Shabbath
Daf 65a
וְלֹא שַׁנְייָא בֵין עַל דַּעְתֵּיהּ בֵּין עַל דַּעְתְּהוֹן דְּרַבָּנְן. וְהוּא שֶׁנָּחָה מֵרְשׁוּת הָרַבִּים לִרְשׁוּת הַיָּחִיד. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי. אֲפִילוּ לֹא נָחָה. עַל דַּעְתְּהוֹן דְּרַבָּנְן. וְהוּא שֶׁנָּחָה. דְּאָמַר רִבִּי בָּא בַּר חוּנָה בְשֵׁם רַב. לֹא חִייֵב רִבִּי אֶלָּא עַל יְדֵי רְשׁוּת הַיָּחִיד מְקוּרָה. 65a מִילְּתֵיהּ דְּרִבִּי יוֹחָנָן אָֽמְרָה. אֲפִילוּ אֵינָהּ מְקוּרָה. דָּאָמַר רִבִּי אִימִּי בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. וְהוּא שֶׁתֵּרֵד לָאֲוֵיר מְחִיצוֹת. רִבִּי אִימִּי בְעָא קוֹמֵי רִבִּי יוֹחָנָן. מַתְנִיתָא דְרִבִּי. דְּרִבִּי עֲבַד אֲוֵיר מְחִיצוֹת כְּמַמָּשָׁן. אָמַר לֵיהּ. דִּבְרֵי הַכֹּל הִיא. הָכָא בְגִיטִּין. וִיתִיבִינֵיהּ. רִבִּי אוֹמֵר. מְקוּרָה. וְאַתְּ אָֽמְרָת. אֵינָהּ מְקוּרָה. מַה בֵין גִּיטִּין מַה בֵין שַׁבָּת. אָמַר רִבִּי אִילָּא. בְּשַׁבָּת כָּתוּב לֹא תַֽעֲשֶׂ֙ה כָל מְלָאכָ֜ה. וְנַעֲשִׂית הִיא מֵאֵילֶיהָ. בְּרַם הָכָא הַתּוֹרָה אָֽמְרָה וְנָתַ֣ן בְּיָדָ֔הּ. בִּרְשׁוּתָהּ.
Traduction
et il importe peu que l’on suive l’opinion de Rabbi, ou celle des autres sages, à l’égard de la discussion dans la Mishna entre R. aqiba et son interlocuteur: il faut, en tous cas, pour entraîner la culpabilité, que l’objet parti de la voie publique se soit arrêté dans un bien privé. Mais n’est-on pas coupable, selon Rabbi (454)Puisqu'un objet jeté d'une voie publique à une autre, enpassant par un bien privé, constitue 2 fautes, selon Rabbi., même si l’objet n’a fait que passer par un emplacement différent, sans s’y être arrêté dans une propriété privée couverte (non, comme dit la Mishna, dans une cour particulière découverte. C’est l’avis de R. Yohanan (opposé à Rav) qui déclare la culpabilité même lorsque la propriété particulière en question n’est pas couverte, puisque R. Imi dit en son nom qu’il faut au moins que l’objet jeté (455)L'acte de divorce, (Gitin 8, 3). parvienne à l’air contenu entre les murs de la propriété privée. Mais, demanda R. Imi en présence de R. Yohanan, notre Mishna n’est-elle pas conforme à Rabbi seul (456)Ce n'est ni l'avis de R. Akiba, qui prononce la culpabilité même sans l'air des murs, ni des autres rabbins qui n'admettent pas la consolidation imaginaire de l'air., qui considère l’air contenu entre des murs comme un corps déjà solidifié (457)De façon que, même avant sa chute, l'objet qui y passe est censé y séjourner (ci-dessus, 1, 1).? Non, fut-il répondu, tous admettent cette hypothèse du corps solide, parce qu’il en est question au sujet de la transmission de l’acte de divorce (pour lequel tous sont d’accord). Une autre objection a été présentée: si Rabbi admet seulement la culpabilité au cas où on l’a jeté dans un endroit couvert, notre Mishna ne saurait être justifiable même d’après son avis (ni d’après R. aqiba, ni selon les autres sages)? Devant donc admettre que, selon R. Yohanan, Rabbi prononce aussi la culpabilité pour avoir jeté l’objet dans un endroit découvert, à quoi bon établir une distinction entre le Shabat et le divorce (458)Jér. Ib. ( 49c)., en disant que pour ce dernier seul les autres sages admettent la solidification imaginaire de l’air? C’est que, répondit R. Ila, pour le Shabat il est dit (Ex 20, 10) tu ne feras aucun travail, sous peine de condamnation, laquelle n’a pas lieu pour ce qui s’est fait spontanément (en l’air, sans arrêt réel); tandis que pour le divorce, la loi dit (Dt 24, 1): il lui remettra en main, il suffit que l’acte se trouve dans le domaine de la femme (même en l’air).
