Sotah
Daf 17a
משנה: נִטְמֵאת מִנְחָתָהּ עַד שֶׁלֹּא קָֽדְשָׁה בַכֶּלִי הֲרֵי הִיא כְּכָל הַמְּנָחוֹת וְתִיפָּדֶה. וְאִם מִשֶּׁקָּֽדְשָׁה בַכֶּלִי הֲרֵי הִיא כְּכָל הַמְּנָחוֹת וְתִישָּׂרֵף. וְאֵלּוּ שֶׁמִּנְחוֹתֵיהֶן נִשְׂרָפוֹת הָאוֹמֶרֶת טְמֵיאָה אֲנִי לָךְ וְשֶׁבָּאוּ לָהּ עֵדִים שֶׁהִיא טְמֵיאָה וְהָאוֹמֶרֶת אֵינִי שׁוֹתָה וְשֶׁבַּעֲלָהּ אֵינוֹ רוֹצֶה לְהַשְׁקוֹתָהּ וְשֶׁבַּעֲלָהּ בָּא עָלֶיהָ בַדֶּרֶךְ. וְכָל הַנְּשׂוּאוֹת לַכֹּהֲנִים מִנְחוֹתֵיהֶן נִשְׂרָפוֹת.
Traduction
Si l’offrande de farine est devenue impure avant d’avoir été consacrée par la remise dans l’ustensile du culte, elle sera semblable à toute autre offrande de farine, et pourra être rachetée (puis utilisée comme profane). Si l’impureté est survenue la farine était déjà dans l’ustensile sacré, il faut aussi la traiter comme toute autre offrande analogue en ce cas et la brûlera (sans les offrir): celles de la femme qui avoue être devenue impure à son mari, ou qui est déclarée impure sur l’attestation de deux témoins, ou pour celle qui se refuse à boire, ou de celle que le mari ne veut pas faire boire (ne veut pas éprouver), ou qui a cohabité avec son mari lorsqu’il la conduisait à Jérusalem pour l’épreuve. Enfin, on brûle l’offrande de toutes les femmes soupçonnées qui sont mariée à des cohanim (même le reliquat après la combustion de la poignée prélevée sur le tout).
Pnei Moshe non traduit
מתני' הרי היא ככל המנחו'. שנטמאו עד שלא קדשו בכלי כדתנן ריש פ' י''ב דמנחות דיש להן פדיון:
ותפדה. ותצא לחולין ומן המעות יקנה אחרת:
ותשרף. שקדשה קדושת הגוף ואינה יוצאה עוד לחולין:
האומרת טמאה אני לך. משום דדמיא לאשם תלוי כדמפרש בגמ':
וכל הנשואות לכהנים מנחותיהן נשרפות. ואפי' קרב הקומץ כהלכתו ולא נטמאו נשרפים שירים על בית הדשן כדמפרש בגמרא:
הלכה: נִטְמֵאת מִנְחָתָהּ עַד שֶׁלֹּא קָֽדְשָׁה בַכֶּלִי כול'. תַּנֵּי. נִטְמֵאת מִנְחָתָהּ עַד שֶׁלֹּא קָֽדְשָׁה בַכֶּלִי. הֲרֵי הִיא כְּכָל הַמְּנָחוֹת וְתִיפָּדֶה. מִשֶּׁקָּֽדְשָׁה בַכֶּלִי. הֲרֵי הִיא כְּכָל הַמְּנָחוֹת וְתִישָּׂרֵף.
Traduction
Un enseignement (barayeta) s’exprime d’une façon tout analogue à la Mishna (123)V. Tossefta à ce traité, 2.: Si l’offrande de farine est devenue impure avant d’avoir été consacrée par la remise dans l’ustensile du culte, elle sera semblable à toute autre offrande de farine, et pourra être rachetée (utilisée comme profane). Mais si l’impureté est survenue lorsque la farine avait déjà été mise dans l’ustensile sacré, il faut aussi la traiter comme toute autre offrande analogue en ce cas, et la brûler.
