Ktouboth
Daf 33a
משנה: רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר רָצָה כוֹתֵב לִבְתוּלָה שְׁטָר שֶׁלְּמָאתַיִם וְהִיא כוֹתֶבֶת הִתְקַבִּלְתִּי מִמָּךְ מְנָה וּלְאַלמָנָה מְנָה וְהִיא כוֹתֶבֶת הִתְקַבַּלְתִּי מִמָּךְ חֲמִשִׁים זוּז. רִבִּי מֵאִיר אוֹמֵר. כָּל הַפּוֹחֵת לִבְתוּלָה מִמָּאתַיִם וּלְאַלְמָנָה מִמֵּאָה הֲרֵי זוֹ בְעִילָת זְנוּת.
Traduction
R. Juda dit: la somme obligatoire du douaire pourra être diminuée, si la femme veut donner à son mari un reçu pour la moitié de la somme, la vierge déclarant 100 zouz et la femme 30 z.; au contraire, que si le douaire est diminué de la somme fixée à 200 zouz pour l’une et à 100 pour l’autre, l’union est illégale.
Pnei Moshe non traduit
מתני' והיא כותבת לו התקבלתי. אף על פי שלא נתקבלה מוחלת וכותבת שנתקבלה. כל הפותח וכו'. והלכה כרבי מאיר בגזירותיו:
כֵּינִי מַתְנִיתָא. שֶׁלֹּא הוֹסִיף לָהּ אֶלָּא בִשְׁבִיל חִיבַּת לַיְלָה הָרִאשׁוֹן שֶׁבָּעַל. בָּעַל גֵּירְשָׁהּ וְהֶחֱזִירָהּ וַעֲדַיִין חִיבַּת לַיְלָה הָרִאשׁוֹן קַייֶמֶת. בָּעַל מֵת וְנָֽפְלָה לִפְנֵי יָבָם עֲדַיִין חִיבַּת לַיְלָה הָרִאשׁוֹן קַייֶמֶת. רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא רִבִי אַלֶכְסָא בְשֵׁם חִזְקִיָּה. הֲלָכָה כְּרִבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה שֶׁאָמַר. נִתְאַלְמְנוּ אוֹ נִתְגָּֽרְשׁוּ מִן הָאֵירוּסִין גּוֹבָה מָאתַיִם. מִן הַנִּישּׂוּאִין גּוֹבָה אֶת הַכֹּל. רִבִּי חֲנַנְיָה אָמַר. הִילְכָתָא כְּרִבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה. אָמַר רִבִּי אַבַּיֵי. אָֽמְרוּ לְרִבִּי חֲנַנְיָה. 33a צֵא וּקְרָא. רִבִּי יוֹנָה רִבִּי זְעִירָא בְשֵׁם רִבִּי יוֹנָתָן אָמַר. הֲלָכָה כְּרִבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה. רִבִּי יוֹסָה רִבִּי זְעִירָא בְשֵׁם רִבִּי יוֹנָתָן אָמַר. אֵין הֲלָכָה כְּרִבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי. סֵימָן הָיָה לָן דְּחִזְקִיָּה וְרִבִּי יוֹנָתָן שְׁנֵיהֶן אָֽמְרוּ דָבָר אֶחָד. דְּתַנֵּי. מִי שֶׁהָלַךְ בְּנוֹ לִמְדִינַת הַיָּם וְשָׁמַע עָלָיו שֶׁמֵּת וְעָמַד וְכָתַב כָּל נְכָסָיו לְאַחֵר וְאַחַר כָּךְ בָּא בְּנוֹ. מַתָּנָתוֹ קַייֶמֶת. רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָא אוֹמֵר. אֵין מַתָּנָתוֹ קַייֶמֶת. שֶׁאִילּוּ הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁבְּנוֹ קַייָם לֹא הָיָה כוֹתְבָן. וָמַר רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא. הֲלָכָה כְּרִבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה. וְהִיא דְּרִבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה וְהִיא דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָא. וָמַר רִבִּי יַנַּאי. אָֽמְרוּ לְרִבִּי חֲנִינָה. צֵא וּקְרָא. וְאָמַר רִבִּי יוֹסֵי בַּר זְעִירָה בְשֵׁם רִבִּי יוֹנָתָן. אֵין הֲלָכָה כְּרִבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה. וְכֵן נְפַק עוֹבְדָא כְּרִבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה.
