Nedarim
Daf 3a
משנה: הָאוֹמֵר קוֹנָם קוֹנָח קוֹנָס הֲרֵי אֵילּוּ כִּנּוּיִין לְקָרְבָּן. חֵרֶק חֵרֶךְ חֶרֶף הֲרֵי אֵילּוּ כִּנּוּיִין לְחֵרֶם. נָזִיק נָזִיחַ פָּזִיחַ הֲרֵי אֵילּוּ כִּנּוּיִים לִנְזִירוּת. שְׁבוּתָה שְׁקוּקָה נָדַר בְּמוֹהִי הֲרֵי אֵילּוּ כִּנּוּיִים לִשְׁבוּעָה.
Traduction
Dire à son prochain ''je m’interdis telle jouissance'', en employant soit le mot qonam, soit qonah, soit qonass (19)Ce sont 3 modes différents du même terme corrompu., c’est énoncer un synonyme du terme sacrifice (et de la défense qu’il comporte). Si l’on a exprimé l’interdit par l’un des termes Haraq, ou Harakh, ou Haraf (20)Ce sont les corruptions du mot Harame., on a formulé les synonymes de l’anathème (avec ses conséquences légales). Si l’on a dit Naziq, ou Nazih, ou Pazih, cela équivaut à l’engagement par Naziréat; de même en employant pour l’interdit les mots Shbouta, ou Shqouqa, ainsi que le mot Mohi pour vœu, on s’est servi des synonymes de serment (avec ses suites juridiques).
Pnei Moshe non traduit
מתני' האומר קונם. ככר זה עלי או קונח או קונס בכל לשונות שיאמר מאלו מתפיס הוא בקרבן:
חרק. שאמר ככר זה עלי חרק חרך חרף כאומר ככר זה עלי חרם:
נזיק. אמר הריני נזיק אם אוכל ככר זה נזיח פזיח כאומר הריני נזיר אם אוכל:
שבותה שקוקה. שלא אוכל ככר זה:
נדר במוהי. במוהי כינוי למשה כלומר בשבועה שנשבע משה כדמפרש בגמ' וכל אלו כינויים לשבועה:
כְּנִדְרֵי כְשֵׁירִים לֹא אָמַר כְּלוּם. הָדָא אָֽמְרָה שֶׁהַכְּשֵׁרִים נוֹדְרִין. וּמִכֵּיוָן 3a שֶׁנָּדַר אֵין זֶה כָשֵׁר. מַתְנִיתָא דְּרִבִּי יוּדָה. דְּתַנֵּי בְשֵׁם רִבִּי יוּדָה. חֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים מִתְאַוִּין לְהָבִיא קָרְבַּן חַטָּאת. לֹא הָיָה הַמָּקוֹם מַסְפִּיק בְּיָדָם חֵט וְהָיוּ נוֹדְרִים בְּנָזִיר בִּשְׁבִיל לְהָבִיא קָרְבַּן חַטָּאת. רִבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר. חוֹטְאִים הָיוּ שֶׁהָיוּ נוֹדְרִים בְּנָזִיר. שֶׁנֶּאֱמַר וְכִפֵּר עָלָיו מֵאַשֶׁר חָטָא עַל הַנָּפֶשׁ. חָטָ זֶה עַל נַפְשׁוֹ שֶׁמָּנַע עַצְמוֹ מִן הַיַּיִן. וָאַתְיָא דְשִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק כְּרִבִּי שִׁמְעוֹן. דְּתַנֵּי. אָמַר שִׁמְעוֹן הַצַּדִיק. מִיָּמַיי לֹא אָכַלְתִּי אָשָׁם נָזִיר אֶלָּא אֶחָד. פַּעַם אָחַת עָלָה אֵלַי אָדָם אֶחָד מִדָּרוֹם. וּרְאִיתִיו אַדְמוֹנִי עִם יְפֵה עֵינַיִם וְטוֹב רוֹאִי וּקְווּצוֹתָיו מְסוּדָרוֹת תִּילִים תִּילִים. וְאָמַרְתִּי לוֹ. בְּנִי. מַה רָאִיתָ לְהַשְׁחִית אֶת