Nazir
Daf 21a
תַּמָּן תַּנִּינָן. הָאוֹמֵר. הֲרֵי עָלַי בַּמַּחֲבַת. 21a וְהֵבִיא בַמַּרְחֶשֶׁת. בַּמַּרְחֶשֶׁת. וְהֵבִיא בַּמַּחֲבַת. רִבִּי יוֹסֵי בְשֵׁם רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ. דְּבֵית שַׁמַּי הִיא. דְּבֵית שַׁמַּי אוֹמְרִים. הֶקְדֵּשׁ טָעוּת הֶקְדֵּשׁ. רִבִּי זְעִירָה בְּעָא קוֹמֵי רִבִּי יוֹסֵי. וְלָמָּה לֵי נָן פָּ‍ֽתְרִין לָהּ דִּבְרֵי הַכֹּל בְּאוֹמֵר בַּמַּחֲבַת אָמַרְתִּי. אֲבָל אִם אָמַר. הֲרֵי עָלַי בַּמַּחֲבַת. וְחָזַר וְאָמַר. בַּמַּרְחֶשֶׁת. יָצָא. אָתָא רִבִּי חֲנִינָא וְרִבִּי יָסָא בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. דִּבְרֵי הַכֹּל הִיא. רִבִּי יִרְמְיָה בָעֵי. אָמַר. הֲרֵי עָלַי אוֹ בַמַּחֲבַת אוֹ בַמַּרְחֶשֶׁת. וְחָזַר וְאָמַר. בַּמַּחֲבַת. וְחָזַר וְאָמַר. בַּמַּרְחֶשֶׁת. רִבִּי יוּדָה בַּר פָּזִי בְשֵׁם רִבִּי אָחָא רִבִּי חָמָא בְשֵׁם רִבִּי יוֹסֵי. קוֹבְעָן אֲפִילוּ בְפֶה. סָ‍ֽבְרִין מֵימַר. אֲפִילוּ יָמִים טוֹבִים קוֹבְעִין. אֲפִילוּ כֵלִים קוֹבְעִין.
Traduction
⁠— (127)En tête se trouvent deux passages déjà traduits, l'un (Terumot 3, 7), l'autre (Sheqalim 2, 3). On a enseigné ailleurs (128)Mehanoth, 12, 2.: Si quelqu’un s’engage à sacrifier une offrande de farine dans une poêle (Lv 2, 5) et il l’apporte dans un pot profond (ibid. 7), où à l’inverse, confondant la ''poêle'' avec le ''pot'', l’offrande apportée sera consacrée, bien que le devoir de remplir le vœu ne soit pas tenu pour accompli. Selon R. Yossé au nom de R. Simon b. Lakish, cette opinion (d’admettre comme consacré le sujet d’une erreur) doit émaner de l’école de Shammaï, puisqu’aux termes de notre Mishna, ''l’école de Shammaï est d’avis que ce qui a été consacré par erreur est pourtant sacré. Mais, demanda R. Zeira devant R. Yossé, pourquoi ne pas expliquer la dite Mishna conformément à l’avis de tous (même selon l’école de Hillel), en supposant qu’il s’agit de celui qui dit se souvenir avoir dit d’apporter l’offrande de la poêle, et que malgré cela il l’a remise dans un pot pour un autre vœu (voilà pourquoi le devoir reste à accomplir); mais si cet individu s’est engagé d’abord à apporter une offrande de la poêle, puis il s’est repris et a dit vouloir l’offrir dans un pot, le devoir sera tenu pour suffisamment rempli (la dernière expression l’emporte)? En effet, dirent R. Hanina et R. Yossa, au nom de R. Yohanan, la Mishna en question est justifiée selon l’avis de tous. R. Jérémie demanda: quelle est la règle au sujet de celui qui dit s’engager à remettre l’offrande de farine soit dans une poêle, soit dans un pot, puis il y revient et dit que ce sera dans une poêle, ensuite il y renonce et dit finalement que ce sera dans un pot? (Est-ce une renonciation valable en ses conséquences, ou non)? R. Juda b. Pazi répond au nom de R. Aha, ou R. Hama au nom de R. Yossa: la détermination de l’une ou l’autre façon a lieu même verbalement (il suffit, aux termes de la Mishna, d’avoir dit dans quoi on veut l’offrir, pour déterminer l’obligation, même si la remise n’a pas été effectuée); et l’on a cru devoir en conclure qu’en prenant l’engagement d’apporter cette offrande même à l’un des jours de fête, on y est astreint, de même que la remise dans un vase déterminé (p. ex. dans la poêle) implique l’obligation.
