Nedarim
Daf 7a
הלכה: סְתָם נְדָרִים לְהַחֲמִיר כול'. 7a הֲווֹן בָּעֵי מֵימַר. מָלוּחַ לְעוֹלָם. הָא לְשָׁעָה לֹא. אָמַר רִבִּי יוּדָן. מִן מָה דְתַנִּינָן הֲרֵי עָלַי כְּבָשָׂר מָלִיחַ כְּיֵין נֶסֶךְ. הָדָא אָֽמְרָה מָלוּחַ לְשָׁעָה מָלוּחַ הוּא. אֵי זֶהוּ מָלוּחַ לְשָׁעָה. כַּיי דְתַנֵּי. כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה. נוֹתֵן אֶת הָאֵיבָרִים עַל גַּבֵּי הַמֶּלַח וְהוֹפְכָן. אָמַר רִבִּי אַבָּא מָרִי. שַׁנְייָא הִיא. שֶׁאִם מַשְׁהֵא הוּא אוֹתָן שֶׁהֵן נִמְלָחִין. וְיֵידָא אָֽמְרָה דָא. דָּמַר רִבִּי חִייָה בַּר אָבָּא הַנּוֹטֵל זֵיתִים מִן הַמְּעַטָּן טוֹבֵל אֶחָד אֶחָד בַּמֶּלַח וְאוֹכֵל. הָדָא אָֽמְרָה. מָלוּחַ לְשָׁעָה מָלוּחַ הוּא.
Traduction
Les compagnons d’études ont supposé que, par ''salé'', on entend ce qui l’est toujours, non ce qui l’est seulement pour un moment (47)Cf. ci-après, (6, 3) (6), 39c.. Mais, ajouta R. Judan, comme il est question ici des formules ''que ce soit pour moi comme de la viande salée'', ou ''comme du vin d’offrande'', cela prouve qu’une salaison faite sur le moment compte aussi comme telle pour l’énoncé du vœu. Or, une telle désignation est conforme à ce qui a été enseigné (48)B., Menahot 21.: pour saler les offrandes, on opère en plaçant les membres épars des victimes sur du sel, puis on les retourne. Toutefois, observe R. Aba Maré, il y a là cette différence à noter que s’il arrive de laisser ces membres séjourner dans le sel (sans les offrir), ils seraient complètement salés, et pas seulement d’une façon passagère. Il faut donc déduire que ce dernier mode de salaison a sa valeur, comme R. Hiya b. Aba l’a apprise, de la Mishna suivante (49)(Maasserot 4, 3).: ''Si l’on prend des olives du réservoir, on peut les tremper une à une dans le sel pour les manger (sans les rédimer)'' donc, quoique ce soit trempé au sel à l’instant, on nomme de mode une salaison (et en cas de vœu, un tel fruit serait interdit). – ''S’il dit que ce soit pour lui comme l’oblation, au cas où il s’agit d’oblation de la cellule sacrée (sacerdotale), le vœu rend l’objet interdit''; si donc on a pensé seulement à l’oblation sur un sacrifice de grâce (Lv 7, 14), on n’est pas lié.