Pnei Moshe non traduit
ולא שנייא בין על דעתיה דרבי בין וכו'. מילתא באנפי נפשה היא ולפרושי מתני' קאי דהא דתנינן הזורק מרשות היחיד לרשות הרבים אין חילוק בין לרבי ובין לרבנן דפליגי בהא דלקמן ולכולי עלמא והיא שנחה בר''ה בעינן:
מרשות הרבים לרשות היחיד אבל באידך בבא דמתני' שזרק מר''ה לרה''י בהא איכא בינייהו דלדעת' דרבי אפי' לא נחה ברה''י מתחייב כדלקמן:
דאמר ר' בא בשם רב לא חייב רבי אלא על ידי רה''י מקורה. הא דשמעינן לרבי דס''ל בזורק מרה''י לרה''י דרך רה''י שביניהן דחייב שתים כדאמרי' לעיל בפ''ק היינו דוקא אם הרה''י מקורה היא בהא אמרי' ביתא כמאן דמליא דמי והוה ליה עקירה מר''ה והנחה ברשות היחיד דמה שהוזרק דרך רה''י כמונח דמי והדר הוה ליה עקירה מרה''י והנחה ברה''ר והשתא לרבי כל הזורק מרה''ר לרה''י אפילו לא נחה בתוכו מיחייב אבל דעתיהון דרבנן דלא ס''ל ליחייב בכה''ג ומטעמא הואיל דלא נחה ברה''י א''כ הזורק מרה''ר לרה''י לא מיחייב אלא והוא שנחה ברה''י:
מילתיה דר' יוחנן אמרה. ממילתיה דר' יוחנן שמעינן דרבי מחייב אפילו ברשות היחיד דלאו מקורה היא דאמר ר' אימי בשם ר' יוחנן והוא שתרד לאויר מחיצות ואף על פי שאין קירוי מלמעלן דס''ל אויר מחיצות כממשן כמי שהונחה בהן דמיא כדאמרי' אליבא דרבי לעיל בפ''ק בהלכה א' ומייתי לה נמי לקמיה וכדמוכח מהא דלא השיב ר' יוחנן כן לר' אימי ולפיכך קיבל ר' אימי מיניה דהכי הוא ס''ל אליבא דרבי וא''כ לעולם קסבר רבי ביתא כמאן דמליא דמי ואפילו אינו מקורה:
מתניתא דרבי. לאו אמתני' דידן קאי אלא על מתני' דפ' הזורק בגיטין קאי והתם גרסי' להא בסוף הלכה ג' ואגב מייתי לה נמי הכא. דהתם תנינן היתה עומדת בראש הגג וזרקו לה גט כיון שהגיע לאויר הגג ה''ז מגורשת ועלה בעי ר' אימי לפני ר' יוחנן מי נימא דהאי מתני' לא אתיא אלא כרבי דאיהו דעביד אויר מחיצות כממשן:
אמר ליה. ר' יוחנן לא היא אלא דדברי הכל היא הכא בגיטין ואפי' רבנן מודו דטעמא משום דמינטר ברשותה בעינן והא מינטר הוא:
ויתיביניה רבי אומר מקורה ואת אומר אינו מקורה. כלומר ואי ס''ד דר' יוחנן אליבא דרבי נמי ס''ל הכי דבעינן רה''י מקורה א''כ היה לו להשיבו מה אתה משיב מרה''י מקורה דבהכי דוקא מחייב רבי לההיא דגיטין דבאויר הגג הוא ואין כאן קירוי ע''ג ועל כרחך משום דטעמא אחרינא איכא בגיטין:
מה בין גיטין מה בין שבת. וקאמר ר' אילא דהיינו טעמא משום דבשבת כתיב לא תעשה מלאכה ונעשית היא מאיליה בתמיה וכי כאן שנעשית מאליה אסרה התורה דכל זמן שלא הונחה לא נעשית מלאכתו והלכך עד שתתקיים מחשבתו ועד שתנוח אבל הכא בגיטין התורה אמרה ונתן בידה ודרשינן אפי' ברשותה ולאו לידה ממש בעינן והלכך משהגיע לאויר שברשותה ה''ז מגורשת:
שְׁמוּאֵל אָמַר. לֹא שָׁנוּ אֶלָּא לְמַטָּה מֵעֲשָׂרָה. הָא לְמַעֲלָה מֵעֲשָׁרָה אָסוּר. מִילְּתֵיהּ דְּרִבִּי אֶלְעָזָר אָֽמְרָה. אֲפִילוּ לְמַעֲלָה מֵעֲשָׁרָה מוּתָּר. דְּאָמַר רִבִּי אִילָא בְשֵׁם רִבִּי אֶלְעָזָר. מֵעֲגָלוֹת לָמַד רִבִּי עֲקִיבָה. וָעֲגָלוֹת לֹא לְמַעֲלָה מֵעֲשָׁרָה אִינִּין. אִית תַּנָּיֵי תַנֵּי. כֵּיצַד. אִית דְלָא תַנֵּי. כֵּיצַד. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי אֶלְעָזָר אִית כָּאן כֵּיצַד. עַל דַּעְתֵּיהּ דִּשְׁמוּאֵל לֵית כָּאן כֵּיצַד.
Traduction
Samuel dit: R. aqiba prononce la condamnation pour avoir jeté un objet d’une propriété privée à une autre en passant par la rue, si c’est au-dessous d’une hauteur de 10 palmes; mais au-dessus de cette hauteur, c’est permis (l’air englobe plus rien). L’avis opposé de R. Eliézer défend même de jeter au-dessus de cette mesure; car, selon R. Ila au nom de R. Eliézer, R. aqiba déduit l’action de jeter, non de celle de tendre un objet, mais de ce qui se passait pour les chariots du Tabernacle, où l’on tendait les poutres au-dessus de 10 palmes. Selon une version, la Mishna dit ''en quel cas'', ou p. ex.; selon une autre version, elle n’emploie pas ce terme. Selon R. Eliézer, tirant la déduction des chariots, cette démonstration est nécessaire, tandis que, selon Samuel, c’est inutile.
Pnei Moshe non traduit
לא שנו. דפליגי רבנן עליה דר''ע אלא למטה מעשרה בר''ה ובקלוטה כמי שהונחה דמיא או לא פליגי אבל למעלה מעשרה אסור אפי' לרבנן דילפינן זורק ממושיט:
מילתא דר' אלעזר אמרה אפי' למעלה מעשרה מותר. כלומר ממילתי' דלקמיה שמעינן דבלמעלה מעשרה הוא דפליגי ואם כן לרבנן אף למעלה מעשרה מותר דלא ילפי רבנן זורק ממושיט דאמר ר' אילא בשם ר' אלעזר דטעמיה דר''ע משום דמעגלות המשכן הוא למד שהיתה שם הושטה מעגלה לעגלה וזהו למעלה מי' שהרי העגלות היו גבוהות עשרה וא''כ וכי הושטה בעגלות לאו למעלה מעשרה אינון ור''ע יליף זורק ממושיט והשתא לרבנן דפליגי עליה אפילו למעלה מעשרה מותר:
אית תניי תני כיצד. במתני' ואית דלא תני כיצד וכו' כדפרישית במתני':
רִבִּי יִצְחָק בֵּירִבִּי אֶלְעָזָר שָׁאַל. זָרַק מֵרְשׁוּת הַיָּחִיד לִרְשׁוּת הָרַבִּים וְנִזְכַּר עַד שֶׁהוּא בִּרְשׁוּת הָרַבִּים. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי עֲקִיבָה יֵעָשֶׂה כְמִי שֶׁנָּחָה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וִיְהֵא חַייָב שְׁתַּיִם. אָמַר רִבִּי חוּנָה. לֹא חִייֵב רִבִּי עֲקִיבָה אֶלָּא עַל יְדֵי רְשׁוּת הַיָּחִיד הַשְּׁנִייָה.
