Ktouboth
Daf 25b
משנה: הַגִּיּוֹרֶת שֶׁנִּתְגַּייְרָה בִתָּהּ עִמָּהּ וְזִינְתָה הֲרֵי זוֹ בְּחֶנֶק אֵין לָהּ לֹא פֶתַח בֵּית הָאָב וְלֹא מַאָה סֶלַע. הָֽיְתָה הוֹרָתָהּ שֶׁלֹּא בִקְדוּשָּׁה וְלֵידָתָהּ בִּקְדוּשָּׁה הֲרֵי זוֹ בִסְקִילָה אֵין לָהּ לֹא פֶתַח בֵּית הָאָב וְלֹא מַאָה סֶלַע. הָֽיְתָה הוֹרָתָהּ וְלֵידָתָהּ בִּקְדוּשָּׁה הֲרֵי הִיא כְבַת יִשְׂרָאֵל לְכָל דָּבָרֶיהָ. יֵשׁ לָהּ אָב וְאֵין לָהּ פֶּתַח בֵּית הָאָב יֵשׁ לָהּ פֶּתַח בֵּית הָאָב וְאֵין לָהּ אָב הֲרֵי זוֹ בִסְקִילָה. לֹא נֶאֱמַר פֶּתַח בֵּית הָאָב אֶלָּא לְמִצְוָה.
Traduction
Si en même temps qu’une prosélyte, sa fille s’est convertie et cette dernière (étant jeune fille fiancée) se prostitue, elle sera passible de la peine de strangulation (non de la lapidation, comme d’ordinaire); il n’est pas nécessaire, avant d’exécuter la peine capitale, de faire passer la fille devant la maison paternelle, et de même, si son mari l’a injustement accusée, il n’est pas condamné à payer au père l’amende de cent sicles pour calomnie (180)Ces diverses lois n'ont été établies qu'à l'égard des vraies filles d'Israël. Si elle a été connue avant que la mère soit consacrée (convertie) et elle est née après ce moment (après la conversion), elle sera passible de la lapidation, mais avec cette distinction de ne pas passer devant la maison paternelle en cas de condamnation, et si elle est calomniée, le mari n’a pas à payer l’amende de cent sicles. Si enfin, elle a été conçue et enfantée par une mère convertie, elle est considérée comme une fille d’Israël sous tous les rapports. Si elle a un père qui n’a pas de maison, ou si elle a une maison paternelle et pas de père, elle reste condamnée à la lapidation seule, car il n’est question de faire passer en ce cas devant la maison paternelle que si cette condition existe entière.
Pnei Moshe non traduit
מתני' וזינתה. מן האירוסין והיא נערה:
הרי זו בחנק. ואפילו נתגיירה פחותה מבת שלשה שנים ובחזקת בתולה היא דכי כתיבא סקילה בנערה המאורסה בישראל כתיבא דכתיב כי עשתה נבלה בישראל:
לא פתח בית האב. אין צריך להוציאה אל פתח בית אביה:
ולא מאה סלע. אם נמצא הבעל שקרן ועדיו זוממין דכולה פרשה בישראל כתיבא:
ולידתה בקדושה ה''ז בסקילה. בגמ' יליף לה מקראי:
הרי היא כבת ישראל לכל דבריה. ויש לה פתח בית אב ומאה סלע:
יש לה אב ואין לה פתח בית האב. כגון שאין לו בית ובישראלית קא מיירי:
הלכה: הַמְאָרֵס אֶת בִּתּוֹ כול'. אָמַר רִבִּי בּוּן בַּר חִייָה. טַעֲמָא דְּרִבִּי יוּדָה כְּדֵי שֶׁיְּהֵא אָדָם מָצוּי לִיתֵּן לְבִתּוֹ בְּעַיִן יָפָה. רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא בְשֵׁם רִבִּי יִצְחָק. מִמּוֹצִיא שֵׁם רַע לָמַד רִבִּי מֵאִיר. וְהָתַנֵּי רִבִּי חִייָה. זִינְתָה וְעוֹדָהּ בְּבֵית אָבִיהָ מִשֶּׁבָּֽגְרָה הוֹצִיא עָלֶיהָ שֵׁם רַע. הוּא אֵינוֹ לוֹקֶה וְאֵינוֹ נוֹתֵן מֵאָה סֶלַע