Shabbath
Daf 70b
משנה: כָּתַב בְּמֵי מַשְׁקִין בְּמֵי פֵירוֹת בַּאֲבַק דְּרָכִים בַּאֲבַק סוֹפְרִים וּבְכָל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מִתְקַייֵּם פָּטוּר. לְאַחַר יָדוֹ בְּרַגְלוֹ בְּפִיו וּבְמַרְפְּקוֹ. כָּתַב אוֹת אַחַת סָמוּךְ לַכְּתָב כָּתַב עַל גַּבֵּי כְתָב נִתְכַּווֵן לִכְתּוֹב חֵית וְכָתַב שְׁנֵי זַייְנִין אֶחָד בָּאָרֶץ וְאֶחָד בַּקּוֹרָה עַל שְׁנֵי כוֹתְלֵי הַבַּיִת עַל שְׁנֵי דַפֵּי פִינַקְס וְאֵין נֶהְגִּין זֶה עִם זֶה פָּטוּר. כָּתַב אוֹת אַחַת נוֹטָרִיקוֹן רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן בְּתֵירָא מְחַייֵב וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין:
Traduction
Celui qui a écrit avec un liquide foncé, ou avec du jus de fruits, ou sur la poussière des routes, ou sur le sable des scribes, ou sur tout objet n’ayant pas de consistance, est dispensé. Si l’on écrit en tournant la main, ou avec le pied, ou avec la bouche, ou avec le coude, ou si l’on ajoute un signe à une lettre écrite (ce qui lui donne le sens d’un mot), ou si l’on surcharge de l’écriture, ou si, en ayant l’intention d’écrire la lettre j, on trace 2 z (lettre Zaïn) ou si l’on écrit une lettre à terre et une au mur, ou si l’on écrit sur 2 murs de la maison, ou sur 2 feuillets du livre de comptes, sans la facilité de lire l’ensemble d’un coup, on est dispensé de toute pénalité. Si l’on a écrit un lettre comme abréviation d’un mot (503)Notaricon., c’est un délit, selon R. Josué b. Bethera; il n’en est pas un, selon les autres sages.
Pnei Moshe non traduit
מתני' כתב במי משקין. שיש בהן איזה רושם או במי פירות או שנטל אבק דרכים או אבק סופרים הוא עפרורית של עיבוד הקלפים או של קסת הסופר ועשה בהן צורות אותיות או בכל דבר שאינו מתקיים פטור:
לאחר ידו. שאחז הקולמוס בין אצבעותיו והפך גב ידו וכתב או ברגלו או אחזו בפיו או אחזו במרפקו קווד''ו בלע''ז ואחז הקולמוס בין הפרקים שבזרוע או שכתב אות א' סמוך לאות א' שכבר נכתב או שכתב השתי אותיות ע''ג הכתב או שנתכוין לכתוב חי''ת וכתב שני זיינין וה''ה בשאר אותיות ונקט שני זיינין שמדרך לעשות שני זיינין ואח''כ מושך לחוטרתו שלמעלה מזה לזה או א' בארץ ואחד בקורה או על ב' כותלי הבית ולא בזויות או על ב' דפי פנקס זה רחוק מזה ואינן נהגין זע''ז בכל אלו פטור:
כתב אות אחת נוטריקון. כעין שכותבין לסימן ק' קרבן מ' מעשר וכיוצא:
ר' יהושע בן בתירה מחייב. לפי שמבינים מזה לכמה אותיות:
וחכמים פוטרין. דעכ''פ לא כתב שתי אותיות והלכה כחכמים:
עֵדִים שֶׁאֵינָן יוֹדְעִין לַחֲתוֹם. רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר. רוֹשֵׁם לִפְנֵיהֶן בַּדְּיוֹ וְהֵן חוֹתְמִין בְּסִיקְרָא. בְּסִיקְרָא וְהֵן חוֹתְמִין בַּדְּיוֹ. אָמַר לֵיהּ רִבִּי יוֹחָנָן. מִפְּנֵי שֶׁאָנוּ עֲסוּקִין בְּהִילְכוֹת שַׁבָּת אָנוּ מַתִּירִין אֵשֶׁת אִישׁ. אֶלָּא מֶבִיא נְייָר חָלָק וּמְקָרֵעַ לִפְנֵיהֶן וְהֵן חוֹתְמִין. וְלֹא כְתַב יָדוֹ שֶׁלְּרִאשׁוֹן הוּא. מַרְחִיב לִפְנֵיהֶן אֶת הַקֶּרַע. רִבִּי מָנָא בָעֵי. וְלָמָּה לֵי נָן אָֽמְרִין. רוֹשֵׁם לִפְנֵיהֶן בַּמַּיִם. אִם בָּא וְעִרְעֵר עֱרָרוֹ בָטֵל. הַקּוֹרֵעַ עַל הָעוֹר בְּתַבְנִית כְּתָב חַייָב. הָרוֹשֵׁם עַל הָעוֹר בְּתַבְנִית כְּתָב פָּטוּר. אָמַר לָהֶן רִבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַהֲלֹא בֶּן סַטְדָא 70b לֹא הֵבִיא כְשָׁפִים מִמִּצְרַיִם אֶלָּא בְכָךְ. אָֽמְרוּ לוֹ. מִפְּנֵי שׁוֹטֶה אֶחָד אָנוּ מְאַבְּדִין כַּמָּה פִיקְחִין.
Traduction
R. Aba b. Mamal de Boçra dit (498)''Le comment. Qorban 'Eda lit ce mot tout autrement, dans le sens de '''' vélin mince ''''; et, selon lui, le rabbi répond ainsi à l'objection précédente; voir B. Gitin 19a.'': aux témoins qui ne savent pas signer un acte de divorce, on trace un signe pour eux, à l’encre, dit R. Simon b. Lakish, et ceux-ci l’imitent en rouge; ou si c’est tracé en rouge, ils suivront la marque avec de l’encre. Quoi, s’écria R. Yohanan, est-ce à dire qu’en nous préoccupant ici de la question du repos shabatique (avec ses détails minutieux sur l’écriture), on admettrait les mêmes facilités à l’égard d’un divorce, dont le défaut de régularité peut entraîner le crime d’épouser la femme d’autrui? Voici donc ce qu’il faut faire en ce cas: sur du parchemin blanc que l’on aura apporté devant les témoins illettrés, on fera des incisions, et il leur suffira de suivre pour signer; pour que ce ne soit pas une simple reproduction de la 1re écriture, on élargira pour eux l’incision faite dans le parchemin (499)Ils écriront dans l'intervalle vide, sans l'emplir.. R. Mena demanda: pourquoi ne pas proposer de tracer ces lettres devant lesdits témoins simplement à l’eau? C’est qu’en cas de contestation l’on ne pourrait pas la vérifier. Si l’on se fait des incisions sur la peau en affectant le contour des lettres, on est coupable; mais si l’on se marque seulement sur la peau le dessin des lettres (tatouage), on n’est pas coupable. Mais, leur objecta R. Eliézer, Ben Stada (500)Pour l'histoire de ce faux prophète, assimilé parfois à Jésus, voir Derenburg, Essai etc., p. 471. n’a apporté ses sortilèges d’Egypte que de cette façon? -Est-ce qu’à cause d’un fou, répliqua-t-on, nous châtierions un grand nombre d’hommes sensés!