Traduction
Il faut compléter dans la Mishna l’avis de R. Eléazar relatif aux veuves: elles n’ont droit au douaire supplémentaire qu’au cas où le mari a bénéficié de la 1re nuit, en faveur de laquelle ce supplément a été promis; et puisque l’on invoque la question de relation, lorsqu’après celle-ci le mari a répudié la femme, puis l’a reprise, cette considération subsiste, et la femme a droit au supplément; de même, au cas où le mari qui a cohabité avec elle meurt et elle incombe par lévirat à son beau-frère, ladite considération subsiste aussi. R. Jacob b. Aha dit, ou R. Alacsa dit au nom de Hiskia d’adopter pour règle l’avis de R. Eléazar b. Azariah qui a dit (dans notre Mishna): lorsqu’après une promesse de supplément le mari meurt, si la femme est devenue veuve ou a été répudiée après les fiançailles, elle n’a droit qu’au douaire ordinaire de 200 zouz; si elle est veuve après le mariage accompli, elle a droit au douaire avec supplément. R. Hanania dit aussi que cet avis sert de règle. R. Yanaï fit dire à R. Hanania de faire sa lecture au dehors (sans s'occuper du point de fixer la règle), puisque R. Yona ou R. Zeira dit au nom de R. Yonathan que cet avis sert de règle, tandis que R. Yossé b. Zeira dit au nom du même que l’avis de R. Eléazar ne sert pas de règle (on ne sait donc de quel côté pencher). Au contraire, dit R. Yossé, le premier avis prédomine, et nous avons un indice que R. Hiskia et R. Yonathan s’accordent à exprimer tous deux la même opinion, car il a été enseigné (228)''Tossefta à ce traité, ch IV; B, traité Baba Batra 132'': Lorsqu’un père dont le fils s’est rendu dans une province d’outre-mer apprend que ce fils est mort, et fait don par écrit de tous ses biens en faveur d’un autre, puis le fils revient, le don est définitif (puisqu’il n’a pas été spécifié que ce don est fait à condition); selon R. Simon b. Menassia, le don n’est pas définitivement acquis à autrui, car si le père avait connu l’existence du fils, il n’eût pas écrit le contrat de donation (sur quoi, R. Yonathan, adopte cet avis de R. Simon pour règle (229)Selon l'addition du comment Pné-Mosché. Or, R. Jacob b. Aha a dit d’adopter pour règle l’avis de R. Eléazar b. Azariah, lequel a le même motif que R. Simon b. Menassia (de se reporter au mobile qui a dicté le contrat, soit pour le legs du patrimoine à un étranger, soit pour le supplément du douaire à la femme); d’autre part, R. Yanaï a exprimé des doutes sur ce sujet à l’égard de R. Hanina, en lui disant d’aller réfléchir au dehors, en raison de ce que R. Yossé b. Zeira au nom de R. Yonathan n’admettait pas comme règle l’avis de R. Eléazar b. Azaria (on sait maintenant le contraire, par analogie d’avis au sujet de R. Simon). En effet, un fait analogue est survenu, et l’on a enseigné d’adopter pour règle l’avis de R. Eléazar b. Azariah.
