אֶת הַחוּלִין מִלַּעֲשׂוֹתָן תְּרוּמָה. אַף הַשֵׁנִי אֵינוֹ פוֹסֵל אֶת הַחוּלִין מִלַּעֲשׂוֹתָן תְּרוּמָה. רִבִּי יוֹסֵי בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. שְׁלִישִׁי בָא מַחְמַת שֶׁרֶץ אָסוּר לַעֲשׂוֹתוֹ תְרוּמָה וּמוּתָּר לַעֲשׂוֹתוֹ קוֹדֶשׁ. רִבִּי זְעִירָא בְּעָא קוֹמֵי רִבִּי יָסָא. מְטַמֵּא בַקּוֹדֶשׁ. וְאַתְּ אָמַר אָכֵין. אָמַר לֵיהּ. מִשּׁוּם מַעֲלָה. אָמַר רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק. עִיקַּר טוּמְאָתוֹ בַקּוֹדֶשׁ מִשּׁוּם מַעֲלָה. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי. וְלָמָּה הוּא מְטַמֵּא בַקּוֹדֶשׁ. מִשּׁוּם מַעֲלָה. אָמַר רִבִּי יוּדָן. וַאֲפִילוּ כְרַבָּנִן דְּאִינוּן אָֽמְרִין. אֵין הַשְּׁלִישִׁי בְחוּלִין. וְלָמָּה הוּא אָסוּר. מְטַמֵּא בַקּוֹדֶשׁ. מִשּׁוּם מַעֲלָה. אָמַר לֵיהּ רִבִּי יוֹסֵי. וְלֵית אֲנָן צְרִיכִין שְׁמָעִין לֵיהּ מִן בַּר נַשׁ רַב.
Traduction
R. Yohanan dit: le profane qui est atteint au troisième degré, et qui l’est à ce titre par suite d’une impureté provenant à l’origine du contact d’un ver, pourra servir d’oblation (il reste pur). On demanda devant lui (R. Yohanan): son avis est-il admissible même selon R. aqiba? -Oui, dit R. Yossé au nom de R. Ila, c’est même admissible selon R. aqiba (qui admet que le troisième degré reste tout-à-fait pur, apte à servir au cohen, s’il s’agit d’objet profane). En voici la raison: l’homme purifié le même jour (avant la nuit) rend impropre l’oblation qu’il toucherait, comme l’objet profane impur au second degré produit le même effet sur l’oblation; mais puisque le contact du profane par un homme purifié le même jour n’empêche pas de destiner cet objet profane au service de l’oblation, on pourra utiliser aussi à cet effet l’objet profane atteint au deuxième degré. R. Yossé dit au nom de R. Yohanan: ce qui est atteint au troisième degré, par suite d’un contact dont l’origine impure est un ver, pourra être employé comme oblation; mais il est interdit d’en faire un objet de consécration (pour cette dernière, on pousse plus loin le degré de sévérité). R. Zeira objecta devant R. Yossa: puisqu’il est admis que l’objet atteint au troisième degré propage encore l’impureté au quatrième degré, s’il s’agit d’une sainteté, et la rend impropre, comment peut-on dire qu’il soit ''interdit d’en faire un objet de consécration'' (ce qui semble impliquer que l’impureté ne va pas au-delà)? -C’est que, fut-il répondu, la sainteté est considérée comme supérieure à l’oblation (171)J., (Hagiga 3, 1)., et elle est susceptible d’impureté au quatrième degré. R. Samuel b. Isaac dit de plus qu’à raison de cette supériorité, le principe même de l’impureté au troisième degré a lieu seulement pour une sainteté consacrée (un objet profane, ainsi atteint, peut servir d’oblation). S’il en était ainsi, réplique R. Yossé, à quoi bon dire qu’un objet ainsi atteint au troisième degré propage plus loin l’impureté en fait de sainteté, à cause de sa supériorité (il suffit donc de dire que l’on permet de prendre pour l’oblation ce qui serait interdit pour la sainteté, sans plus de motif, conformément à l’avis de R. aqiba). Il est possible, dit R. Judan, que l’on se conforme même à l’avis des autres sages, qui disent qu’en fait de profane, il n’y a pas de troisième degré d’impureté, et d’après eux aussi il y a lieu de s’étonner pourquoi la supériorité de la consécration fait qu’atteinte au troisième degré, elle propage l’impureté à un quatrième degré (d’après eux aussi, il suffirait de dire qu’un objet même profane ne peut pas devenir saint s’il est atteint au troisième degré). Certes, s’écria R. Yossé, il nous faut entendre énoncer un tel fait (de l’importance attachée au profane s’il doit être consacré) par un homme aussi considérable que toi, afin d’y croire.''
