Vayedaber

Nedarim

Daf 26a

משנה: קוֹנָם יַיִן שֶׁאֵינִי טוֹעֵם הַיּוֹם אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא עַד שֶׁתֶּחְשַׁךְ. שַׁבָּת זוֹ אָסוּר בְּכָל הַשַּׁבָּת וְשַׁבָּת שֶׁעָֽבְרָה. חֹדֶשׁ זֶה אָסוּר בְּכָל הַחֹדֶשׁ וְרֹאשׁ חֹדֶשׁ שֶׁלָּבֹא. 26a שָׁנָה זוֹ אָסוּר בְּכָל הַשָּׁנָה וְרֹאשׁ הַשָּׁנָה לֶעָתִיד לָבוֹא. שָׁבוּעַ זֶה אָסוּר בְּכָל הַשָּׁבוּעַ וּשְׁבִיעִית שֶׁעָֽבְרָה. וְאִם אָמַר יוֹם אֶחָד שַׁבָּת אַחַת חֹדֶשׁ אֶחָד שָׁנָה אַחַת אָסוּר מִיּוֹם לְיוֹם.

Traduction

A celui qui s’interdit de goûter au vin en ce jour, le vin reste défendu jusqu’à la nuit. Si l’interdit porte sur la semaine, toute cette semaine la défense subsiste, y compris le Shabat suivant. S’il est interdit ''ce mois'', tout le mois sera défendu avec la néoménie qui suit. S’il est interdit ''l’année'', toute l’année sera défendue avec le prochain jour de nouvel-an. Si l’homme s’interdit une période de 7 ans, toute la septaine reste défendue, y compris la 7e année du repos agraire qui suit. Mais s’il spécifie: ''un jour'', ''une semaine'', ''un mois'', ''une année'', ''une septaine'', l’interdit est limité à la période indiquée.

Pnei Moshe non traduit

מתני' קונם יין שאיני טועם היום אינו אסור אלא עד שתחשך. דכיון דאמר היום לא משמע אלא עד שיגמר אותו יום דהיינו עד שתחשך:

שבת זו. היה עומד באמצע השבוע ואמר שבת זו אסור בכל ימי השבוע ושבת עצמו בכלל איסור של שבוע שעברה דכי אמר שבת זו דעתייהו על ימי החול הבאים ועל יום השבת:

חדש זה. היה עומד באמצע החודש ואמר חדש זה אסור עד תשלום החדש:

וראש חדש שלבא. אין ראש חדש מכלל ימי האיסור אלא להבא הוא נמנה ומותר ואפילו בשני ימים ראש חדש מותר ביום הראשון שהוא יום שלשים לשעבר משום דאינשי קרו ליה ריש ירחא:

שנה זו. אם עמד באמצע השנה ואמר שנה זו אסור עד תשלום השנה ומותר בראש השנה שהוא נמנה עם השנה העתידה לבא:

שבוע זה. היה עומד באמצע השמיטה ואמר שבוע זה אסור עד תשלום השמיטה והשביעית בכלל שמיטה שעברה:

ואם אמר יום אחד כו'. אם עומד באמצע היום ואמר יום אחד עלי אסור עד למחר כעת הזאת וכן אם עומד באמצע החדש ואמר חדש עלי אסור עד יום זה מחדש הבא וכן בשנה וכן בשמיטה:

הלכה: קוֹנָם יַיִן שֶׁאֵינִי טוֹעֵם הַיּוֹם כול'. הָא מִשֶּׁחֲשֵׁיכָה מוּתָּר. לֵית הָדָא פְלִיגָא עַל רִבִּי יוֹחָנָן. דְּרִבִּי יוֹחָנָן אָמַר. הִילְּכוּ בִנְדָרִים אַחַר לְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם. לֵית אוֹרְחֵיהּ דְּבַר נָשָׁא מֵימַר לְחַבְרֵיהּ בְּרוּמְשָׁא. לֹא טְעָמִית כְּלוּם רוּמְשִׁית. וְאָמַר. אֶתְמוֹל. אֱמוֹר דְּבַתְרָא וְהוּא פְלִיגָא. לֵית אוֹרְהֵיהּ דְּבַר נָשָׁא מֵימַר לְחַבְרֵיהּ בְּצַפְרָא. לֹא טְעָמִית כְּלוּם רוּמְשִׁית. מֵימוֹר. יוֹם דֵּין הוּא. לֵית הוּא פְלִיגָא. יוֹם זֶה מִשַּׁבָּת זוֹ וְשַׁבָּת זוֹ מִיּוֹם זֶה. יוֹם זֶה מֵהַיּוֹם. כְּמָאן דָּמַר. הִילְּכוּ בִנְדָרִים אַחַר לְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם. בְּרַם הָכָא כְּמָאן דָּמַר. הִילְּכוּ בִנְדָרִים אַחַר לְשׁוֹן תּוֹרָה. אָמַר רִבִּי יוֹנָה בוֹצְרַייָא. כֵּן אוֹרְחֵיהּ דְּבַר נָשָׁא מֵימַר לְחַבְרֵיהּ. סוֹבֵר לִי הָדֵין יוֹמָא.

Traduction

Puisque l’interdit se réfère à ''ce jour'', il est levé dès qu’il fait nuit. N’est-ce pas en opposition avec l’avis de R. Yohanan, qui dit qu’en fait de vœux on se règle selon le langage humain (d’après lequel la nuit suit le jour)? Lorsqu’un jour on a jeûné jusqu’à la nuit, ce n’est pas l’habitude de dire à son prochain n’avoir rien goûté, en cette nuit; mais on dira n’avoir rien goûté depuis la veille (donc, parfois, la nuit n’est pas comprise dans le jour précédent). -Ne peut-on pas lui opposer la fin de notre Mishna, où il est dit: si la formule d’interdit porte ''un jour'', celui-ci subsistera d’une durée à l’autre (24 heures), à partir de la veille (à l’encontre de l’usage de ne pas compter la nuit de la veille)? Ce n’est pas l’habitude, lorsqu’on n’a pas mangé toute la nuit, de dire le matin n’avoir rien goûté le soir; mais on dira n’avoir rien goûté ''ce jour'' (voilà pourquoi la nuit est comprise). -Mais n’y a-t-il pas une objection à tirer de ce même terme? En quoi diffère l’expression ''ce jour'' de cette autre ''telle semaine'', ou (à l’inverse) la ''semaine'' du ''jour'', et qu’importe de dire ''ce jour'' au lieu de ''aujourd’hui'', s’il est admis qu’en fait de vœux on s’en réfère au langage usuel des hommes? (Pour eux, tous ces termes ne reviennent-ils pas au même)? Or, notre Mishna ne partage-t-elle pas l’avis qui dit qu’en fait de vœux on se règle d’après le langage biblique (dont la journée de 24 heures commence la veille au soir)? -C’est qu’en effet, dit R. Yona de Boçra, quand les hommes disent d’ordinaire d’attendre un jour, ils entendent par là les 24 heures.

Pnei Moshe non traduit

גמ' הא משחשיכ' מותר. כשאמר היום ומקשה הש''ס לית הדא פליגא על ר' יוחנן דאמר בנדרים הלך אחר לשון בני האדם והא בלשון בני האדם הלילה הולכת אחר היום כדמפרש ואזיל:

לית אורחיה. וכי אין דרך בני אדם לומר לחבירו בערב לא טעמתי כלום היום לעת ערב:

ואמר אתמול. בתמיה כלומר וכי הוא אומר לו לא טעמתי אתמול שהרי הלילה מיום אחר הוא אלא רמשית אומר לו והיינו היום לעת ערב אלמא דבלשון בני אדם כשעומד בלילה אומר על היום שלפניו היום ולר' יוחנן אמאי מותר משחשיכה:

אמור דבתרה והוא פליגא. בתמיה כלומר דהדר מתמה על דמקשה מזה הלשון לר' יוחנן ומאי חזית דמקשת מזה אמור מזה הלשון אחר של בני האדם ולא פליגא על ר''י:

לית אורחיה. וכי אין דרך בן אדם לומר לחבירו בבוקר לא טעמתי כלום מערב:

מימור יום דין הוא. בתמיה וכי דעתו על זה היום ודאי אין דעתו אלא על הלילה שלפניו וא''כ מצינו ג''כ בלשון בני האדם היום הולך אחר הלילה:

לית הוא פליגא. כלומר דהדר מקשי ואכתי לית הוא פליגא על ר''י בתמיה והא ע''כ פליגא:

יום זה משבת זו. כלו' הרי האומר לחבירו יום זה משבוע זו או שבוע זו מיום זה תעשה לי הדבר פלוני:

יום זה מהיום. כלומר ודאי יום זה שאמר דעתו מהיום וגם הלילה בכלל ואכתי קשיא מתני' לר''י אמאי מותר משחשיכה דהא בלשון בני האדם גם הלילה בכלל:

כמ''ד. אלא ודאי כמ''ד הלכו בנדרים אחר לשון בני האדם יום זה כמהיום הוא ואסור משחשיכה ברם מתני' דהכא אתייא כמ''ד בריש פ''ו הלכו בנדרים אחר לשון תורה והיום הולך אחר הלילה כדכתיב ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד ומשחשיכה יום אחד הוא:

רב יונה בוצרייא אמר. דלא היא דאפילו כמ''ד אחר לשון בני האדם אתייא דכן אורחיה דבר נש לומר לחבריה:

סובר. המתן לי הדין יומא ודעתו עד שתחשך:

תַּמָּן תַּנִּינָן. עַד רֹאשׁ אֲדָר עַד רֹאשׁ אֲדָר הָרִאשׁוֹן. עַד סוֹף אֲדָר עַד סוֹף אֲדָר הָרִאשׁוֹן. הָדָא אָֽמְרָה. נִיסַן רֹאשׁ הַשָּׁנָה לִנְדָרִים. תִּשְׁרֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה לִנְדָרִים. שֶׁלֹּא תֹאמַר. יַעֲלֶה רֹאשׁ חֹדֶשׁ אֲדָר תַּחַת אֶלּוּל וִיהֵא מוּתָּר בְּאֶלּוּל. לְפוּם כֵּן צָרַךְ מֵימַר. אָסוּר בָּהּ וּבְעִיבּוּרָהּ.

Traduction

On a enseigné plus loin (§ 6): ''lorsque quelqu’un dit s’engager par vœu à ne pas goûter du vin cette année, et l’année est déclarée embolismique, l’interdit subsiste toute l’année et dans le mois supplémentaire. S’il dit: jusqu’au commencement du mois d’Adar, l’interdit subsistera seulement jusqu’au commencement du mois Adar I; de même, s’il a dit: jusqu’à la fin d’Adar, on n’entend par là que la fin d’Adar I''. -N’est-ce pas une preuve qu’en fait de vœux Nissan est supposé entre le commencement de l’année (173)Cf. J., (Rosh Hashana 1, 1), fin., sans quoi au cas où l’interdit se réfère à toute l’année il serait évident que le mois supplémentaire y est compris (comptant jusqu’à Tishri)? -Non, même en admettant qu’en Tishri l’année commence pour les vœux, il a fallu parler du mois embolismique, pour ne pas laisser croire qu’en raison du redoublement (par embolisme) du mois d’Adar, on serait par contre libéré du vœu dès le mois d’Eloul; c’est pourquoi la Mishna dit formellement: toute l’année l’interdit subsiste, ainsi qu’au mois supplémentaire- (174)Suit un passage traduit (Taanit 3, 13)..

Pnei Moshe non traduit

תמן תנינן. לקמן בפרקין עד ראש אדר כו' ומרישא דמתני' קא דייק דתנן קונם יין שאיני טועם לשנה נתעברה השנה אסור בה ובעיבורה וקס''ד דה''ק אסור כל השנה עם חדש העיבור ועד ניסן והיינו דקתני התם בתריה עד ראש אדר כלו' אם אמר בפירוש עד ראש אדר אינו אסור אלא עד ראש אדר הראשון והיינו דקמתמה הדא אמרה ניסן ר''ה לנדרים דאינו אסור אלא עד כלות חדש העיבור בתמיה והא אנן קיי''ל דתשרי ר''ה לנדרים:

תשרי ר''ה לנדרים. כלומר לעולם תשרי ר''ה הוא לנדרים והא דקאמר אסור בה ובעיבורה לאו שלא אסור אלא בה ובעיבורה קאמר אלא שלא תאמר יעלה אדר השני תחת אלול ויהא מותר באלול דהא שנה קאמר וסתם שנה י''ב חדש:

לפום כן צריך מימר. דאסור אף בעיבורה ולעולם אסור עד ר''ה דתשרי ר''ה לנדרי':

אִם אָמַר יוֹם אֶחָד שַׁבָּת אַחַת חֹדֶשׁ אֶחָד שָׁנָה אַחַת שָּׁבוּעַ אֶחָד אָסוּר מִיּוֹם לְיוֹם. מֵעֵת לְעֵת. תַּנֵּי מֵעֵת לְעֵת.

Traduction

vide

Pnei Moshe non traduit

אמר כו' מיום ליום מעת לעת. כלומר דמפרש מיום ליום דקתני היינו מעת לעת ואם עמד באמצע היום אסור למחרת עד אותו זמן שעמד בשעה שנדר:

תני. בברייתא בהדיא מעת לעת:

Nedarim

Daf 26b

משנה: עַד הַפֶּסַח אָסוּר עַד שֶׁיַּגִּיעַ עַד שֶׁיְּהֵא אָסוּר עַד שֶׁיֵּצֵא. עַד לִפְנֵי הַפֶּסַח רִבִּי מֵאִיר אוֹמֵר עַד שֶׁיַּגִּיעַ. רִבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר עַד שֶׁיֵּצֵא.

Traduction

Si dans l’expression d’interdit par vœu, il est dit ''jusqu’à Pâques'', la défense va jusqu’à l’arrivée de cette fête (exclusivement). S’il est dit: ''jusqu’à ce que la fête soit (là)'', l’interdit subsiste, jusqu’à l’issue de cette fête. S’il est dit: ''jusqu’en présence de Pâques'', l’interdit subsiste, selon R. Meir, jusqu’à l’arrivée de la fête (exclusivement); selon R. Yossé, il subsiste jusqu’à l’issue de la fête.

Pnei Moshe non traduit

מתני' עד הפסח אסור עד שיגיע. דבלשון בני אדם משמע עד ולא עד בכלל:

עד שיהא אסור עד שיצא. דמשמע עד שיהא כולו:

עד לפני הפסח ר' מאיר אומר אסור עד שיגיע. משום דיש במשמעות זה שלשה ענינים איכא למימר עד לפני ימים הראשונים דהיינו עד שיגיע ואיכא למימר עד לפני הימים אחרונים ויהיה מותר בימים אחרונים ואיכא למימר עד לפני הפסח עד שיצא וקאמר ר' מאיר עד שיגיע משום דקסבר לא מעייל איניש נפשיה לספיקא ודבר מבורר קאמר עד שיגיע:

ר' יוסי אומר עד שיצא. דקסבר מעייל איניש נפשיה לספיקא ולמאי דמפכינן בגמרא דר' מאיר לדר' יוסי הלכה כרבי יוסי ואסור עד שיגיע:

רִבִּי אָחָא רִבִּי אַבָּהוּ בְשֵׁם רִבִּי יוֹסֵי בֶן חֲנִינָה. אָסוּר לְאָדָם לְהִתְעַנּוֹת עַד שֵׁשׁ שָׁעוֹת בַּשַּׁבָּת. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי. מַתְנִיתָא אָֽמְרָה כֵן. הָיוּ מִתְעַנִּין וְיָֽרְדוּ לָהֶן גְּשָׁמִים. קוֹדֶם חַצּוֹת לֹא יַשְׁלִימוּ. 26b עַד כְּדוֹן צַפְרָא הוּא. אַחַר חַצּוֹת יַשְׁלִימוּ. שֶׁכְּבָר עָבַר רוּבּוֹ שֶׁלַּיּוֹם בִּקְדוּשָׁה.