אֶלָּא אוֹ הִיא אוֹ זוֹמְמֶיהָ מַקְדִימִין לְבֵית הַסְּקִילָה. רִבִּי מָנָא בְעָא קוֹמֵי רִבִּי יוֹסֵי. הַגַּע עַצְמָךְ. הוֹצִיא עָלֶיהָ שֵׁם רַע עוֹדָהּ נַעֲרָה וּבָֽגְרָה. אָמַר לֵיהּ. שָׁמַעְנוּ שֶׁנּוֹתֵן לְאָבִיהָ. אָמַר רִבִּי יִרְמְיָה קוֹמֵי רִבִּי זְעוּרָא. וְתַמְיָה אֲנִי הֵךְ רַבָּנִיו מְדַמּוּ כְּתוּבָּה לִקְנָס. וְלֹא דָמֵי. דּוּ כְּתוּבָּה מִשָּׁעָה הָרִאשׁוֹנָה וּקְנָס בַּסּוֹף. וְאַתְּ אָמַר אָכֵן. אָמַר לֵיהּ. וּמִי יֹאמַר לָךְ. וַאֲפִילוּ קְנָס מִשָּׁעָה הָרִאשׁוֹנָה הוּא. 25b וְאַתְיָא דְּרִבִי מָנָא כְּרִבִּי יִרְמְיָה וּכְרִבִּי יוֹסֵי בַּר זְעִירָא.
Traduction
R. Aboun b. Hiya dit que R. Juda (§ 3) attribue au père la succession pour le douaire, afin que l’homme soit disposé à accorder une dot à sa fille de bon cœur (sachant qu’en cas de son décès à elle, il en héritera). R. Jacob b. Aha dit au nom de R. Isaac que R. Meir (le 1er interlocuteur de R. Juda dans notre Mishna) déduit son avis de la règle au sujet du calomniateur (174)''Il faut tenir compte de l'état actuel de la femme; et dès qu'elle est mariée, le père n'a plus rien à revendiquer''. Ainsi, R. Hiya a enseigné (175)''Tossefta à ce traité, ch 1; et plus loin, 5'': Si une fille s’est prostituée en étant encore chez son père (sous sa puissance), et le mari dénonce son inconduite après que la fille a atteint la 2e majorité, le mari n’aura à subir, ni la pénalité des coups de lanière, ni l’amende de cent selâ (en cas de faux); mais on fera passer à la cellule de la lapidation, soit cette fille (en cas de réalité du fait), soit les témoins qui l’ont déclarée fautive et ont été convaincus de faux (176)Donc, l'état actuel domine tout. R. Mena objecta devant R. Yossé (contre R. Jacob): Ne va-t-il pas sans dire que si l’on a calomnié une fille, et qu’ensuite elle atteint la 2e majorité, on est passible d’amende? (Pourquoi ne pas établir la même règle en cas de calomnie émise plus tard)? En effet, répondit R. Yossé, nous avons entendu qu’en ce cas le calomniateur paie l’amende au père. Je m’étonnais, dit R. Jérémie devant R. Zeira (177)V.Ci-après, 12 fin, de ce que les rabbins comparent un contrat à l’amende, tandis que ces 2 faits ne se ressemblent pas, car le douaire est dû depuis que le contrat est écrit, tandis que l’amende l’est seulement après l’énoncé de la justice (178)Il est donc juste, pour ce point de se guider d'après l'état actuel. Qui te dit, répliqua R. Zeira, que l’amende est due seulement à la fin? Elle l’est dès la première heure (179)On peut donc adopter la règle de suivre le dernier état de la femme, tout en laissant l'analogie entre le douaire et l'amende. L’avis de R. Yonâ (ci-après) est conforme à ce que vient de dire R. Jérémie, et R. Yossé s’accorde avec R. Zeira.