Pnei Moshe non traduit
גמ' הוון בעיי מימר. היו רוצין בני הישיבה מתחילה לומר מלוח לעולם נקרא מלוח ונ''מ לנודר מן המלות כדתנן לקמן פ''ו ועלה דהתם קאי הא מלוח לשעה לא:
אמר ר' יודן. לא היא דמן מה דתנינן במתני' הרי עלי כבשר מלוח ואברי הקרבן לא היו נמלחין אלא לשעה כדלקמן ש''מ מלוח לשעה נמי נקרא מלוח:
איזהו מלות לשעה. שאסור בנודר וילפת לה מבשר מלות דמתני':
כהאי דתני. בברייתא דקדשים ומייתי לה בבבלי מנחות דף כ''א:
כיצד הוא עושה. במליחת אברי הקרבנות נותן כו' ושם גריס נותן המלח ע''ג האבר וחוזר והופכו ונותן עליו מלח:
שנייא היא. התם דלאו מלוח לשעה מיקרי שהרי אם משהה אותן כך במלחן ואינו מקריבן ודאי הן נמלחין לגמרי ואכתי לא ידעינן הי המלוח לשעה דקאמרת ומנא לך דמיקרי מלוח:
ויידא אמרה. ומהיכן שמענו זה:
דא. מן ההיא דאמר ר' חייה כלומר ר' חייה למד לנו מן ההיא מתני' דתנן במס' מעשרות:
הנוטל זיתים מן המעטן. מקום שצוברין שם הזיתים נקרא מעטן:
טובל אחד אחד במלח ואוכל. דלא הוי קבע הואיל וטבלן א' אחד ומותר לאכול אכילת עראי בלא מעשר אלמא שנקרא מלוח במה שטובל לפי שעה:
הדא אמרה מלוח לשעה מלוח הוא. כלומר ש''מ אפילו מלוח לשעה בכה''ג נקרא מלוח ואסור בנודר מן המלוח:
הְרֵי עָלַי כַּתְּרוּמָה. אִם כִּתְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה נָדַר אָסוּר. הָא בִתְרוּמַת תּוֹרָה מוּתָּר. וְאִם שֶׁלַּגּוֹרֶן מוּתָּר. הָא בִתְרוּמַת תּוֹרָה אָסוּר. הָכָא אַתְּ אָמַר. אָסוּר. וְהָכָא אַתְּ אָמַר. מוּתָּר. נִישְׁמְעִינָהּ מִן הָדָא. כְּחַלַּת אַהֲרֹן וְכִתְרוּמָתוֹ מוּתָּר. הָא כִתְרוּמַת תּוֹרָה אָסוּר.
Traduction
S’il s’agit d’oblation en grange (sur la récolte), l’objet reste permis''; d’où l’on peut inférer (à l’inverse) que s’il s’agissait d’oblation sur un sacrifice de grâce, on serait lié (l’interdit deviendrait effectif). Or, comment se fait-il que, du commencement, on puisse tirer une conclusion opposée à celle de la fin? En effet, on ne saurait tirer aucune déduction de ce passage, mais on la tire de ce qu’il est dit (§ 1): ''La formule ''comme la Halla d’Arou ou son oblation, laisse libre''; par conséquent, si l’on fait un vœu formulé ''par l’oblation d’un sacrifice de grâce'', l’objet visé devient interdit.
Pnei Moshe non traduit
הרי עלי כתרומה כו'. ומדייק הש''ס דברישא משמע דוקא בתרומת הלשכה אסור דהוי דבר הנדור:
הא בתרומת תודה. תרומת לחמי תודה שהיה נוטל חלה אחת מכל עשר חלות של כל מין שבה ואם התפיס בה מותר דדבר אסור מיקריא ובסיפא קתני של גורן דוקא מותר דמשמע הא בתרומת תודה אסור וקשיא דיוקא דרישא וסיפא אהדדי הכא את אמר אסור והכא את אמר מותר:
נישמעינה מן הדא. כלומר מהא ודאי ליכא למישמע מינה אלא מהא דתנן ריש פרקין כחלת אהרן וכתרומתו מותר ושמע מינה הא כתרומת תודה אסור דהוי דבר הנדור שמנדרין תודה ולחמה. וכן משמע ממסקנת הבבלי פרק קמא דף י''ב לפי שינוייא בתרא דהתם:
Nedarim
Daf 7b
משנה: אַרְבָּעָה נְדָרִים הִתִּירוּ חֲכָמִים נִידְרֵי זֵירוּזִין וְנִידְרֵי הֲבַאי וְנִידְרֵי שְׁגָגוֹת וְנִידְרֵי אוֹנְסִין. נִדְרֵי זֵירוּזִין כֵּיצַד הָיָה מוֹכֵר חֵפֶץ וְאָמַר קוֹנָם שֶׂאֵינִי פוֹחֵת לָךְ מִן הַסֶּלַע. וְהַלָּה אָמַר קוֹנָם שֶׁאֵינִי מוֹסִיף לָךְ עַל הַשֶּׁקֶל שְׁנֵיהֶן רוֹצִין בִּשְׁלֹשָׁה דֵינָרִין. רִבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר אַף הָרוֹצֶה לְהַדִּיר אֶת חֲבֵירוֹ שֶׁיֹּאכַל אֶצְלוֹ וְאָמַר לוֹ כָּל נֶדֶר שֶׁאֲנִי עָתִיד לִידּוֹר הוּא בָטֵל וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא זָכוּר בְּשָׁעַת הַנֶּדֶר.