Traduction

vide

Pnei Moshe non traduit

אסור לאדם להתענות עד ו' שעות בשבת. איידי דאיירי בנדר שבת נקט לה להאי סוגיא הכא:

מתניתא אמרה כן. סוף פרק ג' דתענית היו מתענין בשביל הגשמים וירדו להם קודם חצות לא ישלימו כדמפרש טעמא עד כדון צפרא הוא ולא חל התענית:

אחר חצות ישלימו שכבר עבר רובו של יום בקדושה. בתענית אלמא דעד חצות יום מיחשב כתענית והילכך אין מתענין עד חצות בשבת:

מִילְתֵיהּ דְּרִבִּי יוֹחָנָן אָֽמְרָה. מִתְעַנִּין שָׁעוֹת. דְּרִבִּי יוֹחָנָן אָמַר. הַרְאֵינִי בְּתַעֲנִיתִי עַד דְּחָסַל פִּירְקִי. עַד דְּנֶיחְסַל פַּרָשָׁתִי. מִילְתֵיהּ דְּרִבִּי יוֹנָה אָֽמְרָה. מִתְעַנִּין שָׁעוֹת. רִבִּי יוֹנָה הֲוָה בְצוֹר וְשָׁמַע דִּדְמָךְ בְּרֵיהּ דְּרִבִּי יוֹסֵי. אַף עַל גַּב דְּאָכַל גּוּבְנָה וְשָׁתָה מַיָא אַסְקֵיהּ צוֹם כָּל הַהוּא יוֹמָא. מִילְתֵיהּ דְּרַב אָֽמְרָה. מִתְעַנִּין שָׁעוֹת. דְּרַב אָמַר. לוֹוֶה אָדָם תַּעֲנִיתוֹ וּפוֹרֵעַ. אָמַר לֵיהּ שְׁמוּאֵל. וְכִי נֵדֶר הוּא זֶה. נָדַר לְהִתְעַנּוֹת וְשָׁכַח וְאָכַל כְּזַיִת אִיבֵּד תַּעֲנִיתוֹ. רִבִּי בָּא בְשֵׁם רַבָּנִין דְּתַמָּן. וְהוּא שֶׁאָמַר יוֹם סְתָם. הָא אִם אָמַר יוֹם זֶה מִתְעַנֶּה וּמַשְׁלִים. לֹא אָמַר אֶלָּא אָכַל. הָא טָעַם לֹא. רִבִּי בָּא חֲסִידָא בְשֵׁם רִבִּי זְעִירָא. הָדָא מַטְעַמִּיתָה אֵין בָּהּ לֹא מִשּׁוּם בְּרָכָה וְלֹא מִשּׁוּם גֶּזֶל וְלֹא מִשּׁוּם דְּמַאי וְלֹא מִשּׁוּם הֶפְסֵק תַּעֲנִית.

Traduction

On sait que l’on peut s’imposer un jeûne de quelques heures, selon l’avis formulé par R. Yohanan, qui disait: je me mets en jeûne jusqu’à la fin de mon chapitre, ou de la section en lecture. De même, on sait qu’il est possible de s’imposer un jeûne de quelques heures par ce qui survint à R. Yôna: Il était à Tyr (175)J., (Moed Qatan 3, 7). lorsqu’il apprit la mort du fils de R. Yossé; bien qu’il eût déjà mangé du fromage et bu de l’eau, il termina ce jour à l’état de jeûne. De même, on sait la possibilité de jeûner quelques heures, puisque Rav dit qu’en cas d’indisposition ne permettant pas d’achever la journée en jeûne, on peut reporter à une autre journée la partie restant due. -Non, lui dit Samuel, le vœu ne saurait avoir d’effet divisible en 2 parts (176)On ne saurait parfaire en un autre jour le jeûne qu'il a été impossible d'achever.. Si quelqu’un, ayant fait vœu de jeûner, l’oublie et mange l’équivalent d’une olive, il perd l’effet de ce jeûne (interrompu), et il devra le remplacer une autre fois. Toutefois, dit R. Aba au nom des rabbins de là-bas (Babylone), c’est vrai lorsque le vœu de jeûner a formulé vaguement la durée d’un jour; mais si le vœu a précisé ''ce jour'', on achèvera la journée à l’état de jeûne (sans la reporter à une autre fois); et même au premier cas le jeûne n’est perdu (et n’est à recommencer) que si l’on a vraiment mangé; mais si l’on y a seulement goûté (sans rien avaler), cela ne compte pas. De même, dit R. Aba Hasida au nom de R. Zeira, l’acte de goûter n’entraîne pas le devoir de réciter une bénédiction, ni le crime de vol, ni le péché de manger des fruits non rédimés, et ce n’est pas une interruption de jeûne.

