Shabbath
Daf 53a
משנה: וְעוֹד כְּלָל אַחֵר אָֽמְרוּ כָּל הַכָּשֵׁר לְהַצְנִיעַ וּמַצְנִיעִין כָּמוֹהוּ וְהוֹצִיאוֹ בַשַּׁבָּת חַייָב עָלָיו חַטָּאת וְכָל שֶׁאֵינוֹ כָשֵׁר לְהַצְנִיעַ וְאֵין מַצְנִיעִין כָּמוֹהוּ וְהוֹצִיאוֹ בַשַּׁבָּת אֵינוֹ חַייָב אֶלָּא הַמַּצְנִיעוֹ:
Traduction
On a encore énoncé une autre règle: si l’on porte au dehors ce qui est apte à être conservé et que l’on a l’habitude de conserver en telle quantité, on est passible d’un sacrifice de péché. Au cas contraire, celui-là seul qui a l’habitude de les conserver et l’a transporté est condamnable.
Pnei Moshe non traduit
מתני' כל הכשר להצניע. שהוא ממין הראוי להצניע אותו:
ומצניעין כמוהו. כמות שלו שיש בו שיעור שדרכן של רוב בני אדם להצניע כשיעור הזה:
חייב עליו חטאת. כל מי שהוציאו ואפי' אדם שאין דרכו להצניע שאינו חשוב לו זה אפי' כן חייב עליו:
וכל שאינו כשר להצניע. שאינו ראוי להצניעו כגון דם נדה או אחד מאיסורי הנאה כדקאמר בגמרא:
ואין מצניעין כמוהו. כלומר ואפי' הוא ממין הראוי להצניעו אלא שאין בו כשיעור שמצניעין כמוהו:
אינו חייב. עליו אלא למצניעו לאחד שהוכשר בעיניו והצניעו דמכיון דאצנעיה אחשביה אבל שאר כל אדם פטורין על הוצאתו:
משנה: הַמּוֹצִיא תֶבֶן כִּמְלוֹא פִי פָרָה. עָצָה כִּמְלוֹא פִי גָמָל. עָמִיר כִּמְלוֹא פִי טָלֶה. עֲשָׂבִים כִּמְלוֹא פִי גְדִי. עֲלֵי שׁוּם וַעֲלֵי בְצָלִים לַחִין כַּגְּרוֹגֶרֶת. ייְבֵשִׁים כִּמְלוֹא פִי גְדִי וְאֵינָן מִצְטָֽרְפִין זֶה עִם זֶה מִפְּנֵי שֶׁלֹּא שָׁווּ בְשִׁעוּרֵיהֶן. הַמּוֹצִיא אוֹכְלִין כַּגְּרוֹגֶרֶת מִצְטָֽרְפִין זֶה עִם זֶה מִפְּנֵי שֶׁשָּׁווּ בְשִׁעוּרֵיהֶן חוּץ מִקְּלִיפֵּיהֶן וְגַלְעִינֵיהֶן וְעוּקְצֵיהֶן וְסוּבָּן וּמוּרְסָן. רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר חוּץ מִקְּלִיפֵּי עֲדָשִׁים הַמִּתְבַּשְּׁלוֹת עִמָּהֶן:
Traduction
– Ainsi, p. ex., si l’on porte de la paille de la quantité d’une gueule de vache, des écorces de légumes secs de la contenance d’une gueule de chameau, des épis de la contenance d’une gueule de mouton, des herbes de la contenance d’une gueule de chevreau, des feuilles d’ail ou d’oignon, soit vertes de la grandeur d’une figue, soit sèches de la contenance d’une gueule de chevreau; toutes ces quantités ne sauraient être jointes, les mesures étant inégales. Transporter des comestibles de la grandeur d’une figue est interdit, et on les joint pour constituer l’interdit, en raison de l’uniformité de la mesure, sauf pour les écorces, les pépins, les tiges, le son fin ou gros; selon R. Juda, il faut exclure la pelure de lentilles, qui mûrit avec elles.
