Ktouboth
Daf 23b
עַד כְּדוֹן דְּבָרִים הַבָּאִים מַחְמַת הַבִּיאָה. חָבַל בָּהּ. 23b סִימֶּה אֶת עֵינָהּ. קָטַע אֶת יָדָהּ. שִׁיבֵּר אֶת רַגְלָהּ. לְמִי הוּא מְשַׁלֵּם לָהּ אוֹ לְאָבִיהָ. רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר. נוֹתֵן לְאָבִיהָ. רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר. נוֹתֵן לְעַצְמָהּ. מִיסְבַּר סְבַר רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ שֶׁמַּעֲשֶׂה יָדֶיהָ שֶׁלָּהּ עַד שֶׁתִּבְגּוֹר. רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר. מִבְּגוּרָה וָאֵילָךְ. רִבִּי אָבִין בְשֵׁם רִבִּי הִילָא. עַד שְׁעַת בּוֹגְרָהּ פְּלִיגִין. אֲבָל מִבּוֹגְרָהּ וָאֶילַךְ כָּל עַמָא מוֹדֵיי שֶׁהֵן שֶׁלְּעַצְמָהּ. מַתְנִיתָא מְסַייְעָא לְדֵין וּמַתְנִיתָא מְסַייְעָא לְדֵין. וּמַתְנִיתָא מְסַייְעָא לְרִבִּי יוֹחָנָן. הָחוֹבֵל בְּבִתּוֹ וּבְנוֹ שֶׁלַּחֲבֵירוֹ. שֶׁלִּבְנוֹ יִתֵּן מִיַּד. וְשֶׁלְּבִתּוֹ יֵעָשֶׂה בָהֶן סְגוּלָה. אָמַר רִבִּי יוּדָן אָבוֹי דְּרִבִי יוּדָה אָבוֹי דְרִבִּי מַתַּנְיָה. אִית מַתְנֵי. רֵישָׁא וְסֵיפָא מְסַייֵעַ לְרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ. הַחוֹבֵל בְּבִתּוֹ קְטַנָּה נִיזְקָהּ שֶׁלָּהּ וּפָטוּר מִן הַבּוֹשֶׁת וּמִן הַפְּגָם. אֲחֵרִים שֶׁחִיבְּלוּ בָהּ נִיזְקָהּ שֶׁלָּהּ וְהַשְּׁאָר יֵעָשֶׂה בָהֶן סְגוּלָה וּבוֹשְׁתָּהּ וּפְגָמָהּ שֶׁלְּאָבִיהָ.
Traduction
Jusqu’ici, on sait seulement, quelles sommes sont payables au père par suite d’une cohabitation illégale; mais si quelqu’un a blessé la fille, ou lui a crevé un œil, ou lui a cassé une main, ou lui a brisé une jambe, à qui devra-t-il payer le dédommagement? Est-ce à elle, ou à son père? Selon R. Yohanan, il payera au père; selon R. Simon b. Lakish, il payera à la fille. C’est donc que Resh Lakish professe l’avis de lui faire bénéficier à elle les produits de ses travaux (ses profits), jusqu’à la 2e majorité; selon R. Yohanan, c’est seulement après cette époque que ses revenus lui sont payés à elle. R. Abin dit au nom de R. Ila: la discussion porte seulement sur les années qui s’écoulent jusqu’au moment de la 2e majorité; mais à partir de cette époque, tous s’accordent à reconnaître que les revenus de la jeune fille sont payables à elle-même. Il y a 2 enseignements, dont l’un confirme la 1re opinion, et l’autre la 2e opinion. Un enseignement confirme l’avis de R. Yohanan en disant (166)Tossefta à Baba Qama ch 9, dont nous adoptons ici le texte (un peu différent de la version talmudique): Si quelqu’un blesse le fils ou la fille de son prochain, pour la fille, il paiera de suite; pour le fils, on établira un bien en usufruit; s’il a blessé un de ses propres enfants mineurs, fille ou garçon, le père est dispensé de toute amende, et pour ceux de sa fille, il paiera de suite (c’est donc que le revenu de tout mineur appartient au père). R. Judan père de R. Juda et de R. Mathnia dit: il y a un autre enseignement (ib.) dont le commencement et la fin sont conformes à l’avis de R. Simon b. Lakish, car il est dit: Si quelqu’un blesse sa fille mineure, le montant à payer pour la blessure causée revient à elle; il est seulement dispensé de payer pour la honte et le dommage (qui reviennent sans conteste au père). Si d’autres l’ont blessée, le paiement à cet effet lui sera remis à elle; quant au reste à lui payer, on constituera un capital dont elle aura l’usufruit.