Pnei Moshe non traduit

מילתי' דר''י. שמענו מדר''י דמתענין לשעות שמקבלין התענית אפילו לשעות דר' יוחנן הוה רגיל לומר הריני בתענית עד שאסיים פירקי או הפרשה וקרי ליה תענית:

מילתיה. וכן שמענו מדר' יונה ששמע שנפטר בנו של רבי יוסי ואע''ג דכבר אכל גבינה ושתה השלים לתענית כל היום ונחשב לו לתענית:

לווה אדם תעניתו ופורע. כלומר אם מתענה ואינו יכול להשלים תעניתו לווה תעניתו וחשיב היום בכלל תענית אף על פי שאכל כיון שמקצתו התענה עד שלא נמלך ללות אלמא מתענין לשעות ומיהו חייב לפורעו כיון שיום שלם קיבל עליו:

וכי נדר הוא זה. שצריך לפרעו דהא לא קיבל עליו אלא לצעורי נפשיה אי מצי ואי לא לא ולא דמי לשאר נדר שצריך להשלים נדרו. וזה כלישנא קמא בבבלי תענית שם:

איבד תעניתו. משום שיכול להתענות יום אחר תחתיו דקי''ל כרב דלוה ופורע:

והוא שאמר יום סתם. ואז יכול להתענות ליום אחר אבל אם אמר יום זה שוב אינו יכול ללות תעניתו ולפיכך משלים תעניתו היום אף על פי שאכל כזית:

לא אמר. ולא אמרן דאיבד תעניתו אלא כשאכל הא טעם ולא בלע לא כלום הוא:

לא משום ברכה. אין צריך לברך כשהוא טועם בלבד ואין בה משום גזל כו':

יָחִיד שֶׁגָּזַר עָלָיו תַּעֲנִית אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה מִשֶּׁחֲשֵׁיכָה. וְאִם אָמַר. בְּתַעֲנִית צִיבּוּר. אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה מִבְּעוֹד יוֹם. נָדַר לְהִתְעַנּוֹת וְנִמְצְאוּ יָמִים טוֹבִים וְשַׁבָּתוֹת. לוֹקֶה וְאֵינוֹ צָרִיךְ הֵיתֵר חָכָם. נָדַר לְהִתְעַנּוֹת וְנִמְצְאוּ יָמִים הַכְּתוּבִין בִּמְגִילַּת תַּעֲנִית. רִבִּי חִזְקִיָּה רִבִּי יוּדָן רִבִּי יִרְמְיָה בְשֵׁם רִבִּי חִייָה בַּר בָּא. חַד אָמַר. מִתְעַנֶּה וְאֵינוֹ מַשְׁלִים. וָחָרָנָה אָמַר. לוֹקֶה וְאֵינוֹ צָרִיךְ הֵיתֵר חָכָם. הָדָא דְאַתְּ אֲמַר עַד שֶׁלֹּא בָֽטְלָה מְגִילַּת תַּעֲנִית. אֲבָל מִשֶּׁבָּֽטְלָה מְגִילַּת תַּעֲנִית בָּֽטְלוּ כָל אֵילּוּ. רִבִּי חֲנַניָה וְרִבִּי יוֹחָנָן תְּרֵיהוֹן אָֽמְרֵי. בָּֽטְלָה מְגִילַּת תַּעֲנִית. רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר. בָּֽטְלָה מְגִילַּת תַּעֲנִית. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן. אֶמֶשׁ הָיִיתִי יוֹשֵׁב וְשׁוֹנֶה מַעֲשֶׂה שֶׁגָּֽזְרוּ תַעֲנִית בַּחֲנוּכָּה בְלוֹד. וְאָעַל רִבִּי אֱלִיעֶזֶר וְסִיפֵּר וְרִבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרָחַץ. אָמַר לָהֶן רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ. צְאוּ וְהִתְעַנּוּ עַל מַה שֶׁהִתְעַנִּיתֶם. וְאַתְּ אֲמַר. בָּֽטְלָה מְגִילַּת תַּעֲנִית. אָמַר רִבִּי אַבָּא. אַף עַל גַּב דְּתֵמַר בָּֽטְלָה מְגִילַּת תַּעֲנִית. חֲנוּכָּה וּפוּרִים לֹא בָֽטְלוּ. מִילֵּיהוֹן דְּרַבָּנִין אָֽמְרִין. בָּֽטְלָה מְגִילַּת תַּעֲנִית. רִבִּי יוֹנָתָן צִייֵם כָּל עֲרוֹבַת רֹאשׁ הַשָּׁנָה. רִבִּי אָבִין צִייֵם כָּל עֲרוֹבַת סוּכּוֹת. רִבִּי זְעוּרָא צִייֵם תְּלַת מָאוָון דְּצוֹמִין. וְאִית דְּאָֽמְרֵי. תִּשְׁעַת מָאוָון דְּצוֹמִין. וְלֹא חָשׁ עַל מְגִילַּת תַּעֲנִית. רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא מְפַקֵּד לְסַפְרָייָא. אִין אָתַת אִיתָא מִישְׁאֲלִינְכוֹן. אֵימְרוּן לָהּ. בַּכֹּל מִתְעַנִּין חוּץ מִשַּׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים וְרָאשֵׁי חֳדָשִׁים וְחוֹלוֹ שֶׁלַּמּוֹעֵד וַחֲנוּכָּה וּפוּרִים.