Traduction
Les sages ont permis (de délier) quatre sortes de vœux, ceux de l’imitation, de l’exagération, de l’erreur, de la contrainte. Voici un exemple de la 1re sorte: Si en vendant un objet, on dit à l’acquéreur: ''je fais vœu de ne rien te réduire du prix d’un selà'' (4 dinars), et celui-ci réplique s’interdire par vœu de rien ajouter au prix d’un sicle (52)Un sicle = 2 dinars., tous deux s’accordent en somme sur le prix de trois dinars. R. Eléazar b. Jacob dit: le droit d’annulation est applicable p. ex. lorsque quelqu’un veut contraindre son prochain par vœu à manger chez lui; il dira alors: ''tous les vœux que je formulerai à l’avenir sont annulés (53)Ce ne sont pas là des interdits sérieux, et ils restent sans valeur.'', et il en sera ainsi à la condition de se rappeler cette restriction au moment de formuler les vœux. (54)En tête est un passage traduit (Hagiga 1, 8)..
Pnei Moshe non traduit
מתני' ארבעה נדרים התירו חכמים. ובגמ' פליגי בהו אם צריכין היתר חכם או שהן מותרין בלא שאלה:
קונם שאיני פוחת לך מן הסלע. שהוא ד' דינרין ואמר קונם ככר זה עלי אם פוחת אני לך מזה:
והלה. הקונה אומר שאינו מוסיף לו על השקל שהוא שני דינרין:
שניהן רוצין בשלשה דינרין. ולא היה בלבם לשום נדר אלא המוכר נדר לזרז הלוקח שיוסיף ויתן לו ג' דינרין וכן הלוקח לא נתכוון אלא לזרז המוכר שיסכים לכך והילכך לא הוי נדר ואף על גב דדברים שבלב אינם דברים היכא דמוכחא מילתא כי הכא שכן דרך המוכרים והלוקחים לעשות כן אזלינן בתר דברים שבלב:
ר' אליעזר בן יעקב אומר. בבבלי מפרש דחסורי מחסרא והכי קתני אף הרוצה שיאכל חבירו אצלו ומסרב בו ומדירו נדרי זירוזין הוא והרוצה שלא יתקיימו נדריו כל השנה יעמוד בראש השנה ויאמר כל נדר שאני עתיד לידור יהא בטל ולאו דוקא ר''ה אלא הה''ד בכל עת שירצה ולכל זמן שיקבע:
ובלבד שיהא זכור בשעת הנדר. כלומר שצריך שיזכיר בפיו לתנאו בשעת הנדר ויאמר על תנאי הראשון אני נודר שיהיה התנאי קיים ואז הנדר בטל כדמפרשינן בגמרא והלכה כר' אליעזר בן יעקב:
משנה: נָדַר בַּחֵרֶם וְאָמַר לֹא נָדַרְתִי אֶלָּא בְחֶרְמוֹ שֶׁלַּיָּם. נָדַר בַּקָרְבָּן וְאָמַר לֹא נָדַרְתִי אֶלָּא בְקָרְבְּנוֹת מְלָכִים. הֲרֵי עַצְמִי קָרְבָּן וְאָמַר לֹא נָדַרְתִי אֶלָּא בְעֶצֶם שֶׁהִינַּחְתִּי לִי לִהְיוֹת נוֹדֵר בּוֹ. קוֹנָם אִשְׁתִּי נֶהֱנִית לִי וְאָמַר לֹא נָדַרְתִי אֶלָּא בְאִשְׁתִּי רִאשׁוֹנָה שֶׁגֵּרַשְׁתִּי עַל כּוּלָּן אֵין נִשְׁאָלִין עֲלֵיהֶן. וְאִם נִשְׁאָלוּ עוֹנְשִׁין וּמַחְמִירִין עֲלֵיהֶן דִּבְרֵי רִבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים פּוֹתְחִין לָהֶם פֶּתַח מִמָּקוֹם אַחֵר וּמְלַמְּדִין אוֹתָן כְּדֵי שֶׁלֹּא יִנְהֲגוּ קַלּוּת רֹאשׁ בַּנְּדָרִים.