Pnei Moshe non traduit
מתני' המוציא תבן משל מיני תבואה:
עצה. היא תבן של מיני קטניות והוא מאכל גמל שיעורו כמלא פי גמל ואם הוציאו כדי להאכילו לפרה מתחייב עליו כמלא פי פרה דאע''ג דאין זה מאכל פרה מ''מ הואיל דע''י הדחק אוכלת היא אכילה שע''י הדחק שמה אכילה:
עמיר. קשין מהשבלין עצמן:
כמלא פי טלה. דנפיש מפי גדי ומשום דעמיר לא חזי לגדי אלא לעלה:
עשבים. דחזי נמי לגדי מתחייב בהן כמלא פי גדי:
לחין. אוכלי אדם הן ושיעורן כגרוגרת כשאר אוכלי אדם:
ויבשים. אינן ראוין אלא לגדי כמלא פי גדי:
ואין מצטרפין. שיעורין הללו זה עם זה ומסקינן בגמ' דהקל לחמור אינו מצטרף כגון התבן אינו מצטרף לשיעור העשבים אבל החמור והוא עשבים מצטרף לשיעור הקל והוא התבן וכיוצא בזה לכל שאר השיעורין בשבת:
המוציא אוכלין. של אדם שיעורן כגרוגרת ומצטרפין כל מיני אוכלין זה עם זה מפני ששוין הן בשיעוריהן:
חוץ מקליפיהן. שצריך שיהיו באוכלין עצמן כגרוגרת חוץ מהקליפין והגלעינין שלהן וחוץ מהסובין שנשארו אחר הנפייה ומורסנן הן הקליפות הנושרות מחמת הכתישה והן עבות יותר מן הסובין:
ר' יהודה אומר. כל הקליפות אין מצטרפין חוץ מקליפי עדשים המתבשלות עמהן שמצטרפין ודוקא אותן שמתבשלות עמהן ולאפוקי קליפתן החיצונה שנושרת בגורן. ובגמ' קאמר דלא אמר ר' יהודה קליפי עדשים מצטרפות אלא בחדתי שהן אדומות אבל בעתיקי שכבר נעשו שחורות לא מפני שאין נראין כזבובים כקערה ומדרך שפורשות הן מהמאכל וזורקין אותן ואין הלכה כר' יהודה:
הלכה: ה'. רִבִּי חוּנָה בְשֵׁם רִבִּי אֶלְעָזָר. לָעֲבוֹדְה זָרָה אִיתְאֲמָרַת. רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר. לְאִיסּוּרֵי הֲנָייָה אִיתְאֲמָרַת. רַב חִסְדָּא אָמַר. לַשִּׁיעוּרִין אִיתְאֲמָרַת. אִית תַּנָּיֵי תַנֵּי. חַייָב חַטָּאת. אִית תַּנָּיֵי תַנֵּי. כָּל שֶׁהוּא. מָאן דְּאָמַר. חַייָב חַטָּאת. מְסַייֵעַ לְרַב חִסְדָּא. מָאן דְּאָמַר. כָּל שֶׁהוּא. מְסַייֵעַ לְרִבִּי אֶלְעָזָר וּלְרִבִּי יוֹחָנָן. רַבָּנִן דְּקַיְסָרִין בְשֵׁם רִבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָה. כְּגוֹן הַמּוֹךְ שֶׁהִתְקִינָה לְנִידָּתָהּ.