Traduction
R. Isaac b. Eliézer demanda: lorsqu’après avoir jeté un objet d’une propriété privée sur la voie publique on se souvient à temps de l’interdit, avant qu’il soit dans la rue, suppose-t-on selon R. aqiba, que l’arrêt dans la rue a déjà eu lieu et entraîne la condamnation? N’est-il pas dit ci-après (§ 6) que si, après avoir jeté un objet, on s’en souvient avant l’arrêt, on n’est pas coupable? En effet, répond R. Houna, R. aqiba ne prononce de condamnation qu’en cas d’arrêt final dans une 2e propriété privée; aussi, en cas de rappel avant l’arrêt, on n’est pas coupable.
Pnei Moshe non traduit
זרק מרה''י לר''ה ונזכר עד שהוא ברשות הרבים. החפץ ולא נח עדיין אי נימא דעל דעתיה דר''ע דס''ל קלוטה באויר כמי שהונחה דמיא וא''כ כאן יהא חייב אפי' שתים ואפי' נזכר הוא קודם שינוח מ''מ מכיון שיצאו מרה''י והגיע לאויר ר''ה כמי שהונח דמי והדר הוי ליה עקירה והנחה הכל באויר ועד שלא נזכר:
אמר ר' חונה. דלאו מילתא היא אפי' לר''ע דלא חייב ר''ע ולומר קלוטה כמי שהונחה בר''ה דמיא אלא על ידי רה''י השנייה שיש כאן שזרקו מרה''י לרה''י אחר ואתעבידא מחשבתו בהא הוא דאמר ר''ע דמה שעבר החפץ דרך אויר ר''ה כמי שנח היא ויש כאן עקירה והנחה מרשות לרשות אבל היכא שזרקו בתחלה מרה''י לר''ה לא אתעבידא מחשבתו עד שינוח ומכיון שנזכר הוא קודם שינוח אין כאן תחלתו וסופו בשגגה ולד''ה פטור:
רִבִּי אַבָּהוּ אוֹמֵר בְּשֵׁם רִבִּי אֶלְעָזָר בְּשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. הָיָה עוֹמֵד בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְזָרַק לְמַעֲלָה מֵעֲשָׂרָה. רוֹאִין שֶׁאִם תִּפּוֹל אִם נָחָה בְתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת פָּטוּר. וְאִם לָאו חַייָב. וְהָתַנֵּי שְׁמוּאֵל. מֵרְשׁוּת הָרַבִּים לִרְשׁוּת הָרַבִּים וּרְשׁוּת הַיָּחִיד בָּאֶמְצַע רוֹאִין שֶׁאִם תִּפּוֹל נָחָה בְתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת פָּטוּר. וְאִם לָאו חַייָב. תַּמָּן אַתְּ אָמַר. אֵין רְשׁוּת הָרַבִּים מִצְטָרֶפֶת. וְהָכָא אַתְּ אָמַר. רְשׁוּת הָרַבִּים מִצְטָרֶפֶת. אָמַר רִבִּי חוּנָה. תַּמָּן שֵׁאִם תִּפּוֹל קַרְקָע שֶׁתַּחְתֶּיהָ רְשׁוּת הַיָּחִיד. בְּרַם הָכָא שֵׁאִם תִּפּוֹל קַרְקָע שֶׁתַּחְתֶּיהָ רְשׁוּת הָרַבִּים.
Traduction
R. Abahou dit au nom de R. Eliézer, ou au nom de R. Yohanan: si, en se trouvant dans la rue, on jette un objet en l’air au-dessus de 10 palmes, on regarde où il tombe; s’il s’arrête dans les 4 coudées voisines, il y a dispense; au cas contraire, il y a déplacement réel, et l’on est coupable. Mais Samuel n’a-t-il pas enseigné: lorsqu’en jetant un objet d’une voie publique à une autre en passant par un bien privé, on regarde où l’objet est tombé, et si c’est dans les 4 coudées voisines, on n’est pas coupable, bien que la distance soit supérieure si l’on y englobe la traversée du bien privé? Comment donc se fait-il que tantôt l’on y adjoigne l’emplacement différent, et tantôt non? C’est que, répondit R. Houna, dans le cas supposé par Samuel, on se trouve dans un bien privé; et si l’objet y retombait, il n’y aurait pas eu de déplacement, ni de culpabilité; tandis que, dans l’hypothèse émise ici, si l’objet jeté en l’air retombait, il se trouverait de nouveau sur la voie publique, après l’avoir dépassée de 10 palmes, et l’infraction est évidente.