Pnei Moshe non traduit
גמ' תני כו'. כלומר דתנינן בברייתא כמו דתנינן במתני' ותוספתא היא פ''ב דסוטה והתם מוסיף עלה דקתני משקדשה כו' תעובר צורתה ותצא לבית השריפה דכל הקדוש קדושת הגוף טעון עיבור צורה ונשרף בבית הדשן בעזרה:
וְאִם לֹא נִטְמְאָה הָאִשָּׁה וּטְהוֹרָה הִיא. זוֹ טְהוֹרָה. לֹא שֶׁבָּאוּ לָהּ עֵדִים שֶׁהִיא טְמֵיאָה. אִם לֹא נִטְמְאָה הָאִשָּׁה וּטְהוֹרָה הִיא. זוֹ טְהוֹרָה. לֹא שֶׁתָּלָת לָהּ זְכוּת. וְאַתְייָא כְּמָאן דָּמַר. הַזְּכוּת תּוֹלָה וְאֵינָהּ נִיכֶּרֶת. בְּרַם כְּמָאן דָּמַר. הַזְּכוּת תּוֹלָה וְנִיכֶּרֶת. אָמַר רִבִּי יִצְחָק. כָּן אֲנָן קַייָמִין כְּשֶׁשָּׁתָת וְלֹא בָֽדְקוּ אוֹתָהּ הַמַּיִם. שֶׁלֹּא תֹאמַר. עֵידֵי שֶׁקֶר הֵן. לְפִיכָךְ לֹא בָֽדְקוּ אוֹתָהּ הַמַּיִם. אָתָא מֵימַר לָךְ שֶׁאֵין הַמַּיִם בּוֹדְקִין בְּאִשָּׁה שֶׁהִיא אֲסוּרָה לְבֵיתָהּ. 17a אָמַר רִבִּי יוּדָה. וְאַתְייָא כְּמָאן דָּמַר. הַזְּכוּת תּוֹלָה וְאֵינָהּ נִיכֶּרֶת. וְלָמָּה לֹא הוּכְּרָה. מִפְּנֵי שֶׁתָּלָת לָהּ זְכוּת. וְנִקָּה הָאִישׁ מֵעָוֹן. אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ שֶׁמָּא תָלָה לָהּ זְכוּת. יָכוֹל אַף הִיא לֹא תָחוּשׁ. תַּלְמוּד לוֹמַר וְהָאִשָּׁה הַהִיא תִּשָּׂא אֶת עֲוֹנָהּ. וְאַתְייָא כְּמָאן דָּמַר. הַזְּכוּת תּוֹלָה וְאֵינָהּ נִיכֶּרֶת.
Traduction
Il est dit (Nb 5, 28): Si la femme n’est pas devenue impure (souillée) et elle est restée pure; par cette expression superflue, on entend que la femme est pure, sans échapper à l’épreuve toutefois, car des témoins attestent l’avoir vue s’enfermer. En outre, la conjonction et, placée en tête de cette seconde expression superflue, a pour but d’exclure du bénéfice d’une ''postérité future'' la femme dont le mérite antérieur a fait ajourner la punition. Or, la première déduction tirée de ce verset (à savoir, qu’en raison de l’attestation ultérieure des témoins, venant affirmer la culpabilité, l’eau ne produit pas d’effet délétère) doit être conforme à l’avis de celui dit: le mérite antérieur de la femme suspend la punition, sans que nulle apparence extérieure aide à discerner la culpabilité (122)Il s’agit, bien entendu, de témoins venant affirmer l’impureté de la femme, après qu’elle a buÊ; sans quoi, si c’est auparavant, il y a certitude d’impureté et inutilité d’éprouver. Cf. ci-après, (4, 5) et (5, 1).; car, selon Rabbi au contraire (dans notre Mishna), l’ajournement de la punition à cause du mérite antérieur n’empêche pas de laisser discerner la culpabilité (selon lui, s’il n’y a pas d’indice externe de culpabilité, par un commencement de maladie; c’est une preuve de non suspension de la punition, ou d’innocence réelle). R. Isaac dit: il est possible de justifier l’assertion précédente, même d’après celui qui admet la suspension de la punition, accompagnée du discernement externe de la culpabilité, et voici ce qu’il s’agit d’indiquer: Si après l’épreuve de l’eau subie par la femme soupçonnée, celle-ci n’est pas atteinte de mal, in ne faut pas en inférer que l’attestation a été fausse, et que pour ce motif il n’y a pas eu d’effet délétère; c’est pourquoi il a été spécifie que l’effet de l’eau est nul si la femme est déjà interdite à son mari avec incertitude (et non pour cause d’innocence). Selon R. Juda au contraire, ladite assertion est exclusivement conforme à l’avis de celui d’après lequel la punition peut se trouver ajournée, sans qu’il y ait apparence de culpabilité; et il n’y a pas à dire que l’eau n’a pas produit d’effet et n’a pas laissé d’apparence de culpabilité, en raison de la suspension de la punition; car, il n’en est pas tenu compte. – Cet homme sera net de toute faute, est-il dit (ibid.): c’est-à-dire, en ne voyant nul effet de l’eau d’épreuve, il n’a pas à craindre qu’un mérite antérieur suspende la punition. Est-ce à dire que la femme (même coupable) n’a rien à craindre (et que la punition est ajournée si elle a du mérite)? C’est pourquoi il est dit (ibid.): Cette femme expiera son crime, et c’est conforme à l’avis de celui qui dit: en cas de mérite, la punition est ajournée, sans laisser de suite des traces visibles (aussi, il n’y a rien à craindre).