Pnei Moshe non traduit
תמן תנינן. פי''ב דמנחות האומר הרי עלי במחבת והביא במרחשת במרחש' והביא במחבת מה שהביא הביא וידי חובתו לא יצא. ובפ''ה דמנחות מפרש מה בין מחבת למרחשת מרחשת עמוקה ומעשיה רוחשין שהשמן עומד במקום אחד ומחבת צפה ואינה עמוקה ומעשיה קשין כדי שלא תשפך לחוץ:
דב''ש היא. דקס''ד טעמא דמתני' דקאמר מה שהביא הביא משום דהקדש טעות הוי הקדש וכב''ש היא:
ולמה לית אנן פתרין דברי הכל באומר במחבת אמרתי. כלומר דהא מצינן לאוקמי ככ''ע ולא תליא כלל בפלוגתייהו דב''ש ודב''ה דהכא טעמא משום דמקיים דבורו הראשון ולאו הקדש טעות. הוי אלא דאמרינן לא לשם נדר חובתו הביאו ונדבה אחרת היא זו:
אבל אם אמר הרי עלי במחבת וחזר ואמר במרחשת יצא. כלומר ולהאי טעמא דוקא במקיים דבורו הראשון והלכך לא יצא דשמא נדבה אחרת היא זו אבל אם חזר מדבריו ואמר הרי עלי במרחשת ידי חובתו נמי יצא דהא חזר בו ומרחשת קבל עליו:
אתא רבי חנינא ורבי יסא. וקאמרי בהדיא משמיה דרבי יוחנן דד''ה היא:
אמר הרי עלי במחבת או במרחשת. דבשעת הנדר לא קבע כלום:
וחזר ואמר במחבת וחזר ואמר במרחשת. מהו מי אמרינן הואיל דבשעת הנדר לא קבע אי זו מהן הלכך לא אזלינן נמי בתר קביעותא דיליה במה שחזר בו אח''כ ואיזו שירצה יביא ויצא י''ח דמה שאמר אחר כך לשתיהן דעתו היה נמי לאחת משתיהן דאדיבוריה קמא סמיך או דילמא בתר קביעותא בתרייתא אזלינן ואותה שאמר באחרונה היא חובתו שחזר בו מהראשונה וקבע עליה הך:
קובען אפילו בפה. דכל זמן שלא הפריש הוי קביעות ויכול לחזור ובמרחשת יצא ידי חובתו שהיא אחרונה כדלעיל:
אפילו ימים טובים קובעין. כל י''ט לפי מה שמביאין ומקריבין מנחות בו ביום הוי קביעות ואם נדר בו ביום צריך להביא כפי מה שהוא וכעין ששנינו שם ביום טוב הראשון של חג מביאין ששים עשרונים ואחד:
אפילו כלים קובעין. כאותה ששנינו התם הרי עלי שני עשרונים להביא בכלי אחד והביא בשני כלים לא יצא:
Nazir
Daf 21b
תַּמָּן תַּנִּינָן. רִבִּי יוֹסֵי בֵּירִבִּי יוּדָה אוֹמֵר. עָשָׂה שׁוֹגֵג כְּמֵזִיד בִּתְמוּרָה. וְלֹא עָשָׂה שׁוֹגֵג כְּמֵזִיד בְּמוּקְדָּשִׁין. חִזְקִיָּה אָמַר. לְשׁוֹגֵג בְּלֹא תַעֲשֶׂה וּלְמֵמִיר בְּלֹא תַעֲשֶׂה. אֲבָל אִם בָּא לוֹמַר חוּלִין וְאָמַר עוֹלָה. קָֽדְשָׁה. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן. בָּא לוֹמַר חוּלִין וְאָמַר עוֹלָה. קָֽדְשָׁה. אֲבָל אִם בָּא לוֹמַר עוֹלָה וְאָמַר חוּלִין לֹא קָֽדְשָׁה. וַתְייָא דְּרִבִּי יוֹחָנָן כְּרִבִּי יוֹסֵי בֵּירִבִּי יוּדָה בִּתְמוּרָה כפרתה דְּרִבִּי יִרְמְיָה עַל דְּבֵית שַׁמַּי בְּמוּקְדָּשִׁין. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי יוֹחָנָן נִיחָא. עָשָׂה שׁוֹגֵג כְּמֵזִיד בִּתְמוּרָה. וְלֹא עָשָׂה שׁוֹגֵג כְּמֵזִיד בְּמוּקְדָּשִׁין. בְּמַקְדִּישׁ בְּכוֹר. וּמִי קָדַשׁ. לֹא כֵן אָמַר רִבִּי חִייָה וְרִבִּי אָחָא רִבִּי יָסָא בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. הִקְדִּישׁ בְּכוֹר וְעָלָה לַמִּזְבֵּחַ אֲפִילוּ לְדָמִים לֹא קָדַשׁ. הִקְדִּישׁ בַּעַל מוּם לַמִּזְבֵּחַ אֲפִילוּ בִתְמוּרָה לֹא קָֽדְשָׁה. אֶלָּא הַמַּקְדִּישׁ בַּעַל מוּם עוֹבֵר. וּמְחוּבָּר הוּא לְמַכּוֹת. אָמַר רִבִּי יוּדָן אָבוֹי דְּרִבִּי מַתַּנְיָה. 21b תִּיפְתָּר בִּמְקַדֵּשׁ תְּמִימִין לְבֶדֶק הַבַּיִת.