Traduction
En parlant de ce qui est bon à conserver, la Mishna, selon R. Houna au nom de R. Eliézer, a pour but d’exclure ce qui touche l’idolâtrie; selon R. Yohanan, on exclut tout ce qui est interdit à la puissance; selon R. Hisda, on a en vue ce qui n’a pas de mesure. Selon une version, on est passible d’un sacrifice de péché si le samedi on en emporte une certaine mesure; selon d’autres, quelque minime que soit la partie emportée, on est coupable. La 1re version est conforme à l’avis de R. Hisda qui se préoccupe de la mesure; l’autre confirme l’opinion de R. Eliézer et de R. Yohanan. Selon les rabbins de Césarée au nom de R. Yossé b. Hanina, on exclut p. ex. le coton de propreté servant à la femme menstruée, inapte à être conservé. – R. Yona, ou R. Yossa le galiléen dit au nom de R. Yossé b. Hanina: ce qui est grave et n’exige qu’une petite mesure peut servir à parfaire ce qui est moins grave et dont la mesure d’interdit sera plus grande, mais non à l’inverse. Ainsi, les herbes, dont la quantité se mesure à la gueule de l’agneau, peuvent servir à compléter la mesure de la paille, dont la mesure plus grande est déterminée par la gueule d’une vache, non à l’inverse. On a dit ailleurs (366)Méila, 4, 6.: On réunit, pour constituer la mesure légale, un morceau de vêtement (dont la mesure est de 3 doigts carrés) avec un fragment de sac (367)Fait en poiles de chèvres., exigeant une quantité supérieure (4 doigts carrés), ou un fragment de ce dernier avec de la peau (dont la mesure légale est de 5 doigts carrés), ou de celle-ci avec un store (dont la mesure légale est de 6 doigts carrés); selon R. Simon, la jonction de ces 2 sortes diverses peut avoir lieu pour servir de bât sur l’âne, auquel cas il peut avoir une impureté capitale, si l’on était assis sur ce bât. Mais, demanda R. Jérémie, on comprend qu’au sujet de l’impureté l’on joigne 2 sujets de mesures inégales, parce qu’en constituant la largeur d’un palme carré, cela suffit à former la mesure d’impureté de siège; mais ici pourquoi a-t-elle lieu selon R. Yossé b. Hanina? C’est que, dit R. Zeira en présence de R. Mena, elles ont déjà un point commun, qu’en cas d’apport de ces produits pour la valeur, on se sert de la même quantité. Mais, fut-il objecté, nous parlons de transport, et tu parles de valeur? C’est que, répondit R. Eliézer en présence de R. Yossé, on les joint lorsqu’on amoncelle un peu de chaque produit pour les montrer en échantillon (368)Chaque parcelle séparée serait trop minime et pourrait être dispersée au vent.. S’il en est ainsi, fut-il répliqué, on devrait parler du port d’une petite coupe pour ces échantillons? C’est que, dit R. Hanania, on permettra bien que la viande (mets supérieur) complète le pain, non que le pain complète la viande; or, si l’herbe vient compléter la paille pour une vache, celle-ci ne sera que mieux nourrie par l’addition d’herbe, tandis qu’à l’inverse pour l’agneau, l’addition de paille grossière ne lui sera pas agréable, car il est habitué à l’herbe fine. R. Oshia enseigne: si l’on porte au dehors des ramilles pour une vache en quantité de la contenance de sa gueule, ou de la paille pour un agneau de la contenance de sa gueule, on est coupable. S’il en est ainsi, objecta R. Ila au nom de R. Yohanan, est-ce qu’au cas où l’on emporterait inutilement du manger pour un malade, en quantité de la contenance de sa bouche (fort peu), l’on serait coupable? En effet, R. Oshia reconnaît que si l’on a apporté de l’herbe pour une vache selon la mesure suffisant à un agneau, on n’est pas coupable; car, il ne faut pas supposer qu’en raison de l’adjonction entraînant la défense grave, on raisonnerait de même pour la petite quantité, et qu’elle est interdite: on a donc énoncé qu’il n’y a pas de culpabilité. R. Aboun b. Hiya observa ceci: l’on ne saurait se figurer, dans un mets, la jonction d’une qualité (il en sera de même pour l’adjonction de la paille à l’herbe).