Pnei Moshe non traduit
אמר ר' יוחנן השלישי בא מחמת שרץ. זהו השלישי שבחולין כדפרישית לעיל דקרי לי' בא מחמת שרץ משום דקרא דמיירי בשרץ סתמא כתיב ואפי' בחולין:
מותר לעשותו תרומה גרסינן. כדמוכח מדלקמיה וכלומר דמה שנגע בשני שבחולין טהור אפי' לקרות שם תרומה עליו:
בעי קומוי. שאלו לר' יוחנן אם אפילו כר''ע אזלא שמעתתיה:
וקאמר ר' יוסי דאפי' כר''ע. דס''ל כשמואל לעיל דלא אמר ר''ע שני עושה שלישי אלא בתרומה לבד אבל בחולין טהור לגמרי הוא ומותר לעשותו תרומה:
ולמה. וטעמא מאי:
טבול יום פסיל. את התרומה והשני שבחולין פוסל את התרומה מה מצינו בטבול יום שנגע בחולין אינו פוסלו מלעשותו תרומה אף השני שבחולין אינו פוסל את החולין הנוגע בו מלעשותו תרומה:
ה''ג ר' יוסי בשם ר' יוחנן שלישי בא מחמת שרץ מותר לעשותו תרומה ואסור לעשותו קדש. וה''פ דר' יוסי מוסיף בשם ר' יוחנן בזה דלעשותו קדש אסור דלתרומה דוקא טהור הוא אבל לא לקדש:
רבי זעירא בעא כו'. כלומר דאנן קי''ל דהשלישי אפי' מטמא הוא לקדש לפסלו לרביעי ואת אמר אכן בתמיה דלעשותו קדש אסור דמשמע הוא עצמו אסור לעשותו קדש אבל אינו מטמא בקדש:
א''ל משום מעלה. דמה דמטמאה בקדש לעשותו רביעי אינו אלא משום מעלה בעלמא כדאמרי' בחגיגה ריש פ''ג דרביעי בקדש מעלה דרבנן בעלמא היא דהוי מהני חמש בתרייתא דקחשיב שם במתני' דלית להו דררא דטומאה דאורייתא וכפי פרש''י שם:
אמר ר' שמואל כו'. ר' שמואל מוסיף על דברי ר' יוסי דאפי' עיקר טומאתו של שלישי בקדש היינו מה דאמרת אסור לעשותו קדש נמי משום מעלה בעלמא הוא דהרי לעשותו תרומה טהור הוא:
א''ר יוסי. לדידך דעיקר טומאתו נמי משום מעלה הוא א''כ ולמה גזרו עוד שיהא מטמא בקדש משום מעלה דבהך מעלה לחוד סגי מה שגזרו בעיקר טומאה שבקודש אסור לעשותו ובתרומה מותר אלא ודאי דעיקר טומאה לאו משום מעלה היא וכך קיבלנו דלתרומה מותר לעשותו ולקדש אסור אליבא דר''ע:
א''ר יודן ואפילו כרבנן כו'. כלומר דמה את מתמה בזה לר''ע דלדידך תיקשי הכי ואפילו לרבנן דאמרי אין שלישי בחולין מודו הן עכ''פ בחולין שנעשו על טהרת הקודש דעושין רביעי והיינו כמ''ד בחגיגה חולין שנעשו על טהרת הקדש כקדש דמו והכא ע''כ בחולין שנעשו על טהרת קודש מיירי דאי לא היו נזהרין בשמירתן על טהרת הקודש בלאו הכי אסור לעשותן קודש וא''כ לדידהו נמי תיקשי ולמה הוא אומר בהן מטמאה בקדש משום מעלה דבחד מעלה סגי שיהו הן עצמן שלישי ואסור לעשותן קדש וע''כ לומר דכולה חדא מעלה היא דכשאתה עושה אותו לשלישי בקדש פוסל נמי לרביעי כדין שלישי בקדש וכן נמי' לר''ע:
ולית אנן כו'. ביומיה דודאי דבר כזה צריכין אנחנו לשמוע מאדם גדול כמותך דר' יוסי סבר כמ''ד חולין שנעשו על טהרת הקודש לאו כקודש דמו אלא כחולין גמורין הן ואי אתה משכחת לה הך קושיא אליבא דרבנן:
Sotah
Daf 22b
22b תַּמָּן אָֽמְרִין. מִמָּה שֶׁקִּילֵּס רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ אֶת רִבִּי עֲקִיבָה הָדָא אָֽמְרָה. הֲלָכָה כְיוֹצֵא בוֹ. רַבָּנִן דְּקַיְסָרִין אָֽמְרִין. לְמִדְרָשׁוֹ קִילְּסוֹ. אֲבָל לְמַעֲשֶׂה אֵין הֲלָכָה כְיוֹצֵא בוֹ. דָּמַר רִבִּי אָחָא רִבִּי מַייְשָׁא בְשֵׁם רִבִּי לָֽעְזָר. לוֹקִין עַל הַשְּׁלִישִׁי שֶׁבְּמַעֲשׂה וַאֲפִילוּ כְּרִבִּי עֲקִיבָה. רִבִּי יוּדָן בְשֵׁם רִבִּי אִילַי. וַאֲפִילוּ כְּרִבִּי עֲקִיבָה אֵינָן לוֹקִין. לָמָּה. טְבוּל יוֹם פּוֹסֵל וְהַשֵּׁינִי פּוֹסֵל. מַה טְבוּל יוֹם אֵין לוֹ מַגַּע אֶצֶל הַחוּלִין. אִף הַשֵּׁינִי אֵין לוֹ מַגַּע אֶצֶל הַחוּלִין. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר. כְּמִינְייָן הַחוּלִין כָּךְ מִנְייָן הַמַּעֲשֵׂר. וְאַתְייָא כַּיי דָּמַר רִבִּי יוֹנָה רִבִּי אִימִּי בְשֵׁם רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ. בָּכַל חוּלִין אֲנָן קַייָמִין. וְאָהֵן פִּירְקָא מַעֲשֵׂר אִינּוּן. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי. וַאֲפִילוּ רִאשׁוֹן שֶׁבּוֹ אֵינוֹ מְחוּוָר. לֹא אוֹכַל אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא לֹא אָכַלְתִּי. אָמַר רִבִּי אַבָּא מָרִי. מִכֵּיוָן דִּכְתִיב כְּכָל מִצְוֹתֶיךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי. כְּמִי שֶׁאֵינוֹ מְחוּוָר.
Traduction
On dit là-bas (à Babylone): De ce que R. Josué a préconisé R. aqiba (en s’écriant, dans notre Mishna: ''qui ôtera la poussière de tes yeux, etc.''), il résulte la preuve que l’avis de R. aqiba sert de règle. C’est ainsi que les rabbins de Césarée disent: il a été loué pour sa belle façon d’exposer l’exégèse (de tirer parti des termes impurs, au verset ( Lv 11, 33); cependant, au point de vue pratique, ils n’admettent pas son avis pour servir de règle; car R. Aha ou R. Misha dit au nom de R. Eleazar: on n’est point passible de la pénalité des coups de lanière pour avoir mangé de la dîme atteinte d’impureté au troisième degré (pour avoir touché un objet impur au second degré, qui en profane ne se transmet pas au delà). On peut dire aussi que, même selon R. aqiba (qui admet la transmission au troisième degré), il n’y a pas lieu d’appliquer la pénalité des coups de lanière pour la consommation de dîme atteinte au troisième degré, et cela en raison de l’analogie d’état qu’il y a entre l’homme purifié le même jour et l’objet comestible atteint au second degré: Le premier, comme le second, rendrait impropre à la consommation l’oblation qu’il toucherait; et comme d’autre part, le contact du profane par l’homme purifié le même jour (172)Pour manger du profane, il est inutile d’attendre le coucher soleil. n’a aucune influence, il en sera de même du mets profané touché par un objet impur au second degré. R. Eléazar dit: il y a le même nombre de degrés (premier et second) pour le profane et pour la dîme (173)Cf. J. ibid., 2, 6.. C’est conforme à ce qu’a dit R. Yona, ou R. Imi au nom de R. Simon b. Lakish: l’ablution préalable des mains est exigible, parce qu’il s’agit là d’une consommation profane, et non pas d’un simple contact; or, dans le même chapitre (sur le même pied d’égalité), il est question aussi de dîme: nouvelle preuve qu’ils sont égaux. R. Yossé dit: même pour le premier degré d’impureté, dont la seconde dîme serait atteinte, il n’est pas certain que l’on soit passible de la peine des coups de lanière en la mangeant; car il n’est pas dit (dans le formulaire de la confession à réciter au préalable): ''Je n’en mangerai pas'' (texte formel qui eût entraîné ladite pénalité), mais il est dit (Dt 26, 14): je n’ai pas mangé (simple constatation de fait). On voit bien, dit R. Aba Maré, qu’on ne le considère pas comme une défense négative formelle; c’est qu’il est dit auparavant (ibid., 13): Selon l’ordre que tu m’as donné; c’est un indice que le texte n’est pas précis (n’est pas une défense).