Pnei Moshe non traduit
גמ' טעמא דרבי יודה. דאמר אף מן הנשואין הן של אב:
כדי שיהא אדם מצוי ליתן לבתו בעין יפה. דמתוך שיחשוב אם ימות יגיע לו כתובתה אף הוא נותן לה בעין יפה:
ממוציא שם רע למד ר''מ. ת''ק דר''י במתני' הוא ר''מ בר פלוגתיה דקסבר משהשיאה אין לאביה רשות בה וממוציא שם רע למד דין זה דבתר השתא אזלינן ולא בתר מעיקרא כדמסיק:
והתני ר''ח. בניחותא:
זינתה ועודה בבית אביה. ועודה ברשות אביה כשהיא נערה:
משבגרה הוציא עליה שם רע. על זנות דמעיקרא. הוא אינו לוקה ואינו נותן מאה סלע. אם שקר היה:
אלא או היא. אם אמת היה או זוממיה עדים שמעידין עליה ונמצאו זוממין מקדימין לבית הסקילה וטעמא כדאמר בבבלי דף מ''ה זו מעשיה גרמי לה וכשהיא נערה זנאי וזה עקימת שפתיו גרמו לו וההיא שעתה בוגרת הויא ומוציא שם רע אינו חייב אלא על הנער' דכתיב והוציאו את בתולי הנערה אלמא דאמרינן אע''פ שזינתה כשהיא נערה לא אזלינן בתר מעיקרא אלא בתר השתא דהוצאת ש''ר כשנתבגרה היא וה''נ בכתובה אע''פ שנכתבה ברשות האב אין לאביה בה כלום דבתר השתא אזלינן וכשהיא גובה כבר נשאת:
בעא קומי רבי יוסי. על הא דקאמר רבי יעקב ממוציא ש''ר למד ר''מ הגע עצמך אם הוציא עליה שם רע עודה נערה ובגרה אח''כ דודאי נותן קנס דהרי הוצאת הש''ר בשעת חיוב היתה וא''כ מה חזית דמדמית לה לזינתה כשהיא נערה ובגרה תדמי לה להוציא שם רע כשהיא נערה ובגרה שהוא חייב וה''נ הכתיבה ברשות אב היתה:
א''ל. באמת שמענו בזה שהוא נותן קנס לאביה. ובעיקר הקושיא לא השיב לו כלום דס''ל נמי כרבי יעקב דטפי מדמינן לה לשזינתה עודה נערה ובגרה דהזנות היה ברשות אביה והוצאת ש''ר ברשות אחרת וכן בכתובה. א''נ י''ל דהבעיא מילתא אחריתא היא דבעא מיניה אם הוציא שם רע עודה נערה ובגרה אם הוא חייב קנס והשיב לו שמענו בזה שהוא נותן קנס אלא דלפ''ז לישנא דהגע עצמך אינו מדויק דמשמע דאדלעיל קאי:
ותמיה אני. מעיקרא אני תמה היך רבנן אלו מדמין כתובה לקנס והא לא דמי דכתובה משעה הראשונה משערי כתיבה זכתה וקנס בסוף משעת העמדה בדין והילכך ניחא דבקנס בתר השתא אזלינן:
ואת אמר אכן. בתמיה לדמות כתובה לקנס דנילף מיניה דלא אזלינן בתר מעיקרא. ומי יאמר לך. זה דקנס בסוף שאני אומר ואפילו קנס משעה הראשונה חל החיוב ואפ''ה בתר השתא אזלינן ושפיר מדמינן כתובה לקנס:
ה''ג ואתיא דר' יונה כר' ירמיה ודר' יוסי כר' זעירא. רבי יונה ור' יוסי פליגי לקמן בקנס מוציא שם רע אימתי מתחייב ר' יונה אמר בסוף ור' יוסי אמר משעה הראשונה ולפי גי' הספר יש לפרש ואתייא דר' מנא שהקשה לר' יוסי הגע עצמך כו' דמה חזית כו' כמו שפירשתי בלשון הראשון משום דלא מסתברא ליה לדמות כתובה לקנס כר' ירמיה ודר' יוסי שהשיב לו על זה כדפרישית ומדמי כתובה לקנס כר' זעירא:
הלכה: הַגִּיּוֹרֶת שֶׁנִּתְגַּייְרָה כול'. כְּתִיב כִּי הוֹצִיא שֵׁם רָע עַל בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל. יָֽצְתָה זוֹ שֶׁאֵינָהּ מִיִּשְׂרָאֵל. כִּי הוֹצִיא שֵׁם רָע עַל בְּתוּלָה. לְרַבּוֹת אֶת הַגִּיּוֹרֶת שֶׁהָֽיְתָה הוֹרָתָהּ שֶׁלֹּא בִקְדוּשָּׁה וְלֵידָתָהּ בִּקְדוּשָּׁה תְּהֵא בִסְקִילָה. וְרִבָּה אוֹתָה לִקְנָס. לֵית יְכִיל. וְתַנֵּי חִזְקִיָּה כֵן. מִמַּשְׁמַע שֶׁנֶּאֱמַר וּסְקָלוּהָ אֵין אָנוּ יוֹדְעִין שֶׁהִיא מֵתָה. מַה תַלְמוּד לוֹמַר מֵתָה. אֶלָּא יֵשׁ לָךְ אֲחֶרֶת שֶׁהִיא בִסְקִילָה וְהִיא פְטוּרָה. וְאֵי זוֹ זוֹ. זוֹ גִּיּוֹרֶת שֶׁהָֽיְתָה הוֹרָתָהּ שֶׁלֹּא בִקְדוּשָּׁה וְלֵידָתָהּ בִּקְדוּשָּׁה שֶׁתְּהֵא בִסְקִילָה.
Traduction
Il est écrit (Dt 22, 19): parce qu’il a émis un bruit calomnieux sur une vierge d’Israël; il en résulte l’exclusion d’une personne non-israélite (pour elle, il n’y aura pas d’amende), tandis que par l’expression (superflue) sur une vierge, on déduit que la prosélyte, qui a été conçue avant que la mère ait été consacrée (convertie) et est née après ce moment (après la conversion), sera passible de la peine de la lapidation. Pourquoi ne pas appliquer aussi l’extension à l’amende? C’est impossible pour l’amende (exclue formellement), car Hiskia a enseigné: comme il est dit (ibid. 21): on la lapidera, il va sans dire qu’il y avait peine de mort, et pourtant le texte ajoute: elle mourra, pour indiquer qu’il peut arriver tel cas où la femme sera passible de la lapidation, et l’homme sera acquitté; savoir la prosélyte conçue avant la conversion de sa mère et née après ce fait, passible de la peine de la lapidation.