Pnei Moshe non traduit
גמ' לעכו''ם אתאמרת. הא דקתני שאינו כשר להצניעו על עכו''ם אתאמרת וכגון עצי אשירה וכיוצא בהן שאינו ראוי להצניעו וכלומר דלא תימא שמצניעין אותו לשריפה קמ''ל:
ר' יוחנן אמר. לשאר אסורי הנאה איתאמרת שאינן ראויין להצניען כלל אבל עצי אשירה איכא למימר דהואיל ולשריפה קאי מצניעין כדי לשרפן:
רב חסדא אמר לשיעורין איתאמרת. עיקר דינא דמתני' על השיעורין הוא דקאי דאם יש בהן כשיעור הרי ראוי להצניעו ומצניעין כמוהו וכל שאינו כשר להצניע שאין בו כשיעור ואין דרך בני אדם להצניע כמות שיעור הזה ול''ק לישנא יתירא דמתני' שכן דרך התנא לשנות כן:
אית תניי תני. ברישא חייב עליו חטאת כדתנינן במתני':
אית תניי תני כל שהוא. ויש ששונה ברישא דמתני' כל הכשר להצניעו וכו' חייב עליו בכל שהוא:
מ''ד חייב חטאת מסייע לרב חסדא. דקאמר דלשיעורין נשנית המתני' והלכך תני חייב חטאת סתמא דמשמע שיש בו שיעור חיוב חטאת ולאפוקי כל שהו וכל שאינו כשר להצניע. שאין בו כשיעור והיינו כרב חסדא:
ומ''ד כל שהו מסייע לר' אלעזר ולר' יוחנן. דלדידהו לא איירי במתני' בשיעורן כלל אלא דבר שאינו כשר להצניע היינו עכו''ם או שאר איסורי הנאה וא''כ רישא דמתני' הכי מיתפרשא כל הכשר להצניע שהוא דבר הראוי להצניעו ודרכן של בני אדם שמצניעין כמוהו שחשוב הוא בעיניהם חייב על הוצאתו אפי' בכל שהו הואיל ודבר חשוב הוא ודרכן להצניעו אפי' בדבר מועט ממנו:
רבנן דקיסרין. מפרשי דכל שאינו כשר להצניע וכו' אינו חייב אלא המצניע כגון המוך שהתקינה אשה לנדתה והצניעתו דלדידה היא דאחשבה וחייבת כשהוציאה בידה אבל לשאר בני אדם אין מדרכן להצניע לדבר זה:
וְהַסּוֹתֵר. וּבִלְבַד לְצוֹרֶךְ. רִבִּי חָמָא בַּר עוּקְבָּא בְשֵׁם רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ. הַגּוֹדֵל כְּלֵי צוּרָה חַייָב מִשּׁוּם בּוֹנֶה. רִבִּי אִילָא בְשֵׁם רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ. הַנּוֹפֵחַ כְּלֵי זְכוּכִית חַייָב מִשּׁוּם בּוֹנֶה. רַבָּנִן דְּקַיְסָרִין בְשֵׁם רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ. יֵשׁ דְּבָרִים קְרוֹבִים וּרְחוֹקִים. וְיֵשׁ דְּבָרִים רְחוֹקִים וּקְרוֹבִים. הַגּוֹדֵל כְּלֵי צוּרָה. וְהַנּוֹפֵחַ כְּלֵי זְכוּכִית. וְהָעוֹשֶׂה כֶלִי בִּדְפוּס. כּוּלְּהוֹן