Pnei Moshe non traduit
עדים שאינן יודעין לחתום וכו'. גרסי' להא בפ''ב דגטין בהלכה ג' לכל הא דלקמן עד סוף הלכה:
רושם לפניהן בדיו והן חותמין. על הרושם נבסיקרא או איפכא דקסבר הואיל ובכה''ג מיקרי כתב לענין שבת הוי מי כתב לענין הגט:
מפני שאנו עסוקין בהלכות שבת. וכי מפני שאנן מתמירין לקרותו כתב לענין שבת אנו מתירין אשת איש בתמיה שאתה מדמה לסמוך על זה לענין מעשה להקל באשת איש:
ומקרע לפניהן. בהנייר צורת אותיות והן חותמין בהן:
ולא כתב ידו של ראשון הוא. שהרי כשהן חותמין על צורת האותיות. שנעשו בראשונה כתב על גבי כתב נקרא ולאו כלום הוא:
מרחיב לפניהן את הקרע. כלו' שעושה הקרעים של האותיות חלולין ומשים אותן על הנייר שהן חותמין והן ממלאין דיו בתוך חלל האותיות ולא הוי כתב על הכתב:
ולמה לית אנן אמרין רושם לפניהן במים. שהרי רשימת מים לאו כתב מיקרי ויכולין הן לחתום בדיו על הרושם:
אם בא ועירער עררו בטל. כלו' שאם אתה אומר רושם במים אתי הבעל ומערער לומר שלא נחתם כהוגן משום דמ''מ הרושם ניכר לפי שעה ויאמר שכתב ע''ג כתב היא לפיכך האי תקנתא עדיפא שמקרע לפניהן והן חותמין דרך הקרע ואם אף על זה יבא ויערער ערעור בטל דשפיר קרינן ביה וכתב לה:
הקורע על העור. בשבת כתבנית כתב חייב לפי שהוא מתקיים אבל הרושם ברשימה בעלמא על גבי העור ולא קרע בתוך העור פטור:
אמר להן ר' אלעזר וכו'. תוספתא היא בפי''ב ועל המסרט על בשרו קאי שא''ל ר''א לחכמים דפטרי והלא בן סטדא והוא אותו האיש ונקרא כאן על שם אמו כלו' סטת דא מבעלה והוא לא הביא כשפים ממצרים אלא בסריטה תוך בשרו שכתב בו שם הטומאה וסומא בכך עיני התועים אחריו שעשה לפניהם מעשה הבל תעתועים:
א''ל וכי מפני שוטה אחד שעשה כך אנו נחייב את כל הפקחין. כך הוא בתוספתא שאין למדין מן השוטים:
כָּתַב. לֹא חֻקֵק. וְכָתַב. לֹא הַמַּטִּיף. כָּתַב. לֹא הַשׁוֹפֵךְ. וְכָתַב. לֹא חוֹקֵק. אִית תַּנָּיֵי תַנֵּי. אֲפִילוּ חוֹקֵק. אָמַר רַב חִסְדָּא. מָאן דְּאָמַר. לֹא חוֹקֵק. בְּבוֹלֵט מְקוֹם הַכְּתָב. כְּגוֹן הָדֵין דִּינָרָא. מָאן דְּאָמַר. אֲפִילוּ חוֹקֵק. כְּגוֹן הָהֵן פִּינַקְסָא. וְכָתַב. לֹא הַמַּטִּיף. רִבִּי יוּדָן בֵּירִבִּי שָׁלוֹם וְרִבִּי מַתַּנְיָה. חַד אָמַר. בְּשֶׁלֹּא עִירֵב נְקוּדוֹת. וְחוֹרָנָה אָמַר. אֲפִילוּ עִירֵב נְקוּדוֹת. וְכָתַב. לֹא הַשׁוֹפֵךְ. אָמַר רִבִּי חִייָה בַּרַ בָּא. אִילֵּין בְּנֵי מַדִּינְחָא עָרוּמִין סַגִּין. כַּד חַד מִינְּהוֹן בָּעֵי מִשְׁלְחָה מִילָּה מִסְטֵרִיקוֹן לְחַבְרֵיהּ הוּא כְתַב בְּמִי מִילִין. וְהָהֵן דִּמְקַבֵּל כְּתָבַייָא הוּא שׁוֹפֵךְ דְּיוֹ שֶׁאֵין בָּהּ עֲפַץ וְהוּא קוֹלֵט מְקוֹם הַכְּתָב. עָשָׂה כֵן בַּשַׁבָּת מָהוּ. רִבִּי יוֹחָנָן וְרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ תְּרַווֵיהוֹן אָֽמְרִין. וְהוּא שֶׁכָּתַב דְּיוֹ עַל גַּבֵּי דְּיוֹ וְסִיקְרָא עַל גַּבֵּי סִיקְרָא. אֲבָל אִם כָּתַב דְּיוֹ עַל גַּבֵּי סִיקְרָא וְסִיקְרָא עַל גַּבֵּי דְּיוֹ חַייָב. רִבִּי יִצְחָק בַּר מְשַׁרְשִׁיָּא בְשֵׁם רַבָּנִן דְּתַמָּן. חַייָב שְׁתַּיִם. מִשּׁוּם מוֹחֵק וּמִשּׁוּם כּוֹתֵב.
