רִבִּי אַבָּהוּ בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. כֵּינִי מַתְנִיתָא. אֲנִי וָהוּ הוֹשִׁיעָה נָּא. [אֲנִי וָהוּא הוֹשִׁיעָה נָּא].
Pnei Moshe (non traduit)
כיני מתניתא אני והוא וכו' כן צריך לפרש במתני' לר' יהודה היו שונים ואומרים אני והו הושיעה שני פעמים:
תַּנֵּי. וּבַעֲלֵי מוּמִין. רִבִּי שִׁמְעוֹן בֵּן לָקִישׁ בְּעָא קוֹמֵי רִבִּי יוֹחָנָן. בַּעֲלֵי מוּמִין נִכְנָסִין 19a בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ. אָמַר לֵיהּ. כְּשֵׁירִים הָיוּ.
Pnei Moshe (non traduit)
בעלי מומין נכנסין בין האולם ולמזבח. בתמיה והא אנן תנן בפ''ק דכלים גבי עשר קדושות בין האולם ולמזבח מקודשת מהם שאין בעלי מומין ופרועי ראש נכנסין לשם וכשהן מקיפין את המזבח אי אפשר שלא יכנסו בין האולם למזבח:
א''ל כשרים היו. כלומר אע''פ שכל ימות השנה אסורין ליכנס לשם כדי לצאת בערבה כשרים היו להכנס בין האולם ולמזבח:
תני. בברייתא ובעלי מומין שהכהנים בעלי מומין גם כן נכנסין להקיף את המזבח בערבה:
אָמַר רִבִּי אַבָּהוּ. לְךָ לִישֻׁעָ֣תָה לָּֽנוּ. לְךָ יוֹדִייָה. דָּרַשׁ רִבִּי בָּא סָרוֹנְגִייָה. וְהוֹשִׁ֧יעַ יְי אֶת אָֽהֳלֵ֥י יְהוּדָ֖ה בָּרִֽאשׁוֹנָה. וְהוֹשַׁע כְּתִיב. דָּרַשׁ רִבִּי זִיבַיי. כִּ֣י עַתָּה֩ תֵֽצְאִ֨י מִקִּירְיָה וְשָׁכַ֣נְתְּ בַּשָּׂדֶ֗ה. וּשְׁכִינָתִי בַשָּׂדֶה. חֲנַנְיָה בֶּן אֲחִי רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר. אָֽנֹכִ֖י יְי אֱלֹהֶ֑יךָ אֲשֶׁ֧ר הֽוֹצֵאתִ֛יךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם. הוּצֵאתְךָ כָּתַב.
Pnei Moshe (non traduit)
הוצאתך כתיב. חסר לומר הוא יצא עמך מגלות מצרים:
לך לישועתה לנו וכו' הא דקאמר ר''א ליה ולך מזבח וכו' שני פעמים הא' לך לישועתה לנו והב' לך הודיה על כך:
דרש ר' בא וכו' והושע כתיב. לומר והושע אתה על שם עמו אנכי בצרה וכמו כן דרש ר' זיכי לקרא כי עתה תצאי וגו' ושכנתי בשדה כביכול שהשכינה עמהם בגלות:
רִבִּי בֶּרֶכְיָה רִבִּי יִרְמְיָה בְשֵׁם רִבִּי חִייָה בַּר בָּא. דָּרַשׁ לֵוִי בַּר סִיסִי בְנַהַרְדֵּעָא. וַיִּרְא֕וּ אֵ֖ת. אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְתַ֣חַת רַגְלָ֗יו כְּמַֽעֲשֵׂה֙ לִבְנַ֣ת הַסַּפִּ֔יר וּכְעֶ֥צֶם הַשָּׁמַיִ֭ם לָטוֹהַר: זוֹ עַד שֶׁלֹּא נִגְאֲלוּ. אֲבָל מִשֶּׁנִּגְאֲלוּ (אֵין דַּרְכָּהּ תִּינָּתֵן) [אֵיכָן דַּרְכָּהּ שֶׁל לְבֵנָה לְהִינָּתֵן] שָׁם הִיא נְתוּנָה. אָמַר רִבִּי בֶּרֶכְיָה. מַעֲשֶׂה אֵין כָּתוּב כָּאן אֶלָּא כְּמַֽעֲשֵׂה֙. הִיא וְכָל אֶרְגָּלֵייָה שֶׁלָּהּ. (הִיא וְהַסָּל וְהַמַּגְרֵיפָה.) [הִיא וְכָל פְּרַקְמַטִיָּא שֶׁלָּהּ. אָמַר רִבִּי מִייָשָׁא. בָּבָבֶל כְּתִיב כְּמַרְאֵ֥ה אֶֽבֶן סַפִּ֖יר וּבְמִצְרַיִם כְּתִיב כְּמַֽעֲשֵׂה֙] לִבְנַ֣ת הַסַּפִּ֔יר. לְלַמְּדָךְ שֶׁכְּשֵׁם שֶׁהָאֶבֶן קָשָׁה מִן הַלְּבֵינָה כָּךְ שִׁיעְבּוּדָהּ שֶׁלְבָּבֶל הָיָה קָשֶׁה מִשִּׁעְבּוּדָהּ שֶׁלְמִצְרַיִם. תַּנֵּי בַּר קַפָּרָא. עַד שֶׁלֹּא נִגְאֲלוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם הָֽיְתָה רְשׁוּמָה בָרְקִיעַ. מִשֶּׁנִּגְאֲלוּ עוֹד לֹא נִרְאֵית בָּרְקִיעַ. מַה טַעַם וּכְעֶ֥צֶם הַשָּׁמַ֖יִם לָטוֹהַר: שְׁמַייָא כַּד אִינּוּן נְקִייִן מִן עֲנָנִין.
Pnei Moshe (non traduit)
שמיא וכו'. והיינו לטוהר:
היתה רשימה ברקיע כמעשה לבנת הספיר לזכור הגלות ולגאול אותן ומשנגאלו לא נראית עוד ברקיע ומהיכן למדנו זה דכתיב וכעצם השמים לטוהר דמשמע לטוהר לגמרי וכתיב כמעשה לבנת וגו' הא כיצד אלא כאן עד שלא נגאלו וכאן משנגאלו:
בבבל כתיב. במראה יחזקאל על נהר כבר כשגלו לבבל כתיב כמראה אבן ספיר וכו' ללמדך וכו' וכפי תוקף הגלות היתה המראה:
היא וכל ארגליה שלה. כל השייך ורגיל לה וכן כל פרקמטיא שלה כל מר כל מה שהיה רשום למעלה לזכור גלותן וכובד שעבודם נסתלקו והלכו להן משנגאלו ולכך כתיב כמעשה מה שהיה נדמין לה לרמז הצרות כלו והלכו להן:
זו עד שלא נגאלו. היה כמעשה לבנת לזכור צרתן ושיעבודן בחומר ובלבנים אבל משנגאלו איכן וכו' כלומר הלכה לה מראה לבינה מלמעלה ובמקום שדרכה של לבינה להנתן שם היא נתונה שכבר כלה השיעבוד:
תַּנֵּי בְשֵׁם רִבִּי לִיעֶזֶר. עֲבוֹדָה זָרָה עָֽבְרָה עִם יִשְׂרָאֵל בַּיָּם. מַה טַעַם. מִפְּנֵ֣י עַמְּךָ֗ אֲשֶׁ֨ר פָּדִ֤יתָ לְּךָ֙ מִמִּצְרַ֔יִם גּוֹיִ֖ם וֵאלֹהָֽיו. אָמַר לוֹ רִבִּי עֲקִיבָה. חַס וְשָׁלוֹם. אִם אוֹמֵר אַתְּ כָּךְ נִמְצֵאתָ עוֹשֶׂה אֶת הַקּוֹדֶשׁ חוֹל. מַה תַלְמוּד לוֹמַר אֲשֶׁ֨ר פָּדִ֤יתָ לְּךָ֙ מִמִּצְרַ֔יִם. כִּבְיָכוֹל כְּאִילּוּ עַצְמְךָ פָדִיתָ.