מִשּׁוּם בּוֹנֶה. הַבּוֹרֵר וְהַמְשַׁמֵּר וְהַמְרַקֵּד כּוּלְּהֹן מִשּׂוּם מַעֲבִיר פְּסוֹלֶת. כָּל אֶחָד וָאֶחָד חִיּוּבוֹ בִּפְנֵי עַצְמוֹ. וְלָמָּה לֹא תַנִּינָן הוֹשָׁטָה עִמְּהוֹן. רִבִּי סִימוֹן בְשֵׁם רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי. מִפְּנֵי מַחֲלוֹקֶת רִבִּי עֲקִיבָה וַחֲכָמִים. רִבִּי חִזְקִיָּה רִבִּי יוּדָה בֶּן לֵוִי רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי בְשֵׁם רִבִּי. 53a יֶתֶר עֲלֵיהֶן הוֹשָׁטָה. וְלָמָּה לֹא תַנִּינָתָהּ עִמְּהוֹן. כָּל הַמְּלָאכוֹת בְּאַחַת. וְזוֹ בִשְׁתַּיִם. כָּל הַמְּלָאכוֹת יֵשׁ לָהֵן תּוֹלְדוֹת. וְזוֹ אֵין לָהּ תּוֹלֶדֶת
Traduction
– ''Démolir'' est interdit, à condition que ce soit utile pour rebâtir. R. Hana b. Ouqba dit au nom de R. Simon b. Lakish: celui qui allonge des ustensiles tirés des troncs de palmier est condamnable pour avoir bâti. R. Ila au nom du même, défend, pour cette cause de souffler le verre au creuset (ce qui l’allonge). Les rabbins de Césarée disent en son nom: certains sujets semblent des travaux congénères, mais diffèrent en réalité, tandis que pour d’autres c’est l’inverse; ainsi, agrandir un vase de palmier, souffler le verre, ou estamper un objet à la presse, dérivent tous trois de ''bâtir''. Trier, vanner ou tamiser, sont interdits comme venant du rejet de déchets, et chaque interdit est condamnable à part. Pourquoi ne pas énumérer au même titre la transmission d’un objet d’une maison à l’autre, à travers la rue? C’est que, dit R. Simon au nom de R. Josué b. Levi, c’est un cas discuté plus loin (11, 1) entre R. aqiba et d’autres rabbins. R. Hiskia, ou R. Juda b. Levi, dit au nom de Rabbi, qu’en effet on avait ajouté ce cas, de la transmission, aux travaux capitaux; seulement, on ne l’a pas énoncé avec les autres, parce que tous peuvent être effectués par une seule personne, et pour ce travail spécial, il faut 2 personnes; de plus, tous les travaux énoncés ont des dérivations, mais celui-ci n’en a pas.