Traduction
– Ecrire, ce n’est ni graver, ni pointiller (501)''Littéral.: poser des gouttes, pour figurer les points d'une lettre; V. Jér., (Gitin 2, 2) ( 44b).'' pour tracer, ni verser un liquide; selon une autre version, on assimile la gravure à l’écriture. R. Hisda explique ainsi ces divergences: celui qui n’admet pas la gravure considère pourtant comme écriture celle qui est en relief, comme ce qui a lieu sur les monnaies; celui qui assimile la gravure parle du livre de comptes libellés sur des tablettes de cire. L’écriture officielle (p. ex. un divorce) ne pourra pas consister en lettres pointillées; à quoi R. Judan b. R. Salom et R. Matnia ajoutent ceci: l’un dit que l’acte est sans valeur si l’on n’a pas réuni ces points par un nouveau trait de plume; d’après le second, même cette jonction faite ne suffit pas à valider l’acte, écrit irrégulièrement. En quoi consiste l’écriture précitée du liquide versé, qui est interdite? C’est, dit R. Hiya b. Aba, le procédé adopté par les gens habiles de l’Orient; lorsqu’un d’eux veut envoyer à l’autre un message secret (mystericon), il l’écrit avec l’eau de la noix de gale, restant illisible, et le destinataire y verse une encre composée d’ingrédients où cette eau manque, de façon à s’imprégner aux seules lignes écrites et la rendre lisible (502)Un acte ainsi libellé est irrégulier.. Si le samedi on a fait cette opération de verser l’encre spéciale sur une feuille écrite, est-on condamnable comme si l’on avait écrit? -Non, disent tous deux, R. Yohanan et R. Simon b. Lakish, puisque l’on n’a fait que verser de l’encre ou du rouge sur la place où il y en avait déjà eu; mais si l’on écrit à l’encre sur une marque rouge, ou si l’on opère à l’inverse, c’est un délit. R. Isaac b. Mesarsia dit au nom des rabbins babyloniens qu’en ce cas l’on est 2 fois condamnable, d’abord pour avoir effacé les lettres inférieures, déjà tracées en une autre couleur, ensuite pour avoir écrit des caractères au-dessus des premiers.