Pnei Moshe non traduit
ואם לא נטמאה האשה וטהירה היא. ונקתה ונזרעה זרע והוי ליה למכתב ואם לא נטמאה ונקתה וגו' וטהורה היא לדרשה. זו טהורה. היא דונקתה וגו' ולא שניצולת מן המים מפני שהיו עדים בטומאתה דאין המים בודקין אותה כדאמרינן בפ''ק:
אם לא נטמאה האשה וטהורה. וי''ו יתירא למעוטי שתלתה לה זכות דבהא לא אמר קרא ונזרעה זרע:
ואתייא כמ''ד כו'. לאו אסיפא קאי דפשיטא היא דסיפא לא אתייא אלא כמ''ד אינה ניכרת אלא ארישא קאי שבאו לה עדים כו' וה''פ דהא ע''כ מיירי שבאו לה עדים אחר דשתיא דאי מעיקרא צריכה למימר דטמאה היא אלא ודאי הא קמ''ל דאין המים בודקין אפי' יש לה עדים במדינת הים ולא אמרינן הא דלא בדקוה מפני שיש לה זכות וא''כ לא אתייא אלא כרבנן דאמרי הזכות תולה ואינה ניכרת דלא מתנוונה כלל וקמ''ל דלא תלינן בזכות. ברם. אלא לר' דא' הזכות תולה וניכרת דמתנוונה היא קשיא מאי קמ''ל דפשיטא דלא תלינן בזכות דהרי לא הוכרה וקס''ד דלעדי שקר לא חיישינן כלל:
א''ר יצחק כן אנן קיימין. דלעולם אפי' כמ''ד דניכרת אתייא ולא בא למעט דלא תלינן בזכות אלא היא גופה קמ''ל דלא תאמר מאחר ששתת ולא בדקוה דעדי שקר הן וטהורה היא קמ''ל דהיינו טעמא דלא בדקוה שאין המים בודקין באשה שהיא אסורה לבעלה שהרי יש לה עדים ואפי' לא היו כאן כששתת:
א''ר יודא ואתייא כו'. כלומר דר' יודא פליג אאוקמתא דר' יצחק דס''ל דלעדי שקר לא חיישינן כלל כדאמרינן מעיקרא ולא איצטריך לאשמועינן היא גופה שלא תאמר כו' ולא אתייא אלא כמ''ד הזכות תולה ואינה ניכרת כדאמרן:
ולמה לא הוכרה. כלומר דלא תימא דלמה לא בדקוה ולא הוכרה כלל מפני שתלת לה זכות קמ''ל דלא תלינן בזכות ובעיקרא דדינא לא פליגי רבי יצחק ורבי יודא אלא תרווייהו ס''ל דאין המים בודקין לסוטה אפי' יש לה עדים במדה''י כדמוכח מהאי ברייתא:
ונקה האיש מעון. כתיב ופשיטא דמנוק' מעון דאיהו מאי קעביד ולפיכך דריש דמנוקה מעון אח''כ הוא ואינו חושש לה לאסור על עצמו דשמא הא דלא בדקוה מפני שתלת לה זכות:
יכול אף היא לא תחוש. אם יודעה בעצמה שטמאה היא אלא שתלת לה זכות:
ואתייא כמ''ד דאינה ניכרת. והילכך שפיר אשמועינן דאינו חושש:
וְהָאוֹמֶרֶת. טְמֵיאָה אֲנִי. לֹא כְחַטָּאת שֶׁמֵּתוּ בְּעָלֵיהָ הִיא. וְחַטָּאת שֶׁמֵּתוּ בְּעָלֵיהָ יֵלְכוּ הַמָּעוֹת לְיַם הַמֶּלַח. דַּמְייָא לְאָשָׁם תָּלוּי. אִם לְאָשָׁם תָּלוּי. אֲפִילוּ מִשֶּׁקָֽדְשָׁה בַכֶּלִי. אָמַר רִבִּי מַתַּנְייָה. דַּמְייָא לְאָשָׁם תָּלוּי שֶׁנִּשְׁחַט. דְּתַנִּינָן תַּמָּן. אִם מִשֶּׁנִּשְׁחַט נוֹדַע לוֹ. הַדָּם יִשָּׁפֵךְ וְהַבָּשָׂר יֵצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵיפָה.