Pnei Moshe non traduit
והסותר. דקחשיב במתני' ובלבד לצורך שסותר ע''מ לבנות דאי לאו הכי מקלקל הוא ופטור:
הגודל כלי צורה. שצר צורה שעל גבו ומגדלו:
יש דברים קרובים. לעין מלאכה זו ואע''פ שנראין רחוקים כדמפרש ואזיל שהגודל כלי צורה וכו' דאמרי' דכולהו משום בונה והן קרובים למלאכת בונה ונראין רחוקים מבונה ועוד שהן בעצמן רחוקים זה מזה שזה צר צורה וזה נופח ונעשה כלי או עושה כלי בדפוס ואפ''ה וקרובים בענין זה דחיובא דכולהו משום בונה הוא ואינו חייב עליהן אלא אחת:
א''נ לפרש רחוקים קרובים קאמר בבבא זו וכדאמרן. ויש שהן קרובים ואעפ''כ הן רחוקים בענין החיוב שהרי הבורר והמשמר והמרקד כולהו משום מעביר פסולת וקרובים לעין מלאכה אחת הן ורחוקים מצד החיוב הן שכל אחד ואחד חייבו בפני עצמו הוא שהרי הבורר נמנה לאב מלאכ' בפ''ע וכן המרקד ואם עשאן שתיהם חייב על כל א' וא' בפ''ע והמשמר למר היינו מרקד ולמר היינו בורר כדפליגי בהא לעיל:
ולמה לא תנינן הושטה עמהון. דקחשיב המוציא מרשות לרשות ולמה לא קחשיב נמי הושטה שהרי היתה במשכן שהיו מושיטין הקרשים מזה לזה:
מפני מחלוקת ר''ע וחכמים. לקמן בריש הזורק דפליגי במתני' בזורק מרה''י לרה''י ור''ה באמצע וס''ל להאי תנא דכי היכי דפליגי בזורק פליגי נמי במושיט ומכיון דאיכא חדא גוונא בהושטה דפליגי בה לא קחשיב לה התנא במתני':
יתר עליהן הושטה. כלומר אדרבה הושטה מצינו בה רבותא טפי דאפי' מרה''י לרה''י ור''ה באמצע מחייב וס''ל דלא פליגי רבנן במושיט וא''כ למה לא תניתה עמהון. וקאמר דהיינו טעמא דכל המלאכות משכחת לה באחד וזו בשתים שאחד מושיט ואחד מקבל והלכך לא קחשיב התנא עמהן ועוד לכל המלאכות משכחת להו תולדות הדומין להן ולהושטה אין לה תולדות שאין לנו כה''ג אלא הושטה היא בלבד:
Shabbath
Daf 53b
הלכה: ו. רִבִּי יוֹנָה רִבִּי יוֹסֵי גָלִילִיָא בְשֵׁם רִבִּי יוֹסֵי בֶּן חֲנִינָה. חָמוּר מַשְׁלִים לַקַּל. אֵין הַקַּל מַשְׁלִים לֶחָמוּר. עֲשָׂבִים מַשְׁלִימִין לַתֶּבֶן. אֵין הַתֶּבֶן מַשְׁלִים לָעֲשָׂבִים. תַּמָּן תַּנִּינָן. הַבֶּגֶד וְהַשַּׂק. הַשַּׂק וְהָעוֹר. הָעוֹר וְהַמַּפָּץ. מִצְטָֽרְפִין זֶה עִם זֶה. רִבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר. מִפְּנֵי שֶׁהֵן רְאוּיִין לִטָּמֵא מוֹשָׁב: 53b רִבִּי יִרְמְיָה בָעֵי. נִיחָא יִצְטָֽרְפוּ לְמוֹשָׁב שֶׁכֵּן שָׁווּ לְמוֹשָׁב בְּטֶפַח. בְּהֶיסֵּק מְנַיִין. אָמַר רִבִּי עֶזְרָא קוֹמֵי רִבִּי מָנָא. שֶׁכֵּן שָׁווּ בְּהֶסֵּק. אָמַר לֵיהּ. אֲנָן בָּעֵיי הוֹצָאָה וְאַתְּ אָמַר הֶיסֵּק. אָמַר רִבִּי לָֽעְזָר בַּר יוֹסֵי קוֹמֵי רִבִּי יוֹסֵי. שֶׁכֵּן שָׁווּ בְּהֶיסֵּק. אָמַר לֵיהּ. נִיתְנֵי. בְּהוֹצָאַת כּוֹס קָטָן. אָמַר רִבִּי חֲנַנְיָה. קוּפְּדָה מַשְׁלִים לְפִיסְתָּה. פִּיסְתָּה לֹא מַשְׁלִמָה לְקוּפְּדָה. עֲשָׂבִים מַשְׁלִימִין לַתֶּבֶן. אֵין הַתֶּבֶן מַשְׁלִים לָעֲשָׂבִים. תַּנֵּי רִבִּי הוֹשַׁעְיָה. הוֹצִּיא תֶבֶן לְפָרָה כִּמְלֹא פִי פָרָה. הוֹצִּיא תֶבֶן לִגְדִי כִּמְלֹא פִי גְדִי חַייָב. רִבִּי אִילָא אָמַר. רִבִּי יוֹחָנָן בָעֵי. מֵעַתָּה הוֹצִיא אוֹכְלִין לַחוֹלֶה כִּמְלוֹא פִי חוֹלֶה יְהֵא חַייָב. מוֹדֶה רִבִּי הוֹשַׁעְיָה. שֶׁאִם הוֹצִּיא תֶבֶן לְפָרָה כִּמְלֹא פִי גְדִי שֶׁהוּא פָטוּר. דְּלֹא תִיסְבּוֹר. כְּמַה דְאִית לֵיהּ לְחוּמְרָא אִית לֵיהּ לְקוּלָּא. רִבִּי בּוּן בְּרִבִּי חִייָה בָעֵי. הַגַּע עַצְמָךְ שֶׁאֵין בַּתַּבְשִׁיל כִּגְרוֹגֶרֶת. וְכִּגְרוֹגֶרֶת מְבַטֶּל גְּרוֹגֶרֶת.