הַשִּׂיעֵר הַנָּאֶה הַזֶּה. וְנָם לִי. רִבִּי. רוֹאֶה הָיִיתִי בְעִירִי וְהָלַכְתִּי לְמַלְאוֹת אֶת הַשָּׁאוּב מַיִם. וְרָאִיתִי אֶת הַבּוּבִּייָה שֶׁלִּי בְּתוֹךְ הַמַּיִם וּפָחַז יִצְרִי עָלַי וּבִיקֵּשׁ לְאַבְּדֵינִי מִן הָעוֹלָם. אָמַרְתִּי לוֹ. רָשָׁע. אַתָּה מְפָחֵז בַּדָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלָּךְ. עָלַי לְהַקְדִּישָׁךְ לַשָּׁמַיִם. וְהִרְכַּנְתִּיו בְּרֹאשִׁי וְאָמַרְתִּי לוֹ. בְּנִי. כְּמוֹתָךְ יִרְבּוּ עוֹשֵׂי רְצוֹן הַמָּקוֹם בְּיִשְׂרָאֵל. עָלֶיךָ הַכָּתוּב אוֹמֵר אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִיא לִנְדּוֹר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַיי֨. רִבִּי מָנָא בָעֵי. לָמָּה לִי כְשִׁמְעוֹן הַצַּדִיק אֲפִילוּ כְרִבִּי שִׁמְעוֹן. לֹא אָכַל שִׁמְעוֹן הַצַּדִיק חַטָּאת חֵלֶב מִיָּמָיו. לֹא אָכַל שִׁמְעוֹן הַצַּדִיק חַטָּאת דָּם מִיָּמָיו. סָבַר שִׁמְעוֹן הַצַּדִיק. בְּנֵי אָדָם מִתּוֹךְ הַקְפָּדָה הֵן נוֹדְרִין. מִכֵּיוָן שֶׁנּוֹדְרִין מִתּוֹךְ הַקְפָּדָה סוֹפוֹ לִתְהוֹת. מִכֵּיוָן שֶׁהוּא תוֹהֵא נַעֲשׂוּ קָרְבְּנוֹתָיו כְּשׁוֹחֵט חוּלִין בָּעֲזָרָה. וְזֶה מִתּוֹךְ יִישׁוּב נָדַר וּפִיו וְלִבּוֹ שָׁוִין.
Traduction
Celui qui dit vouloir adopter le procédé des hommes sans reproche a énoncé une parole vaine''. Ceci prouverait que même les gens prudents émettent des vœux; pourtant, dès qu’un homme fait un vœu, il n’est plus sans reproche. Aussi, notre Mishna (parlant d’offrandes volontaires des gens prudents) émane de R. Juda, puisque l’on a enseigné en son nom: jadis, les gens pieux désiraient offrir le sacrifice de péché; mais comme la Providence ne leur donnait pas lieu de pécher, ils se vouaient à l’abstinence, pour avoir sujet d’offrir ce sacrifice. R. Simon dit: C’était un péché de leur part de faire ce vœu d‘abstinence, comme il est dit (Nb 6, 11): Il le fera absoudre du péché qu’il a commis envers son âme (17)Littéralement: par ce cadavre. Pour l'exégèse de ce verset, V. les notes à la traduction du Pentateuque par M. le gr. R. Wogue, t. 3, p. 83.; or, cet homme est coupable contre lui-même de s’être mortifié en se privant de vin. Cet avis de R. Simon est conforme à celui de Siméon le juste, dont on rapporte qu’il a dit (18)''V. (Nazir 1, 6); Rabba à Nb ch. 10; Cf. J. Derenbourg, Essai, etc., p. 52; H. Rodrigues, Midrashim, p. 85.'': De ma vie je n’ai goûté au sacrifice de délit qu’immole le Naziréen, sauf une