Traduction
On a enseigné ailleurs (129)(Temoura 2, 4).: Selon R. Yossé b. Juda, la confusion faite par erreur subit la même loi que la confusion faite de plein gré lorsqu’il s’agit d’échanger une consécration (Lv 27, 10); mais l’analogie entre le fait involontaire et le fait volontaire n’est pas applicable aux consécrations elles-mêmes. Selon Hiskia, l’erreur commise au sujet d’une défense négative, entraîne la même pénalité (celle des coups de lanière) que la transgression volontaire d’un même ordre; mais si l’on s’était proposé de déclarer tel animal profane, puis on l’a appelé ''holocauste'', l’animal sera consacré. De même, dit R. Yohanan, si l’on s’est proposé de manger tel animal à l’état profane, puis on le déclare holocauste, il sera sacré; mais à l’inverse, si l’on se proposait de le consacrer en entier, puis on le nomme profane, l’animal ne sera pas sacré (même s’il s’agit d’échange (130)C'est sous cette réserve, dit R. Yohanan, que R. Yossé ne compare pas en entier le fait involontaire au volontaire pour les saintetés.. L’explication de R. Yohanan sur l’avis de R. Yossé b. R. Juda, au sujet de l’échange, équivaut à l’interprétation donnée plus haut par R. Jérémie sur l’opinion de l’école de Shammaï pour les consécrations (d’après celui-ci, même la consécration faite par erreur compte comme telle, et il en sera de même pour l’échange, par analogie du commencement d’une sainteté et de sa fin). D’après R. Yohanan (qui dit que R. Yossé parle seulement de l’effet de la consécration, non de la pénalité), on comprend son opinion disant qu’à l’égard de l’échange le fait involontaire équivaut au volontaire; mais en quel cas n’y a-t-il pas équivalence entre le fait involontaire et le fait volontaire pour les saintetés? C’est lorsque l’on consacre p. ex. un premier-né (déjà sacré) à servir d’holocauste (faite par erreur, une telle consécration est nulle). Mais est-ce qu’une telle consécration (même consciente) est réelle? R. Hiya, R. Aha et R. Yassa n’ont-ils pas dit au nom de R. Yohanan que si quelqu’un consacre un premier-né comme holocauste à l’autel, même pour la valeur, il n’est pas consacré, ou si l’on a consacré à l’autel un animal défectueux, même à titre d’échange, il ne sera pas sacré comme tel? Voici ce que l’on a voulu dire: consacrer en cas d’échange un animal défectueux est commettre une transgression (c’est en ce sens qu’il a été dit qu’une consécration involontaire n’équivaut pas à l’acte volontaire). Mais comment peut-il être question de la pénalité des coups de lanière? Il peut s’agir, dit R. Judan père de R. Mathnia, du cas où l’on a consacré des animaux sans défauts aux besoins du temple (il y aurait alors transgression de défense négative en cas de confusion),
Pnei Moshe non traduit