Pnei Moshe non traduit
כתב. גבי גט כתיב וכתב ודריש ולא החוקק על הטבלא בסכין ולא המטיף נקודות כצורת האות ולא השופך כדמפרש לקמן:
אמר רב חסדא. דלא פליגי מ''ד לא חוקק בבולט מקום הכתב שהוא בולט מחמת שדוחק התוכות וסביבות צורות האותיות וע''י כך האותיות בולטין מאליהן:
כגון הדין דינרא. כעין שעושין צורת המטבע על הדינר שדוחק בדפוס תוכות וסביבות הצורה והצורה בולטת מאליה דהוי חק תוכות ולאו כתב היא ומ''ד אפי' חוקק כשר כגון ההן פינקסה כעין חקיקת הפנקס של סופרים שחוקקין עליהן בעט ברזל על פנקס של שעוה ונחקקין ירכי האותיות בעצמן:
אמר מר וכתב לא המטיף. ופליגי בה דחד אמר כשלא ערב הנקודות שלא משך אח''כ מנקודה לנקודה לערבן ולעשות מהן אית גמור ואם עירבן כשר ואידך אמר אפילו עירבן אח''כ פסול כיון שמתחלה לא כתב צורת האות ממש. א''נ בשלא עירב שלא עשאן רצופות זו אצל זו ואם עשאן רצופות יכיל לעשות מהן אות ואידך אמר אפי' עשאן רצופות ותכופות לאו כתב הוא ולא מהני אח''כ לעשות מהן אות גמור:
וכתב לא השופך. ומפרש לה כגון אלו בני מזרח שהן בעלי ערמה ביותר וכשאחד מהן רוצה לשלוח בכתיבה דבר סוד וסתר כותבו במי מילין והן מים ששרה בהן עפצים והקלפים שלהן היו מעופצים ולא היה הכתב ניכר שאין מי מילין ע''ג מי מילין ניכרין וזה שמקבל הכתב שופך עליו שאר דיו שאין בו עפצים וקולר האותיות וניכר הוא לקרותן וכגון זה פסול בגט:
עשה כן בשבת מהו. ששפך דיו ע''ג כתב של מי מילין אם הוא חייב ופשיט לה מדאמרי ר''י ור''ל על דתנינן במתני' כתב ע''ג כתב פטור ודוקא בכותב בדיו ע''ג דיו או בסיקרא ע''ג סיקרא לפי שאינו ניכר ולא הוי כתב אבל אם כתב דיו ע''ג סיקרא או איפכא חייב וה''נ בדיו ע''ג סיקרא הוא וחייב:
חייב שתים בדיו ע''ג סיקרא אחת משום כותב וא' משום מוחק דזה כמוחק על מנת לכתוב הוא:
Shabbath
Daf 71a
משנה: הַכּוֹתֵב שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת בִּשְׁנֵי הֶעְלֵימוֹת אֶחָד שַׁחֲרִית וְאֶחָד בֵּין הָעַרְבַּיִם רַבָּן גַּמְלִיאֵל מְחַייֵב וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין:
Traduction
Si l’on écrit 2 lettres dans un même état d’ignorance, l’une au matin, l’autre vers le soir, on est blâmable, selon R. Gamliel; selon les autres sages, il n’y a pas de délit.
Pnei Moshe non traduit
מתני' הכותב שתי אותיות בשתי העלמות שלאחר שכתב אות אחת בהעלם נודע לו וחזר ושכח וכתב אות אחרת בהעלם האחר:
אחת שחרית ואחת בין הערבים לרבותא אליבא דר''ג קתני לה שאפי' זו בשחרית וזו בין הערבים אעפ''כ מצטרפות לשיעור וחייב דקסבר ר''ג אין ידיעה לחצי שיעור שאפילו נודע לו בנתיים אין זו ידיעה והלכך מצטרפות:
וחכמים פוטרין. דקסברי יש ידיעה לחצי שיעור ואין ב' העלמות מצטרפות לכשיעור והלכה כחכמים:
משנה: רִבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר הָאוֹרֵג שְׁלשָׁה חוּטִין בַּתְּחִילָּה וְאֶחָד עַל הָאָרִיג חַייָב. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים בֵּין בַּתְּחִילָּה בֵּין בַּסּוֹף שִׁיעוּרוֹ שְׁנֵי חוּטִין׃
Traduction
R. Eliézer dit: en tissant 3 fils au commencement de l’œuvre, ou un seul fil dans une pièce en train, on est coupable; selon les autres sages, la mesure interdite est de 2 fils, soit au commencement, soit à la fin.