Traduction
Quelqu’un fait un vœu par le mot ''anathème'', puis il dit: ''En exprimant le vœu, je n’ai songé qu’à l’anathème de la mer'' (voulant l’atténuer), ou s’il a employé l’expression ''par un sacrifice'', puis il dit (pour se reprendre): ''En formulant mon vœu par les sacrifices je n’ai envisagé que ceux des rois '' (volontaires), ou s’il a dit ''que je sois moi-même un sacrifice'', puis (se reprenant), il dit: ''j’entends avoir simplement formulé un vœu par l’os que j’ai laissé chez moi pour l’utiliser à faire un vœu'', ou s’il dit: ''je m’interdis que ma femme jouisse de moi'', puis (se reprenant) il dit: ''par l’interdit ainsi formulé j’ai eu seulement en vue ma première femme que j’ai répudiée'', dans aucun de ces cas il n’est nécessaire de consulter les sages pour arriver à lever ces interdits (ils sont tous nuls); et si (par ignorance) on a consulté les sages, ceux-ci puniront l’imprudent, en aggravant ses expressions de vœu. Tel est l’avis de R. Meir. Selon les autres sages, on cherchera à le dégager d’autre part (tout en maintenant le vœu), en enseignant de ne pas se conduire à la légère en fait de vœux.
Pnei Moshe non traduit
מתני' נדר בחרם. אמר חפץ זה חרם עלי ושוב אמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים לשון מצודה על שם הרשת שצדין בו את הדגים:
אלא בקרבנות מלכים. דורונות שמקריבין לפני מלכים:
הרי עצמי קרבן. אסר עצמו כקרבן על חבירו ושוב אמר לא נדרתי אלא בעצם אחד שיש לי בתוך ביתי שהנחתיו להיות נודר בו דרך שחוק או להטעות העולם שיסברו שאני נודר נדר גמור:
על כולן אין נשאלין עליהן. אין צריכין שאלה שאינם חלים כלל:
ואם נשאלו. בבבלי מפרש להסיפא בעם הארץ שצריך שאלה ואם נשאל עונשין ומחמירין עליו שאין פותחין לו פתח לחרטה ואין מתירין לו ואם עבר על נדרו מנדין אותו:
וחכמים אומרים פותחין להן פתח ממקום אחר. מראין לו שזה נדר הוא ואסור ופותחין לו פתח מטעם אחר ומתירין לו נדרו אבל לא עונשין ולא מחמירין וכן הלכה:
הלכה: נָדַר בַּחֵרֶם כול'. חַד בַּר נַשׁ נָדַר בְּאִילֵּין מִילַּייָא. אָתָא לְגַבֵּי רִבִּי מֵאִיר וּשְׁלָחֵיהּ גַּבֵּי רִבִּי יְהוּדָה. אָמַר לֵיהּ. אוֹדְעֵיהּ דְּאָתִית לְגַבַּיי וּשְׁלַחְתִּיךְ לְגַבֵּיהּ. אָתָא לְגַבֵּי רִבִּי יְהוּדָה וּשְׁלָחֵיהּ גַּבֵּי רִבִּי יוֹסֵי. אָמַר לֵיהּ. אוֹדְעֵיהּ דְּשָֽׁלְחָךְ רִבִּי מֵאִיר לְגַבַּיי וּשְׁלַחְתִּיךְ לְגַבֵּיהּ. אָתָא לְגַבֵּי רִבִּי יוֹסֵי. אָמַר לֵיהּ. אִין לֵית קַדְמָאָה מִשְׁרֵי לָךְ לֵית חוֹרָן מִשְׁרֵי לָךְ. דְּאִית לֵיהּ אִם נִשְׁאָלוּ עוֹנְשִׁין אוֹתָן וּמַחְמִירִין עֲלֵיהֶן. חָזַר וְאָתָא קוֹמֵי לְגַבֵּי רִבִּי מֵאִיר. אָמַר לֵיהּ. הֲוֵיתָה יְדַע כֵּן לָמָּה לֹא אָמַרְתָּ לִי בְקַדְמִיתָא. אָמַר לֵיהּ. חֲמִיתָךְ מֵיקַל וְחָֽמְרִית עֲלָךְ.
