משנה: שְׁנֵי נְזִירִין שֶׁאָמַר לָהֶן אֶחָד רָאִיתִי אֶחָד מִכֶּם שֶׁנִּיטְמָא וְאֵינִי יוֹדֵעַ אֵי זֶה מִכֶּם מְבִיאִין קָרְבַּן טוּמְאָה וְקָרְבַּן טַהֲרָה וְאוֹמֵר אִם אֲנִי הוּא הַטָּמֵא קָרְבַּן טוּמְאָה שֶׁלִּי וְקָרְבַּן טַהֲרָה שֶׁלָּךְ. וְאִם אֲנִי הוּא הַטָּהוֹר קָרְבַּן טַהֲרָה שֶׁלִּי וְקָרְבַּן טוּמְאָה שֶׁלָּךְ. וְסוֹפְרִין שְׁלֹשִׁים יוֹם וּמְבִיאִין קָרְבַּן טַהֲרָה. וְאוֹמֵר אִם אֲנִי הוּא טָמֵא קָרְבַּן טוּמְאָה שֶׁלִּי וְקָרְבַּן טַהֲרָה שֶׁלָּךְ. וְזֶה קָרְבַּן טַהֲרָתִי. וְאִם אֲנִי הוּא הַטָּהוֹר קָרְבַּן טַהֲרָה שֶׁלִּי וְקָרְבַּן טוּמְאָה שֶׁלָּךְ. וְזֶה קָרְבַּן טַהֲרָתָךְ. מֵת אֶחָד מֵהֶן אָמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ יְבַקֵּשׁ אֶחָד מִן הַשּׁוּק וְיִדּוֹר כְּנֶגְדּוֹ נָזִיר וְאוֹמֵר אִם טָמֵא הָיִיתִי הֲרֵי אַתָּה נָזִיר מִיָּד וְאִם טָהוֹר הָיִיתִי הֲרֵי אַתָּה נָזִיר אַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם. וְסוֹפְרִים שֶׁלֹשִׁים יוֹם וּמְבִיאִין קָרְבַּן טוּמְאָה וְקָרְבַּן טַהֲרָה. וְאוֹמֵר אִם אֲנִי הוּא הַטָּמֵא קָרְבַּן טוּמְאָה שֶׁלִּי וְקָרְבַּן טַהֲרָה שֶׁלָּךְ וְאִם אֲנִי הוּא הַטָּהוֹר קָרְבַּן טַהֲרָה שֶׁלִּי וְקָרְבַּן טוּמְאָה בְסָפֵק. וְסוֹפְרִים שְׁלֹשִׁים יוֹם וּמְבִיאִין קָרְבַּן טַהֲרָה. וְאוֹמֵר אִם אֲנִי הוּא טָמֵא קָרְבַּן טוּמְאָה שֶׁלִּי וְקָרְבַּן טַהֲרָה שֶׁלָּךְ וְזֶה קָרְבַּן טַהֲרָתִי וְאִם אֲנִי הוּא טָהוֹר קָרְבַּן טַהֲרָה שֶׁלִּי וְקָרְבַּן טוּמְאָה בְסָפֵק וְזֶה קָרְבַּן טַהֲרָתָךְ. אָמַר לוֹ בֶּן זוֹמָא וּמִי שׁוֹמֵעַ לוֹ שֶׁיִּדּוֹר כְּנֶדְדּוֹ. אֵלָּא מֵבִיא חַטַּאת הָעוֹף וְעוֹלַת בְּהֵמָה וְאוֹמֵר אִם טָמֵא הָיִיתִי הַחַטָּאת מֵחוֹבָתִי וְהָעוֹלָה נְדָבָה. וְאִם טָהוֹר הָיִיתִי הָעוֹלָה מֵחוֹבָתִי וְהַחַטָּאת בְּסָפֵק וְסוֹפֵר שֶׁלֹשִׁים יוֹם וּמֵבִיא קָרְבַּן טוּמְאָה וְקָרְבַּן קָרְבַּן טַהֲרָה. וְאוֹמֵר אִם טָמֵא הָיִיתִי הָעוֹלָה רִאשׁוֹנָה נְדָבָה וְזוֹ חוֹבָה. וְאִם טָהוֹר הָיִיתִי הָעוֹלָה רִאשׁוֹנָה חוֹבָה וְזוֹ נְדָבָה וְזֶה שְׁאָר קָרְבָּנִי. אָמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ נִמצָא זֶה מֵבִיא קָרְבְּנוֹתָיו חֲצָיִים. אֲבָל הוֹדוּ חֲכָמִים לְדִבְרֵי בֶן זוֹמָא.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
אבל הודו חכמים לדברי בן זומא. דמה בכך ואין לחוש אם מביא הוא קרבנותיו לחצאין והלכה כבן זומא:
נמצא. אתה אומר שאם טהור היה שמביא קרבנותיו לחצאים שהרי בתגלחת הראשונה הביא קרבן עולת בהמה ועכשיו מביא חטאת והשלמים:
ואומר אם טמא הייתי העולה ראשונה נדבה וזו חובה עם שאר קרבנותיי ואם טהור אני הרי העולה ראשונה חובה וזו נדבה ואלו שאר קרבנותיו:
ואומר אם טמא הייתי החטאת מחובתי. של קרבן טומאה ועולה זו לנדבה דנזיר טמא לא מייתי עולת בהמה ואם טהור אני העולה זו מחובתי והחטאת בספק ואינה נאכלת וחוזר וסופר שלשים יום ומביא קרבן נזירות טהרה בלבד החטאת והעולה והשלמים:
מי שומע לו. לזה שידור כנגדו בנזיר אלא משלים נזירותו ויביא חטאת העוף בספק שהיא באה על ספק טומאה ועולת בהמה מקרבן נזירות טהרה עמה ושאר קרבנות אינו צריך להביא לאלתר שהרי עדיין אסור לשתות ביין ולהטמא למתים עד לאחר שלשים יום השניים:
ואומר אם אני. שהייתי טמא וקרבן טומאה היה שלי וקרבן טהרה היה שלך זה של עכשיו קרבן טהרתי ואם אני הוא הטהור ואותו שמת היה טמא וקרבן טהרה היה שלי וקרבן טומאה היה בספק הרי זה קרבן טהרתך ומכאן ואילך מותרין ביין ולהטמא למתים:
וסופרין שלשים. מעכשיו ומביאין קרבן טומאה וקרבן טהרה בשותפות ויאמר לאותו שהביא מן השוק אם אני הוא הטמא הרי קרבן הטומאה שלי וקרבן טהרה שלך ואם אני הוא הטהור ועדיין לא חלה עליך נזירות עד לאחר שלשים הרי קרבן טהרה שלי וקרבן טומאה בספק וחטאת העוף שמביא על הספק אינה נאכל' ועדיין אסורין לשתות ביין עד שחוזרין וסופרין שלשים ומביאין קרבן טהרה בשותפות:
יבקש אחד מן השוק. שידור כנגדו להיות נזיר כמו זה שמת ויאמר לו אם טמא הייתי הרי אתה נזיר מיד ולאחר שלשים יום מותר אתה לגלח ולשתות ביין ואם טהור הייתי וחבירי טמא הרי אתה נזיר לאחר שלשים יום:
ואומר. אחד מהן אם אני הוא הטמא קרבן טומא' שנעשה כבר שלי וקרבן טהרה שנעשה כבר שלך וזה קרבן טהרתי ואם אני כו' ומעכשיו מותרין לשתות ביין ולהטמא למתים:
וסופרין שלשים יום. וכגון שנדרו שניהם נזירות ביחד לסתם נזירות או שנדרו שניהם ביחד ופירשו נזירותם לזמן קצוב חוזרין ומונים הזמן הקצוב לנזירותם ומפרישין קרבן טהרה בשותפות:
מביאים קרבן טומאה וקרבן טהרה. בשותפות לאחר שמנו לנזירותן וגלחו ואומר אחד מהן אם אני הוא וכו' ועדיין אינם מותרין לשתות ביין לפי שכל אחד מהן בספק נזיר טמא הוא ותגלחתו שגלח תגלחת טומא' היתה אלא חוזרין וסופרין ל' יום:
מתני' שני נזירין שאמר להן אחד ראיתי אחד מכם שנטמא. ומיירי שהן שותקין כדאמר בגמרא דאי במכחישין אותו עד אחד בהכחשה לאו כלום הוא:
אָמַר רִבִּי אִילָא. הוּא עַצְמוֹ שֶׁנָּגַע בַּמֵּת חַייָב. אָֽמְרָהּ וְאָמַר טַעֲמָהּ. אֲשֶׁר יִטְמָא. בְּטוּמְאַת אִישׁ הוּא. וְהוּא שְׁלִישִׁי. כִּדְאָמַר רִבִּי אָבוּן בַּר חִייָה. בְּטוּמְאַת אִישׁ בְּאִישׁ אָדָם חַייָב עַל טוּמְאַת מִקְדָּשׁ. הָתִיבוֹן. הֲרֵי כֵלִים נוֹגְעִין בַּמֵּת וְאָדָם בַּכֵּלִים וְכֵלִים בָּאָדָם. בְּטוּמְאַת אִישׁ בְּאִישׁ וְלֹא בְטוּמְאַת אָדָם בְּכֵלִים. רִבִּי זְרִיקָא בְשֵׁם רַב הַמְנוּנָא. תַּנַּיי תַּמָּן פְּלִיג עַל רִבִּי אִילָא. כֵּלִי שֶׁחֶצְיוֹ מִן הָאֲדָמָה הַחֶלְמָה וְחֶצְיוֹ מִן הַגְּלָלִים אֵין חַייָבִין עָלָיו עַל בִּיאַת הַמִּקְדָּשׁ. מִפְּנֵי שֶׁחֶצְייוֹ מִן הָאֲדָמָה וְחֶצְיוֹ מִן הַגְּלָלִים. אֲבָל אִם הָיָה כוּלּוֹ מִן הָאֲדָמָה חַייָב. מָנוֹ חַייָב. לֹא הַנּוֹגֵעַ. לֹא שֵׁינִי שֶׁנָּגַע בָּרִאשׁוֹן הוּא. אָמַר רִבִּי פִינְחָס קוֹמֵי רִבִּי יוֹסֵי. תִּיפְתָּר בְּשֶׁזְּרָקוֹ. אָמַר לֵיהּ. אִין בְּשֶׁזְּרָקוֹ. בְּדָא תַנֵּי. עַל רְחִיצַת גּוּפוֹ עָנוּשׁ כָּרֵת וְעַל כִּיבּוּס בְּגָדָיו בָּאַרְבָּעִים. מִשֵּׁם מַכְנִיס כֵּלִים טְמֵאִים בַּמִּקְדָּשׁ. אָמַר רִבִּי לָֽעְזָר בֵּירִבִּי יוֹסֵי קוֹמֵי רִבִּי יוֹסֵי. אוֹף אֲנָן תַּנִּינָן. הָדָא מְסַייעָא לְהָדֵין תַּנָּייָא קַדְמִייָא דְתַנֵּי. רִבִּי אֶלְעָזָר אָמַר מִשּׁוּם רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ. כָּל טוּמְאָה מִן הַמֵּת שֶׁהַנָּזִיר מְגַלֵּחַ עָלֶיהָ חַייָבִין עָלֶיהָ עַל בִּיאַת מִקְדָּשׁ. וְכָל טוּמְאָה מִן הַמֵּת שֶׁאֵין הַנָּזִיר מְגַלֵּחַ עָלֶיהָ אֵין חַייָבִין עָלֶיהָ עַל בִּיאַת הַמִּקְדָּשׁ. רִאשׁוֹן שֶׁהַנָּזִיר מְגַלֵּחַ עָלָיו חַייָבִין עָלָיו עַל בִּיאַת מִקְדָּשׁ. שֵׁינִי שֶׁאֵין הַנָּזִיר מְגַלֵּחַ עָלָיו אֵין חַייָבִין עָלָיו עַל בִּיאַת הַמִּקְדָּשׁ. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן. לַטּוּמְאוֹת הַפּוֹרְשׁוֹת מִן הַמֵּת נִצְרְכָה. רְבִיעִית דָּם רוֹבַע עֲצָמוֹת שֶׁאֵין הַנָּזִיר מְגַלֵּחַ עֲלֵיהֶן אֵין חַייָב עֲלֵיהֶן עַל בִּיאַת מִקְדָּשׁ. חֲצִי לוֹג דָם וַחֲצִי קַב עֲצָמוֹת שֶׁהַנָּזִיר מְגַלֵּחַ עֲלֵיהֶן חַייָבִין עֲלֵיהֶן עַל בִּיאַת הַמִּקְדָּשׁ. אָמַר רִבִּי יִרְמְיָה. הֲוִינָן סָֽבְרִין מֵימַר. מַה פְלִיגֵי. לְקָרְבָּן. 38b אֲבָל לְמַלְקוּת לוֹקִין אֲפִילוּ עַל הַשְּׁלִישִי אֲפִילוּ עַל הָרְבִיעִי. תַּנֵּי רִבִּי יוֹסֵי צַיידָנָייָה קוֹמֵי רִבִּי יִרְמְיָה וּפְלִיג עֲלֵיהּ רִבִּי יִרְמְיָה. כָּל טוּמְאָה מִן הַמֵּת שֶׁהַנָּזִיר מְגַלֵּחַ עָלֶיהָ חַייָבִין עָלֶיהָ עַל בִּיאַת הַמִּקְדָּשׁ. וְכָל טוּמְאָה מִן הַמֵּת שֶׁאֵין הַנָּזִיר מְגַלֵּחַ עָלֶיהָ אֵין חַייָבִין עָלֶיהָ עַל בִּיאַת הַמִּקְדָּשׁ. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי בֵּירִבִּי בּוּן רִבִּי יַנַּאי רִבִּי יוֹחָנָן. לַטֻּמְאוֹת הַפּוֹרְשׁוֹת מִן הַמֵּת נִצְרְכָה. רְבִיעִית דָּם רוֹבַע עֲצָמוֹת שֶׁאֵין הַנָּזִיר מְגַלֵּחַ עֲלֵיהֶן אֵין חַייָבִין עֲלֵיהֶן. חֲצִי לוֹג דָם וַחֲצִי קַב עֲצָמוֹת שֶׁהַנָּזִיר מְגַלֵּחַ עֲלֵיהֶו לוֹקִין עֲלֵיהֶן.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
סליק פירקא בס''ד
אמר רבי יוסי בר בון. דממתני' לא תיקשי מידי שהרי רבי ינאי ורבי יוחנן בעצמן פירשו דהאי כללא לענין טומאות הפורשות מן המת אמרו ולא לטומאת נגיעה דלא איתמר בהאי כללא:
ופליג על רבי ירמיה. שהרי שנינו כל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה אין חייבין עליה ומשמע שאין חייבין עליה כלל לא קרבן ולא מלקות:
וחצי לוג עצמות. לאו דוקא אלא חצי קב:
הוינן סברי מימר מה פליגי. רבי יוחנן ורבי אילא לענין השני הבא מטומאת אדם בכלים אלא בקרבן אם נכנס למקדש בשוגג אבל במזיד ולמלקות לוקין אפילו על השלישי אפילו על הרביעי לנגיעה דעדיין ראשון לטומאה מקרי כשהנגיעות ע''י כלים שנטמאו במת הן וכדקתני במתני' דאהלות דלעיל:
אמר רבי אילא הוא עצמו שנגע במת חייב. ה''פ לאו דרבי אילא קאמר דדוקא הנוגע במת הוא דחייב על ביאת מקדש אבל אדם הנוגע בו פטור דהא ליתא דהא טמא מן התורה הוא דכתיב וכל אשר יגע בו הטמא יטמא ועוד דלפי זה לא שייכא הא דלקמיה אלא דה''ק הא דמחייב הטעון חיטוי לאדם הנוגע בו על ביאת מקדש דוקא אם הוא עצמו שנגע במת ולאפוקי אם הם כלים הנוגעים במת שוב אין אדם הנוגע בהן חייב על ביאת המקדש אע''פ שהוא שני לנגיעה ופליג על ר' יוחנן דמחייב לעולם להשני לנגיעה ואפילו הוא מחמת כלים כדלעיל:
אמרה ואמר טעמא. רבי אילא אמרה למילתיה והוא בעצמו פירש הטעם דכתיב ואיש אשר יטמא בטומאת איש הוא דמשתעי קרא דוקא אם איש נטמא במת מטמא לאדם הנוגע בו לחייבו על ביאת מקדש:
ופריך והוא שלישי. כלומר אם בטומאת איש נימא נמי אם נטמא באיש שנטמא בכלי שנגע במת דנמי טומאת איש היא דמאי שנא איש אשר נטמא במת הוא אב הטומאה ומאי שנא איש אשר נטמא בכלי שנטמא במת נמי אב הטומאה הוא ומעתה נרבה אפי שלישי לנגיעה דטומאת איש מיקריא:
כדאמר רבי אבון בר חייה. כלומר דמשני דרבי אילא נמי מדייק הכתוב כרבי אבון אבל לא כטעמיה דאלו רבי אבון לפרושי מילתיה דרבי יוחנן קאמר ולמעט השלישי לנגיעה אבל השנים הראשונים לעולם חייבין ואפי' נגע בכלים שנגעו במת כדפרישית לעיל ורבי אילא ה''ק דקרא לא איירי כלל בטומאת איש בכלים ואפי' הוא שני לנגיעה אלא בטומאת איש באיש דוקא דבזה השני נמי חייב אבל אם נגע בכלים שנגעו במת פטור:
תניי תמן. בתוספתא דכלים פליג על רבי אילא כלי שחציו מן החלמא גריס התם והכי איתא שם החלמא והגללים שטרפן זה בזה ועשה מהן כלים חלמא הוא טיט הדבוק בלובן ביצה מלשון אם יש טעם בריר חלמות והוא מקבל טומאה כדין כלי חרס והגללים אין מקבלין טומאה אם רוב מן הטמא טמא ואם רוב מן הטהור טהור מחצה על מחצה ר''א אומר שורפין עליו את התרומה ואין חייבין עליהן על טומאת מקדש וקדשיו. ומדייק הש''ס טעמא מפני שחציו מן האדמה אבל אם היה כולו חייב ומנו חייב לא הנוגע הוא דחייב דודאי על הנוגע באלו כלים שנגעו במת קאמר דחייב על ביאת מקדש וקשיא על רבי אילא לאו שני שנגע בראשון הוא ע''י כלים ואפ''ה קתני דחייב:
תיפתר בשזרקו. אדם שזרק הכלים עצמן למקדש הוא דחייב:
אי בשזרקו בדא תניי. בת''כ בהאי פרשתא על רחיצת גופו ענוש כרת ועל כיבוס בגדיו בארבעים וקס''ד דה''ק אם אדם טמא נכנס למקד' קודם שטבל חייב על גופו כרת ועל בגדיו שהכניסן עמו חייב מלקות דמשמע אבל המכניס את הבגדים לבדן פטור:
ומשני משום מכניס כלים טמאים במקדש. קאמר דחייב ועל כיבוס בגדיו מילתא אחריתא היא ולא בשנכנס הוא עם הבגדים מיירי אלא אם הכניס בגדים טמאים קאמר ולעולם בשזרקו:
אוף אנן תנינן הדא מסייע להדין תנייא קדמייא. נראה דעל רבי אילא קאי וקרי ליה תנייא קדמייא משום דרבי זריקא פליג עליה ורמי עליה מהאי ברייתא דפליגא עליה דרבי אילא וקאמר רבי אלעזר דאנן תנינן במתני' מסייע לרבי אילא דאדם הנוגע בכלים שנטמאו במת אינו חייב על ביאת מקדש וה''פ דהא תנינן כל טומאה מן המת שהנזיר מגלח עליה הוא דחייבין על ביאת מקדש:
ראשון שהנזיר מגלח עליו חייבין עליו על ביאת מקדש. חייב השני הנוגע בראשון על ביאת המקדש וכלומר דממתני' שמעינן דלעולם אינו חייב על ביאת מקדש אא''כ נגע בזה שהנזיר מגלח עליו אם נטמא כיוצא בו והיינו באדם הראשון שנגע במת שהנזיר מגלח ג''כ דוקא בשנטמא במת עצמו וכן אם נגע בזה שנטמא במת חייב על ביאת מקדש:
שני שאין הנזיר מגלח עליו. כלומר אבל אם הנגיעה הוא באדם השני מנגיעת המת והיינו אם נגע באדם שנגע בכלים שנטמאו במת שאע''פ שלענין דין תרומה וקדשים הרי הוא כמו הראשון שנגע במת אפ''ה זה הנוגע בו אינו חייב על ביאת מקדש שהרי אין הנזיר מגלח כשנגע שכלים שנטמאו במת כדקתני במתני'. וזהו דקרי ליה ברישא ראשון ובסיפא שני משום דבטומאת אדם באדם משכחת לה שנגע בראשון שנגע במת אבל בטומאת אדם בכלים לעולם זה הראשון שני לנגיעה הוא. וכללא דמתני' הכי מיתפרשא כל טומאה מן המת שיש בה גלוח נזיר דהיינו באדם שנטמא במת חייבין עליו על הנוגע בי על ביאת מקדש הואיל דמצינו בכיוצא בזה שהנזיר מגלח אם הוא עצמו נגע במת וכל טומא' שלא מצינו שהנזיר מגלח עליה והיינו אם ע''י כלים שנגעו שמת דלא משכחת בה גלוח נזיר אין הנוגע הזה חייב על ביאת המקדש והיינו כדרבי אילא:
ומשני רבי יוחנן. דהאי כללא דמתני' לא קאי אטומאת נגיעה כלל אלא לטומאות הפורשות מן המת נצרכה והיינו רביעית דם רובע עצמות שאין הנזיר מגלח וכו':
הלכה: שְׁנֵי נְזִירִין שֶׁאָמַר לָהֶן אֶחָד כול'. וְלֹא סוֹף דָּבָר כְּשֶׁאָמַר לָהֶן אֶחָד. רָאִיתִי אֶת אֶחָד מִכֶּם שֶׁנִּיטְמָא וְאֵינִי יוֹדֵעַ אֵי זֶה מִכֶּם. אֶלָּא אֲפִילוּ אָמַר לָהֶם. רָאִיתִי אֶחָד מִכֶּם שֶׁנָּזַר וְאֵינִי יוֹדֵעַ אֵי זֶה מִכֶּם. שְׁנֵיהֶן נוֹהֲגִין נְזִירוּת עַל פִּיו. בְּשֶׁאֵינָן מַכְחִישִׁין אוֹתוֹ. אֲבָל אִם מַכְחִישִׁין אוֹתוֹ לֹא בְדָא. הָיוּ שְׁנֵיהֶם מַכְחִישִׁין. ייָבֹא כְהָדָא. עֵד אוֹמֵר. נִיטְמָא. וְהוּא אוֹמֵר. לֹא נִיטְמֵאתִי. טָהוֹר. שְׁנַיִם אוֹמְרִים. נִיטְמֵאתָ. וְהוּא אוֹמֵר. לֹא נִיטְמֵאתִי. שְׁנֵיהֶן נֶאֱמָנִין מִמֶּנּוּ. דִּבְרֵי רִבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים. הוּא נֶאֱמָן עַל יְדֵי עַצְמוֹ. רַב יְהוּדָה בְשֵׁם רַב. 39a כֵּינִי מַתְנִיתָא. רִבִּי מֵאִיר מְטַמֵּא. רִבִּי יְהוּדָה וַחֲכָמִים מְטָהֲרִין. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן. כֵּינִי מַתְנִיתָא. רִבִּי מֵאִיר מְטַמֵּא וְרִבִּי יְהוּדָה מְטָהֵר. מִילֵּיהוֹן דְּרַבָּנִין מְסַייְעִין לְרִבִּי יוֹחָנָן. דְּאָמַר רִבִּי גּוּרְיוֹן בְּשֵׁם רִבִּי יוֹסֵי בֶּן חֲנִינָה. לֹא אָמַר רִבִּי יוּדָה אֶלָּא בְטוּמְאָה יְשָׁנָה. שֶׁיָּכוֹל לוֹמַר. נִיטמֵאתִי וְטִהַרְתִּי. וְתַנֵּי. כֵּן הַדָּבָר עַל אֲכִילַת חֵלֶב. הוּא הַדָּבָר עַל בִּיאַת הַמִּקְדַּשׁ. וְיוֹדוּן לֵיהּ בְּטוּמְאָה. מִפְּנֵי טוּמְאַת נָזִיר. שֶׁאֵין אוֹמְרִים לוֹ. אֵיכָן הוּא קָרְבְּנָךְ שֶׁהֵבֵאתָ. וְיוֹדוּן לֵיהּ בִּתְרוּמָה. עַד כָּאן קַשִּׁי רִבִּי חֲנִינָה.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
עד כאן קשי ר' חנינה. שדקדק והקשה במה דחכמים מודים לר''י ובמאי שאינם מודים לו וס''ל דאין חכמים מודים לרבי יהודה בנזירות ור' מנא שמע לה מן הסיפא ודקדק באיזה דבר דחכמים פליגי על ר''י וס''ל דבנזירות חכמים מודו לרבי יהודה דנאמן:
ויודון ליה. חכמים לרבי יהודה בתרומה שאם אמרו לו אכלת תרומה ולחייבו בחומש והוא אומר לא אכלתי דנאמן דאיכא מיגו דאיבעי אמר אכלתי במזיד ואין מזיד משלם חומש דאיש כי יאכל קדש בשגגה כתיב:
שאין אומר לו. כלומר לאו שיכולין לומר לו:
מפני טומאת נזיר. משום דאשכחן בחד דוכתא דאפילו בטומאה גרידתא איכא קרבן וליכא מגו שהרי בנזיר שאומרים לו שנטמא והוא אומר לא נטמאתי אינו יכול לומר טבלתי שהן אומרים לו היכן קרבנך שהבאת על הטומאה ומזיד נמי לא שייך בנזיר שהנזיר חייב בקרבן טומאה על המזיד כשוגג כדדריש לקמן בפתע לרבות המזיד ומכיון דמצינו בשם טומאה דליכא מיגו לפיכך אין חכמים מודים לרבי יהודה בטומאה כלל ואפילו בטומאה ישנה דלא פלוג עבדי רבנן בטומאה:
ויודון ליה בטומאה. גרידתא נמי דהא איכא מיגו דטבלתי:
ותני כן הדבר על אכילת חלב. דבהא חכמים מודו לרבי יהודה שאם שנים אמרו לו אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי והוא הדבר על ביאת המקדש שאם אמרו לו נטמאת ונכנסת למקדש והוא אומר לא נכנסתי שהוא נאמן דבהני איכא מיגו שהן בני קרבן ואם ירצה לומר מזיד הייתי באכילת חלב ובכניסה למקדש פטור הוא מקרבן הלכך נאמן אבל בטומאה גרידתא דליכא קרבן אין חכמים מודים לו:
מיליהון דרבנן. רבי גוריון ור''י בן חנינה מסייעין לרבי יוחנן דאין חכמים מודים לרבי יהודה בטומאה דאינהו מפרשי לרבי יהודה דלא תימא בין בטומאה ישנה בין בטומאה חדשה קאמר וטעמיה משום דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש דהא ליתא דלא אמר אלא בטומאה ישנה שאמרו לו אתמול נטמאת והיום נגעת בטהרות וטעמא דבהא איכא מיגו שיכול לומר נטמאתי ונטהרתי והלכך אפילו אמר לא נטמאתי נאמן דמתרצינן דיבוריה מאי לא נטמאתי דקאמר לא עמדתי בטומאתי אלא טבלתי אבל בטומאה חדשה שאמרו לו בשעת שנטמאת נגעת בטהרות אינו נאמן דליכא מיגו והיינו דמסייע לרבי יוחנן דמשום הכי אין חכמים מודים לר''י בטומאה דאינהו סברי דמיגו בטומאה לא אמרינן כדמסיק:
כיני מתניתא. כן היא המתני' דחכמים נמי כרבי יהודה ס''ל בטומאה ופליגי על ר''מ ורבי יוחנן קאמר דלא גרסינן במתני' וחכמים מטהרין אלא רבי יהודה לחודיה הוא דפליג על ר''מ ואין חכמים מודים לו בטומאה כדלקמן:
הוא נאמן ע''י עצמו. כדמפרש טעמא לקמן:
שניהן נאמנין ממנו. דהכחשה נגד בי תרי לאו הכחשה היא:
טהור. דהוי עד אחד בהכחשה:
יבוא כהדא. דפלוגתא דר''מ ורבנן היא אם הכחשה נגד שני עדים הוי הכחשה או לא:
היו שניהם מכחישין. היו שנים מעידין והן מכחישין אותם:
בשאינן מכחישין אותו. והא דאחד נאמן בשהן שותקין ואין מכחישין אותו אבל אם מכחישין אותו לא בדא אמרו נאמן דעד אחד בהכחשה לאו כלום הוא:
גמ' ולא סוף דבר. לאו דוקא קאמר במתני' שמאמינין לאחד שאמר ראיתי שנטמא אחד מכם אלא אפילו בעיקר נזירות נמי נאמן הוא שאם אומר יודע אני שאחד מכם נזר ואיני יודע איזה הוא שניהם נוהגין נזירות על פיו ומתני' דנקטה להאי גוונא לאשמעינן היאך נוהגין הן בקרבן טומאה וקרבן טהרה:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source