Pnei Moshe non traduit
היה עומד בר''ה וזרק. חפץ למעלה מעשרה רואין שאם תפול ותהא נחה בתוך ארבע אמות ממקום שעומד וזרקו פטור ואפי' לר''ע כדאמרי' דלית ליה קלוטה כמי שהונחה בכגון זה ועד שתנוח וא''כ אין כאן זריקה ד' אמות בר''ה ואם לאו אלא שתנוח חוץ לד' אמות חייב ואע''פ שזרקו דרך למעלה מעשרה בר''ה דהוי מקום פטור. ופריך והתני שמואל אליבא דרבי וס''ל כר''ע מר''ה לר''ה ורה''י באמצע רואין שאם תפול ותנוח בתוך ד' אמות פטור ואם לאו חייב והרי הך הנחה שהוא בר''ה ובדין הוא דלרבי דמחייב במר''ה לר''ה דרך רה''י שבאמצע ומטעמא דקלוטה באויר רה''י כמאן דמונח דמי א''כ אפי' נחה בתוך ד' אמות בר''ה ממקום שזרק ליחייב אלא ודאי דהיינו טעמא דמכיון דסוף סוף עד שתנוח בר''ה הוא דבעי' אין ר''ה שבצד זה לר''ה שבצד זה מצטרפות למיחייביה אפי' תנוח בתוך ד' אמות וא''כ קשיא דתמן את אמר אין ר''ה מצטרפת ואפילו הוא עובר דרך הרה''י ד' אמות בר''ה מיהת בעינן והכא את אמר ר''ה מצטרפת שהרי זה זרקו למעלה מעשרה שהוא מקום פטור ואת אמר שאם תפול חוץ לד' אמות ממקום שזרק חייב א''כ ר''ה שבצד זה במקום שעומד והוא קודם שהגיע למעלה מעשרה ור''ה שבצד זה אחר שתרד מלמעלה מצטרפת לד' אמות ומ''ש מההוא דתני שמואל:
אמר ר' חונה. דודאי שנא ושנא הוא דתמן שהחפץ עובר דרך הרה''י ושאם תפיל שם הרי קרקע שתחתיה רה''י ואם כן הואיל ורשות אחרת מפסקת בעינן עד שתנוח חוץ לד' אמות אבל הכא דזרקו דרך המקום פטור וסוף סוף אע''פ שהגיע למעלה מעשרה הרי אם תפול אף משם קרקע שתחתיה ר''ה הוא והלכך כל הד' אמות הן בר''ה וכל מקום שתנוח הוא בר''ה ואין כאן רשות אחרת מפסקת אלא דאנן ד' אמות בר''ה הוא דבעינן ואם יש ממקום שזרקו למקום שתנוח ד' אמות מיחייב הוא דכוליה מקום חיובא דד' אמות בר''ה הוא דהויא ואין רשות מפסיק ביניהן בכל מקום שתנוח:
Shabbath
Daf 65b
משנה: כֵּיצַד שְׁנֵי גְזוּזְטְרָאוֹת זוֹ כְנֶגֶד זוֹ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים הַמּוֹשִׁיט וְהַזּוֹרֵק מִזּוֹ לָזוֹ פָּטוּר. הָיוּ שְׁנֵיהֶן בִּדְיַיְטִי אַחַת הַמּוֹשִׁיט חַייָב וְהַזּוֹרֵק פָּטוּר שֶׁכָּךְ הָֽיְתָה עֲבוֹדַת הַלְוִיִּם. שְׁתֵּי עֲגָלוֹת זוֹ אַחַר זוֹ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים מוֹשִׁיטִין אֶת הַקְּרָשִׁין מִזּוֹ לָזוֹ אֲבָל לֹא זוֹרְקִין. חוּלְיַת הַבּוֹר וְהַסֶּלַע שֶׁהֵן גְּבוֹהִין עֲשָׂרָה וּרְחָבִין אַרְבָּעָה הַנּוֹטֵל מֵהֶן וְהַנּוֹתֵן עַל גַּבָּן חַייָב פָּחוֹת מִיכֵּן פָּטוּר:
Traduction
Par exemple, si 2 balcons exwsthr sont situés l’un vis-à-vis de l’autre sur la voie publique, il est permis de tendre ou de jeter de l’un à l’autre. Si les 2 balcons sont dans une même ligne attenant à l’habitation diaita, il est défendu de tendre l’objet d’un balcon à l’autre, mais il est permis de jeter, car le mode de tendre les objets avait été adopté par les Lévites au service du temple (constituant ainsi un travail officiel): il y avait 2 voitures placées l’une derrière l’autre sur la voie publique, et l’on passait les poutres de l’une à l’autre, sans les jeter (à raison de leur poids). Si l’on prend un objet de dessus la terre tirée d’un puits creusé, ou d’une pierre ayant une hauteur de 10 palmes sur 4 de large, ou si l’on y dépose un objet, on est coupable (c’est par sa taille, un domaine privé); si ce monceau est plus petit, c’est permis.