Pnei Moshe non traduit
מתני' רבי אליעזר אומר האורג שלשה חוטין בתחלה. אם בתחלת האריגה היא צריך שיארוג שלשה חוטין ואז הוא חייב וטעמיה דר''א מפרש בגמרא משום דס''ל מלאכה המתקיימת בעינן ובתחלת האריגה אינה מתקיימת בפחות מג' חוטין:
ואחד על האריג. שאם היה איזה דבר ארוג והוסיף עוד עליו אפי' חוט אחד חייב:
וחכמים אומרים. דשני חוטין שאמרו במתני' דאבות מלאכות לעולם השיעור הוא בכך בין בתחלת האריגה בין בסוף. כלומר אפי' הוסיף על הארוג. אבל אם היה הבגד אריג ולא היה חסר אלא חוט אחד בזה אף לחכמים מתחייב בחוט אחד שזהו משלים להבגד והלכה כחכמים:
הלכה: ו'. וְקַשְׁיָא עַל דְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל. אִילּוּ קָצַר כִּגְרוֹגֶרֶת בְּשַׁחֲרִית וְכִגְרוֹגֶרֶת בֵּין הָעַרְבַּיִם בָּהֶעֱלֵם אֶחָד שֶׁמָּא אֵינוֹ חַייָב. כְּשֵׁם שֶׁאֵין הֶעֱלֵימוֹת חוֹלְקוֹת כָּךְ לֹא יְצָֽרְפוּ. רִבִּי מָנָא אָמַר לָהּ סְתָם. רִבִּי אָבוּן בְּשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. טַעֲמֵיהּ דְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל תַּמָּן. אֵין יְדִיעָה לַחֲצִי מְלָאכָה. וְדִכְווָתָה. אֵין זָדוֹן לַחֲצִי זַיִת. אָכַל חֲצִי זַיִת בְּזָדוֹן וַחֲצִי זַיִת בִּשְׁגָגָה מָהוּ שֶׁיְּצָֽרְפוּ.
Traduction
Est-ce que l’avis de R. Gamliel n’est pas contredit par lui-même? Si l’on a coupé une figue sèche le matin et une autre le soir dans un même état d’ignorance, on n’est évidemment coupable qu’une fois; si donc on ne divise pas en 2 parts l’état d’ignorance du matin au soir, on ne devrait pas non plus en joindre les parties, pendant lesquelles on a commis 2 demi-fautes, selon l’exemple de la Mishna, et ne pas être coupable? R. Mena répond au nom d’un anonyme, et R. Aboun au nom de R. Yohanan: le motif de R. Gamliel, de n’appliquer qu’une pénalité, tient à ce qu’il n’y a pour ainsi dire pas de connaissance pour le demi travail (non condamnable); voilà pourquoi il joint l’écriture de 2 lettres et l’interdit. S’il est admis de même qu’il n’y a pas d’infraction volontaire pour l’équivalent d’une demi-olive interdite (504)Ci-dessus, 7, 1., supposera-t-on une jonction en cas de consommation d’une demi-olive en connaissance de cause et l’autre demie consommée par erreur, ou non? (question non résolue).