Pnei Moshe non traduit
כיני מתניתא. על ראב''ע דמתני' קאי דקאמר שלא כתב לה אלא על מנת לכונסה לאו דוקא לכונסה קאמר אלא בשביל חיבת לילה הראשון שבעל דחיבת ביאה הוא דקונה ולא חיבת חופה:
בעל. כלומר הואיל דאמרינן חיבת ביאה הוא דקונה לה לפיכך אם בעל וגירשה והחזירה וק''ל בסוף הכותב המגרש את אשתו והחזירה על מנת כתובה הראשונה הוא מחזירה וגובה את הכל אפילו התוספת שעדיין חיבת לילה הראשון קיימת וכן אם בעל ומת ונפלה לפני יבם גובה את הכל:
אמר רבי ינאי. גרסינן:
צא וקרא. פוק קרי קרייך לברא דאין לנו הכרע דהלכה כר''א בן עזריה שהרי רבי יונה אמר בשם ר''ז בשם רבי יונתן הלכה ורבי יוסה אמר בשם רבי יונתן דאין הלכה ואין אנו יודעין לכוין השמועה של רבי יונתן ואת אמר דהלכה כראב''ע:
א''ר יוסי סימן היה לן. כלומר דרבי יוסי פליג על רבי ינאי דודאי העיקר כמי שאמר בשם רבי יונתן דהלכה כר''א בן עזריה והרי יש לנו הכרע דכך הוא דסימן היה לן דחזקיה ור' יונתן שניהן אמרו דבר אחד דאזלינן בתר אומדן דעתא כדלקמן:
דתני. בתוספתא הובאה בבלי יש נוחלין דף קל''ב:
מתנתו קיימת. משום דלא פירש בהדיא שבשביל ששמע שמת בנו הוא נותן לו:
אין מתנתו קיימת. דאזלינן בתר אומדן דעתיה שאלו היה יודע שבנו קיים הוא לא היה כותבן לאחרים נראה דגרסי' כאן אמר רבי יונתן הלכה כרבי שמעון בן מנסיא:
ומר רבי יעקב בר אחא הלכה כר''א ב''ע. השתא מסיק לה דודאי רבי יונתן נמי הלכה קאמר שהרי לעיל אמר רבי יעקב בר אחא בשם חזקיה דהלכה כמותו והיא דר''א ב''ע והיא דר''ש בן מנסיא כלומר דחד טעמא אית להו דאזלינן בתר אומדן דעתא שלא כתב לה אלא על מנת לכונסה:
ומר רבי ינאי וכו'. כלומר והיאך אמר רבי ינאי עכשיו שאמרו לו לר''ח צא וקרא שמועתך מטעמא דאמר רבי יוסה בר זעירא בשם רבי יונתן דאין הלכה כר''א בן עזריה והרי סימן היה לן דחזקיה ורבי יונתן אמרו דבר אחד ואם ר' יונתן אמר הלכה כרבי שמעון בן מנסיא בודאי נמי דהלכה כרבי אלעזר בן עזריה קאמר וא''כ ע''כ מילתיה דרבי יונה בשם רבי יונתן הוא העיקר והלכה כר''א ב''ע וכן נפק עובדא שהורו הלכה למעשה כר''א ב''ע וכן מסיק בבבלי:
Ktouboth
Daf 33b
הלכה: רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אִם רָצָה כוֹתֵב כול'. מִיסְבַּר סְבַר רִבִּי יְהוּדָה. אֵין פּוֹחֲתִין לִבְתוּלָה מִמְּנָה וּלְאַלְמָנָה מֵחֲמִשִּׁים זוּז. וְיִכְתּוֹב כֵּן מִשָּׁעָה 33b רִאשׁוֹנָה. אֶלָּא בְּפוֹחֵת וְהוֹלֵךְ. וְיִכְתּוֹב. שֶׁנִּתְקַבַּלְתִּי מִמָּךְ כָּךְ וְכָךְ. אַשְׁכָּח תַּנֵּי בַּר קַפָּרָא. שֶׁנִּתְקַבַּלְתִּי מִמָּךְ כָּךְ וְכָךְ. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן. לֹא אָמַר רִבִּי יוּדָה אֶלָּא בְסוֹף. אֲבָל בַּתְּחִילָּה אַף רִבִּי יוּדָה מוֹדֶה. אִין הוּא בַתְּחִילָּה וְאִין הוּא בַסּוֹף. חֲבֵרַייָא בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. עַל שֶׁלֹּא בָעַל וּמִשֶּׁבָּעַל. רִבִּי זְעִירָא בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. עַד שֶׁלֹּא כָנַס וּמִשֶּׁכָּנַס. לֹא בָעַל וְגֵירְשָׁה וְהֶחֱזִירָהּ הִיא כַּתְּחִילָּה הִיא בַסּוֹף.