Pnei Moshe non traduit
שני גזוזטראות. הן העצים הבולטים מכותל הבית וכגון שהן רחבות ד' על ד' וגבוהות למעלה מעשרה והן זו כנגד זו בר''ה בכה''ג בין המושיט ובין הזורק מזו לזו פטור שלא מצינו במלאכת המשכן לא זריקה ולא הושטה במרה''י לרה''י ורחב של ר''ה מפסקת ביניהן מפני שלא היו מושיטין הקרשים לעגלה שבצדה אלא לעגלה שלפניה לפי שארבע עגלו' היו לבני מררי שהיו נושאין קרשי המשכן והעגלות היו מהלכות שתים שתי' זו בצד זו וכשהיו פורקין את המשכן ולטעון את הקרשים על העגלות היו מעמידין אותן כדרך הליכתן שתים זו בצד זו לפני המשכן בסמוך לו ושתים זו בצד זו לפניהם דרך הליכתן לאורך ר''ה לפי שהליכתן היה אחר עמוד הענן ההולך לפניהם וא''כ פורקי המשכן היו משימין הקרשים על אותן שתי העגלות הסמוכות למשכן ומהן היו מושיטים לאותן שתי העגלות שעומדות לפניהן ולא היו צריכין להושיט מעגלה לעגלה שבצדה שהרי שתיהן סמוכות היו לפורקי המשכן:
היו שניהן. הגזוזטראות:
בדיוטא אחת. כלומר בשורה אחת לאורך ר''ה על פני הבית ויש הפסק ר''ה ביניהן:
המושיט מזו לזו חייב והזורק פטור. כדמפרש ואזיל שכך היתה עבודת הלוים במשכן בשתי עגלות זו אחר זו שהן בר''ה והעגלות עצמן רה''י הן והיו מושיטין את הקרשים מזו לזו דרך קצת אורך ר''ה המפסקת ביניהן וכדאמרן אבל לא היו זורקין אותן לפי שמחמת הכבידות הקרשים לא היו נזרקין:
מתני' חולית הבור. מה שעושין מהעפר שמוציאין מחפירת הקרקע ומקיפין סביבות הבור כמין חומה נקרא חולית הבור וכן מה שסביבות הסלע וקמ''ל דמצטרפין השפה שסביבותיהן ותנא בור לעמקו וסלע לגבהו ואם הן עשרה ברוחב ארבעה הנוטל מהן ומניח בר''ה או הנוטל מרשות הרבים ונותן על גבו חייב ואם הן פחות מכאן פטור:
הלכה: ב'. רַב אָמַר. לֵית כָּאן פָּטוּר אֶלָּא מוּתָּר. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרַב. לְמַעֲלָה מֵעֲשָׂרָה מוּתָּר. עַל דַּעְתֵּיהּ דִּשְׁמוּאֵל. לְמַעֲלָה מֵעֲשָׂרָה אָסוּר. רִבִּי אִילָא בְשֵׁם רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ. וְהוּא שֶׁתְּהֵא רְשׁוּת הָרַבִּים מַקִּפָתוֹ מִכָּל צַד. רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. אֲפִילוּ מֵרוּחַ אַחַת. מִן אִילֵּין עֲגָלוֹת. וָעֲגָלוֹת לָאו לְמַעֲלָה מֵעֲשָׁרָה אִינּוּן. רִבִּי אָחָא בְשֵׁם רִבִּי מַייְשָׂא. בִּלְבַד עַל יְדֵי שְׁנַיִם. בְּכָל אָתָר אַתְּ אָמַר. שְׁנַיִם שֶׁעָשׂוּ פְטוּרִין. וְהָכָא אַתְּ אָמַר. שְׁנַיִם שֶׁעָשׂוּ חַייָבִין. שַׁנְייָא הִיא. שֶׁכֵּן הָֽיְתָה עֲבוֹדַת הַלְּוִיִּם בְּאֹהֶל מוֹעֵד. מַה הָֽיְתָה עֲבוֹדַת הַלְּוִיִּם בְּאֹהֶל מוֹעֵד. שְׁתֵּי עֲגָלוֹת זוֹ אַחַר זוֹ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים מוֹשִׁיטִין אֶת הַקְּרָשִׁים מִזּוֹ לְזוֹ אֲבָל לֹא זוֹרְקִין. תַּנֵּי בַר קַפָּרָא. שֶׁלֹּא לִנְהוֹג בַּקְּרָשִׁים בִּזָּיוֹן.