Traduction

Si un particulier s’engage par vœu à jeûner, il pourra encore manger et boire la nuit (la veille au soir); mais s’il s’est engagé pour un jeûne public, il devra (à l’instar de celui-ci) cesser de manger dès la fin du jour précédent. Si quelqu’un s’est engagé à jeûner un certain nombre de jours, et dans l’intervalle il y a des fêtes ou un Shabat, il sera passible de la peine des coups de lanière (pour avoir énoncé un vœu irréalisable), et il n’est pas besoin de libération par l’intervention d’un sage (le vœu est nul). Sur le vœu que quelqu’un aurait fait de jeûner certains jours qui sont inscrits dans la Megilat Taanit (177)'''''' Rouleau des jeûnes '''' (interdits), série des jours commémoratifs de demi-fêtes, pendant lesquels le jeûne est défendu. V. t. 6, p. 161.'', R. Hiskia, R. Judan, R. Jérémie au nom de R. Hiya b. Aba, expriment des avis divers: d’après l’un, un tel homme devra jeûner une partie de la journée sans l’achever (de façon à suivre en partie les deux prescriptions opposées entre elles); d’après l’autre, il sera passible des coups de lanière (pour vœu irréalisable), et il n’est pas besoin de l’intervention d’un sage pour l’annuler (cela va de soi) – (178)Suit une page traduite en (Taanit 2, 13) (ibid. p. 163)..

Pnei Moshe non traduit

משחשיכה. קודם יום התענית ואינו צריך להפסיק מבעוד יום:

ואם אמר. בפירוש שקיבל עליו בחומר תענית צבור צריך להפסיק מבעוד יום:

נדר להתענות. זמן ידוע ונמצאו בו שבתות ויו''ט לוקה על נדרו ואוכל וא''צ היתר חכם דממילא בטל:

חד אמר מתענה. באותן ימים הכתובים במגילת תענית הואיל ומדרבנן הוא שלא להתענות בהן אבל א''צ להשלים:

וחרנה אמר. אף באלו לוקה משום נדרו וא''צ היתר חכם:

אמר רבי אבא. לאו ראיה מחנוכה שאע''פ דאת אמר בטלה מגלת תענית בחנוכה ופורים לא בטלו. והכי מסיק לה בבבלי דר''ה דף י''ט:

מיליהון דרבנין. דלקמן ר' יונתן ור' אבין שצמו באלו הימים ש''מ בטלה מגילת תענית שאף הן כתובים במגילת תענית וכן ר''ז צם ג' מאות צומין כו' ולא חש אם ארעו בהן ימים של מגילת תענית:

מפקד. למלמדי תינוקות אם תבוא אשה לשאול אתכם אם תתענה:

בכל. בכל ימי מגילת תענית מתענין:

ובחנוכה ופורים. שלא בטלו:

Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source