Pnei Moshe non traduit
עד כדון דברים הבאים מחמת הביאה. עד כאן לא שמענו דזכתה התורה לאב אלא הני דחשיב במתני' שהן מחמת הביאה וטעמא שבידו למסרה למנוול ומוכה שחין:
חבל בה. אחר או סימא וכו' למי הוא משלם דהכא לא שייך האי טעמא דהא אי בעי חבל בה לא מצא חביל דאין אדם רשאי לחבול בבתו ועובר בה כעובר על חובל בחבירו משום לא יוסיף פן יוסיף:
רבי יוחנן אומר לאביה. כדמפרש במאי פליגי:
עד שתבגור. כמו עד לא עשה ארץ (משלי ח) כלומר אפילו קודם שתבגור מעשה ידיה שלה הילכך חבלה נמי שלה והיינו השבת שבטלה ממלאכה וכן הא דאפחתה מכספה:
מבגורה ואילך. מעשה ידיה שלה אבל מקודם מעשה ידיה לאביה הילכך חבלה נמי לאביה:
כ''ע מודיי שהן של עצמה. חבלה שהרי יצאת מרשות האב ומעשה ידיה שלה:
מתניתא כו'. תניא כוותיה דר''י ותניא כוותיה דר''ל כדמפרש ואזיל מתני' מסייע לר''י כו' וה''ג כמו שהוא בתוספתא החובל בבנו ובתו של חבירו של בתו נותנין לו מיד ושל בנו עושה לו בהן סגלה בבניו ובבנותיו קטנים של עצמו פטור מן הכל. של בתו יתן לו מיד דזכי ליה רחמנא אבל בבנו לא זכי ליה מידי:
סגלה. בפרק החובל מפרש מאי סגלה ס''ת וכן פליגי התם ר''י ור''ל בהאי פלוגתא דלעיל:
בבניו ובנותיו הקטנים שלו פטור. דחבלה שלו הוא וכרבי יוחנן:
אית מתני'. יש עוד ברייתא אחרת ורישא וסיפא דהתם מסייע לר''ל:
החובל בבתו קטנה ניזקה. דאפחתה מכספה שלה דלא זכתה לו התורה אלא דברים שהן מחמת ביאה והיינו כר''ל:
ופטור מן הבושת ומן הפגם. דבזה לא פליגי מידי שהוא של אב דהא אי בעי מסר לה וכו':
והשאר. השבת יעשה בהן סגלה עד שתגדיל והיינו נמי כר''ל דמעשה ידיה שלה:
מַה חֲמִית מֵימַר כֵּן. תַּנֵּי רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי. וְנָתַן לַנַּעֲרָה. וְנָתֵן לַאֲבִי הַנַּעֲרָה. הָא כֵיצַד. עָֽמְדָה בַדִין עַד שֶׁלֹּא מֵת אָבִיהָ אַשְׁכָּחַת אֲמַר. וְנָתַן לַאֲבִי הַנַּעֲרָה. מֵת אָבִיהָ אַשְׁכָּחַת אֲמַר. וְנָתֵן לְעַצְמָהּ. עָֽמְדָה בַדִין עַד שֶׁלֹּא בָֽגְרָה אַשְׁכָּחַת אֲמַר. וְנָתַן לַאֲבִי הַנַּעֲרָה. מִשֶּׁבָּֽגְרָה אַשְׁכָּחַת אֲמַר. וְנָתַן לְעַצְמָהּ.
Traduction
Pour la honte et le dommage, est-il dit, le montant appartient au père, etc.''. Pourquoi à la suite, la Mishna distingue-t-elle entre la mort du père survenue après la sentence juridique, ou avant cet énoncé? C’est que, enseigne R. Simon b. Yohaï, le texte biblique dit tantôt: Il donnera à la jeune fille (167)La concordance de la Bible n'indique pas de verset ainsi conçu, et tantôt: Il donnera au père de la jeune fille (Dt 22, 29), en vue de 2 circonstances diverses: Si la sentence juridique a été prononcée avant la mort du père, il y a lieu d’appliquer l’expression ''il remettra au père de la fille''; si la sentence n’a été prononcée qu’après la mort du père, on appliquera la précepte ''de donner à la fille''.