Pnei Moshe (non traduit)
גוים ואלהיו. ודרש על ע''ז והיא פסל מיכה שעברה עמהם על הים. אמר לו ר''ע ח''ו וכו' אלא לך כביכול כאלו עצמך פדית עמהם והיינו ואלהיו:
אוֹתוֹ הַיּוֹם מַקִּיפִין אֶת הַמִּזְבֵּחַ שֶׁבַע פְּעָמִים. אָמַר רִבִּי אָחָא. זֵיכֶר לִירִיחוֹ.
Pnei Moshe (non traduit)
אותו היום וכו' זכר ליריחו. שהיו מקיפין אותה ד' פעמים ביום השביעי:
משנה: כְּמַעֲשֵׂהוּ בַחוֹל כָּךְ מַעֲשֵׂהוּ בַשַּׁבָּת אֶלָּא שֶׁהָיוּ מְלַקְּטִין אוֹתָהּ מֵעֶרֶב שַׁבָּת מַנִּיחִים אוֹתָן בְּגִיגִיּוֹת שֶׁל זָהָב כְּדֵי שֶׁלֹּא יִכְמוֹשׁוּ. רִבִּי יֹוחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר חֲרִיּוֹת שֶׁל דֶּקֶל הָיוּ מְבִיאִין וְחוֹבְטִין עַל גַבֵּי הַמִּזְבֵּחַ וְאוֹתוֹ הַיּוֹם הָיָה נִקְרָא יוֹם חִיבּוּט חֲרִיּוֹת: מִיַּד הַתִּינוֹקוֹת שׁוֹמְטִין אֶת לוּלְבֵיהֶן וְאוֹכְלִין אֶתְרוֹגֵיהֶן:
Pnei Moshe (non traduit)
מיד. ולאלתר התינוקות היו שומטין את לולביהן מתוך ההושענא והיו שותקין ואוכלין אתרוגיהן אבל הגדולין לא היו עושין כן משום דעדיין ראוי לצאת בו כל היום כדקאמר בגמ' פ''א מיד התינוקות היו הגדולים שומטין את לולביהן ואוכלין אתרוגיהן אבל שלהן לא היו אוכלין כל היום לפי שמכיון שהוקצה למצוה הוקצה כל היום ובשל תינוקות לאו כלום הוא:
ואותו היום. שעושין כך וכלו' כל יום מהשבעה היה נקרא יום חיבוט חריות ולסימנא בעלמא קאמר שהיו מביאין ענפי דקל להקיף את המזבח וטעמא דר' יוחנן בן ברוקה דדריש כפות תמרים אחד ללולב ואחד למזבח ורבנן כפת כתיב ואין הלכה כר' יוחנן בן ברוקה:
על גבי המזבח. ובנוסחת המשנה בבבלי וחובטין אותם בקרקע בצדי המזבח:
חריות. ענפים של דקל היו מביאים בין בחול בין בשבת ולא ערבה:
ומניחין אותן בגיגיות. כלים של זהב מלאים מים כדי שלא יכמושו העלין שלהן:
כך מעשהו בשבת. אם חל שביעי בשבת:
מתני' כמעשהו בחול. בנטילה ובהקפה:
רִבִּי זְעוּרָא עולָּא בַּר יִשְׁמָעֵאל בְּשֵׁם רִבִּי לָֽעְזָר. שַׁלְמֵי חֲגִיגָה שֶׁשְּׂחָטָן מֵעֶרֶב הָרֶגֶל אֵינוֹ יוֹצֵא בָהֶן יְדֵי חוֹבָתוֹ בָּרֶגֶל. הָתִיב רִבִּי בָּא. וְהָתַנֵּי. חֲגִיגַת אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹצְאִין בָּהּ מִשֵּׁם שִׂמְחָה וְאֵין יוֹצְאִין בָּהּ מִשֵּׁם שְׁלָמִים. אָמַר רִבִּי זְעוּרָה. תִּיפְתָּר. בְּשֶׁשְּׁחָטָהּ בָּרֶגֶל. אָמַר רִבִּי בָּא. אִם בְּשֶׁשְּׁחָטָהּ בָּרֶגֶל אֵין זּוֹ חֲגִיגַת אַרְבָּעָה עָשָׂר. מַאי כְדוֹן. אָמַר רִבִּי זְעוּרָה. עַד דַּאֲנָן תַּמָּן שְׁמַעְתָּנָהּ. עולָּא בַּר יִשְׁמָעֵאל בְּשֵׁם רִבִּי לָֽעְזָר. כַּד סַלְקִינָן הָכָא שְׁמַעְתָּנָהּ. רִבִּי חִייָה בְשֵׁם רִבִּי לָֽעְזָר. וְהָיִי֖תָ אַ֥ךְ שָׂמֵֽחַ׃ לְרַבּוֹת לֵילֵי יוֹם טוֹב (הָאַחֲרוֹן) [הָרִאשׁוֹן] לְשִׂמְחָה. אִי יָכוֹל אַף לֵילֵי יוֹם טוֹב (הָרִאשׁוֹן) [הָאַחֲרוֹן]. תַּלְמוּד לוֹמַר אַךְ. אַךְ חִלֵּק. רִבִּי חִייָה בְשֵׁם רִבִּי לָֽעְזָר. וְשָֽׂמַחְתָּ֖ בְּחַגֶּ֑ךָ. מִשֶּׁאַתְּ מִתְחַייֵב בַּחֲגִיגָה אַתְּ מִתְחַייֵב בַּשִּׂמְחָה. הָתִיבוֹן. וְהָתַנִּינָן. הַהַלֵּל וְהַשִּׂמְחָה שְׁמוֹנָה. הַגַּע עַצְמָךְ שֶׁחָל יוֹם הָרִאשׁוֹן לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת. לְשׁוֹחְטָן מֵעֶרֶב הָרֶגֶל אֵין אַתְּ יָכוֹל. דְּאָמַר רִבִּי זְעוּרָא עולָּא בַּר יִשְׁמָעֵאל בְּשֵׁם רִבִּי לָֽעְזָר. שַׁלְמֵי חֲגִיגָה שֶׁשְּׁחָטָן מֵעֶרֶב הָרֶגֶל אֵינוֹ יוֹצֵא בָהֶן יְדֵי חוֹבָתוֹ בָּרֶגֶל. לְשׁוֹחְטָן בָּרֶגֶל אֵין אַתְּ יָכוֹל. שֶׁכְּבָר לָמַדְנוּ שֶׁאֵין חֲגִיגָה דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת. אֵימָתַי אָֽמְרוּ. הַהַלֵּל וְהַשִּׂמְחָה שְׁמוֹנָה. אָמַר רִבִּי יוֹסֵה. קִייְמָהּ רַב אֶבְדוּמֵי נְחוּתָה בַכֹּהֲנִים [וּ]בַשָּׂעִיר.
Pnei Moshe (non traduit)
שלמי חגיגה ששחטן מערב הרגל. שהקדישן לשם חגיגת חמשה עשר ושחטן מעיו''ט אינו יוצא בהן ידי חובתו ברגל לא משום חגיגה אע''פ ששחטן לשם חגיגה לפי שצריך שישחוט בשעה הראויה לחגיגה והיינו בי''ט וכן אינו יוצא בהן משום שמחה דכתיב וזבחת ושמחת בעינן זביחה בשעת שמחה וליכא:
התיב ר' בא. ומי בעינן זביחה בשעת שמחה והא תני חגיגת ארבעה עשר שבאה עם הפסח יוצאין בה בי''ט משום שמחה ואין יוצאין בה משום שלמי חגיגה משום דחגיגת ט''ו חובה היא מן התורה וכל דבר שבחובה אינה באה אלא מן החולין קתני מיהת יוצאין בה משום שמחה ואף על פי שנשחטה מערב הרגל ולא הוי זביחה בשעת שמחה:
תיפתר. להאי ברייתא כששחטה לחגיגת י''ד ברגל דמיירי שעיכבה ולא שחטה בי''ד:
אם בששחטה ברגל. א''כ אין זו חגיגת י''ד אלא של ט''ו ואי משום שלא הקדישה לשם חגיגת ט''ו מ''מ היאך קראה חגיגת י''ד לזו שלא נשחטה בזמנה:
מאי כדון. והשתא מאי הוי עלה אי בעינן זביחה בשעת שמחה כהאי דעולא בשם ר' אלעזר או לא כדמשמע מהאי ברייתא דהתיב ר' בא:
אמר ר' זעירא עד דאנן תמן. בעוד שהייתי בבבל שמעתינה לעולא בשם ר' אלעזר דקאמר להא שמעתתא דבעינן זביחה בשעת שמחה אבל כד סלקינן הכא בא''י שמעתינה בשם ר' חייא בשם ר' אלעזר דקאמר בה טעמא כדלקמן על ברייתא דלקמי':
והיית אך שמח וכו'. הכי דריש לה בספרי פרשת ראה והיית אך שמח לרבות לילי י''ט הראשון לשמחה או יכול שאני מרבה אף לילי י''ט האחרון ת''ל אך חלק ומשום דשמיני רגל בפ''ע הוא וקסבר האי תנא דלא בעינן זביחה בשעת שמחה:
ר' חייה בשם ר' אלעזר. פליג אהאי ברייתא דספרי וס''ל כמאן דדריש איפכא והיית אך שמח לרבות לילי י''ט האחרון לשמחה או אינו אלא י''ט הראשון ת''ל אך חלק וכדמסיים לטעמא דכתיב ושמחת בחגך ושמחת זו שמחה בחגך זו חגיגה ודרשינן משאתה מתחייב בחגיגה וזהו ביו''ט אתה מתחייב בשמחה להוציא לילי י''ט הראשון שאין אתה מתחייב בחגיגה וליכא נמי שמחה דאם שחטה מבעוד יום לא כלום היא דבעינן זביחה בשעת שמחה:
התיבון. בני הישיבה על זה והתנינן ההלל והשמחה שמונה והשתא קשיא דהגע עצמך שחל יום טוב הראשון להיות בשבת דאין שלמי שמחה דוחה שבת ולשוחטן מערב הרגל אין אתה יכול דהא אמר ר''ז עולא בר' ישמעאל וכו' שכבר למדנו שאין חגיגה דוחה שבת מדכתיב וחגותם חג לה' שבעת ימים והא שמונה הוו אלא מכאן שאין חגיגה דוחה שבת וא''כ שמחה נמי אין דוחה שבת ומערב הרגל נמי לא דבעינן זביחה בשעת שמחה והשתא אימתי אמרו ההלל והשמח' שמנה דמדקתני סתם ולא מחלק בין אם חל ראשון בשבת כדקתני באינך לולב וערבה וכו' ש''מ דלעולם שמנה הוו ואם חל ראשון בשבת היכי משכחת לה:
קיימה רב אבודמי נחותה. שהיה רגיל לירד מא''י לבבל וקרו ליה נחותא והוא קיימה להמתני' דלעולם שמנה הוו דמיירי בכהנים ובשעיר של רגלים שהכהנים אוכלין אותו ויוצאין בו משום שמחה כדתנן בפ''ק דחגיגה הכהנים יוצאין בחטאות ואשמות וקרבן צבור דוחה את השבת. וגרסינן להאי לקמן בפ''ק דחגיגה ומקצתה בפ''ק דר''ה:
הלכה: תַּנֵּי. שְׂמוֹנָה עָשָׂר יוֹם וְלַיְלָה אֶחָד קוֹרִין בָּהֶן אֶת הַהַלֵּל בְּכָל שָׁנָה. שְׂמוֹנַת יְמֵי הֶחָג וּשְׂמוֹנַת יְמֵי הַחֲנוּכָּה וְיוֹם טוֹב שֶׁלְעֲצֶרֶת וְיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן שֶׁלְפֶּסַח וְלֵיְלוֹ.