Pnei Moshe non traduit
גמ' יצתה זו. אפי' לידתה בקדושה פטור מן הקנס:
שאינה מישראל. שאין הורתה בקדישה. על בתולה. קרא יתירא הוא דהא בבתולה משתעי לרבות לידתה בקדושה לסקילה:
ורבה אותה לקנס. נרבה לה נמי לקנס דהא האי קרא בקנס מדבר וענשו אותו וגו' כי הוציא וגו':
ומשני לית יכיל. אין אתה יכול לרבות לקנס דבפירוש מיעטה התורה כדתני חזקיה ממשמע וכו':
שהיא בסקילה והוא פטור גרסינן. שפטור מקנס אם שקר היה דלמיתה נתרבתה ולא לקנס וכן אמר בבבלי:
Ktouboth
Daf 26a
כְּתִיב כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבָא עָלֶיהָ וּשְׂנֵאָהּ. לְעוֹלָם אֵינוֹ חַייָב עַד שֶׁיִּכְנוֹס וְיִבְעוֹל וְיִטְעוֹן טַעֲנַת בְּתוּלִים. וְשָׂם לָהּ עֲלִילוֹת דְּבָרִים. יָכוֹל אֲפִילוּ הִקְדִּיחָה לוֹ אֶת הַתַּבְשִׁיל. נֶאֱמַר כָּאן עֲלִילוֹת דְּבָרִים וּלְמַטָּן נֶאֱמַר עֲלִילוֹת דְּבָרִים. מַה עֲלִילוֹת דְּבָרִים לְמַטָּן זְנוּת אַף לְמַעֲלָן זְנוּת. אִי מַה עֲלִילוֹת דְּבָרִים שֶׁלְּמַטָּן מִמְּקוֹם בְּתוּלִין אַף כָּאן. מְנַיִין אֲפִילוּ בָא עָלֶיהָ בִיאָה אֲחֶרֶת. תַּלמוּד לוֹמַר וְהוֹצִיא עָלֶיהָ שֵׁם רָע. מִכָּל מָקוֹם. וְאָמַר אֶת הָאִשָּׁה הַזֹּאת לָקַחְתִי וָאֶקְרַב אֵלֶיהָ. פְּרָט לְיִיעוּדִין. לָקַחְתִּי. 26a פְּרָט לְשׁוֹמֶרֶת יָבָם. לָקַחְתִּי. פְּרָט לָאֲרוּסָה.
Traduction
Il est écrit (ibid. 13): Lorsqu’un homme aura épousé une femme, et après avoir cohabité avec elle, la haïra; on en conclut qu’il y a seulement condamnation lorsqu’on a fait entrer chez soi la femme, que l’on a épousée (inivit), et qu’ensuite, on l’accuse du défaut de la virginité. Puis (ib. 14): Il invente contre elle des prétextes d’accusation. Ce n’est pas à dire qu’il suffira (pour accuser la femme) qu’elle ait laissé brûler un mets, car l’expression ''prétextes d’accusation'' se retrouve aussitôt après (ibid. 17), et comme dans la 2e expression, il s’agit d’une accusation d’abandon à la prostitution, le même sujet sera visé dans l’expression du verset précédent. Puisque l’accusation dont il est question dans la 2e expression a en vue un commerce charnel (a loco virginitatis), il en sera de même dans la 1re expression; mais d’où sait-on que, même en cas de cohabitation irrégulière, suivie de calomnie au sujet de la virginité, le mari soit aussi passible d’amende? C’est qu’il est écrit (de nouveau, ibid.): Il a répandu contre elle un bruit calomnieux, en toutes circonstances (quel que soit le mode d’union). Puis (ibid.): Il dira j’ai épousé cette femme, et me suis approché d’elle, à l’exclusion du cas où la mère esclave a été acquise pour femme. De même, du terme j’ai appris (superflu), on déduit l’exclusion de la veuve qui attend le mariage de son beau-frère par lévirat, ou de la simple fiancée.