Traduction
Pourquoi, lorsque la femme déclare être devenue impure pour son mari (l’avoir trahi), l’offrande doit-elle être brûlée? -Pourquoi ne pas traiter celle-ci comme un sacrifice expiatoire, dont le maître est mort (124)Mishna, (Temoura 4, 1)., et dont il est entendu que le montant devra être jeté à la mer morte (être dispersé), non brûlé? -Non, la dite offrande est semblable au sacrifice de péché pour doute (une fois la consécration faite, il faut brûler la victime). Mais alors, si cette offrande de farine est semblable au sacrifice de péché du doute (125)Si avant l’égorgement on a la certitude de n’avoir pas commis la faute sur laquelle il y avait doute, on pourra racheter l’animal lorsqu’il sera devenu défectx., il devrait suffire de disperser la farine (sans la brûler), même après sa consécration par sa remise dans un ustensile sacré? La ressemblance avec le sacrifice de péché, dit R. Mathnia, est restreinte au cas où, après l’égorgement de la victime, celui qui l’offre a la preuve de n’avoir pas été coupable (comme ici la femme reconnaît sa culpabilité). Or, il a été enseigné ailleurs (126)Mishna, Kritot 6, 1.: Si le doute est levé après que l’égorgement a été effectué, il faudra verser le sang dans une rigole du parvis et emporter la chair dans la cellule où elle sera brûlée (et de même ici, pour la farine consacrée).
Pnei Moshe non traduit
והאומרת כו'. אמתני' פריך דקתני האומרת טמאה אני נשרפת מנחתה בעזרה ככל פסולו בקודש ואמאי:
לא כחטאת שמתו בעליה היא. בתמיה דבמנחת קנאות מזכרת עון כתיב וכחטאת היא וכמתו בעליה דמיא כדלקמיה:
וחטאת כו'. כלומר דקי''ל בפ''ד דתמורה דחטאת שמתו בעליה למיתה אזלא וכל היכא דאי הוי חטאת מתה במעות נמי אזלי לים המלח כגון שהפריש מעות לחטאתו ומת והכא נמי כיון דאמרה טמאה אני תו לא חזיא להקרבה ודין מעות חטאת שמתו בעליה יש לה דלא שייכא בהו מיתה והולכות לים המלח ותתפזר נמי המנחה לים המלח ואמאי טעון שריפה בעזרה:
ומשני דמיי' לאשם תלוי. דאמרינן בריש פ''ו דכריתות המביא אשם תלוי ונודע לו שלא חטא דכיון דלבו נוקפו גמר ומקדיש ונחתא ליה קדושה וה''נ שעל ספק הופרשה המנחה מתחלה גמר בלבו ומקדיש וכיון דנחתה לה קדושה טעונה שרפה בעזרה:
אם לאשם תלוי. את מדמית לה א''כ תיקשי לך טפי דאפי' משקדשה בכלי ואמרה טמאה אני נמי לא תשרוף בעזרה דקס''ד דלאשם תלוי שלא נשחט מדמינן לה והתם אמרי' אליבא דרבנן דאם עד שלא נשחט נודע לו שלא חטא ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה וגבי מנחה דלא שייכא בה רעיה תלך לים המלח ואפילו קדשה בכלי:
ומשני רב מתניי'. דה''ק דדמיא לאשם תלוי שנשחט ונודע לו שלא חטא דתנינן התם הדם ישפך לאמה שבעזרה והבשר יצא לבית השריפה דהוי כזבח פסול שטעון שרפה וה''נ כיון שקדשה בכלי טעונה שרפה:
תַּנֵּי. נִטְמֵאת מִנְחָתָהּ עַד שֶׁלֹּא קָרֵב הַקּוֹמֶץ. מֵתָה הִיא וּמֵת בַּעֲלָהּ. הַשְּׁיֵּרִיים אֲסוּרִין שֶׁעַל סָפֵק בָּאת מִתְּחִילָּתָהּ. כִּיפְּרָה סְפֵיקָהּ וְהָֽלְכָה לָהּ. בָּאוּ לָהּ עֵידִים שֶׁהִיא טְמֵיאָה. בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ מִנְחָתָהּ אֲסוּרָה. מַהוּ בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ. בֵּין שֶׁקָּמַץ וּבֵין שֶׁלֹּא קָמַץ. בֵּין שֶׁהִקְטִיר וּבֵין שֶׁלֹּא הִקְטִיר. רִבִּי אִילָּא אָמִר. בֵּין שֶׁקָּמַץ וּבֵין שֶׁלֹּא קָמַץ בְּשֶׁלֹּא הִקְטִיר. אֲבָל אִם הִקְטִיר הַשְּׁיֵּרִיים מוּתָּרִין.