Pnei Moshe (non traduit)
גמ' תני שמנה עשר יום ולילה אחד קורין וכו'. אחר התפלה בבה''כ וגומרין אותו:
ברם הכא. באתרוג שנפסל לא הוא ולא אחרים יכולין לצאת בו הלכך מותר לאכלו:
תמן. כלומר במתני' הכא הוא אינו ראוי לצאת בו לפי שכבר יצא בו ולו אינו ראוי אבל אחרים ראוין לצאת בו למי שעדיין לא נטלו שכל היום כשר ללולב כדתנן בפרק דלעיל:
א''ר יוסה. לא דמיא ולא כדקס''ד דטעמא משום שהוקצה לכל היום אלא טעמא אחרינא איכא הכא:
הא גדול לא. דשל גדולים מכיון שהוקצה למצוה הוקצה כל היום הכי קס''ד והלכך פריך והא לא כן אמר רבי אבינא בשם רב אתרוג שנפסל ביום טוב אחר שיצא בו מותר לאוכלו אלמא לא אמרינן הוקצה למצוה הוקצה כל היום:
גמ' לא אמר אלא קטן. שהתינוקות הוא שעושין כן לאכול אתרוגיהן מיד אחר המצוה:
משנה: הַהַלֵּל וְהַשִּׂמְחָה שְׁמוֹנָה כֵּיצַד. מְלַמֵּד שֶׁאָדָם חַייָב בִּכְבוֹד יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן שֶׁל חָג כִּשְׁאָר כָּל יְמוֹת הֶחָג. סוּכָּה שִׁבְעָה כֵּיצַד גָּמַר מִלּוֹכַל לֹא יַתִּיר סוּכָּתוֹ אֲבָל מוֹרִיד הוּא אֶת הַכֵּלִים מִן הַמִּנְחָה וּלְמַעְלָן בִּשְׁבִיל כְבוֹד יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן:
Pnei Moshe (non traduit)
אבל מוריד הוא את הכלים. הנאים ומצעות נאות שהעלם לסוכה:
בשביל כבוד י''ט האחרון. שיהא נראה כמכין לקראתו למקום שיסעוד בו הלילה:
גמר מלוכל. בשבעה לא יתיר את סוכתו מאגודתה ולסתרה דהא עדיין כל היום חובתה:
ובכבוד י''ט האחרון של חג. כדדריש התם והיית אך שמח לילי י''ט האחרון לשמחה והיום אתי בק''ו דעיקר שמחה ביום הוא:
והשמחה. שלמי שמחה:
מתני' ההלל. לגמור אותו:
הלכה: לֹא אָמַר אֶלָּא קָטָן. הָא גָדוֹל לֹא. לֹא כֵן אָמַר רִבִּי אֲבִינָּא בְשֵׁם רַב. אֶתְרוֹג שֶׁנִּפְסַל בַּיּוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן 19b מּוּתָּר לְאוֹכְלוֹ. אָמַר רִבִּי יוֹסֵה. תַּמָּן הוּא אֵינוֹ רָאוּי לָצֵאת בּוֹ. אֲחֵרִים רְאוּיִין לָצֵאת בּוֹ. בְּרַם הָכָא לֹא הוּא וְלֹא אֲחֵרִים יוֹצְאִין בּוֹ.
Pnei Moshe (non traduit)
גמ' תני שמנה עשר יום ולילה אחד קורין וכו'. אחר התפלה בבה''כ וגומרין אותו:
ברם הכא. באתרוג שנפסל לא הוא ולא אחרים יכולין לצאת בו הלכך מותר לאכלו:
תמן. כלומר במתני' הכא הוא אינו ראוי לצאת בו לפי שכבר יצא בו ולו אינו ראוי אבל אחרים ראוין לצאת בו למי שעדיין לא נטלו שכל היום כשר ללולב כדתנן בפרק דלעיל:
א''ר יוסה. לא דמיא ולא כדקס''ד דטעמא משום שהוקצה לכל היום אלא טעמא אחרינא איכא הכא:
הא גדול לא. דשל גדולים מכיון שהוקצה למצוה הוקצה כל היום הכי קס''ד והלכך פריך והא לא כן אמר רבי אבינא בשם רב אתרוג שנפסל ביום טוב אחר שיצא בו מותר לאוכלו אלמא לא אמרינן הוקצה למצוה הוקצה כל היום:
גמ' לא אמר אלא קטן. שהתינוקות הוא שעושין כן לאכול אתרוגיהן מיד אחר המצוה:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source