Traduction
Un homme, ayant fait un vœu formulé par l’un des termes énoncés dans la Mishna, vint consulter à ce sujet (pour être délié) R. Meir, qui l’envoya à R. Juda, en disant à l’homme: fais-lui savoir que tu es venu auprès de moi et qu’à cet effet je t’ai envoyé près de lui. L’homme étant venu à R. Juda, celui-ci l’envoya à R. Yossé, en lui faisant répéter avoir été envoyé par R. Meir à R. Juda, qui l’a renvoyé plus loin (51)Pour lui faire comprendre son intention de refuser cette libération. Cf. ci-après, (9, 1) ( 41b).. En le recevant, R. Yossé lui dit: puisque les premiers ne t’ont pas délié de ton vœu, le dernier ne le peut pas non plus; car R. Meir dit (ici): ''Si (par ignorance) on consulte les sages, ceux-ci puniront l’imprudent en aggravant ses expressions de vœu''. L’homme revint alors à R. Meir et dit: Puisque tu savais ce qu’il en est (qu’il est impossible de me délier), pourquoi ne m’as-tu avisé de suite? C’est que, répondit R. Meir, comme je t’ai vu agir à la légère en contractant le vœu, j’ai aggravé ta situation en te faisant aller de l’un à l’autre.
Pnei Moshe non traduit
גמ' נדר באלין מילייא. שנדר באלו דברים שהזכרו במשנה ובא לפני ר''מ לשאול על נדרו ושלחו לגבי ר' יודה ואמר לזה תודיע הדבר לר' יודה שבאת מתחילה לפני ואני שלחתיך אצלו וכונתו היה שיבין ר' יודה שאין דעתו להתירו וכן חזר ושלחו ר' יודה אצל ר' יוסי ואמר לו כן והבין ר' יוסי ואמר לו אם אין הראשון שהוא ר''מ מתירך אין אדם אחר מתירך:
דאית לי'. לר''מ אם נשאלו כו' כדקאמר במתני' וכלומר הוא ודאי לא יתירך ואין אנו רוצים לחלוק עליו למעשה:
חזר. זה ובא אצל ר''מ ואמר לו אם הייתך יודע שהוא כן שהם ג''כ לא יתירו לי:
למה לא אמרת לי בקדמיתא. מפני מה לא אמרת לי בפעם הראשון כשבאתי לפניך שאין היתר בדבר ולא הייתי צריך לילך עוד אצליהם בשביל כך:
אמר ליה. ר''מ מפני שראיתיך מיקל בדבר ונודר בנדרים כאלו מפני כך הייתי מחמיר עליך לילך ולנוע ולחזור אחריהם להתירך ואף על פי שידעתי שלא יתירו לך:
סליק פירקא בס''ד
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים סְתָם תְּרוּמָה בִּיהוּדָה אֲסוּרָה בַּגָּלִיל מוּתֶּרֶת. שֶׁאֵין אַנְשֵׁי הַגָּלַיל מַכִּירִין אֶת תְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה. אֲבָל אִם הָיוּ מַכִּירִין סְתָם אָסוּר. סְתָם חֲרָמִים בִּיהוּדָה מוּתָּרִין וּבַגָּלִיל אֲסוּרִין. שֶׁאֵין אַנְשֵׁי הַגָּלִיל מַכִּירִין חֶרְמֵי הַכֹּהֲנִים. אֲבָל אִם הָיוּ מַכִּירִין סְתָמָן מוּתָּר. הָכָא אַתְּ אָמַר. מוּתָּר. וָכָא אַתְּ אָמַר. אָסוּר. אָמַר רִבִּי לָֽעְזָר. תְּרֵין תַּנָּיִין אִינּוּן. אָמַר רִבִּי יִרְמְיָה. 7b חַד תַּנָּיֵי הוּא. כְּמָאן דָּמַר סְתָם חֲרָמִים לְבֶדֶק הַבַּיִת. בְּרַם כְּמָאן דָּמַר סְתָם חֲרָמִים לַכֹּהֲנִים. אֲפִילוּ בְגָלִיל יְהֵא מוּתָּר. רִבִּי יוֹסֵי בְשֵׁם רִבִּי הִילָא. בְּגָלִיל עַל יְדֵי שֶׁרְגִילִין בְּחֶרֶם עָכָן אַתְּ אָמַר. אָסוּר. וּבִיהוּדָה עַל שֶׁאֵינָן רְגִילִין בְּחֶרֶם עָכָן אַתְּ אוֹמֵר. מוּתָּר.