Traduction
vide
Pnei Moshe non traduit
עד שלא קרב הקומץ. ואחר שקדשה בכלי דהמנחות טעונין שתי פעמים מתן כלי אחת שהוא נותן בכלי שרת לקדשה קודם הקמיצה ואחת לאחר הקמיצה דשוב נותן הקומץ לכלי שרת שני ומקדשו כדשנינו בברייתא דסדר מנחות הובאה בבבלי דף י''ד יכולה ברייתא מיירי דעדיין לא שתתה דכ''ע מודים דהקריב ואח''כ השקה כשירה כדאיתא לעיל הלכה ב':
מתה היא. או שמתה היא או שמת בעלה ושוב אינה שותה דאמרן בעינן למשרייה:
השיריים אסירין. דהרי היא ככל המנחות שאירע בהן פסול בין קמיצה להקטרה וישרפו בבית הדשן:
כפרה ספיקה והלכה לה. האי כפרה לאו כפרת העון הוא אלא כפרה הראוי' לה כלומר בשעת קדושת כלי עשתה מה שיש עליה לעשות דבהכשר קדשה וכיון שקדשה בהכשר קדושת הגוף טעונה שרפה כשאר פסולי הזבח:
בין כך ובין כך מנחתה אסורה. כדמפרש ואזיל דאפי' אם לאחר הקטרת קומץ באי עדים השיריים אסורין:
אבל אם הקטיר השיריים מותרין. באכילה ואפי' בבאו עדים אח''כ דכיון דבהכשר קרבה אמרינן בזה כפרה ספקה והלכה לה לענין הכשר הקרבה ויהו שיריה נאכלין:
Sotah
Daf 17b
תַּמָּן תַּנִּינָן. רִבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר. מִנחַת חוֹטֵא שֶׁלַּכֹּהֲנִים נִקְמֶצֶת. וְהַקּוֹמֶץ קָרֵב לְעַצְמוֹ וְהַשְּׁיֵרִיים קְרֵבִין לְעַצְמָן. וּשְׁנֵיהֶן מִקְרָא אֶחָד דּוֹרְשִׁין. 17b וְהָֽיְתָה לַכֹּהֵן כַּמִּנְחָה. רַבָּנִין אָֽמְרִין. הֲרֵי הִיא כְמִנְחַת נִדְבָתוֹ. מַה מִנְחַת נִדְבָתוֹ קְרֵיבָה בְבָלוּל. אַף זוֹ קְרֵיבָה בְבָלוּל. רִבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר. הֲרֵי עֲשִׂירִית הָאֵיפָה שֶׁלַּכֹּהֵן כַּעֲשִׂירִית הָאֵיפָה שֶׁלַּיִּשְׂרָאֵל. מַה עֲשִׂירִית הָאֵיפָה שֶׁלַּיִּשְׂרָאֵל נִקְמֶצֶת אַף זוֹ נִקְמֶצֶת. אִי מַה זוֹ נֶאֱכֶלֶת אַף זוֹ נֶאֱכֶלֶת. תַּלְמוּד לוֹמַר וְכָל מִנְחַת כֹּהֵן כָּלִיל תִהְיֶה לֹא תֵאָכֵל. אִילֵּין שְׁיֵרִיים מִשֵּׁם מַה הֵן בָּאִים. מִשֵּׁם קוֹמֶץ מִשֵּׁם שְׁיֵרִיים. אִין תֵּימַר. מְשׁוּם קוֹמֶץ. אֵינוֹ נוֹתְנָן בַּלַּיְלָה וְאֵינוֹ נוֹתְנָן לְאַחַר מִיתָה וְאֵינוֹ מְחַשֵּׁב לָהֶן. וְאִין תֵּימַר. מִשּׁוּם שְׁיֵרִיים. נוֹתְנָן בַּלַּיְלָה וְנוֹתְנָן לָאַחַר מִיתָה. מַהוּ שֶׁיְּחַשֵׁב לָהֶם. נִישְׁמְעִינָהּ מִן הָדָא. רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר. הַקּוֹמֶץ קָרֵב לְעַצְמוֹ וְהַשְּׁיֵרִיים מִתְפַּזְּרִין עַל גַּבֵּי הַדֶּשֶׁן. רִבִּי יוֹחָנָן בָּעֵי. מַה אֲנָן קַייָמִין. אִם בְּדֶשֶׁן שֶׁלְּמַעֲלָן. כְּבַר אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן. אֶלָּא אִם אֵינוֹ עִנְייָן לְדֶשֶׁן שֶׁלְּמַעֲלָן תְּנֵיהוּ עִנְייָן לְדֶשֶׁן שֶׁלְּמַטָּן. הָדָא אָֽמְרָה. נוֹתְנָן בַּלַּיְלָה וְנוֹתְנָן לְאַחַר מִיתָה וּמְחַשֵׁב לָהֶן. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי בֵּי רִבִּי בּוּן. אֵינוֹ מְחַשֵׁב לָהֶן. שֶׁלֹּא הוּכְשְׁרוּ לֹא לָאֲכִילַת אָדָם וְלֹא לָאֲכִילַת מִזְבֵּחַ. רִבִּי בָּא בַּר מָמָל בָּעֵי. הַךְ רִבִּי אֶלְעָזָר בֵּירִבִּי שִׁמְעוֹן בְּשִׁיטַּת אָבִיו אוֹ בְשִׁיטַּת חֲכָמִים. אִין בְּשִׁיטַּת אָבִיו. יִקָּרֵב לְמַעֲלָן. אִין בְּשִׁיטַּת חֲכָמִים. לֹא יִקְמוֹץ. בְּשִׁיטַּת אָבִיו הוּא. רִבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר. הֲרֵי עֲשִׂירִית הָאֵיפָה שֶׁלַּכֹּהֵן כַּעֲשִׂירִית הָאֵיפָה שֶׁלַּיִּשְׂרָאֵל. מַה עֲשִׂירִית הָאֵיפָה שֶׁלַּיִּשְׂרָאֵל נִקְמֶצֶת אַף זוֹ נִקְמֶצֶת. אִי מַה זוֹ נֶאֱכֶלֶת אַף זוֹ נֶאֱכֶלֶת. תַּלְמוּד לוֹמַר וְכָל מִנְחַת כֹּהֵן כָּלִיל תִהְיֶה לֹא תֵאָכֵל. וּתְהֵא כָלִיל. וְלֹא תֵאָכֵל הִיקְשִׁיתֵיהּ. לֹא הִיקְשִׁיתֵיהּ לְכָלִיל תָּקְטָר.
Traduction
On a enseigné ailleurs (128)Mishna, (Menahot 7, 1).: Selon R. Simon, sur l’offrande de farine pour péché involontaire d’un pauvre (Lv 5, 11), il faut prélever à part une poignée de farine, laquelle sera brûlée sur l’autel séparément, et le reliquat sera brûlée aussi séparément; les autres Sages sont d’avis d’accorder le reliquat aux prêtres en fonctions. Les deux interlocuteurs de cette Mishna fondent leurs avis divers sur l’interprétation d’une même chapitre, dont un verset dit (ibid. 13): ce sera pour le prêtre comme une offrande. Or, selon les Sages, cette offrande (obligatoire) sera semblable à celle qu’offrirait un prêtre, le cas échéant, pour lui-même, à titre de vœu (volontaire); et, comme en ce cas, le tout sera consumé sur l’autel, on agira de même pour l’offrande de l’indigent. Selon R. Simon (129)Cf. ci-dessus, (Yebamot 11, 5). au contraire, la dîme de l’Epha (ibid. 11) offerte par un simple israélite pauvre a pour équivalent la dîme d’épha offerte par un Cohen (ibid. 6, 13); or, comme sur la première il faut prélever une poignée, le prêtre devra la prélever aussi sur son offrande. Est-ce à dire qu’aussi bien l’offrande du pauvre simple israélite est un objet de consommation, celle du prêtre pourra de même être consommée? -Non, parce qu’il est dit (ibid. 16): Toute offrande de prêtre sera brûlée entièrement, non consommée. A quel titre brûle-t-on le reliquat de celle-ci? Est-ce comme la poignée prélevée ou comme le reliquat? Car, si c’est comme poignée, il n’est pas permis de la brûler la nuit, ni après le décès du maître, et il n’est pas tenu compte d’une pensée illégale de l’offrir le lendemain; si c’est à titre de reliquat, il va sans dire qu’il est permis de la brûler la nuit et même après le décès du donateur; mais la question est de savoir si la conception d’une pensée illégale (de l’offrir en retard) entraîne la culpabilité, comme pour un sacrifice, ou non? On peut résoudre cette question à l’aide de ce qui suit (130)Tossefta à ce traité, 2.: Selon R. Eléazar b. R. Simon, on offre la poignée de farine à part, et l’on répand le reliquat sur la cendre provenant de l’autel. Or, R. Yohanan demanda à ce sujet de quelles cendres il s’agit là: il ne saurait être question des cendres amoncelées en haut de l’autel, puisque déjà R. Simon (son père) a déclaré que l’on doit brûler le reliquat à part (ce qui équivaut à la remise en haut); si donc il ne peut s’agir de la cendre disposée au-dessus de l’autel, il doit être question de celle du bas. Ceci revient à dire qu’il est permis de brûler ce reste la nuit, ou après le décès du maître; mais il importe de tenir compte de la pensée (de ne pas vouloir l’ajourner). R. Yossé b. R. Aboun dit au contraire qu’il n’y a pas à se préoccuper de la pensée préjudiciable du retard, puisque ce reliquat n’a aucune appropriation, qu’il n’est destiné ni à la consommation humaine, ni à la combustion primitive sur l’autel. R. Aba b. Mamal demanda: l’avis exprimé auparavant par R. Eleazar b. R. Simon (à savoir que l’on disperse le reliquat sur la cendre), est-il conforme à l’avis du père de ce rabbin (et que le reliquat équivaut à l’offrande de farine d’un simple israélite), ou bien est-il conforme à l’avis des autres sages (de le considérer comme offrande sacerdotale)? – Mais, est-il répliqué, d’après l’avis de son père, il aurait fallu dire que le reliquat sera offert sur l’autel (sera brûlé); est si c’est conforme aux autres sages, il ne faudrait même pas prélever la poignée (puisqu’il s’agit d’un simple vœu de prêtre)? En effet, c’est conforme à l’avis de son père, R. Simon, qui a dit précédemment: ''la dîme d’Epha, offerte par un prêtre, équivaut à la même mesure de farine offerte par un simple israélite; et comme la poignée est prélevée sur l’une, elle le sera sur l’autre. Cependant, il n’y a pas d’équivalence complète pour la consommation; car, au sujet de celle du prêtre, il est dit (ibid. 16): Chaque offrande du Cohen sera tout entière (brûlée, on n’en mangera point''. Seulement, il reste à maintenir une distinction (par suite de laquelle le reliquat n’est pas brûlé): l’offrande de péché du Cohen, dont parle R. Eleazar, est comparable à l’offrande volontaire, en ce qu’aucune partie d’elle n’est destinée à être mangée; mais la comparaison ne va pas jusqu’à faire en aller en fumée (brûler) le tout sur l’autel (ibid. 6, 15).