Pnei Moshe non traduit
מה חמית מימר כן. על המתני' קאי מה ראית לחלק בין מת האב משעמדה בדין ובין מת עד שלא עמדה:
ונתן לנערה ונתן לאבי הנערה. כלומר דקרא כתיב ונתן לאבי הנערה והוי מצי למיכתב ונתן לאביה אלא למידרש הכי פעמים שאתה נותן לנערה עצמה ופעמים שאתה נותן לאבי הנערה הא כיצד כשעמדה בדין עד שלא מת מצינו לקיים ונתן לאבי הנערה:
מת אביה. מקודם העמדה בדין לעצמה וכן עד שלא בגרה כו':
Ktouboth
Daf 24a
מְנָן אִילֵּין מִילַּיָּא. רִבִּי אַבָּהוּ בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. וְהִתְנַחַלְתֶּם אוֹתָם לִבְנֵיכֶם אַחֲרֵיכֶם לָרֶשֶׁת אֲחוּזָה. אוֹתָם לִבְנֵיכֶם. אֵין בְנוֹתֵיכֶם לִבְנֵיכֶם. בִּקְנָס 24a הַכָּתוּב מְדַבֵּר. תַּנֵּי רִבִּי חִייָה. אֵין לָהֶן לֹא בִקְנָסֵי הַבַּת לֹא בְפִיתּוּיֶהָ וְלֹא בַחַבָּלֶיהָ. קְנָס אֵימָתַי הוּא מִתְחַייֵב. רִבִּי יוֹנָה אָמַר. מִשָּׁעָה רִאשׁוֹנָה. רִבִּי יוֹסֵי אָמַר. בְּסוֹף. מְתִיב רִבִּי יוֹסֵי לְרִבִּי יוֹנָה. עַל דַּעְתָּךְ דְּתֵימַר מִשָּׁעָה רִאשׁוֹנָה. וְהָא תַנִּינָן. עָֽמְדָה בְדִין עַד שֶׁלֹּא מֵת הָאָב הֲרֵי הֵן שֶׁלָּאָב. מֵת הָאָב הֲרֵי הֵן שֶׁלָּאַחִין. אָמַר לֵיהּ. מָטִינָתָהּ לְהַהִיא דְתַנֵּי רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי. וְנָתַן לַנַּעֲרָה. וְנָתַן לַאֲבִי הַנַּעֲרָה. מְתִיב רִבִּי יוֹנָה לְרִבִּי יוֹסֵי. עַל דַּעְתָּךְ דְּתֵימַר בְּסוֹף. וְהָא תַנִּינָן. עָמְדָה בַדִּין עַד שֶׁלֹּא בָֽגְרָה הֲרֵי הֵן שֶׁלָּאַב. מִשֶּׁבָּֽגְרָה הֲרֵי הֵן שֶׁלְּעַצְמָהּ. וּבוֹגֶרֶת יֵשׁ לָהּ קְנָס. אָמַר לֵיהּ. מָטִינָתָהּ לְהַהִיא דְתַנֵּי רִבִּי חִייָה. דְּתַנֵּי רִבִּי חִייָה. תַּחַת אֲשֶׁר עִינָּהּ. לְרַבּוֹת שֶׁהָֽיְתָה נַעֲרָה וּבָֽגְרָה. וְאַתְיָא אִילֵּין פְּלוּגְוָותָא כְּהָלֵין פְּלוּגְוָותָא. דְּתַנִינָן תַּמָּן. גָּנַב מִשֶּׁלְּאָבִיו טָבַח וּמָכַר וְאַחַר כָּךְ מֵת מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. מְתִיב רִבִּי יוֹסֵי לְרִבִּי חַגַּיי. עַל דַּעְתָּךְ דְּתֵימַר. בָּעֲמִידַת בֵּית דִּין הַדָּבָר תָּלוּי. נִיתְנֵי. גָּנַב מִשֶּׁלְּאָבִיו טָבַח וּמָכַר בְּחַיֵי אָבִיו. לֹא הִסְפִּיק לַעֲמוֹד בַּדִין עַד שֶׁמֵּת אָבִיו מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל. וְהֵן אָמַר. אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. בְּרַם הָכָא כָּל עַמָּא מוֹדוּ שֶׁהֵן שֶׁלְּעַצְמָהּ. לָא צוֹרְכָא דְלָא לְמִי הוּא נוֹתֵן לְעַצְמָהּ. נוֹתֵן לְאָבִיהָ.