Pnei Moshe non traduit
עד שיכנוס ויבעול. דכתיב ובא אליה:
נאמר כאן. ושם לה עלילו' דברים ולמטן והנה הוא שם עלילות דברים לאמר:
מה עלילות דברים האמור למטן. בטענת זנות דכתיב לא מצאתי לבתך בתולים:
אף עלילות דברים האמור למעלן. בטענת זנות ואע''ג דבהאי קרא גופא ולא מצאתי לה בתולים כתיבא משום דהתם איכא למימר דבשני דברים דיבר הכתוב ושם לה עלילות מדברים אחרים או ואמר את האשה הזאת לקחתי ואקרב אליה וגומר אבל בהאי קרא בתרא כתיב שם עלילות דברים לאמר לא מצאתי וגו':
אי מה עלילות דברים שלמטן. טענת זנות היא ממקום בתולין:
אף כאן. ואקרב אליה האמור בקרא קמא דוקא שבא עליה ממקום בתולין:
מניין אפילו בא עליה. הבעל ביאה אחרת שלא כדרכה והוציא שם רע עליה שזינתה ממקום בתולין שהוא חייב:
מ''מ. דובא אליה קרינן ביה:
פרט לייעודין. אם ייעד אמה העבריה והוציא שם רע עליה פטור ומלקחתי דריש שהוא לשון קידושין פרט לייעוד כדמפרש לקמיה:
לָקַחְתִּי. פְּרָט לְיִיעוּדִין. אָמַר רִבִּי יוֹנָה. אֲפִילוּ כְּמָאן דָּמַר. מִשָּׁעָה רִאשׁוֹנָה יֻתַּן כֶּסֶף לְיִיעוּדִין. לָקַחְתִּי. פְּרָט לְשׁוֹמֶרֶת יָבָם. לֹא סוֹף דָּבָר כְּמִשְׁנָה הָרִאשׁוֹנָה שֶׁמִּצְוַת יִבֻּם קוֹדֶמֶת לְמִצְוַת חֲלִיצָה. אֶלָּא אֲפִילוּ כְּמִשְׁנָה אֲחַרוֹנָה שֶׁמִּצְוַת חֲלִיצָה קוֹדֶמֶת לְמִצְוַת יִיבּוּם. לָקַחְתִּי. פְּרָט לָאֲרוּסָה.
Traduction
On vient d’exclure celle dont la mère à l’état d’esclave a été acquise pour femme. R. Yona dit: même d’après celui qui admet (181)(Qidushin 1, 2) que le premier argent remis en principe pour cette acquisition l’est à titre de consécration, la Bible l’exclut; et de l’expression j’ai pris (de plein gré), on conclut à l’exclusion de la veuve qui attend le mariage de son beau-frère par lévirat (182)V.J, traité (Yebamot 12,6) fin (qui lui incombe légalement). Aussi, en fait, non seulement d’après le 1er enseignement (183)(Bekhorot 1, 7) fin, admettant que le précepte du lévirat l’emporte sur celui du déchaussement, mais encore d’après le dernier enseignement, admettant l’avis contraire, que le précepte du déchaussement doit l’emporter sur celui du lévirat (il y a une sorte de contrainte qui justifie la dispense de l’amende). De l’expression j’ai pris, on exclut aussi la simple fiancée,
Pnei Moshe non traduit
לקחתי פרט לייעודין. כמו אמר מר הוא:
אפילו כמ''ד. לקמן בפ''ק דקידושין דכסף הראשון שנתן בשעת קניי' לקידושי ייעודין ניתנו אפ''ה מיעטיה קרא דלאו בכלל קיחה הן:
לקחתי. משמע שהוא לקחה מעצמו:
פרט לשומרת יבם. שמן השמים הקנו לו והיינו דקאמר לא סוף דבר כו' כלומר לא תימא דוקא אליבא דמשנה ראשונה דמצות יבום קודמת ומוטל עליו לייבם אלא אפי' כמשנה אחרונה דמצות חליצה קודמת והיה רשות בידו לחלוץ אפ''ה לא קרינן ביה לקחתי דהא עכ''פ זיקתה רמיא עליה. משנה ראשונה בסוף פ''ק דבכורות בראשונה שהיו מתכוונין לשם מצוה אמרו מצות יבום קודמת ועכשיו שאין מתכוונין לשם מצוה אמרו מצות חליצה קודמת:
פרט לארוסה. שלא נשאה עדיין ובא עליה דכתיב ואקרב אליה דמיותר הוא אלא למידרש שנתקרב אליה כבר בקירוב הנשואין:
וָאֶקְרַב אֵלֶיהָ וְלֹא מָצָאתִי לָהּ בְּתוּלִים. וְחָשׁ לוֹמַר שֶׁמָּא מָצָא וְאִיבֵּד. שֶׁהֵבִיא הַבַּעַל עֵדִים שֶׁזִּינָת עוֹדָהּ בְּבֵית אָבִיהָ. וְאֵלֶּה בְּתוּלֵי בִתִי. וְחָשׁ לוֹמַר שֶׁמָּא דַּם צִיפּוֹר הוּא. שֶׁהֵבִיא הָאָב עֵדִים לְהַזִים עֵידֵי הַבַּעַל. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי בֵּירִבִּי בּוּן. הַפָּרָשָׁה הַזּוֹ יֵשׁ בָּהּ עֵדִים וְזוֹמְמֵיהֶן וְזוֹמְמֵי זוֹמְמֵיהֶן. הַבַּעַל אוֹמֵר. הֲרֵי עֵדִים שֶׁזִּנְתָה בְּבֵית אָבִיהָ. וְהֵבִיא הָאָב עֵדִים לְהַזִּים עֵידֵי הַבַּעַל. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי בֵּירִבִּי בּוּן. הֵבִיא הָ[אָ]ב עֵדִים לְהַזִּים עֵידֵי הַבַּעַל. וְהֵבִיא הַבַּעַל עֵדִים לְהַזִּים עֵידֵי הָאָב. אִית תַּנָּיֵי תַנֵּי. אִם אֱמֶת הָיָה הַדָּבָר הַזֶּה בְּשֶׁמָּצָא הָאָב עֵדִים לְהַזִּים עֵידֵי הַבַּעַל.