תמן תנינן. פרק ב' דתמורה דקחשיב התם חומר בתמורה מבקדשים שקדושת תמורה חלה על בעלת מום קבוע מה שאין כן בקדשים רבי יוסי ברבי יהודה אומר עשה שוגג כמזיד בתמורה ולא עשה שוגג כמזיד במוקדשין ופליגי חזקיה ורבי יוחנן במילתיה דרבי יוסי בר''י:
חזקיה אמר. דהכי קאמר עשה שוגג כמזיד לשוגג בלא תעשה ולממיר בלא תעשה כלומר כמו דהמימר במזיד בלא תעשה הוא ולקי הכי נמי בשוגג כסבור שמותר להמיר עובר בלא תעשה ולקי דבתמורה שוגג כמזיד הוא:
אבל אם בא לומר חולין ואמר עולה לא קדשה גרסינן. דבהא לא קאמר רבי יוסי בר''י עשה שוגג כמזיד בתמורה שאם שגג ואמר זו עולה תמורת זו ולא היה בלבו לכך לא קדשה בתמורה:
רבי יוחנן. אמר דלהא הוא דקאמר רבי יוסי עשה שוגג כמזיד שאם בא לומר חולין ואמר עולה קדשה בתמורה:
אבל אם בא לומר עולה ואמר חולין לא קדשה. כלומר בזה ודאי לכולי עלמא לא קדשה דאחר דבורו אזלינן ולא אחר כוונתו:
ואתייא דרבי יוחנן ברבי יוסי בר''י בתמורה כפתרה דרבי ירמיה על דבית שמאי במוקדשין. כמו דפתר רבי ירמיה לעיל לבית שמאי דמתני' הקדש טעות הוי הקדש אפילו בא לומר חולין ואמר עולה כן נמי מפרש רבי יוחנן אליבא דרבי יוסי בתמורה וכלומר דהיינו טעמייהו דבית שמאי דילפי תחלת הקדש מסוף הקדש כדפרישית במתני' וכרבי יוחנן היא:
על דעתיה דר' יוחנן. דמפרש לרבי יוסי לענין התפסת הקדושה קאמר ולא לענין מלקות ניחא הא דקאמר עשה שוגג כמזיד בתמורה:
ולא עשה שוגג כמזיד במוקדשין. מאי היא:
במקדיש בכור. לעולה ועלה קאמר במוקדשין לאו כלום הוא דלא תפיס הקדושה בשוגג:
ומי קדש. אפי' במזיד ולא שייך לומר לא עשה שוגג כמזיד דלא כן אמר רבי יוחנן הקדיש בכור עולה למזבח אפילו לדמים לא נתפסה הקדושה וכדאמרינן סוף פ''ו דערכין משום שנאמר בבכור אל תקדיש:
הקדיש בעל מום למזבח. כלומר ולא מצי נמי לאוקמי דלענין זה קאמר ולא עשה שוגג כמזיד במוקדשין שאם הקדיש בעל מום למזבח בשוגג לאו כלום הוא ולענין מלקות הוא דקאמר:
אפילו בתמורה לא קדשה. הא אפילו בתמורה לא אמרינן שם דהקדושה חלה על בעלת מום קבוע אלא לענין שלא יצא לחולין ליגזז וליעבד כדתנן התם בהאי מתני' דלעיל אבל לענין קדושת תמורה לא תפסה בהו ואפילו בתמורה לא לקי:
אלא המקדיש בעל מום עובר. דבתמורה תפיס ועלה קאמר לא עשה שוגג כמזיד במוקדשין דאינו חייב בשוגג:
ומחובר הוא למכות. בתמיה אפילו במזיד לא לקי דקסבר המקדיש בעל מום עובר אינו לוקה:
תיפתר במקדיש תמימין לבדק הבית. דעובר בלא תעשה כדלקמן ועלה קאמר לא עשה שוגג כמזיד במוקדשין דבשוגג לאו כלום הוא ורבי יוסי בר''י בשיטת אביו הוא דקאמר כדתנא לקמיה:
רִבִּי יוֹסֵי בֵּירִבִּי יוּדָה בְּשִׁיטַּת אָבִיו. הִקְדִּישׁ תְּמִימִים לְבֶדֶק הַבַּיִת עוֹבֵר בַּעֲשֵׂה. מְנַיִין בְּלֹא תַעֲשֶׂה. תַּלְמוּד לוֹמַר וִיְדַבֵּר י֨י אֶל מֹשֶׁה לֵאמוֹר. לָאו אָמוּר. דִּבְרֵי רִבִּי יוּדָה. רִבִּי הֲוָה יְתִיב מַתְנֵי בְפָרָשַׁת אֵין מֵמִירִין בִּבְכוֹר וְחוֹלִין אָבוֹי דְּבַר פְּדָייָה. חַמְתֵּיהּ רִבִּי. אָמַר. אֲנָא יְדַע מָה אֲנָא אֲמַר כְּדוֹן אֲנָא מֵימַר וַיְדַבֵּר י֨י אֶל מֹשֶׁה לֵּאמוֹר. לֹא יֵימַר דִּבְרֵי רִבִּי יוּדָה. וּכְתִיב כֵּן. דָּמַר רִבִּי אִמִּי בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. גּוֹרְעִין לִדְרוֹשׁ מִתְּחִילַּת הַפָּרָשָׁה לְסוֹפָהּ. רִבִּי חֲנִינָה בְשֵׁם רִבִּי יִרְמְיָה. וַאֲפִילוּ בְאֶמְצַע הַתֵּיבָה. וְיָצַקְתָּ עָלֶיהָ שֶׁמֶן מִנְחָה הִיא. וְיָצַקְתָּ מִשֶׁמֶן מִשְׁחָה. לְרַבּוֹת כָּל הַמְנָחוֹת לִיצִיקָה.
