משנה: אֵיבָרֵי הַתָּמִיד נִיתָּנִין מַחֲצִי כֶּבֶשׁ וּלְמַטָּה בַּמַּעֲרָב שֶׁל מוּסָפִין נִיתָּנִין מֵחֲצִי כֶּבֶשׁ וּלְמַטָּה בַּמִּזְבֵּחַ שֶׁל רָאשֵׁי חֳדָשִׁים נִיתָּנִין עַל כַּרְכּוֹב הַמִּזְבֵּחַ מִלְּמַעֲלָן. הַשְּׁקָלִים וְהַבִּיכּוּרִים אֵינָן נוֹהֲגִין אֶלָּא בִּפְנֵי הַבַּיִת. אֲבָל מַעְשַׂר דָּגָן וּמַעְשַׂר בְּהֵמָה וּבְכוֹרוֹת נוֹהֲגִין בֵּין בִּפְנֵי הַבַּיִת וּבֵין שֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַבַּיִת. הַמַּקְדִּישׁ שְׁקָלִים וּבִיכּוּרִים הֲרֵי זֶה קוֹדֶשׁ. רִבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר הָאוֹמֵר בִּיכּוּרִים קוֹדֶשׁ אֵינָן קוֹדֶשׁ:
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
ור''ש אומר האומר בכורים קודש אינן קודש. וטעמא לפי שהבכורים אינן שלו שצריך ליתנם לכהן ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו והלכך אם לאחר שבאו ליד הכהן הקדישם הכהן הרי אלו קודש והלכה כרבי שמעון:
המקדיש שקלים ובכורים. לבדק הבית הרי זה קודש:
אבל מעשר דגן וכו'. נוהגין אף שלא בפני הבית דקדושת מקדש וירושלים לא בטלה ולענין הקרבה מקריבין אע''פ שאין שם בית בנוי ומיהו דוקא שיש מזבח בנוי וכן לענין אכילת מעשר שני בירושלים אף דקיי''ל דבזמן הזה אינו נאכל שם מ''מ מצד קדושה ראשונה שקידשה שלמה אותה הקדושה לא בטלה וקידשה לעתיד לבא ובגמרא דבכורות ריש פ''ט אמרו דאין מעשר בהמה נוהג בזמן הזה דחששו דלא ליתי לידי תקלה בגיזה ועבודה:
השקלים והבכורים אינן נוהגין אלא בפני הבית. ואפי' בארץ ישראל לא היו נוהגין אלא בזמן שהיה הבית משום דהשקלים צורך קרבן נינהו וכיון שאין קרבן אין שקלים וביכורים דכתיב ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלהיך בזמן שיש לך בית יש לך בכורים אין לך בית אין לך בכורים:
מתני' איברי התמיד נתנין מחצי כבש ולמטה במערב. שלאחר שזכו הכהנים בפייס מי מוליך את האברים לכבש כמו ששנינו לעיל בפרק ב' דיומא שלא היו מעלים אותן מיד על המזבח אלא נותנם על הכבש וקתני הכא שהיו נותנין אותן מחצי הכבש ולמטה שהכבש ארכו ל''ב אמות ורחבו ט''ז אמה ונותנין אותו לצד מערבו ושל מוספין בשבת ניתנין מחצי כבש ולמטה במזרח הכבש ושל מוספי ר''ח ניתנין על כרכוב המזבח מלמעלן כדי לפרסמו שהוא ר''ח וכרכוב המזבח מפרש בגמרא שהוא האמה בין קרן לקרן מקום הילוך רגלי הכהנים:
הלכה: בַּר קַפָּרָא אָמַר. אַב הַטּוּמְאָה דְּבַר תּוֹרָה. ווְלַד הַטּוּמְאָה מִדִּבְרֵיהֶן. רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר. בֵּין זֶה וּבֵין זֶה דְּבַר תּוֹרָה. וְקַשְׁיָא דְרִבִּי יוֹחָנָן עַל דְּבֵית שַׁמַּי. דְּבֵית שַׁמַּי אוֹמְרִין הַכֹּל יִשָּׂרֵף בִּפְנִים חוּץ מִשֶּׁנִּיטְמָא בְּאַב הַטּוּמְאָה בַחוּץ. מַה בֵין [אַב] הַטּוּמְאָה בַחוּץ מַה בֵין ווְלַד