Traduction
Sur quoi fonde-t-on cette distinction (et les fils n’héritent-ils pas du père défunt)? On le sait, dit R. Abahou au nom de R. Yohanan, de ce qu’il est écrit (Lv 25, 46): Vous les ferez passer en héritage à vos fils, pour qu’ils en prennent possession; c.-à-d. vos biens passeront à vos fils, mais ceux-ci ne bénéficieront pas de ce qui revient à vos filles par suite d’amendes imposées, visées par ce verset. Ainsi R. Hiya a enseigné: les fils n’héritent pas du père de l’amende à lui payer pour cohabitation violente avec la fille, ni si elle a été séduite, ni si elle a été blessée. A quel moment (en général) commence l’obligation de l’amende? (Est-ce de suite après la violence commise, ou après la sentence rendue en justice)? Selon R. Yona, elle est de suite obligatoire; selon R. Yossé, elle n’est due qu’à la fin. Mais, objecta R. Yossé et R. Yona, puisque d’après toi l’amende est due de suite après l’acte, comment notre Mishna dit-elle, que si la sentence juridique a été prononcée avant la mort du père, le montant des sommes dues revient à ce dernier, et que si la mort du père survient avant le prononcé de la sentence, le montant sera transmissible aux fils? Tu touches ainsi, lui fut-il répondu, à la déduction tirée (plus haut) par R. Simon b. Yohaï du double emploi de l’expression ''il donnera au père de la fille '' (pour justifier la distinction entre la sentence prononcée avant la mort du père et celle qui a été prononcée après le décès). Mais, objecta R. Yona à R. Yossa, puisque selon toi l’amende n’est due qu’à la fin, pourquoi est-il dit (§ 2): ''Si le tribunal a rendu la sentence avant que la fille ait atteint sa 2e majorité, le montant des sommes à payer revient au père; si la sentence est rendue après que la fille a atteint sa 2e majorité, le montant sera remis à celle-ci''? Pourquoi ne lui attribuer le montant qu’en ce dernier cas (et est-ce à dire que celle-là seule y a droit)? Tu touches précisément, lui répondit-il, à ce qu’a enseigné R. Hiya; de l’expression ''parce qu’il l’a fait souffrir'', il déduit qu’il faut étendre l’obligation de l’amende aussi bien à toute jeune fille nubile qu’à celle qui a atteint la 2e majorité. La discussion entre R. Yona et R. Yossa (sur le point de savoir si l’amende est due de suite après le crime, ou après la sentence juridique) est conforme à la suivante, au sujet de cette Mishna (168)(Baba Qama 7, 2): ''Si quelqu’un vole à son père un animal qu’il égorge et vend, puis le père meurt, le fils devra cependant payer aux héritiers 4 ou 5 fois la valeur de l’objet volé (comme amende due avant le décès du père). Or, objecta R. Hagaï à R. Yossé, puisque d’après toi tout dépend du prononcé de la sentence, cette Mishna devrait dire: ''Si quelqu’un vole à son père un animal qu’il égorge et vend du vivant de son père, et qu’avant le prononcé de la sentence, le père meurt, le fils n’est tenu de payer que le double'' (en raison du décès préalable à la sentence), et sans payer 4 ou 5 fois? Il y a une distinction à établir, en ce que, pour ce vol, il faut payer 4 ou 5 fois (réversibles sur les héritiers), tandis qu’ici (au sujet de l’amende pour violence sur la fille) tous reconnaissent que l’amende provient de la fille; il s’agit donc seulement de savoir quand l’amende est remise à la fille (sans que les frères aient une part), et quand elle est au père (avec transmission aux fils): cela dépend du moment où la sentence a été prononcée.