Pnei Moshe non traduit
תמן אמרין. בבבל דממה שראינו שקילס ר' יהושע את ר''ע דאמר על ריב''ז מי יגלה עפר מעיניך כו' ש''מ דהלכה כר''ע:
למדרשו קילסו. שדורש יפה המקרא יטמא יטמא אבל להורות למעשה אין הל' כיוצא בו דהלכה אין שני עושה שלישי בחולין:
דאמר ר' אחא כו' אין לוקין על השלישי שבמעשר גרסי'. כדמפרש לקמן דמעשר כחולין הוא לענין זה דאין שני עושה שלישי ואם אכלו להשלישי שנגע בשני לטומאה אינו לוקה דאלמא אין שלישי בחולין:
ואפי' כו'. ודחי לה הש''ס דממלקות אין ראיה דאפי' לר''ע דאמר השני עושה שלישי מ''מ אינו לוקה על השלישי שבמעשר כדמפרש טעמא:
למה. אינו לוקה:
טבול יום פוסל. את התרומה:
והשני. לטומאה פוסל לתרומה מה מצינו בטבול יום שאוין לו מגע כלל אצל חולין דלחולין לא בעי הערב שמש אף השני כו' כדמקיש לעיל ולר''ע מיהת מקיש לה לענין מלקות דאינה לוקה על הג' שבמעשר דכחולין הוא למניין טומאה כדלקמיה:
כמניין החולין. כדרך שמונין לטומאה בחולין ראשון ושני ותו לא כך מניין המעשר ואתייא כהאי דאמר כו' באכל חולין אנן קיימין גרסי':
הא דר''ל לא ידעתי אהיכא וחפשתי בכל התלמוד הזה ולא מצאתי. ונראה דקאי אהא דתנן בפ''ב דחגיגה נוטלין לידים לחולין ולמעשר ורמי לה התם מהא דתנן ריש ביכורים התרומה והביכורים כו' וטעונין נטילת ידים והערב שמש מה שאין כן במעשר ומשני כאן באכילה אם אכל חולין צריך נטילת ידים כדאמר התם משום סרך תרומה כאן לנגיעה וכן איתא בבבלי התם לחד תירוצא והשתא קאמר דשמיע ליה לר''ל דמפרק נמי הכי דבאכל חולין עסקינן:
ואהן פירקא. והרי שם מעשר נמי שנינו וע''כ דמעשר וחולין שוין הן לענין זה וכר' אלעזר:
ואפי' ראשון שבו. אפי' ראשון לטומאה במעשר שני:
אינו מחוור. אין ברור לנו דלוקה עליו באכילה דהרי לא כתיב ביה לאו בהדי' כדמפריש ואזיל:
לא אוכל. בוידוי מעשר כתיב לא אכלתי באוני ממנו ולא בערתי ממנו בטמא ולא אוכל אין כתיב כאן כלו' דאינו כלאו דעלמא אלא דרך וידוי בעלמא הוא שאומר לא אכלתי וגו' וכדמסיק ר' אבא מרי מנין דלא חשיב לאו דכתיב ככל מצותך וגו' כמי שאינו מחוור כלומר דמתודה שלא עבר על המצוה שלא לעשות המצוה כתיקונה אם היה אוכלו בטומאה אבל אין כאן לאו:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source