הַטּוּמְאָה בַחוּץ. זֶה וָזֶה לֹא דְבַר תוֹרָה הוּא. וַאֲפִילוּ עַל דְּבֵית הִלֵּל לֹא מֲקְשִׁייָא. דְּבֵית הִלֵּל אָֽמְרִין הַכֹּל יִשָּרֵף בַּחוּץ חוּץ מִשֶּׁנִּיטְמָא בִּווְלַד הַטּוּמְאָה בִפְנִים: מַה בֵין ווְלַד הַטּוּמְאָה בִפְנִים מַה בֵין אַב הַטּוּמְאָה בִפְנִים׃ זֶה וָזֶה לֹא דְבַר תוֹרָה הוּא. לָא הֲוֵי בָהּ רַבָּנִן אֶלָּא עַל דְּבַר קַפָּרָא. וְקַשְׁיָא דְּבַר קַפָּרָא עַל דְּבֵית שַׁמַּי. דְּבֵית שַׁמַּי אָֽמְרִין. הַכֹּל יִשָּׂרֵף בִּפְנִים חוּץ מִשֶּׁנִּיטְמָא בְּאַב הַטּוּמְאָה בַחוּץ. מַה בֵין אַב הַטּוּמְאָה בֵין בַּחוּץ בֵּין בִּפְנִים. זֶה וָזֶה לֹא דְבַר תוֹרָה הוּא. 33a בְּגִין דְּרִבִּי עֲקִיבָה אָמַר. מְקוֹם טוּמְאָתוֹ שָׁם תְּהֵא שְׂרֵפָתוֹ: וַאֲפִילוּ עַל דְּבֵית הִלֵּל לֵית הִיא מֲקְשִׁייָא. דְּבֵית הִלֵּל אָֽמְרִין. הַכֹּל יִשָּרֵף בַּחוּץ חוּץ מִשֶּׁנִּיטְמָא בִּוְלַד הַטּוּמְאָה בִפְנִים: מַה בֵין ווְלַד הַטּוּמְאָה בֵּין בִּפְנִים בֵּין בַּחוּץ. זֶה וָזֶה לֹא מִדִּבְרֵיהֶם הוּא. בְּגִין רִבִּי שִׁמְעוֹן. דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר. מַאֲכָלוֹ וּמַשְׁקוֹ שֶׁלְמְצוֹרָע מִשְׁתַּלְּחִין חוּץ (בִשְׁלֹשׁ) [לִֹשְלֹשׁ] מַחֲנוֹת.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
גמ' איזהו כרכוב המזבח וכו'. כמו שהבאתי במתני' וזהו על המזבח למעלה וכל כך למה כדי לפרסם שהוא ר''ח:
בגין דר''ע. כלומר הא דמדייקת לבר קפרא דהיכי מפרש איהו לב''ש דמחלקי באב הטומאה לבין נטמא בפנים ולבין נטמא בחוץ היינו טעמא דודאי לענין טומאה לדינא אין חלוק דלעולם מה שנטמא באב הטומאה טומאתו מד''ת היא אלא בשביל דר''ע ס''ל מקום טומאתו שם שריפתו ואין חילוק בין נטמא בטומאה חמורה או בטומאה קלה ובין נטמא בפנים או בחוץ קאמרי ב''ש דאנן מחלקינן וסבירא לן דאע''ג דכל מה שנטמא באב הטומאה טמא הוא מן התורה מ''מ יש סברא לחלק במקום הטומאה דאם נטמא בפנים ישרף בפנים וכן בולד הטומאה לעולם ישרף בפנים הואיל ואינו מטמא אלא מדבריהם אבל הנטמא באב הטומאה דטומאתו מן התורה ומקום הטומאה בחוץ היה אין מכניסין אותו בפנים אלא ישרף מבחוץ:
ואפי' על דב''ה לית היא מקשייא. השתא מסיק למילתא לבר קפרא דלא תיקשי הא נמי לדעתייהו דב''ה קשיא לבר קפרא כיון דס''ל דכל מה שנטמא בולד הטומאה אינו טמא אלא מדבריהם א''כ מאי האי דב''ה אמרי הכל ישרף בחוץ חוץ ממה שנטמא בולד הטומאה בפנים וכי מה בין ולד הטומאה וכו' כלומר וכי מה בנטמא בולד הטומאה בין נטמא בפנים או בחוץ הלא שתיהם מדבריהם הוא לבר קפרא ולא מצי משני אליבא דב''ה כעין דמשני אליבא דב''ש דסברי לחלק במקום הטומאה דא''כ מאי טעמייהו דב''ה בנטמא באב הטומאה אלא דהיינו טעמא בגין ר''ש דר' שמעון אמר וכו' הך דר' שמעון מקצת דבריו הם בתוספתא דפ''ק דכלים בסופו דגריס שם רבי שמעון