fois. Un jour, je reçus un homme du Midi (Nazir). Je le vis: il avait de beaux yeux, une mine agréable, et ses cheveux tombaient en riches boucles sur sa figure. Pourquoi, lui demandai-je, porter les ciseaux sur cette belle chevelure? – J’étais, répondit-il, le berger de mon père dans la ville que j’habitais. Un jour, en puisant de l’eau à la source, je regardai avec satisfaction mon image, pupa; un mauvais penchant allait s’emparer de moi et me perdre, lorsque je dis: Méchant, quoi! tu veux t’enorgueillir de ce qui ne t’appartient pas, et qui deviendra vermine et poussière! Par Dieu, je couperai ces cheveux en l’honneur du Ciel. – Aussitôt, continua Siméon, je l’embrassais sur la tête et lui dis: Puisse-t-il y avoir en Israël beaucoup de gens comme toi, accomplissant la volonté du Seigneur. De toi, le Pentateuque dit (ibid. 2): Si un homme ou une femme fait expressément vœu d’abstinence, de s’abstenir en l’honneur de l’Eternel. R. Mena demanda: à quoi bon constater l’analogie entre l’avis de R. Simon et celui de Siméon le juste (pontife), puisqu’en tous cas il a dû arriver à ce dernier de manger d’autres sacrifices de péchés, offerts par exemple pour consommation involontaire de graisse interdite, ou de sang? -C’est que, selon la pensée de Siméon le juste, bien des gens formulent des vœux par emportement; dès lors, un vœu ainsi formulé finira par être négligé, et, par suite, le sacrifice offert à ce propos équivaudra à l’égorgement d’animaux profanes au parvis; tandis que le vrai sage (prudent) énonce un vœu l’esprit calme, lorsque sa bouche et son cœur sont d’accord.
Pnei Moshe non traduit
מתניתא. דקתני שהרשעים נודרים דר' יודן היא דאמר טוב מזה ומזה שלא תדור כל עיקר והכי דריש לה לקרא דכתיב לעיל מיניה את אשר תדור שלם טוב אשר לא תדור כלל משתדור ולא תשלם דשמא תדור ותשכח ולא תשלם ובבבלי גריס איפכא דר''מ לדר''י:
כיצד הוא עושה על נדבה. כלומר דמאי שנא דבנדר חיישינן שמא יבא לידי תקלה ויעבור בבל תאחר בנדבה נמי ליחוש דאע''ג דאמר הרי זו דילמא פשע ומאחר להביא ובמתני' קתני שהכשרים מתנדבין וקאמר דבנדבה הוא עושה כך מביא כשבתו לעזרה ומקדישה ותו ליכא למיחש למידי:
ר' יהודה פתח. כשהיה רוצה להתיר הנדר לא' הי' פותח לו זה הפתח אילו היית יודע כו':
ר' ינאי. פתח לו מזה מוקש אדם וגו' ואחר נדרים לבקר אחר שהתחיל אדם לנדור פינקסו נפתחת ומבקרין את מעשיו מפני שהוא מחזיק עצמו כחסיד שלא יכשל בנדרו:
ד''א. ואחר נדרים לשון איחור נדרים הוא שאם איחר ולא שילם נדרו מבקרין את מעשיו כדמייתי עלה האי עובדא ולהאי פירושא אין פותחין בזה. ובבבלי פ''ג דף ב''ב מסיק דלא פתחינן לא בהא ולא בהאי דר' יודה משום דהוי איום גדול ואומר שמתחרט הוא ואע''פ שאינו כן:
הדא אמרה שהכשרים נודרים. כלומר דמשמעות דבריו הוא שהכשרים נודרים והוא ליתא דמכיון שהוא נודר אין זה כשר ולפיכך לא אמר כלום:
מתניתא. דקתני כנדבותם של כשרים נדר בנזיר כר' יודה היא דקאמר שחסידים הראשונים היו מתנדבי' עצמן להיות נודרים בנזיר כדי להביא קרבן חטאת:
ר''ש אומר חוטאים היו. בזה שנודרים בנזיר כדאשכחן דקרי ליה הכתוב חוטא מפני שמצר ומונע עצמו מן היין. ובבבלי גריס בדברי ר''ש לא היו נוזרים כדי שלא יקראו חוטאין ואתיא שפיר טפי דלא מיתוקמא מתני' אליבא דר''ש:
ואתייא דשמעון הצדיק כר''ש. דס''ל נמי סתם נזיר חוטא ולפיכך לא אכל מימיו אשם נזיר:
למה לי כשמעון הצדיק אפי' כר''ש. האי למה לי כמו מה איכפת ליה כלו' וכי מה איכפת לי ואפי' שמעון הצדיק כר''ש סבר מכל מקום קשיא וכי לא אכל שמעון הצדיק חטאת חלב וחטאת דם מימיו שהן נמי על חטא באין:
ומשני סבר שמעון הצדיק. כלומר דה''ט בנזיר שבני אדם מתוך הקפדה נודרין וסופן לתהות והוי כחולין בעזרה:
וזה. אבל זה שהיה צדיק גמור מתוך יישוב דעתו הוא נדר ופיו ולבו שוין בשעת הנדר וקים ליה בי' שלא נתחרט. ובבבלי גריס בדברי שמעון הצדיק לא אכלתי אשם נזיר טמא מפני שהן כשמיטמאין ורבו עליהן ימי נזירות הן מתחרטין אבל בנזיר טהור אכל דאמודי אמיד נפשי' דמצי לנדור:
Nedarim
Daf 3b
הלכה: הָאוֹמֵר קוֹנָם קוֹנָח כול'. עַד כְּדוֹן עַצְמוֹ. מַהוּ שֶׁיַּקְדִּישׁ לַשָּׁמַיִם בִּלְשׁוֹן קוֹנָם. נִישְׁמְעִינָהּ מִן הָדָא. אָמַר לוֹ. הַשְׁאִילֵינִי קַרְדּוֹמָךְ. אָמַר קוֹנָם קוֹרְדּוֹם יֵשׁ לִי. קוֹנָם נְכָסַיי עָלִי. וְיֵשׁ לוֹ קוֹרְדּוֹם. נְכָסָיו אֲסוּרִין שֶׁאֵין לַזֶּה קוֹרְדּוֹם. אָמַר רִבִּי תַחְלִיפָא קַיסָרַייָא. 3b שַׁנְייָא הִיא. שֶׁבּוֹ בְלָשׁוֹן שֶׁהִתְפִּיס אֶת הַקַּרְדּוֹם בּוֹ בְלָשׁוֹן הִתְפִּיס אֶת הַנְּכָסִים. מַה נַפְשֵׁךְ. קָדַשׁ קוֹרְדּוֹם קָֽדְשׁוּ הַנְּכָסִים. לֹא קָדַשׁ קוֹרְדּוֹם אֲפִילוּ הַנְּכָסִים לֹא קָֽדְשׁוּ. אִילּוּ אָמַר. קוֹנָם קוֹרְדּוֹם יֵשׁ לִי. וְחָזַר וְאָמַר. קוֹנָם נְכָסַיי עָלַי. וְיֵשׁ לוֹ קוֹרְדוֹם. נְכָסָיו אֲסוּרִין. יֵאוּת. אָמַר רִבִּי יוֹשׁוּעַ בֶּן חֲנַנְיָה. אִילּוּ אָמַר. נְכָסַיי מוּתָּרִין. וְקָם לֵיהּ. יֵאוּת. לֹא אָמַר אֶלָּא שֶׁאֵין לַזֶּה קוֹרְדּוֹם. הָא אִם יֵשׁ לוֹ קוֹרְדוֹם נְכָסָיו אֲסוּרִין. הָדָא אָֽמְרָה שֶׁקָּדַשׁ קוֹרְדּוֹם. הָדָא אָֽמְרָה שֶׁקָּֽדְשׁוּ נְכָסִים. הָדָא אָֽמְרָה שֶׁאָדָם מַקְדִּישׁ לַשָּׁמַיִם בִּלְשׁוֹן קוֹנָם.