Traduction
Les sages disent: Au cas où la formule de vœu porte sur l’oblation vaguement, en Judée l’objet devient interdit, mais en Galilée il reste permis; car les Galiléens ne reconnaissent pas l’oblation de la cellule''; si donc ils la reconnaissent, celle qui est indéterminée entraîne l’interdit. ''De même, l’expression vague de l’anathème laisse les objets permis en Judée; mais en Galilée ils deviennent interdits, parce que ses habitants ne connaissent pas les anathème sacerdotaux''; d’où l’on peut inférer que s’ils les connaissent, même une telle expression vague laisse libre celui qui l’a émise. Or, comment se fait-il que, du commencement, on tire une déduction opposée à celle de la fin? Ce sont là 2 avis divers, répond R. Eléazar (la 1re partie émane d’un docteur, et la 2e d’un autre). Selon R. Jérémie, toute la Mishna émane d’un seul interlocuteur, qui admet aussi qu’en cas de doute on adopte l’avis le plus sévère; et, par suite, si même les Galiléens reconnaissaient l’expression vague en fait d’anathème, un tel vœu entraînerait l’interdit, selon l’avis de celui qui dit (50)Erakhin 8, 6, et ci-dessus, (1, 1).: Un objet mis en anathème vaguement est consacré à l’entretien du Temple; au contraire, selon l’avis opposé, attribuant aux prêtres une telle désignation vague, même en Galilée elle laisse libre celui qui l’a énoncée. Il est admis ici, il est vrai, qu’en Galilée seule elle entraîne l’interdit, remarque R. Yossé au nom de R. Ila, parce que ses habitants sont habitués aux anathèmes (objets dévoués au culte) dont ‘Akhan a prévariqué; tandis que, pour les Judéens, non habitués à ce fait, la désignation vague laisse libre.
Pnei Moshe non traduit
וחכמים אומרים כו'. ומקשי נמי דיוקא דרישא לסיפא דקתני טעמא דסתם תרומה בגליל מותר שאין מכירין תרומת הלשכה ומסתמא דעתן לגורן הוא אבל אם היו מכירין לתרומת הלשכה סתם תרומה אסור אפי' בגליל מספיקא אלמא דספיקא לחומרא והדר קתני בחרמין סתם חרמין כו' דמשמע אבל אם היו מכירין חרמי כהנים סתמן מותר מספיקא אלמא ספיקא לקולא הכא כו':
תרין תניין אינון. כתנאי אזלא רישא וסיפא דמתני' ומי ששנה זו לא שנה זו דמר אזיל בספיקא לחומרא ומר אזיל לקולא. וכן מוקי לה בבבלי דף י''ט כתנאי:
רבי ירמיה. קאמר לעולם חד תנא הוא ותנא דסיפא ס''ל נמי ספיקא לחומרא ולא תידוק מינה הא מכירין סתמן מותר דאפי' אם היו מכירין סתמן אסור בחרמים וכמאן דאמר בפרק ז' דערכין סתם חרמים לבדק הבית אבל למאן דאמר סתם חרמים לכהנים אפי' בגליל יהא מותר כלומר כהאי מאן דאמר ודאי לא אתייא דאליבי' אין חילוק בין יהודה לגליל ולעולם סתמן מותר אלא כמאן דאמר סתם חרם לבדק הבית שפיר הוא דאתייא והא דביהודה סתם חרמין מותר טעמא כדמפרש ר' יוסי בשם רבי הילא שבגליל היו רגילין בחרם עכן כלומר בחרמי שמים כחרמו של עכן והילכך סתמן אסור דודאי היה דעתו לתפוס בחרם שרגילין שם אבל ביהודה לא היו רגילין בחרמי שמים והילכך מותר שמסתמא לא היה דעתו לתפוס בדבר שאין רגילין בו והיינו דקאמר במתניתין שאין בני גליל מכירין לומר שאין רגילין בחרמי כהנים ולפיכך סתמן לעולם אסור:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source