אומר כשם שאין זבות נדות ויולדות נכנסין לשם להר הבית כך משכבן ומושבן כיוצא בהן. ובברייתא בספרי מסיים וכשם שהמצורעין משתלחין מחוץ לשלש מחנות כך מאכלן ומשקן משתלחין חוץ לג' מחנות. והיינו דקאמר בנין רבי שמעון וכלומר לאפוקי מדר''ש דמחמיר במאכלן ומשקן של מצורעים שטומאה קלה היא שהרי אין המצורע מטמא אלא כל מה שיש בבית ועד ארבע אמות של מצורע כדשמעינן אליבא דר''ש בפי''ג דנגעים מצורע נכנס לבית כל הכלים שיש שם טמאין ואפילו עד הקורה ר''ש אומר עד ד' אמות ואפי' להת''ק דוקא אם נכנס לבית ולא מה שהוא שלו ולא היה עמו בבית ואפ''ה מחמיר ר''ש לענין שילוח אף בטומאה קלה משום הכי קאמרי ב''ה דאנן לא ס''ל הכי אלא מה שנטמא בטומאה קלה וטומאתו בפנים היתה מקילינן גביה ואין מוציאין אותו לחוץ וישרף בפנים:
גמ' בר קפרא אמר אב הטומאה דבר תורה. גרסינן להא לעיל במעשר שני פ''ג בהלכה ח' על המתני' דהתם מעשר שני שנטמא בין באב הטומאה וכו' ושקיל וטרי התם נמי כעין בסוגיא דהכא ופלוגתא דבר קפרא ור' יוחנן בענין ולד הטומאה הובאה ג''כ לעיל בפ''ק דפסחים בשיטתא דר''ח סגן הכהנים. והכי פירושא אב הטומאה דבר תורה לטמא אחרים כדכתיב וכל אשר יגע בו הטמא יטמא והטמא המוזכר שם הוא אב הטומאה שנגע במת אבי אבות הטומאה ואשר יגע בו הוא ראשון לטומאה הרי אב הטומאה עושה ולד הטומאה מן התורה:
ולד הטומאה מדבריהן. שהראשון לטומאה אינו עושה שני לטומאה אלא מדבריהם וס''ל לבר קפרא שאין שני לטומאה מן התורה:
ר' יוחנן אומר. בין אב הטומאה לטמא אחרים ובין ולד הטומאה לטמא אחרים דברי תורה הן דכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל ומי לא עסקינן דנגע בראשון והוי ליה להבשר שני ובר קפרא מפרש להכתוב הזה שנגע בטמא שהוא אב הטומאה. ובכל אב הטומאה הוא דקאמר:
וקשיא דר' יוחנן על דב''ש. כלומר קשיא לר' יוחנן אליבא דב''ש. ובמעשר שני גריס בהדיא הכי וקשיא דב''ש על דר' יוחנן דב''ש אומרים הכל ישרף בפנים חוץ ממה שנטמא באב הטומאה בחוץ וכי מה בין אב הטומאה ומה בין ולד הטומאה בחוץ הלא זה וזה דבר תורה הוא טומאת הבשר:
ואפי' על דב''ה לא מקשיא. בתמיה כלומר דמתמה הש''ס מאי חזית דמקשית לר' יוחנן מדברי ב''ש ולא קשיא לך אף לדברי ב''ה דאמרי הכל ישרף בחוץ חוץ ממה שנטמא בולד הטומאה בפנים וכי מה בין ולד הטומאה ומה בין אב הטומאה בפנים וכי זה וזה לא דבר תורה הוא לר' יוחנן בתמיה:
לא הוו בה רבנן אלא על דבר קפרא. כלומר אלא באמת לא הקשו רבנן בבית המדרש כך אלא על דבר קפרא הוא שהקשו כדמסיים ואזיל:
וקשיא. הא דבר קפרא אליבא דב''ש דב''ש אמרין הכל ישרף בפנים חוץ מהנטמא באב הטומאה בחוץ וכי מה בין אב הטומאה וכו' וכלו' וכי מה באב הטומאה לבין נטמא בפנים ולבין נטמא בחוץ וכי זה וזה לא דבר תורה הוא ולרבי יוחנן נמי על כרחך דבעי טעמא לפרש אליביה דעתייהו דב''ש ודב''ה אלא דהש''ס קאמר דכולא האי שקלא וטריא לא איתמר כלל בבית המדרש לר' יוחנן אלא לבר קפרא הוא דאתמר ומפני דאליביה משני הכל כדלקמיה וכן משני אליביה לקמן לדעתייהו דב''ה הלכך לא איתמר הכי אלא לבר קפרא:
הלכה: אֵי זֶהוּ כַּרְכּוֹב הַמִּזְבֵּחַ. אַמָּה בֵין קֶרֶן לַקֶּרֶן. מְקוֹם הִילּוּךְ רַגְלֵי הַכֹּהֲנִים.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
גמ' איזהו כרכוב המזבח וכו'. כמו שהבאתי במתני' וזהו על המזבח למעלה וכל כך למה כדי לפרסם שהוא ר''ח:
בגין דר''ע. כלומר הא דמדייקת לבר קפרא דהיכי מפרש איהו לב''ש דמחלקי באב הטומאה לבין נטמא בפנים ולבין נטמא בחוץ היינו טעמא דודאי לענין טומאה לדינא אין חלוק דלעולם מה שנטמא באב הטומאה טומאתו מד''ת היא אלא בשביל דר''ע ס''ל מקום טומאתו שם שריפתו ואין חילוק בין נטמא בטומאה חמורה או בטומאה קלה ובין נטמא בפנים או בחוץ קאמרי ב''ש דאנן מחלקינן וסבירא לן דאע''ג דכל מה שנטמא באב הטומאה טמא הוא מן התורה מ''מ יש סברא לחלק במקום הטומאה דאם נטמא בפנים ישרף בפנים וכן בולד הטומאה לעולם ישרף בפנים הואיל ואינו מטמא אלא מדבריהם אבל הנטמא באב הטומאה דטומאתו מן התורה ומקום הטומאה בחוץ היה אין מכניסין אותו בפנים אלא ישרף מבחוץ:
ואפי' על דב''ה לית היא מקשייא. השתא מסיק למילתא לבר קפרא דלא תיקשי הא נמי לדעתייהו דב''ה קשיא לבר קפרא כיון דס''ל דכל מה שנטמא בולד הטומאה אינו טמא אלא מדבריהם א''כ מאי האי דב''ה אמרי הכל ישרף בחוץ חוץ ממה שנטמא בולד הטומאה בפנים וכי מה בין ולד הטומאה וכו' כלומר וכי מה בנטמא בולד הטומאה בין נטמא בפנים או בחוץ הלא שתיהם מדבריהם הוא לבר קפרא ולא מצי משני אליבא דב''ה כעין דמשני אליבא דב''ש דסברי לחלק במקום הטומאה דא''כ מאי טעמייהו דב''ה בנטמא באב הטומאה אלא דהיינו טעמא בגין ר''ש דר' שמעון אמר וכו' הך דר' שמעון מקצת דבריו הם בתוספתא דפ''ק דכלים בסופו דגריס שם רבי שמעון אומר כשם שאין זבות נדות ויולדות נכנסין לשם להר הבית כך משכבן ומושבן כיוצא בהן. ובברייתא בספרי מסיים וכשם שהמצורעין משתלחין מחוץ לשלש מחנות כך מאכלן ומשקן משתלחין חוץ לג' מחנות. והיינו דקאמר בנין רבי שמעון וכלומר לאפוקי מדר''ש דמחמיר במאכלן ומשקן של מצורעים שטומאה קלה היא שהרי אין המצורע מטמא אלא כל מה שיש בבית ועד ארבע אמות של מצורע כדשמעינן אליבא דר''ש בפי''ג דנגעים מצורע נכנס לבית כל הכלים שיש שם טמאין ואפילו עד הקורה ר''ש אומר עד ד' אמות ואפי' להת''ק דוקא אם נכנס לבית ולא מה שהוא שלו ולא היה עמו בבית ואפ''ה מחמיר ר''ש לענין שילוח אף בטומאה קלה משום הכי קאמרי ב''ה דאנן לא ס''ל הכי אלא מה שנטמא בטומאה קלה וטומאתו בפנים היתה מקילינן גביה ואין מוציאין אותו לחוץ וישרף בפנים:
גמ' בר קפרא אמר אב הטומאה דבר תורה. גרסינן להא לעיל במעשר שני פ''ג בהלכה ח' על המתני' דהתם מעשר שני שנטמא בין באב הטומאה וכו' ושקיל וטרי התם נמי כעין בסוגיא דהכא ופלוגתא דבר קפרא ור' יוחנן בענין ולד הטומאה הובאה ג''כ לעיל בפ''ק דפסחים בשיטתא דר''ח סגן הכהנים. והכי פירושא אב הטומאה דבר תורה לטמא אחרים כדכתיב וכל אשר יגע בו הטמא יטמא והטמא המוזכר שם הוא אב הטומאה שנגע במת אבי אבות הטומאה ואשר יגע בו הוא ראשון לטומאה הרי אב הטומאה עושה ולד הטומאה מן התורה:
ולד הטומאה מדבריהן. שהראשון לטומאה אינו עושה שני לטומאה אלא מדבריהם וס''ל לבר קפרא שאין שני לטומאה מן התורה:
ר' יוחנן אומר. בין אב הטומאה לטמא אחרים ובין ולד הטומאה לטמא אחרים דברי תורה הן דכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל ומי לא עסקינן דנגע בראשון והוי ליה להבשר שני ובר קפרא מפרש להכתוב הזה שנגע בטמא שהוא אב הטומאה. ובכל אב הטומאה הוא דקאמר:
וקשיא דר' יוחנן על דב''ש. כלומר קשיא לר' יוחנן אליבא דב''ש. ובמעשר שני גריס בהדיא הכי וקשיא דב''ש על דר' יוחנן דב''ש אומרים הכל ישרף בפנים חוץ ממה שנטמא באב הטומאה בחוץ וכי מה בין אב הטומאה ומה בין ולד הטומאה בחוץ הלא זה וזה דבר תורה הוא טומאת הבשר:
ואפי' על דב''ה לא מקשיא. בתמיה כלומר דמתמה הש''ס מאי חזית דמקשית לר' יוחנן מדברי ב''ש ולא קשיא לך אף לדברי ב''ה דאמרי הכל ישרף בחוץ חוץ ממה שנטמא בולד הטומאה בפנים וכי מה בין ולד הטומאה ומה בין אב הטומאה בפנים וכי זה וזה לא דבר תורה הוא לר' יוחנן בתמיה:
לא הוו בה רבנן אלא על דבר קפרא. כלומר אלא באמת לא הקשו רבנן בבית המדרש כך אלא על דבר קפרא הוא שהקשו כדמסיים ואזיל:
וקשיא. הא דבר קפרא אליבא דב''ש דב''ש אמרין הכל ישרף בפנים חוץ מהנטמא באב הטומאה בחוץ וכי מה בין אב הטומאה וכו' וכלו' וכי מה באב הטומאה לבין נטמא בפנים ולבין נטמא בחוץ וכי זה וזה לא דבר תורה הוא ולרבי יוחנן נמי על כרחך דבעי טעמא לפרש אליביה דעתייהו דב''ש ודב''ה אלא דהש''ס קאמר דכולא האי שקלא וטריא לא איתמר כלל בבית המדרש לר' יוחנן אלא לבר קפרא הוא דאתמר ומפני דאליביה משני הכל כדלקמיה וכן משני אליביה לקמן לדעתייהו דב''ה הלכך לא איתמר הכי אלא לבר קפרא:
מוּסְפֵי שַׁבָּת מוּסְפֵי רֹאשׁ חוֹדֶשׁ מִי קוֹדֵם. רִבִּי יִרְמְיָה סְבַר מֵימַר. מוּסְפֵי שַׁבָּת וּמוּסְפֵי רֹאשׁ חוֹדֶשׁ מוּסְפֵי רֹאשׁ חוֹדֶשׁ קוֹדְמִין. חֵיילֵיהּ דְּרִבִּי יִרְמְיָה מִן הָדָא. שִׁירוֹ שֶׁלְשַׁבָּת וְשִׁירוֹ שֶׁלְרֹאשׁ חוֹדֶשׁ שִׁירוֹ שֶׁלְרֹאשׁ חוֹדֶשׁ קוֹדֵם. אָמַר רִבִּי יוֹסֵה. שַׁנְייָא הִיא תַּמָּן דְּאָמַר רִבִּי חִייָה בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. כְּדֵי לְפַרְסְמוֹ וּלְהוֹדִיעַ שֶׁהוּא רֹאשׁ חוֹדֶשׁ. כֵּיצַד הָיָה עוֹשֶׂה. שׁוֹחֵט מוּסְפֵי שַׁבָּת וְאוֹמְרִים עֲלֵיהֶן שִׁירוֹ שֶׁלְרֹאשׁ חוֹדֶשׁ. בְּרַם הָכָא. מוּסְפֵי שַׁבָּת וּמוּסְפֵי רֹאשׁ חוֹדֶשׁ מוּסְפֵי שַׁבָּת קוֹדְמִין. עַל שֵׁם. כָּל הַתָּדִיר מֵחֲבֵירוֹ קוֹדֵם אֶת חֲבֵירוֹ.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