Traduction
Par la Mishna, on sait quelles formules sont effectives pour ce que l’on s’interdit soi-même; mais les mêmes termes servent-ils à déclarer des objets consacrés au culte divin (21)De façon à les interdire pour tous, ou à s'interdire ceux du prochain.? On peut résoudre cette question à l’aide de cet enseignement (22)Tossefta à ce, ch. 4.: Si, à la demande faite d’emprunter une hache, le prochain répond en jurant ne pas en avoir, et l’emprunteur (fâché) s’interdit par vœu (qônam) de tirer jamais parti des biens du premier, s’il a une hache qu’il ne veut pas prêter, ces biens restent interdits au second jusqu’après vérification d’absence de hache (donc, cette formule suffit à effectuer l’interdit des biens d’autrui). Toutefois, objecte R. Tahlifa, de Césarée, il y a cette distinction à établir là que le même langage, servant à l’un pour affirmer ne pas avoir de hache, sert à l’autre pour effectuer l’interdit des biens d’autrui, en raison de ce dilemme: ou la hache a été consacrée (interdite) par l’expression du premier, et les biens du même l’ont été par l’adjuration du second; ou ni l’un ni les autres n’ont été consacrés (on ne peut donc rien conclure de là), et la déduction serait seulement justifiée, d’interdire ses biens au prochain par cette formule, si après le refus de prêt le second avait ajouté qu’il interdit aussi ses biens à son prochain. Au contraire, dit R. Josua b. Hanania, il semble prouvé par cet enseignement que l’interdit est applicable: si en cas de constatation du manque de hache on avait dit que les biens du 1er restent permis, sans rien ajouter, on comprendrait que l’autre motif l’emporte; mais puisqu’il est ajouté audit enseignement: ''ces biens restent interdits jusqu’à vérification d’absence de hache'', aussi longtemps qu’il y a doute sur cette présence, les biens restent interdits. Il en résulte que l’homme peut consacrer des biens au culte divin, en employant le terme qônam (usité au présent cas).
Pnei Moshe non traduit
גמ' עד כדון עצמו. עד כאן לא שמענו במתני' דקונם לשון נדר הוא אלא באוסר דבר על עצמו:
מהו שיקדיש לשמים בלשון קונם. אם יכיל להקדיש נכסיו בקונם שיאסרו על כל העולם או שיאסור נכסי חבירו עליו:
נשמעינה. לזה מן הדא דתני בתוספתא וה''ג כמו שהוא שם אמר לו השאילני קרדומך אמר קונם קירדום יש לי קונס נכסי' עלי ויש לך קורדום נכסיו אסורין בידוע שאין לזה קורדום (ובתוספתא קאמר קורדום שאני קנוי והיינו הך כלומר שלא קניתי קורדום אחר וזה איני משאילך שאני צריך לו ובבבלי פ''ד דף ל''ה הברייתא בנוסחא אחרת) וה''פ קונם נכסים עלי כלומר אחר שלא רצה זה להשאינו חזר המודר ונעצב על כך ואמר לו קונם נכסיך עלי אם יש לך קורדום ואינך רוצה להשאילני:
נכסיו אסורין בידוע שאין לזה קורדום. כלו' עד שיודע בבירו' שאין לזה קורדום וש''מ דיכול לאסור נכסי חבירו עליו בקונם:
שנייא היא. הך ברייתא ואין אתה יכול לפשוט ממנה דהתם טעמא שבו בלשון שהתפיס כו' כלומר מפני שהמדיר אמר מתחילה קונם קורדום עלי אם יש לי ולפיכך כשחזר המודר ואמר קונם נכסים עלי מגו דנתפס הקורדום בלשון קונם שאמר המדי' נתפסו גם הנכסים בו בלשון שאמר חבירו כדמסיק הטעם דמה נפשך קדש קורדום כלומר אם יש לו קורדום וקדש הוא שהרי אסר עליו והילכך קדשו גם הנכסים על זה לא קדש כו' ועיקר הטעם משום דנתפס בלשון שאמר המדי':
אילו אמר קונם קורדום יש לי וחזר ואמר נכסיי עליך ויש לו קורדום נכסיו אסורין יאות. כלומר אילו אמר המדי' ג''כ אח''כ קונם נכסיי עליך והוי אמרינן בזה נכסיו אסורין שפיר הוי ש''מ דיכול לאסור נכסיו על חבירו בל' קונם אבל עכשיו שאמר זה המוד' להמדי' טעמא אחרינא איכא שבו בל' שהתפיס זה הקורדום נתפסו הנכסים לזה:
אמר ר' יהושע בן חנניה אילו אמר. כלומר דר''י ב''ח מהדר לאוקמי הוכחת הש''ס מהאי ברייתא דע''כ מיכרח הוא דנאסרין הנכסים על חבירו בלשון קונם דאילו אמר נכסי מותרין וקם ליה יאות כלומר אי הוי תני כן אם אין לו קירדום נכסיו מותרין ותו לא שפיר נוכל לומר דטעמא משום דבו בלשון שהתפיס המדי' הקורדום נתפסו ג''כ נכסיו כשאמר המודר והילכך אם אין לו קורדום להמדי' שיתפס בקונם נכסיו ג''כ מותרין לזה דאדעתא דהכי מודר אם יש לו והרי אין לו:
לא אמר אלא שאין לזה קורדום. כלומר אבל השתא דקתני דנכסיו אסורין עד שנודע בבירור שאין לזה קורדום:
הא אם יש לו קורדום. כלומר הא אם אפילו יש לנו ספק אם יש לו קורדום נכסיו אסורין כדקתני בידוע דוקא ואע''ג דליכא עכשיו קורדום בבירור דנימא טעמא הוי משום דבו בלשון שהתפיס הקורדום הותפסו הנכסים ואפ''ה קאמ' נכסיו אסורין:
הדא אמרה כו'. כלו' וא''כ השתא שפיר שמעינן דקדש הקורדום אם יש לו וקדשו הנכסים לעולם אע''פ שאין כאן טעם משום דנתפס בלשון הראשון וש''מ שאדם מקדיש נכסיו לשמים בלשון קונם:
רִבִּי יִרְמְיָה בָּעֵי. דָּבָר שֶׁהוּא מְשַׁמֵּשׁ לְשֵׁם חוּלִין וּלְשֵׁם קָרְבָּן מַהוּ לוֹסַר עַצְמוֹ בוֹ. וְהָא תַנִּינָן. קוֹנָס. קוֹנָסָא שְׁמָהּ. וְהָא תַנִּינָן שְׁבוּתָה. שְׁפוּתָה שְׁמָהּ. וְהָא תַנֵּי בַּר קַפָּרָא. חֶרֶס. לֹא חַסְפָּא הִיא. אָמַר רִבִּי זְעִירָא. לְשׁוֹן גְּבוֹהַּ הוּא. הָאוֹמֵר לַחֶרֶס וְלֹא יִזְרַח. רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר. לְשׁוֹן אוּמּוֹת הוּא. כְּגוֹן אִילֵּין נֵיוַותָּאֵי דִּינוּן קַרֵייָן לְחַסְפָּא כַסְפָּא. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי. נִרְאִין הַדְּבָרִים בִּמְקוֹמוֹת אֲחֵרִים. אֲבָל בְּמָקוֹם שֶׁקּוֹרְאִין לְנָזִיר נָזִיק כֵּן אֲנִי אוֹמֵר. נְזִיר פְּסִילִים לֹא יְהֵא נָזִיר.