Pnei Moshe non traduit
גמ' וקשיא על דר''ג אילו קצר כגרוגרות שחרית וכו'. כלומר שהרי אלו עשה המלאכה כשיעור פעם א' בשחרית וחזר ועשאה כשיעור בין הערבים והכל בהעלם אחת שמא אינו חייב הוא דהא מיהת אחת הוא דמיחייב וא''כ דוק מינה שאם עשאה לזו בהעלם אחת ולזו בהעלם אחרת ודאי דמודה ר''ג דחייב שתים דיש כאן כשיעור לכל העלם והעלם והעלמות מחלקות הן ומעתה קשיא:
כשם שאין העלמות חולקות כך לא יצרפו. כלומר כשם ששתי העלמות אין חולקות הן זו מזו דחייב על העלם זה בפ''ע ועל העלם זה בפ''ע וזהו דקאמר אין העלמות חולקות הן וא''כ בדין הוא שג''כ לא יצטרפו זע''ז לכשיעור שהרי כל אחד וא' העלם אחד הוא ואמאי חייב כאן בשתי העלמות:
טעמא דר''ג תמן. כלומר במתני' לפי שאין ידיעה לחצי מלאכה דהואיל ואין כאן אלא חצי שיעור בכל העלם הוי כמו שלא נודע לו והכל בהעלם אחת הוא דהויא והלכך ס''ל דמצטרפות:
ודכוותה. בעיא היא אליבא דר''ג דמי נימא ודכוותה שאין נקרא זדין לחצי זית דהואיל ואינו אלא חצי שיעור אפי' הוא במזיד לאו זדון מיקרי כמו דס''ל שהידיעה לחצי שיעור לאו ידיעה היא ומעתה מיבעיא לן אם אכל חצי זית בזדון וחצי זית בשגגה מהו שיצטרפו אליבא דר''ג לחיוב קרבן וכדאמרן או דילמא דאין ידיעה לחצי שיעור בדוקא הוא דקאמר לענין דלא מיחשב כשתי העלמות ומצטרפות אבל חצי שיעור במזיד וחצי שיעור בשגגה אפילו לדידיה אין כאן צירוף לחיוב קרבן. ולא איפשיטא אליבא דר''ג:
הדרן עלך הבונה
הלכה: ה'. הָיָה צָרִיךְ לִכְתוֹב אֶת הַשֵּׁם וְנִתְכַּווֵן לִכְתוֹב יְהוּדָה וְשָׁכַח וְלֹא כָתַב דַּלֶּת. הֲרֵי הַשֵּׁם בִּמְקוֹמוֹ הוּא. מוֹחְקוֹ וּמְקַייְמוֹ הוּא בִקְדוּשָּׁה. רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר. מַעֲבִיר אֶת הַקּוֹלְמוֹס עָלָיו וּמְקַייְמוֹ. אָֽמְרוּ לוֹ. אַף הוּא אֵינוֹ מִן הַמּוּבְחָר. מִחְלְפָה שִׁיטָּתֵיהּ דְּרִבִּי יוּדָה. תַּמָּן הוּא אָמַר. אֵינוֹ כְתָב. וְהָכָא הוּא אָמַר. כְּתָב הוּא. 71a בְּשִׁיטָּתוֹ הֵשִׁיבוּהוּ. בְּשִׁיטָּתָךְ שֶׁאַתְּ אוֹמֵר. כְּתָב הוּא. אַף הוּא אֵינוֹ מִן הַמּוּבְחָר. רִבִּי יַעֲקֹב בַּר זַבְדִּי בְשֵׁם רִבִּי אַבָּהוּ לֹא אָמַר כֵּן אֶלָּא מִחְלְפָה שִׁיטָּתֵיהּ דְּרִבִּי יְהוּדָה. תַּמָּן הוּא אָמַר. אֵינוֹ מִן הַמּוּבְחָר. הָא כְתָב כְּתָב הוּא. וְהָכָא הוּא אָמַר. כְּתָב עַל גַּבֵּי כְתָב אֵינוֹ כְתָב. מָהוּ כְּתָב עַל גַּבֵּי כְתָב. חַד לְעֵיל מִן חַד.
Traduction
Si, en ayant besoin d’écrire le mot ''Yehova'' (le tétragramme), on s’applique par erreur à écrire le nom Yehuda, puis par nouvel oubli on omet la lettre d, le nom divin se trouve toutefois à sa place, mais sans avoir été écrit dans un but sacré; on peut donc l’effacer et le rétablir ensuite avec sainteté. Selon R. Juda, il suffit d’y passer de nouveaux traits d’encre pour le reconstituer avec son caractère saint; ce procédé, dirent les autres sages, n’est pas le plus convenable (les lettres étant surchargées). Est-ce que les interlocuteurs de R. Juda se contredisent, en disant ailleurs (pour l’inscription du nom divin) que l’écriture surchargée, sans être bien convenable, est admise, tandis que dans notre Mishna il est dit qu’elle n’entraîne pas de culpabilité, étant sans valeur? -Non, ils ont seulement émis leur opinion dans l’hypothèse de l’avis de R. Juda; et s’il admet qu’une écriture surchargée est valable, il doit au moins reconnaître que cette façon d’écrire le nom divin n’est pas la meilleure. R. Jacob b. Zabdi au nom de R. Abahou dit que l’on n’a pas résolu l’objection de cette façon, mais l’on a objecté que le préopinant de R. Juda (non les autres sages) se contredit, puisqu’il dit de cette écriture surchargée du nom divin, que, sans être bien convenable, elle est admise, tandis que notre Mishna n’y attache pas de valeur et ne prononce pas de pénalité en ce cas? L’écriture surchargée dont parle la Mishna, répondit-il, est celle qui se compose de lettres écrites l’une dans l’autre (illisibles).