Traduction
et R. Yossé b. R. Juda adopte l’avis de son père. Celui qui consacre un animal sans défaut aux besoins du Temple (mode de don volontaire qui est réservé d’ordinaire aux animaux défectueux) transgresse (131)B., Pessahim 42. un ordre positif (par dérivation indirecte de ne pas le consacrer comme tel). D’où sait-on que l’on transgresse en ce cas une défense négative? De ce qu’il est écrit (Lv 22, 1): L’Eternel parle à Moïse en disant, LEMOR; or, en décomposant ce dernier mot superflu, on peut y voir ce sens: ''Une négation dite'' LO AMAR (ou: Dis que c’est une négation). Tel est l’avis de R. Juda. Rabbi était occupé à expliquer le passage (talmudique) (132)(Temoura 1, 1)., traitant de l’interdit pour les Cohanim d’échanger le premier-né (qui leur est remis). Comme le père de Bar-Padieh passait, Rabbi le vit et dit: Je prévois ce qu’il me demandera (m’objectera) lorsque j’expliquerai le verset (précité): l’Eternel parla à Moïse, etc., en ce sens que l’on vise une défense négative, selon l’avis de R. Juda. -Mais (fut-il objecté), est-il écrit là: ''Il ne changera pas''? @ Selon l’avis de R. Amé, au nom de R. Yohanan, on peut soit retrancher, soit ajouter des lettres d’un mot, en vue de l’explication exégétique des termes, depuis le commencement du la fin (133)Au présent cas, on modifie le mot LEMOR en: LO YEMAR.. Il arrive même, ajoute R. Hanina au nom de R. Jérémie, que l’on retranche des lettres au milieu des mots, comme dans ce verset (Lv 2, 15): Tu versera dessus de l’huile; c’est une offrande de farine; or, en réduisant les deux mots Aleha shemen (dessus de l’huile) en un seul (Mishemen), on arrive au sens plus étendu de ''verser l’huile sur toutes les offrandes de farine''.
Pnei Moshe non traduit
עובר בעשה. דכתיב בבעל מום נדבה תעשה אותו ואי אתה עושה תמימים נדבה ולאו הבא מכלל עשה עשה:
לאמר לאו אמור. כלומר הכי אמר הקב''ה למשה לאו אמור להם לישראל דלאו איכא הכא:
בפרשת אין ממירין בבכור. בדין זה היה עסוק אין הכהנים ממירין בבכור כדתנן בריש פ''ק דתמורה:
וחליף אבוי דבר פדיה חמתיה רבי. עבר לפניו וראהו רבי ואמר אנא ידע מה הוא אמר כדון אנא מימר. יודע אני מה שישאל אותי עכשיו כשאני אומר זה הדרש דלקמיה:
וכתוב כן. וכי כתיב במקרא כן לא יימר והשיבו כן הוא דאמר רבי אמי בשם רבי יוחנן גורעין ומוסיפין לדרוש מתחלת הפרשה כלומר מתחלת התיבה לסופה והכא נמי גורעין התיבה ומוסיפיו ודורשין התיבה למחצה לא יימר:
ואפי' באמצע התיבה. גורעין ודורשין דכתיב ויצקת עליה שמן מנחה היא ודרשינן ויצקת משמן מנחה כלומר לכל מנתה לרבות כל המנחות ליציקה כדאמרינן פרק אלו מנחות דף ע''ה:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source