Traduction
puisqu’il est dit ensuite: je me suis approché d’elle (par le mariage réalisé). Puis il est dit: Je ne lui ai pas trouvé de virginité; on ne craint pas que le mari, après avoir trouvé la virginité, l’ait fait disparaître lui-même; car le mari a dû amener des témoins constatant que cette fille s’est prostituée, lorsqu’elle était encore chez son père. Puis (ibid. 17): Voici les traces de virginité de ma fille, dit le père aux juges; et l’on ne craint pas que le père se soit servi du sang d’oiseau (pour simuler les traces qu’il fait valoir), car le père a dû amener des témoins qui convainquent de faux témoins les témoins du mari. Donc, dit R. Yossé b. R. Aboun, dans ce la calomnie, on suppose la présence de témoins, d’autres qui les convainquent de faux, enfin ceux qui convainquent de faux ces derniers. Ainsi, le mari déclare avoir des témoins qu’il produit, constatant que la femme s’est déjà prostituée chez son père; le père (en le réfutant) amène des témoins qui convainquent les premiers de faux; enfin le mari (en cas de véracité de l’accusation, ib. 20) est supposé avoir amené des nouveaux témoins pour convaincre de faux ceux qui ont confirmé le dire du père. Selon un autre enseignement, par l’expression ''si l’accusation était vraie'' (ibid.), on entend le cas où le père ne trouve pas de témoins qui convainquent de faux ceux du mari (auquel alors on ajoute foi).
Pnei Moshe non traduit
ולא מצאתי לה בתולים וחש לומר וכו'. כלו' דמפרש ואזיל כל הפרשה דבעדים מיירי דאי לאו הכי אמאי מהימנינן ליה באומרו לא מצאתי ניחוש שמא מצא בתולים ואיבד בידים אלא דמיירי שהביא עדים שזינתה תחתיו בעודה ארוסה בבית אביה:
ואלה בתולי בתי. דקאמר האב מנא ידעינן דניחוש שמא דם ציפור הוא אלא דמיירי נמי שהביא האב עדים להזים עידי הבעל:
הפרשה הזו יש בה כו'. כלומר דמפרש קרא דואם אמת היה הדבר נמי בעדים מיירי שחזר והביא הבעל עדים להזים זוממיו כדמסיק:
הבעל אומר הרי עדים שזינתה בבית אביה. והיינו לא מצאתי לבתך בתולים:
והביא האב עדים להזים עידי הבעל. ועל זה נאמר ואלה בתולי בתי והוא לוקה ונותן מאה סלע והעדים זוממין נסקלין:
והביא הבעל עדים להזים עידי האב. ועל זה נאמר ואם אמת היה הדבר והיא ועידי אביה נסקלין:
אית תניי תני. תניא אידך דלא מוקי לה בזוממי זוממין וקרא דואם אמת היה הדבר בשלא מצא האב עדים להזים עידי הבעל מפרשינן:
וּפָֽרְשׂוּ הַשִּׂמְלָה. הַכֹּל מָשָׁל. תַּנֵּי רִבִּי יִשְׁמָעֵאל. זֶה אֶחָד מִשְּׁלֹשָׁה מִקְרִיּוֹת שֶׁנֶּאֶמְרוּ בַתּוֹרָה בְמָשָׁל. אִם יָקוּם וְהִתְהַלֵּךְ בַּחוּץ עַל מִשְׁעַנְתּוֹ וְנִקָּה הַמַּכֶּה. וְכִי עָלָת עַל דַּעְתָּךְ שֶׁיְּהֵא זֶה מְהַלֵּךְ בַּשּׁוּק וַהֲלָהּ נֶהֱרָג עַל יָדָיו. אֶלָּא מָהוּ עַל מִשְׁעַנְתּוֹ. עַל בּוּרְיוֹ. אִם זָֽרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ עָלָיו דָּמִים לוֹ. וְכִי עָלָיו לְבַדּוֹ הַחַמָּה זוֹרַחַת. אֶלָּא מַה זְרִיחַת הַשֶּׁמֶשׁ מְיוּחֶדֶת שֶׁהִיא שָׁלוֹם לְכָל בָּאֵי עוֹלָם. אַף זֶה בִזְמַן שֶׁהוּא יוֹדֵעַ שֶׁהוּא שָׁלוֹם מִמֶּנּוּ וָהָֽרְגוֹ הֲרֵי זֶה חַייָב.
Traduction
Enfin, l’expression on étendra le drap (ibid. 17) n’est qu’un allégorie fictive. R. Ismaël a enseigné (184)''V.J, (Sanhedrin 8, 8) ( 26c); Mekhilta, section Mischpatim Cf Derenbourg, Essai, etc, p 139'': voici un des 3 versets du Pentateuque qui sont énoncés au figuré. 1. Il est dit (Ex 21, 19): S’il se relève et qu’il puisse sortir appuyé sur son bâton (185)V.la note à ce verset par M le gr R Wogue, Traduction du Pentateuque, t 2, p 203, l’auteur de la blessure sera absous; or, on ne saurait supposer que l’un pourrait se promener librement, tandis que l’autre a été tué par lui; mais l’on entend par l’expression sur son bâton, que le blessé s’était d’abord remis, à l’état sain (et bien qu’il soit plus tard retombé malade mortellement, le meurtrier est absous). 2. Il est dit (ibid. 22, 3): Si le soleil a brillé sur lui (éclairé son délit) (186)S'il est évident qu'il n'a voulu que voler, son sang sera vengé; or, ce n’est pas pour lui seul que le soleil a brillé, mais on entend par là: comme l’éclat du soleil a cela de particulier qu’il est le symbole d’une paix bienfaisante pour tous les habitants de la terre; de même, pour le voleur frappé, lorsqu’il est évident (clair comme le soleil) que celui-ci voulait laisser le volé en paix, lequel l’a tué, le meurtrier sera coupable.
Pnei Moshe non traduit
ופרשו השמלה הכל משל. למשל נאמר שמבררין את הדבר כשמלה והיינו ע''פ עדים ולא שמלה ממש:
אלא מהו על משענתו על בוריו. כלומר שנתחזק כבר ועמד על בוריו מחמת המכה ואע''פ שלאחר מכאן הכביד ומת פטור וכעין דדרשינן פ' ואלו הן הנשרפין:
אף זה בזמן שיודע שהוא שלום ממנו והרגו ה''ז חייב שיודע וברור לו כשמש שלא בא עליו להרגו אלא בשביל ממון בא עליו חייב עליו זה כשהרגו אבל אם הדבר אצלו בספק אינו חייב עליו כשהרגו וכדמוקי להאי ברייתא בבבלי פרק בן סורר ומורה דף ע''ב דבבן על האב מיירי:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source