Traduction
Rav dit: si l’on a tendu ou jeté un objet, il n’y a pas seulement dispense, c’est encore permis en principe, parce qu’il suppose qu’il s’agit dans la Mishna d’opération faite au-dessus d’une hauteur de 10 palmes; tandis que, selon Samuel, la règle énoncée ici (§ 2) n’a pas de relation avec ce qui précède, et l’on peut même supposer l’interdit si c’est jeté plus haut qu’à 10 palmes. R. Ila ajoute au nom de R. Simon b. Lakish: encore faut-il, pour condamner l’action de tendre, que l’on soit entouré partout de la voie publique; selon R. Jacob b. Aha au nom de R. Yohanan, il suffit que ce soit d’un côté. Mais ne déduit-on pas desdits chariots qu’il faut l’entourage par la voie publique de toutes parts, comme c’était le cas pour eux-mêmes? Non, puisqu’ils avaient une hauteur supérieure à celle de 10 palmes, où l’espace ne constitue plus d’interdit. R. Aha dit au nom de R. Mesha: il n’est interdit de tendre des objets de l’un à l’autre, qu’en étant à 2; mais en étant seul pour ce déplacement, on n’est pas coupable. N’est-il pas dit cependant maintes fois (459)''Ci-dessus, 1, 1; (Eruvin 7, 1); 8, 3.'' qu’une action accomplie par 2 personnes n’entraîne pas de pénalités, tandis qu’ici c’est le contraire? Pour l’action de tendre, c’est différent, parce que le travail des lévites au tabernacles, pour passer les poutres, s’opérait ainsi. En quoi consistait-il? ''Il y avait 2 voitures placées l’une derrière l’autre, sur la place publique, et l’on passait les poutres de l’une à l’autre sans les jeter''. C’était, ajoute b. Kappara, pour ne pas les traiter avec mépris, que l’on avait soin de ne pas les jeter.
Pnei Moshe non traduit
רב אמר לית כאן פטור. במתניתין בזורק בשתי גזוזטראות בדיוטא אחת דקתני פטור וקאמר רב דלא תנינן הכא פטור אלא מותר הוא וכדמפרש לקמיה:
על דעתיה דרב למעלה מעשרה מותר. כלומר דרב מפרש נמי לפלוגתייהו דר''ע ורבנן כר' אלעזר דלעיל דבלמעלה מעשרה פליגי והלכך קאמר דלרבנן דלא ילפי זורק ממושיט מותר מיבעי ליה למיתני דאפילו לכתחלה נמי דזריקה דכה''ג לא הוה כלל ועל דעתיה דשמואל דלעיל דקאמר בלמטה מעשרה הוא דפליגי אבל למעלה מעשרה מיהת אסור הוא אף לרבנן:
והוא שתהא ר''ה מקפתו. להרה''י מכל צד ור' יוחנן פליג שאפילו מרוח אחת הר''ה מפסיק ביניהן נמי פליגי ר''ע ורבנן כדאמרינן לעיל וכי לא מן אלין עגלות אנו למדין ועגלות לאו למעלה מעשרה אינון הוא דהוי והיתה הושטה מרה''י לרה''י למעלה מעשרה דרך הר''ה שברוח אחת ביניהן:
בלבד על ידי שנים. הא דאמרינן המושיט חייב דווקא שאחד מושיט ואחד מקבל ממני ופריך בכל אתר וכו' שנים פטורין ומפני מה את אמר הכא שנים חייבין. שנייא היא. גבי הושטה שכך היתה עבודה באהל מועד וכו' וא''כ היו מושיטין זה לזה וע''י שנים היתה המלאכה:
אבל לא זורקין תני בר קפרא. לטעמא שלא לנהוג בקדשים בזיון ואפילו היו יכולין לזרוק אותן מ''מ אין זה דרך כבוד לזרקן:
תַּנֵּי בְשֵׁם רִבִּי יוּדָה. זָרַק אַרְבַּע אַמּוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים חַייָב. רִבִּי יוּדָה עֲבַד אַרְבַּע אַמּוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים 65b מְלָאכָה בִפְנֵי עַצְמָהּ. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי יוּדָה אַרְבָּעִים מְלָאכוֹת אִינּוּן. וְנִיתְנִין. לָא אֲתִינָן מַתְנֵי אֶלָּא מִילִּין דְּכָל עַמָּא מוֹדֵיי בְהוֹן. רִבִּי זְעִירָא רִבִּי יֹאשִׁיָּה בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. מִתּוֹפְרֵי יְרִיעוֹת לָמַד רִבִּי יְהוּדָה. שֶׁהָיוּ תוֹפְרֵי הַיְּרִיעוֹת מְזָֽרְקִין אֶת הַמְּחָטִין אֵילּוּ לָאֵילּוּ. וְלָאו כַּרְמְלִית הִיא. אָמַר רִבִּי חִינְנָא. מִן הַצַּד הָיוּ מְזָֽרְקִין.
Traduction
On a enseigné au nom de R. Juda: lorsqu’on a jeté un objet à une distance de 4 coudées dans la rue, on est condamnable; car, selon R. Juda, ce fait seul constitue une infraction isolée (et si l’on y ajoute le déplacement, on est 2 fois coupable). Mais alors, selon lui, la Mishna (7, 2) aurait dû énoncer 40 travaux capitaux, non 39 seulement? Elle n’a énoncé que ceux reconnus comme tels par tous les rabbins, sans contestation. R. Zeira ou R. Yoshia dit au nom de R. Yohanan: R. Juda déduit la gravité du fait, pour le transport, d’après ce qui se passait au temple pour la couture des tapis; car ceux qui les cousaient se jetaient mutuellement les aiguilles (en vue de la rapidité). Mais l’intervalle entre les tapis ne doit-il pas être considéré comme une place intermédiaire, sans gravité dans la faute du transport? Ce n’est pas là qu’on la jetait, répond R. Hinena, mais tout à fait en dehors (ce qui est bien la voie publique).
Pnei Moshe non traduit
תני בשם ר' יהודה זרק ד' אמות בר''ה חייב. כלומר דחשיב ליה אב כדמסיים דעביד ליה כמלאכה בפ''ע ולאו משום תולדה דהוצאה דלא דמיא לה שהיא מרשות לרשות והאי ברשות אחת היא ופריך א''כ על דעתיה דר' יהודה ארבעים מלאכות אינון וניתני למיחשבה בתוך אבות מלאכות וקאמר דלא אתינן מיתני במתני' דאבות מלאכות אלא מילין דכ''ע מודו בהו ובפלוגתא לא קא מיירי:
מתופרי יריעות למד ר' יהודה. שזורק ד' אמות בר''ה מלאכה מיקריא שהיו יושבין במחנה לויה שהיא ר''ה והיו מזרקין את מחטיהן אלו לאלו ופריך ולאו כרמלית היא דמ''מ הן היו יושבין מסתמא בצדי האהלים שלא למנוע מעבר לרבים וצדי אהלים לאו כר''ה הן כדאמרי' לעיל בפ''ק דצדי ר''ה לאו כר''ה דמי אלא ככרמלית מיחשבא:
מן הצד היו מזרקין. כלומר אע''פ שהן בצדי אהלים היו יושבין לא זרקו מחטיהן זה לזה דרך הצידין שהיו יושבין אלא מן הצד שחוצה להן היו זורקין ואותו צד ר''ה הוא דהויא ואם כן היתה זריקה במשכן ד' אמות בר''ה:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source