Pnei Moshe non traduit
מנן אילין מילייא. מנא לן לחלק כן דילמא זכות שזיכתה לו התורה שלו הוא ואם מת יהא של אחין:
אין בנותיכם לבניכם. זכות בנותיכם אין לבניכם כדמפרש בקנס הכתוב מדבר שלא זכתה התורה אלא לאב ואין מוריש לבניו וכן תני רבי חייא וכו':
קנס אימתי הוא מתחייב. בעלמא קאי אימתי חל חיוב הקנס:
משעה ראשונה. שעת הביאה:
בסוף. משעמדה בדין:
והא תנינן עמדה בדין וכו'. ואי משעה הראשונה מתחייב בקנס אפי' לא עמדה בדין הרי הוא של אב:
מטינתה לההיא דתני ר''ש ב''י. קא נגעת בה במתני' לההיא כו' כלומר בזה צריך אתה לבא לטעמיה דרשב''י דשאני התם דמגזירת הכתוב הוא לחלק בין העמדה בדין או לא כדדריש מקרא ונתן וכו':
ובוגרת יש לה קנס. בתמיה ולדידך דאינו מתחייב בקנס עד שעת העמדה בדין הא השתא בוגרת היא:
תחת אשר עינה לרבות וכו'. הואיל והיתה בת קנס מעיקרא:
ואתיא אילין פלוגוותא כהלין וכו'. כלומר דהאי פלוגתא דפליגי אם חיוב הקנס חל משעה ראשונה או משעת העמדה בדין שייכא האי פלוגתא נמי בהא דתנינן בפ' מרובה גנב משל אביו וטבח ומכר ואח''כ מת אביו משלם תשלומי ד' וה' להיורשים שכבר נתחייב קודם שמת האב וקס''ד דתליא נמי בפלוגתא דרבי יונה ורבי יוסי לרבי יונה אפי' מת האב קודם העמדה בדין משלם שכבר חל עליו החיוב משעת הטביחה ולרבי יוסי דוקא אם מת האב אחר העמדה בדין. מתיב רבי חגיי לרבי יוסי גרסינן על דעתך דתימר בעמידת ב''ד הדבר תלוי. אם כן קשיא אדתני התם בסיפא גנב משל אביו ומת אביו ואחר כך טבח ומכר משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי ד' וה' ולדידך ניתני גנב כו' לא הספיק לעמוד בדין עד שמת אביו משלם תשלומי כפל בלבד ולא ד' וה' דהא לא חל עדיין חיוב הקנס קודם העמדה בדין ואפילו טבח ומכר בחיי אביו משכחת לה דפטור מד' וה':
והן אמר ארבעה וחמשה. כלומר דמשני דשאני התם דבארבעה וחמשה אמרינן ולא דמייא להך דהכא וטעמא דבשלמא התם שייכי האחין בדבר שהקנס יוצא ממנו והיינו הבהמה ובכה''ג אדם מוריש לבניו הקנס אף על פי שלא עמד בדין שהרי הבהמה עצמה מוריש לבניו והילכך לכ''ע לא משכחת לה פטורה אם טבח ומכר בחיי אביו אלא שאם מת האב קודם הטביחה היינו טעמא דפטור דבעינן וטבחו כולו באיסורא וליכא שהרי יש גם לו חלק בה:
ברם הכא כל עמא מודו שהן של עצמה. כלומר אבל הכא הא ע''כ כ''ע מודים שהן שייכי' לעצמה ואין לאחין חלק בהן אלא דזכתה התורה זכיתה לאב ואותו זכות הוא מוריש לבניו והיינו דוקא כשעמדה בדין שאז זכה בהן האב אבל מקודם לא שהרי עיקר הדבר שהקנס יוצא ממנו והיינו הבת אין אדם מוריש לבניו:
לא צורכה דלא למי הוא נותן לעצמה נותן לאביה. דלא כמו אלא ואסוקי מילתא היא כלו' דהכא ודאי איצטריך ושייך שפיר החילוק מתי הוא נותן לעצמה ואין לאחין בהן כלום ומתי הוא נותן לאביה ואם מת הוא לאחין והיינו אם עמדה בדין או לא דמשעמדה בדין כבר זכה בהן האב וממונא הוא להורישו לבניו אבל מקודם לא כדאמרן אבל גבי טביחה לעולם הוא מוריש לבניו אפילו לא עמד בדין ולא שייכא כלל פלוגתייהו להתם כדס''ד מעיקרא:
לא הספיק לעמוד בדין כו'. דעדיין לאו ממון הוא להורישו לבניו:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source