ברם הכא. כלומר אבל הכא דלענין קדימת הקרבה איירינן ודאי מוספי שבת קודמין לשל ר''ח הן על שם כל התדיר מחברו קודם את חברו וכדתנינן בהדיא בריש פ''י דזבחים:
שוחט מוספי שבת ואומר עליהן שיר של ר''ח. בשעת הקרבתן:
כיצד היה עושה. שהרי השיר על המוספין אמרו ואם מוספי שבת קודמין כיצד עושה בשיר:
וחייליה. וסייעתו מדתנינן בברייתא דשיר של ר''ח היו מקדימין לפני השיר של שבת ודחי לה רבי יוסי דשנייא היא תמן בשיר וכדאמר ר' יוחנן כדי לפרסמו וכו':
מוספי שבת וכו' מי קודם. בהקרבתן והיה סבור רבי ירמיה מימר דמוספי ר''ח קודמין:
הָא שְׁקָלִים קָֽדְשׁוּ. רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוּדָה אָמַר מִשֵּׁם רִבִּי שִׁמְעוֹן. בֵּין אֵילּוּ וּבֵין אֵילּוּ לֹא קָֽדְשׁוּ. תַּנֵּי. הַגֵּר בִּזְמַן הַזֶּה צָרִיךְ לְהָבִיא קִינּוֹ רִיבְעַת כֶּסֶף. אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן. בִּיטְּלָהּ רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי מִפְּנֵי הַתְּקָלָה. מָהוּ מִפְּנֵי הַתְּקָלָה. כְּהָדָא דְתַנֵּי. אֵין מַקְדִּישִׁין וְלֹא מַעֲרִיכִין וְלֹא מַחֲרִימִין וְלֹא מַגְבִּיהִין [תְּרוּמוֹת וּמַעְשְׂרוֹת] בַּזְּמַן הַזֶּה. אִם הִקְדִּישׁ אוֹ הֶעֱרִיךְ אוֹ הֶחֱרִים אוֹ הִגְבִּיהַּ. הַכְּסוּת תִישָּׂרֵף. הַבְּהֵמָה תֵּיעַקֵּר. [כֵּיצַד. נוֹעֵל בְּפָנֶיהָ הַדֶּלֶת וְהִיא מֵתָה מֵאֵילֶיהָ.] וְהַמָּעוֹת יֵלְכוּ לְיַם הַמֶּלַח. עָבַר וְהִקְדִּישׁ. מִן מַה דְאָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן. בִּיטְּלָהּ רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי מִפְּנֵי הַתְּקָלָה. הָדָא אָֽמְרָה. עָבַר וְהִקְדִּישׁ קָֽדְשׁוּ. רִבִּי יוּדָן עַנְתוֹדְרַייָא בְּעָא קוֹמֵי רִבִּי יוֹסֵה. הָכָא אַתְּ אָמַר. קָֽדְשׁוּ וְהָכָא אַתְּ אָמַר. לֹא קָֽדְשׁוּ. 33b אָמַר לֵיהּ. תַּמָּן [לָכֵן אֵין מַקְדִּישִׁין לְכַתְּחִילָּה לְפִי שֶׁמִּצְוָה לְהַקְרִיב מִתְּרוּמָה חֲדָשָׁה וְהֵיאַךְ הַוְיָה לָהּ יְשָׁנָה. וְהָכָא מַאי אִית לָךְ לְמֵימַר. הַאי יְשָׁנָה הִיא. אֲבָל לְגַבֵּי הֶקְדֵּישׁוֹת אֲחֵרִים קִנּוֹ שֶׁל גֵּר אֵינוֹ צָרִיךְ חֲדָשָׁה. וְאִם הִקְדִּישׁ. קָדוֹשׁ. וְיַנִּיחַ עַד שֶׁיִּבָּנֶה בֵית הַמִּקְדָּשׁ.] שֶׁמָּא יִבָּנֶה הַבַּיִת כְּבָרִאשׁוֹנָה וְתִיתָּרֵם תְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה מִן הַחֲדָשָׁה בִּזְמַנָּהּ בְּאֶחָד בְּנִיסְן. וְהָכָא מָה אִית לָךְ. רַב אָדָא וְרַב הַמְנוּנְא. רַב אָדָא בַּר אַחֲוָה בְשֵׁם רַב. הֲלָכָה כְרִבִּי שִׁמְעוֹן.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
הדרן עלך פרק כל הרוקין וסליקא לה מסכת שקלים בריך רחמנא דסייען מריש ועד כען.