Traduction
R. Juda dit de procéder ainsi, sans rédiger de suite un contrat où figure la moitié du douaire, parce qu’il est d’avis de ne pas constituer un douaire au-dessous de 100 zouz à une vierge ou de 50 à une veuve, et la femme peut ensuite renoncer à telle somme qu’elle voudra. Mais alors pourquoi ne pas spécifier au contrat que la femme déclare avoir reçu tant et tant (non les chiffres ronds de 100 ou 50 zouz)? En effet, on trouve l’enseignement de b. Qapara disant que la femme peut faire une telle déclaration spéciale. R. Yohanan dit: l’avis de R. Juda est seulement applicable à la fin (après réception, elle peut renoncer à une partie du douaire), non d’avance (avant la prise de possession). Qu’appelle-t-on commencement, qu’appelle-t-on fin? Selon les compagnons d’étude au nom de R. Yohanan, l’instant d’avant et celui d’après la cohabitation; selon R. Zeira au nom de R. Yohanan, ce qui précède ou suit l’entrée de la femme au domicile conjugal. Si un mari sans avoir cohabité avec la femme la répudie, puis la reprend, c’est à la fois un commencement (par rapport au retour) et la fin (par rapport à la 1re union).
Pnei Moshe non traduit
גמ' מיסבר סבר רבי יהודה. קא סלקא דעתי' דרבי יהודה דוקא קאמר והיא כותבת התקבלתי מנה או חמשים אבל בפחות מכאן לא דקסבר רבי יהודה אין פוחתין לבתולה ממנה ואם כן הוא קשיא ויכתוב כן משעה ראשונה למה הוא לו לכתוב בתחילה שטר של מאתים והיא פוחתת לו מנה יכתוב לה מנה משעה ראשונה ולאלמנה חמשים:
אלא בפוחת והולך. כלומר לאו דוקא נקט מנה וחמשים זוז אלא כמה שתרצה תפחות והילכך כותב לה מתחילה מאתים או מנה כדיניה והיא מוחלת אח''כ לפי רצונה:
ויכתוב שנתקבלתי ממך כך וכך. אי לאו דוקא מאה ונ' זוז קאמר אמאי נקט בלישניה הכי הוי ליה למימר והיא כותבת לו התקבלתי ממך כך וכך:
אשכח. בברייתא דבר קפרא באמת כן לרבי יודא שכותבת התקבלתי ממך כך וכך:
לא אמר רבי יודא. במתני' דמוחלת מכתובתה אלא בסוף שכבר זכתה בכתובה ובידה למחול:
אף רבי יהודה מודה. שאינה מוחלת שעדיין לא זכתה בכתובה והוי כתנאי ותנאה בטל ופליגי חברייא ור''ז בפירוש תחילה וסוף:
אין הוא בתחילה. איזה נקרא תחילה ואיזה נקרא סוף:
עד שלא בעל. הוי תחילה ומשבעל הוי סוף:
עד שלא כנס ומשכנס. דמשכנסה הוי סוף וכבר זכתה בכתובתה ואפילו לא בעל ומוחלת:
לא בעל וגירשה והחזירה היא בתחילה היא בסוף. כלומר אע''פ שלא כנס עדיין בכניסה שניה היינו בתחילה והיינו בסוף דזו נקראת נמי סוף הואיל וכבר כנסה בפעם הראשון ומהו דתימא לא סמכה דעתה השתא כיון דעדיין לא כנסה והוי כמו בתחילה וכתנאה הויא ובטל דהא מודי רבי יודא שאין יכול להתנות קמ''ל דהמגרש אשתו והחזירה על מנת כתובה ראשונה מחזירה וכזכתה בכתובתה דמיא והילכך מוחלת:
וְאֵי זוֹ הִיא אִשָּׁה וְאֵי זוֹ הִיא פִילֶגֶשׁ. רִבִּי מֵאִיר אוֹמֵר. אִשָּׁה יֵשׁ לָהּ כְּתוּבָּה פִּילֶגֶשׁ אֵין לָהּ כְּתוּבָּה. רִבִּי יוּדָה אוֹמֵר. אַחַת זוֹ וְאַחַת זוֹ יֵשׁ לָהּ כְּתוּבָּה. אִשָּׁה יֵשׁ לָהּ כְּתוּבָּה וּתְנָאֵי כְתוּבָּה. פִּילֶגֶשׁ יֵשׁ לָהּ כְּתוּבָּה וְאֵין לָהּ תְּנָיֵי כְתוּבָּה. רִבִּי יוּדָה בְשֵׁם רַב. זוֹ דִבְרֵי רִבִּי מֵאִיר וְרִבִּי יְהוּדָה. אֲבָל דִּבְרֵי חֲכָמִים. נוֹשֵׂא אָדָם אִשָּׁה וּמַתְנֶה עִמָּהּ עַל מְנָת שֶׁלֹּא לְזוּנָהּ וּלְפַרְנְסָהּ. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁתְּהֵא זוּנָתוֹ וּמְפַרְנְסָתוֹ וּמְלַמְּדָתוֹ תוֹרָה. מַעֲשֶׂה בְּרִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בְּנוֹ שֶׁל רִבִּי עֲקִיבָה שֶׁנָּשָׂא אִשָּׁה וְהִתְנָה שֶׁלֹּא לָזוּן וְשֶׁלֹּא לְפַרְנֵס. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁתְּהֵא זוּנָתוֹ וּמְפַרְנְסָתוֹ וּמְלַמְּדָתוֹ תוֹרָה. וְכִיוָן שֶׁבָּאוּ שְׁנֵי רַעֲבוֹן וְחִלְּקוּ הַנְּכָסִים בֵּינֵיהֶן הִתְחִילָה קוֹבֶלֶת עָלָיו לְחַכְמֵי יִשְׂרָאֵל. אָמַר לָהֶן. הִיא נֶאֱמֵנֵת עָלַי יוֹתֵר מִן הַכֹּל. אָֽמְרָה לָהֶן. בְּוַדַּאי כָּךְ הִתְנֵיתִי עִמּוֹ. אֵין אַחַר קִנְייָן כְּלוּם.
Traduction
– En quoi consiste la distinction entre une femme et une concubine? Selon R. Meir, la 1re reçoit un douaire, non la 2e; selon R. Juda, toutes deux reçoivent un douaire; seulement, à la 1re on ajoute les détails des conditions inscrites au contrat (la nourriture de la veuve et le sort des orphelins), tandis que la 1e n’a pas droit à ces détails. R. Juda dit au nom de Rab: notre Mishna (parlant de l’obligation formelle du douaire incombant au mari) expose l’avis de R. Meir et de R. Juda (sauf discussion de détails); mais, selon l’avis des autres sages, il est permis de se marier en établissant même la condition avec sa femme de ne pas la nourrir, ni l’entretenir; en outre, on peut même conditionner qu’elle aura soin d’entretenir et nourrir son mari, afin qu’il puisse sans souci étudier la Loi. Ainsi, il est arrivé à R. Josué, fils de R. aqiba, d’épouser une femme avec laquelle il établit la condition de ne pas la nourrir, ni l’entretenir, et en outre qu’elle le nourrirait pour le laisser étudier la Loi. A l’arrivée d’une famine, le besoin les força de partager leurs biens, et elle commença à se plaindre de lui auprès des Sages. L’accusé leur dit qu’il s’en rapporte au dire même de sa femme (il suffit qu’elle rappelle les conventions faites). -Oui, dit la femme, j’ai convenu de tout prendre à ma charge; cependant je veux être nourrie. -Non, lui dirent les sages (à l’opposé de la Mishna), après l’acquisition faite, selon les conventions, il n’y a plus à y revenir.
Pnei Moshe non traduit
ואי זו היא אשה. איידי דאיירי בפלוגתא דר''מ ור''י בכתובה נקט נמי להא דפליגי איזו נקראת פילגש:
ותנאי כתובה. מזונות ובנין דכרין כדחשיב בפרקין דלעיל:
זו דברי ר''מ ור''י. במתני' דפליגי אם יכול להתנות על הכתובה:
ומלמדתו תורה. כדי שיהא לו פנאי ללמוד תורה בלי טרדת מזונות ופרנסה:
וכיון שבאו שני רעבון וכו'. ולא הספיקו לה שראתה אחר שחלקו הנכסים ביניהן שנתמעט כ''כ מחלקה:
היא נאמנת עלי יותר מן הכל. כלומר היא בעצמה תאמר מהתנאי אשר היה בינינו:
בודאי כך התניתי עמו. ואמרו לה החכמים אין אחר קנין כלום וכן הוא בתוספתא כלומר אין אחר התנאי בקנין כלום:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source