Traduction
vide
Pnei Moshe non traduit
גמ' חמור משלים לקל וכו'. כדמפרש ואזיל עשבים משלימין לשיעור התבן דקל דשיעוריה נפיש אבל איפכא לא וכדפרישית במתני':
תמן תנינן. בפכ''ז דכלים הבגד והשק וכו' ואין שיעורן שוה לטומאה שהבגד שיעורו שלשה על שלשה למדרס ושלש על שלש לטמא מת והשק שיעורו ארבעה על ארבעה והעור חמשה על חמשה והמפץ שהיא ממיני מחצלאות שיעורו ששה על ששה ומצטרפין זה עם זה החמור להשלים עם הקל אבל לא הקל לחמור ותני בתוספתא דרבי שמעון אומר מה טעם מפני שהן ראויין לטמא מושב שאם קיצע מכולן כשיעור טפח על טפח טמא משום מושב הזב:
רבי ירמיה בעי על הא דר' יוסי בן חנינה דאמר דבמתני' נמי החמור משלים להקל דבשלמא התם ניחא שיצטרפו משום מושב שכן כולן שוו לשיעור מושב שהוא כטפח על טפח והלכך מצטרף החמור להקל בכל הטומאות והואיל ומיהת שיעורן שוה לטומאת מושב:
היסק מניין. כלומר אבל הכא הואיל ואין שיעורן שוה אמאי יצטרף אפילו החמור להקל וכי תימא הואיל ושיעור כולן שוה לענין אם לקטן להיסק וכדתנן לקמן בפ' הבונה המלקט עצים אם לתקן כל שהן אם להיסק כדי לבשל ביצה קלה המלקט עשבים אם לתקן כל שהו אם לבהמה כמלא פי הגדי וה''ה אם מלקט עשבים להיסק או תבן וכיוצא בו אם אינן ראויין אלא להיסק שיעורן כדי לבשל ביצה קלה דחדא דינא אית להו אלא דהתנא נקיט התם שיעור החמור שאם לחין הן וראויין לגדי שיעורן כמלא פי הגדי כדתנינן הכא ומיהת אם הן עומדות להיסק ודאי שיעור כולן כעצים דעצים בעלמא נינהו ואי הכי בעית למימר אכתי קשיא מניין לך דמהאי טעמא יצטרף החמור להקל לעולם דהא לא דמיא לדהתם גבי טומאה דכל חדא וחדא מינייהו חזיא לטומאת מושב בטפח לעולם:
א''ר עזרא קומי ר' מנא. אין דמהאי טעמא מצטרף החמור שבהן להקל מפני שכן שוות כשיעור היסק דאם התבן אינו ראוי אלא להיסק כגון שנשחת המאכל בהמה שיעורו כעצים להיסק וכן כולם:
אמר ליה. ר' מנא אנן בעיי הוצאה ואת אמר היסק. בתמיה כלומר דהא אנן מיבעיא לן בשיעור הוצאה סתם דאיירי במתני' לא איירי כלל אם ליקטו מתחלה להיסק דודאי אם הוא ליקטן מתחלה לכך ולפי שאינן ראוין למאכל בהמה שיעורן כעצים להיסק אבל מכיון דבמתני' לא איירי אלא כשיעור הוצאה סתם וע''כ דמיירי דאכתי חזי למאכל בהמה קשיא היאך יצטרפו בכה''ג משום טעמא אם לא היו ראוין אלא להיסק דהא לא איירינן כלל משיעור העומדות להיסק במתני' וסוף סוף לא דמיא להאי דטומאה:
ר' אלעזר בר' יוסי. אמר נמי קימי ר' יוסי להאי טעמא דר' עזרא שכן שוו בהיסק:
אמר ליה. ר' יוסי אי הכי נתני בהוצאות בוס קטן. בו''ס או בוז כך קורין לחבילה בלעז ודוגמתו בלשון הגמרא בפ' אלו טריפות דף נ''ב גבי ריסוק אברים כיתנא ועביד בוזנא חיישינן שאם היא כחבילה קשה הוא. וה''נ פריך לדידך דטעמא מפני ששוו בהיסק א''כ נתני במתני' בשיעור הוצאה של חבילה קטנה שעשאה מכולן כך וכך שיעורה והיא כעין קושית ר' מנא דלעיל אלא דר' יוסי מוסיף דהרי במתני' לא איירי בגוונא שאינן ראויות אלא להיסק וא''כ ניתני לאשמועינן אם הוציא חבילה קטנה מכולן ביחד כמה היא שיעורה:
א''ר חנניה. הא לא קשיא:
קופדה משלים לפיסתא וכו'. דרך משל הוא וכלומר הבשר משלים הוא להחתיכה של העצם שאם יש בחתיכת עצם אחד מעט בשר אומרים תקח העצם בשביל הבשר שעליו אבל אין אומרים תקח הבשר בשביל חתיכת העצם שבו וכך הוא דבר זה שהחשוב והוא שיעור החמור של עשבים משלים לשיעור התבן הקל אבל איפכא לא והשתא היכי ניתני בחבילה קטנה מכולן והן עדיין ראוי למאכל בהמה כדאיירי במתני' וא''כ היה צריך לשנות כשיעור היותר קל מהן שהרי החמור הוא שמצטרף להקל ואיפכא לא ולא הוה ידעינן שיעורן של מינין האחרים שבחבילה הלכך תני שיעור כל אחד ואחד בפ''ע. ולעולם מצטרף החמור שבהן להשלים להקל דהא מיהת משכחת לה שיעור כולן בשוה אם אינן ראוין אלא להיסק:
תני ר' הושעיה הוציא תבן לפרה. בהא ודאי כמלא פי פרה כדתנן במתני' ומשום רבותא דסיפא נקט לה שהכל תלוי בכוונת הוצאתו שאם הוציא תבן כמלא פי גדי לגדי חייב ומתניתין דקתני בתבן כמלא פי פרה היינו שהוציאו מתחלה לפרה אבל אם הוציאו לגדי חייב הוא אפילו במלא פי הגדי דסגי ליה בכך:
ר' יוחנן בעי. עלה דמעתה נימא נמי אם הוציא אוכלין לחולה שפחות מגרוגרת די לו לפי חולה יהא חייב בתמיה אלא ודאי לא חלקו חכמים בשיעורן ובתבן לעולם שיעורו כמלא פי פרה:
מודה ר' הושעיה שאם הוציא תבן לפרה כמלא פי הגדי שהוא פטור. ומשום דקשיא פשיטא דהא מתכוין לפרה ואין כאן שיעור לפרה להכי קאמר הש''ס דאיצטריך דלא תסבור כמה דאית ליה לר' הושעיה לחומרא דהולכין אחרי מי שמתכוין להאכילו ומחייב בהוציא לגדי כמלא פי גדי אית ליה נמי לקולא כלומר אף במקום דאיכא צד קולא ולמיפטריה ס''ל נמי לר' הושעיה דאין הולכין להקל אלא הולכין אחר שיעור היותר קטן ומכיון דאיהו מחייב בתבן לגדי כמלא פי הגדי אם כן יש כאן שיעור חיוב אם היה מוציא לגדי וה''נ מחייב אפילו אם הוציא כך לפרה קמ''ל דהתם מיהת השתא איכא שיעורא להגדי אבל הכא ליכא שיעורא דפרה:
ר' בון בר חייה בעי. מיבעיא ליה בהא דקתני במתני' המוציא אוכלין כגרוגרת ומצטרפין זה עם זה מי אמרינן דדוקא בשנצטרפו מתחלה לכגרוגרת מעט מזה ומעט מזה עד שנשלם לכגרוגרת ובהא הוא דמשכחת לה חיובא ע''י צירוף אבל אם היה כאן בתחלה פחות מכגרוגרת והשלימו לאחר מכאן עד כגרוגרת מהו והיינו דקאמר הגע עצמך שאין בתבשיל כגרוגרת כלומר בתחלה ואח''כ צורפו באוכל אחר לכגרוגרת מי מהני או דילמא מכיון דמעיקרא מיבצר בציר משיעורא לא מהני השלמה דאבתרה:
וכגרוגרת מבטל כגרוגרת. בתמיה כלומר דמהדר ליה הש''ס ומאי תיבעי לך וכי כגרוגרת שהשלים על ידי צירוף יבטל לומר שאין כאן כגרוגרת אתמהא דמאי איכפת שלא היה בתחלה כשיעור הלא אין כאן ביטול אלא דמעיקרא לא הויא כשיעור ואם היה מוציאו היה פטור והשתא דאיכא שיעורא בהוצאתו מהיכי תיתי דלא לחייב:
זְעִיר בַּר חִינְנָא בְשֵׁם רִבִּי חֲנִינָא. הָדָא דָאַתְּ אָמַר. בָּאֲדוּמוֹת. אֲבָל בִּשְׁחוֹרוֹת פּוֹרְשׁוֹת הֵן.
Traduction
– R. Zeira b. Hinena dit au nom de R. Hanania: ce que l’on a dit des pelures de lentilles est applicable aux rouges (fraîches); mais celles des lentilles noires (sèches) se détachent et ne cuisent pas en même temps que le reste.
Pnei Moshe non traduit
הדא דאת אמר באדומית. אדברי ר' יהודא במתניתין קאי דס''ל דקליפי עדשים מצטרפות הן דוקא בחדשות שהן אדומות אבל בישינות שהן שחורות לא מפני שפורשות הן ונראין כזבובים בקערה וכדפרישית במתני':
הדרן עלך פרק כלל גדול
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source