Traduction
R. Jérémie demanda: est-ce que l’on peut s’interdire un objet à soi-même en employant un terme ambigu, servant aussi bien à désigner un objet profane qu’à désigner un sacrifice? -Oui, fut-il répondu, le mot qônam étant vague. Cependant, ceci ne prouve rien, et l’on ne peut rien déduire d’un terme corrompu, pas plus que des mots Shboutha, Shqouqa. Pourtant, Bar-Qapara a enseigné que l’appellation Heress (au lieu de Herem) a le sens d’anathème (23)V. J., (Nazir 1, 1) ( 51a)., bien que ce mot ait le sens habituel de tesson (n’en résulte-t-il pas qu’on applique au terme sa signification la plus grave, impliquant l’obligation de sacrifice)? -C’est que, dit R. Zeira, ce mot peut avoir parfois le sens de Très-haut, comme dans ce verset (Jb 9, 7): Il commande, Heress, au soleil, qui ne se lève pas. R. Simon b. Lakish dit: les termes en question sont des expressions populaires (erronées), comme il arrive à des Nabathéens d’appeler le Haspa (tesson) Kaspa (argent). – R. Yossé dit: l’avis de la Mishna (d’attacher de la valeur aux appellations corrompues du mot Nazir) est nécessaire pour les localités où ce n’est pas l’usage de s’exprimer ainsi; mais dans les localités où c’est l’habitude, cela va sans dire, puisqu’il est évident qu’une appellation défectueuse du Naziréat n’en empêche pas la réalisation.
Pnei Moshe non traduit
דבר שהוא משמש לשם חולין ולשם קרבן. שיש להבין בו משמעות דבר לשום חול ומשמעות לשון קרבן מהו שיאסר עצמו בו:
והא תנינן קונם. וקס''ד דיש בו נמי משמעות דבר חולי' שמשתמשי' בו בלשונות ואפ''ה אזלינן לחומרא ואמרי' דעתו הי' לשם קרבן:
קונסא שמה. ודחי לה הש''ס שכך הוא שם הכינוי קונם קונח קונס ולא שיש בו משמעות לשון והבנת דבר אחר וכן בשבות':
והא תני בר קפרא. בברייתא חרס שג''כ כינוי קרבן הוא:
לא חספא הוא. בתמי' אפ''ה אמרינן דאין הולכין אחר משמעות הלשון וש''מ דאזלינן לחומרא ואם אמר חרס ככר זה עלי כינוי לקרבן הוא:
אמר ר' זעירא. לא היא דלשון גבוה הוא ומשמעותו נמי לשון חמה כדכתיב האומר לחרס וגו' והילכך אף אם הולכין אחר משמעות הלשון אמרינן דעתו היה לאסור לגבוה הואיל ואמרו בלשון נדר:
לשון אומות הוא. אכינויין דמתני' קאי דסבירא לי' לשונות נכרים הן שנודרים בלשונם כך:
כגון אלין ניוותאי. על שם העיר ובמס' שבת והרגו ניוותי אחד. והן קורין לחספא כספא וכן קונח קונס כמו קונם:
נראין הדברים. אנזיק נזיח דמתני' קאי הא דאיצטריך לאשמועינן שהן כינוי נזירות במקומות אחרים שאינם רגילים לדבר כן ואפ''ה כינוי הוי:
אבל במקום שקוראין לנזיר נזיק. שהן מדברים בל' עלגים ועמקי שפה:
כן אני אומר נזיר פסיליס לא יהא נזיר. בתמיה בשביל שהוא מדבר בל' נלעג לא יהא נזיר דאיצטריך התנא להשמיענו זה אלא ע''כ אפי' במקומות אחרים שאין קורין לנזיר כן מיירי ומשום כינוי נזירות היא. פסיליס היא נלעג לשון בפסיקתא בפסוק את מי אשלח שלחתי לעמוס והיו קורין אותו פסיליס:
מִיתְנֵי. שְׁבוּתָה שְׁקוּקָה. תַּנֵּי רִבִּי חִייָה. שְׁבוּקָה שְׁקוּעָה שְׁקוּרָה. נֶדֶר. דְּנָדַר בְּמוֹהִי בְּמוֹמֵי דְנָדַר מֹשֶׁה וַיּוֹאֵל מֹשֶׁה. רִבִּי יוֹנָה בָעֵי. וְלָמָּה לִינָן אָֽמְרִין בְּמוֹמֵי דְנָדַר שָׁאוּל וַיּוֹאֵל שָׁאוּל. יְמִינָא הֲרֵי זוֹ שְׁבוּעָה. שְׂמֹאלָא הֲרֵי זוֹ שְׁבוּעָה. אָמַר רִבִּי מִתַּנְיָה. דִּכְתִיב וַיָּרֶם יְמִינוֹ וּשְׂמֹאלוֹ לַשָּׁמַיִם וַיִּשָּׁבַע בְּחֵי הָעוֹלָם.
Traduction
– La Mishna parle des termes Shboutha, Shqouqa (corruptions de Sheboua’, serment). R. Hiya enseigne qu’il faut y joindre les appellations corrompues Shbouqa, Shqoua’, Shqouda. De même, il est question de vœu énoncé par la formule Mohi, par corruption de Momi, ou du serment formulé par Moïse, dont il est dit (Ex 2, 21): Moïse consentit à rester chez l’homme. Mais, demanda R. Yona, pourquoi ne pas dire qu’il s’agit d’une formule de serment analogue à celle dont s’est servi Saül, dont il est dit (1S 17, 39): Il ne voulut pas (24)Le sens habituel, dont l'exégèse se détourne ici, est: Saül essaya... marcher? (Question non résolue). – Si l’on dit ''que par ma droite ceci me soit interdit'', ou ''par la gauche'', ce sont des formules réelles de serment. C’est que, dit R. Mathnia, il est écrit (Dn, 12, 7): Il leva la main droite et la gauche vers le ciel, et jura par Celui qui vit éternellement.
Pnei Moshe non traduit
מיתני. כמו אנן מיתני ויש לגרוס כן כלומר אנו שונין במשנה אלו השנים שבותה שקוקה ותני ר''ח בברייתא והוסיף אלו שבוקה כו':
נדר דנדר במוהי. כלומר דמפרש הא דקתני במתני' נדר במוהי לא שאמר במוהי לחוד דלאו כלום הוא אלא שנשבע בשבועה שנשבע משה כדמפרש ואזיל במומי והוא לשון שבועה דנדר משה ובמוהי הוא כינוי למשה דמצינו שבועה גביה דכתיב ויואל משה והיינו דתנן נדר במוהי כלומר שצריך שיזכי' נדר שנדר משה וכן קאמר בבבלי עד דאמר במומתא דאמר מוהי:
ולמה. אין אנו אומרים דאם אמר בשבועה שנדר שאול נמי כינוי שבועה היא דהא ג''כ כתיב גביה ויואל שאול. ולא חש הש''ס לתרץ הקושיא דשאני התם דכתיב ויואל שאול את העם וממשה שפיר ילפינן על שבועת עצמו:
ימינא הרי זו שבועה. והאומר ימין ככר זה עלי אסור וכן שמאל ככר זה עלי:
וירם ימינו ושמאלו. וכתיב וישבע אבל בבבלי נזיר דף ג' ילוף לה דימין גופי' איקרי שבועה דכתיב נשבע ה' בימינו ונ''מ דלא מתפיס איניש במילתא דסמיך ליה כדאמר התם:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source