Pnei Moshe non traduit
גמ' היה צריך לכתוב את השם בספר תורה או בתפלין ומזוזה ונתכוין לכתוב יהודה ושכח ולא כתב הדלית והרי השם כתוב הוא אלא שאינו מקודש שהרי נתכוין לכתוב יהודה מוחקו לפי שאינו נתקדש ואח''כ כותב ומקיימו הוא בקדושה:
ומקיימו. לשם קדושה:
אמרו לו אף הוא אינו מן המובחר. לפי שלא נתקדש בתחלה:
מחלפה שיטתיה דר' יהודה תמן אומר אינו כתב. כלומר הכא במתני' דתנינן כתב ע''ג כתב אינו כתב וקס''ד מדלא פליג ר' יהודה מודה הוא דלא הוי כתב והכא הוא אמר מעביר עליו הקולמוס ומקדשו אלמא דהוי כתב דמדאמרו לו אף הוא אינו מן המובחר ותיפוק ליה דלא הוי כתב כלל אלא ש''מ דסבירא ליה לר' יהודה דכתב הוא:
בשיטתו השיבוהו. כלומר דהא על כרחך לרבנן נמי קשיא מאי האי דקאמרי ליה אינו מן המובחר תיפוק ליה דאין כאן כתב כלל אלא ודאי דשמעי רבנן לר' יהודה דפליג אמתני' וסבירא להו כתב על גבי כתב הוי כתב והם בשיטתו השיבוהו ואפילו בשיטתך שאת אומר לענין חיוב שבת כתב הוא מ''מ לענין קדושת השם אף הוא אינו מן המובחר:
לא אמר כן. שלא שנה ופרט להך ברייתא כדשנינן. אלא כך היא דמעיקרא פרכינן הכי מחלפא שיטתיה דר' יהודה דתמן הוא אומר אינו מן המובחר כלומר מדאמרו לו אינו מן המובחר ש''מ דהא לענין כתב שפיר כתב הוא והכא הוא אמר כתב ע''ג כתב אינו כתב דהא לא פליג ר' יהודה אמתני' וזהו כעין האי פירכא דלעיל אלא שמהפך הפירכא והיינו הך אלא דלא משני כדשנינן אלא כדלקמי':
מהו כתב ע''ג כתב חד לעיל מן חד. כלומר דאיכא למימר דמהו כתב ע''ג כתב דמתני' כגון שכתב אות א' למעלה מהאות שלמטה ופטור היא מטעמא דאינן נהגין ונקרין זה עם זה ולעולם בעלמא אימא לך דבין לרבנן ובין לר' יהודה כתב על גבי כתב אחר הוי כתב ולפיכך לא השיבוהו אלא כך אף הוא אינו מן המובחר:
מַה טַעֲמֵיהּ דְּרִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן בְּתֵירָה. מֵאוֹת אַחַת אַתְּ לָמֵד כַּמָּה אוֹתוֹת.
Traduction
– R. Juda b. Betera condamne l’inscription ''d’une lettre abréviative'', parce qu’elle suffit à faire deviner les autres lettres du mot.
Pnei Moshe non traduit
מאי טעמא דר' יהושע בן בתירה דמחייב במתני' באות א' נוטריקון לפי שמאות אחת אתה למד כמה אותיות:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source