Pnei Moshe non traduit
תמן תנינן. ריש פ' אלו מנחות נקמצות ובגמרא שם דף ע''ד דרבנן סברי מנחת חוטא של כהנים אינה נקמצת דכולה כליל היא ור''ש אומר דנקמצת כו':
והיתה לכהן כמנחה. במנחת חוטא כתיב:
רבנן אמרין. והיתה לכהן כמנח' להקיש מנחת חובתו למנחת נדבתו של כהן:
מה מנחת נדבתו קריבה בכלול. דכתיב כליל תהיה ואינה נקמצת:
אף זו. חובתו קריבה בכלול ואינה נקמצת:
ר''ש אומר הרי עשירית האיפה. מנחה של כהן כמנחה של ישראל לקמיצה כדמפרש לה התם מדכתיב כמנחה ולא כמנחתו חלא להקיש למנחת חוטא של ישראל:
ת''ל וכל מנחת כהן וגו'. הא כיצד הקומץ קרב בעצמו והשיריים בעצמן:
אילין שיריים. לר''ש דאמר קרבין הן לעצמן:
משם מה הן באין. מה דין יש להן דין קומץ או דין שיריים בעלמא ונ''מ כדמפרש ואזיל:
אין תימר משום קומץ אינו נותנן בלילה. אין קריבין בלילה כדין קומץ וכן אין באין לאחר מיתה דכחטאת שמתו בעליה היא וכגון שמת לאחר הקרבת הקומץ:
ואינו מחשב להן. אין חייבין עליהן משום פיגול אם חישב להקטיר הקומץ למחר או להקטירן למחר דקי''ל בזבחים פ' ב''ש דף מ''ג דהקומץ אין חייב עליו האוכלו משום פיגול דאין חייבין כרת באכילת פיגול אלא בדבר שיש לו מתירין והקומץ הוא המתיר ואין לו מתירין וה''נ דין קומץ להן:
ואין תימר. דדין שיריים יש להן הא ודאי לא מיבעיא לן דבאין בלילה דלאו קרבן מיקרו וכן באין לאחר מיתה:
מהו. אלא הא קא מיבעיא לן מהו שיחשב להם ושיהי חייבין עליהן משום פיגול ואע''ג דדין שיריים להן משום דאין חייבין משום פיגול אלא בדבר שיש לו מתירין בין לאדם בין למזבח והכא אינן ראוין לאכילת אדם ולא למזבח כדלקמן:
נישמעינה. לזה מן הדא דלקמן:
רבי אלעזר ברבי שמעין גרסי'. דתני לה התם על דברי ר' שמעון דאמר הקומץ קרב בפני עצמי והשיריים בפני עצמן ר' אלעזר בר''ש אומר כו' השיריים מתפזרין על גבי הדשן:
ר' יוחנן בעי. והוי ר' יוחנן עלה:
מה אנן קיימין. באיזה בית הדשן קאמר:
אם בדשן שלמעלן. על המזבח וקרי ליה דשן מפני שצוברין את הדשן לתפוח ולבסוף מתפזרין על בית הדשן:
כבר אמר ר' שמעון. כלומר היינו דר' שמעון אביו דאיהו נמי אמר קרבין בפני עצמן למעלן:
אלא אם אינו ענין כו'. כלומר דע''כ לדשן שלמטה קאמר במקום שמשליכין שם מוראה ונוצה ותרומת הדשן אצל הכבש ושם נבלעין במקומן ולשם היו מתפזרין:
הדא אמרה. ש''מ דדין שיריים להן דאם היה להן דין קומץ לא הוי פליג ר' אלעזר בהא אאבוה שלא יקרבו למעלן. ונותנן בלילה כו'. כלומר דין שיריים להן לכל:
אמר ר' יוסי ברבי בון אינו מחשב להן. ור' יוסי פליג דאדרבה מדר''א בר''ש נשמע דאין חייבין עליהן משום פיגול דהרי אין להן מתירין לא לאדם דקריבין הן ולא למזבח דלמטן קריבין:
הך. הא דקאמר ר''א בר''ש דהשיריים מתפזרים על הדשן כמאן אזלה שיטתיה בהאי היקישא דלעיל אם למנחת ישראל הוא מקיש כשיטת אביו או למנחת נדבת כהן כחכמים:
אין בשיטת אביו. ומתמה הש''ס אם כדרשת אביו ס''ל ה''ל למימר יקרבו השיריים למעלן כמו דסבר ר''ש כדמסקי' לעיל הא כיצד כו':
אין כו'. ולטעמיך אם כחכמים ס''ל דמקיש למנחת נדבתו א''כ לא יקמוץ כלל אליביה דר''א בר''ש כמו דסבירא להו:
בשיטת אביו הוא. הש''ס הוא דמסיק דלעולם בשיטת אביו קאי שיטתיה דמקיש למנחת ישראל והילכך נקמצת ס''ל כדאשכחן דאמר ר''ש לעיל הרי עשירית האיפה כו' ודקאמרת מ''ט לא ס''ל גם בהא כאבוה דקריבין למעלן לא קשיא ותהא כלו' דתהא האי טעמא משום דכליל ולא תאכל הקשתיה למנחת נדבתו דהרי לא מקשינן למנחת ישראל אלא לקמיצה והא דאינה נאכלת נפקא לן מוכל מנחת כהן ובין מנחת נדבה ובין מנחת חובה וס''ל לר''א בר''ש דלא הוקשה אלא שלא תאכל כמנחת נדבתו אבל לא הקשתיה לכליל תקטר דכתיבא במנחת נדבתו כלומר דלענין הקרבה לא הוקשה דאין קריבין השיריים למעלן אלא מתפזרים על בית הדשן:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source