הלכה כרבי שמעון. דמתני' דביכורים אפי' בדיעבד לא קדשו וכדפרישית טעמא במתני' לפי שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלוי אא''כ הקדישן הכהן לבדק הבית לאחר שבאו לידו דשלו הן:
והכא מאי אית לך. אבל הכא בברייתא דהקדשות אחרים בזמן הזה מאי אית לך למימר יקדשו בדיעבד ויניח אותן עד שיבנה בית המקדש בתמיה הרי כל מיני הקדש וערכין וחרמים קתני והקדש הבהמה לבדק הבית וערכה וחרמה נמי בכלל וכי יניח אותה עד שיבנה בית המקדש שתהא ראויה למכור ולחזק בדק הבית הלכך לא דמיא לא לקיני הגר לענין דיעבד בזמן הזה דבהני איכא חששא טפי מפני התקלה מה שאין חשש כל כך גבי קיני הגר וכן לא דמי לשקלים דמתני' בזמן הבית וכדאמרן:
שמא יבנה הבית כבראשונה וכו'. מהדר לשקלים דמתני' כלומר אבל בשקלים איפכא היא דבדין הוא שלא יקדיש לכתחלה לבדק הבית שמא יצטרך לקרבנות המזבח ולא יספיקו מהשקלים של תרומה חדשה ובעל כרחן יקחו מתרומה ישנה וכדלעיל והמצוה היא מתרומה חדשה וכן בזמן הזה נמי אפי' בדיעבד דין הוא שלא יקדשו לצורך קדשי המזבח וזהו דמסיים שמא יבנה הבית כבראשונה במהרה ותתרום תרומת הלשכה בזמנה באחד בניסן ויקיים המצוה כהוגן ולמה יקדשו בזמן הזה לצורך קדשי המזבח הלא אם יבנה בית המקדש יתרמו תרומה חדשה בזמנה ויקריבו ממנו הקרבנות אלא דבמתני' בזמן הבית ולצורך קדשי בדק הבית מיירי וכדמפרשינן לעיל לטעמא דלכתחלה לא יקדיש ואם הקדיש קדוש הוא:
קנו של גר אינו צריך חדשה וכו'. כלומר לא דמי קינו של גר לא לדינא דשקלים דמתני' לענין לכתחלה בזמן הבית ולא להקדשות אחרים דברייתא לענין דיעבד בזמן הזה דקינו של גר הלא אין צריך שיהא מתרומה חדשה כהאי דשקלים דמתני' ובדין היה דאפילו לכתחלה יפריש בזמן הזה אלא דמהאי חששא מפני התקלה ביטלוה שלא יעשה כן לכתחלה הלכך אם עבר והקדיש קדוש ויניח עד שיבנה בית המקדש ויקריבנו:
אבל לגבי הקדשות אחרים קינו של גר וכו'. כלומר וכי תימא דאכתי קשיא מברייתא דאין מקדישין דבהקדשות אחרים מיירי ולבדק הבית כדאמרן ואמרינן דאף בדיעבד לא קדשו ומאי שנא מקינו של גר דנמי האי טעמא גופה איכא בלכתחלה מפני התקלה וכהאי טעמא דהברייתא ואפ''ה דייקינן לעיל גבי קינו של גר שאם עבר והקדיש הוי קודש הא נמי לא קשיא כדמסיק ואזיל:
והכא מאי אית לך למימר האי ישנה היא בתמיה. כלומר אבל הכא בהאי ברייתא דאין מקדישין בזמן הזה לבדק הבית וכי יש לך לומר דליקדשו בדיעבד מטעמא דמיהת תרומה ישנה היא הא בזמן הזה איירי ולא שייכא כלל האי טעמא הלכך אפי' בדיעבד לא קדשו:
והיאך הוה לה ישנה. כלומר והיאך שקלים שמקדיש אותן לבדק הבית ואינן נופלין ללשכה לצורך קרבנות המזבח אלא לבדק הבית וחסרו להו מצורך הקרבנות דשמא לא יספיקו שקלים מתרומה חדשה כדי לקנותן מהן ויצטרכו לקנות מתרומה ישנה מאי אמרת אם לא יספיקו השקלים יש תקנה ליטול מקדשי בדק הבית לצורך קרבנות המזבח וכדאמרינן לעיל סוף פ''ה קדשי המזבח מוציאין את הראוי להן מקדשי בדק הבית הא נמי ליתא דהיאך דקדשי בדק הבית הוה לה ישנה שהרי נתערבו הן בהלשכה של בדק הבית עם שאר קדשי בדק הבית ואלו לאו לצורך קדשי המזבח הוקדשו והוה ליה כלוקח לקרבנות מתרומה ישנה ועוד דגם אלו השקלים עצמן נעשו כתרומה ישנה מפני שכבר נפלו ללשכת בדק הבית ולפיכך אין מקדישין לכתחלה ומיהת בדיעבד קדשו דנהי דלענין אם יצטרכו ליקח מהן לקרבנות הצבור הוו להו כמן תרומה ישנה הא נמי בדיעבד שפיר דמי וכדתנן לעיל בפ''ד אם בא החדש בזמנו לוקחין מתרומה חדשה ואם לאו לוקחין מן הישנה והוא הדין ה''נ כן:
א''ל. היינו טעמא דתמן גבי שקלים לכן אין מקדישין לכתחלה כלומר טעמא דלכתחלה אין מקדישין דהא המקדיש קתני ומשמע דוקא בדיעבד אבל לכתחלה לא לפי שמצוה להקריב מתרומה חדשה ומתני' בזמן הבית איירי והשקלים הן לצורך קרבנות הצבור הלכך לכתחלה אין מקדישין אותו לבדק הבית כדי שיהא ריוח להספיק לצורך הקרבנות מתרומת הלשכה והמצוה היא מתרומה חדשה של שנה זו וכדמסיק ואזיל:
הכא את אמר קדשו. במתני' דקתני המקדיש שקלים לבדק הבית הרי זה קדש והכא בברייתא דאין מקדישין דג''כ לבדק הבית איירי ולפי שעכשיו בעונינו אין לנו מקדש כדי לחזק את בדקו וקתני אם הקדיש וכו' דאף בדיעבד לא קדשו ומאי שנא משקלים לבדק הבית:
עבר והקדיש. הגר מהו אם חל ההקדש או לא ופשיט לה מדקאמר ר''ש ביטלה רבי יוחנן בן זכאי מפני התקלה ולא קאמר אסרה משמע דביטלה שלא לעשות לכתחלה כן הדא אמרה דבדיעבד אם עבר והקדישו קדשו ואע''ג דמייתי ראיה מהאי ברייתא דחיישינן לכתחלה לכך וא''כ הוא הדין בהאי דברייתא בדין היה דבדיעבד קדשו והא לא תני הכי דקאמר אם הקדיש וכו' שאני קינו של גר כדמפרש טעמיה לקמן:
כהדא דתני אין מקדישין וכו'. וטעמא מפני התקלה:
מהו מפני התקלה. ומנא תימרא דחיישינן לתקלה:
ביטלה ר' יוחנן בן זכאי. שלא להפריש בזמן הזה מפני התקלה שלא יהנה ממנו:
תני. בתוספתא פ''ג קינו של גר אינו נוהג אלא בפני הבית וצריך להביא מעכשיו להפריש לקינו רביעית דינר כסף שכך הוא דמי הקן על צד הפחות וכדתנן בפ''ק דכריתות בו ביום עמדו קינין ברבעתיים:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source