Vayedaber

Shabbath

Daf 47a

יָכוֹל יְהוּ לוֹקִין עַל הַתּוֹסֶפֶת. רִבִּי יוֹחָנָן פָּתַר מַתְנִיתָא. יָכוֹל יְהוּ לוֹקִין עַל יְדֵי חֲרִישָׁה בַשְּׁבִיעִית. רִבִּי אֶלְעָזָר פָּתַר לָהּ מַתְנִיתָא יָכוֹל יְהוּ לוֹקִין עַל אִיסּוּר שְׁנֵי פְרָקִים הָרִאשׁוֹנִים. 47a אִית תַּנָּיֵי תַנֵּי. שֵׁ֤שׁ שָׁנִים֙ תִּזְרַ֣ע שָׂדֶ֔ךָ וְשֵׁ֥שׁ שָׁנִי֭ם תִּזְמוֹר כַּרְמֶ֑ךָ. וְאִית תַּנָּיֵי תַנֵּי. שָֽׂדְךָ֙ לֹ֣א תִזְרָ֔ע וְכַרְמְךָ֖ לֹ֥א תִזְמֹֽר. מָאן דָּמַר שֵׁ֤שׁ שָׁנִים֙ תִּזְרַ֣ע שָׂדֶ֔ךָ וְשֵׁ֥שׁ שָׁנִי֭ם תִּזְמֹ֣ר כַּרְמֶ֑ךָ מְסַייֵעַ לְרִבִּי יוֹחָנָן. וּמָאן דָּמַר שָֽׂדְךָ֙ לֹ֣א תִזְרָ֔ע וְכַרְמְךָ֖ לֹ֥א תִזְמֹֽר מְסַייֵעַ לְרִבִּי אֶלְעָזָר. מַתְנִיתָא פְלִיגָא לְרִבִּי אֶלְעָזָר. הִשָּׁמֵר. בְּלֹא תַעֲשֶׂה. פֶּן. בְּלֹא תַעֲשֶׂה. וְכָתוּב שָׁם֭ תַּֽעֲלֶ֣ה עוֹלוֹתֶיךָ וְשָׁ֣ם תַּֽעֲשֶׂ֔ה. שָׁם֭ תַּֽעֲלֶ֣ה זוֹ הָעֲלִייָה. וְשָׁ֣ם תַּֽעֲשֶׂ֔ה זוֹ שְׁחִיטָה וּזְרִיקָה. מָה הָעֲלִייָה שֶׁהִיא בַעֲשֵׂה הֲרֵי הוּא בְלֹא תַעֲשֶׂה. אַף שְׁחִיטָה וּזְרִיקָה שֶׁהֵן בַּעֲשֵׂה יְהוּ בְלֹא תַעֲשֶׂה. בְּגִין דִּכְתִיב שָׁם֭ תַּֽעֲלֶ֣ה וְשָׁ֣ם תַּֽעֲשֶׂ֔ה. הָא אִילּוּלֵא הֲוָה כָתוּב שָׁם֭ תַּֽעֲלֶ֣ה וְשָׁ֣ם תַּֽעֲשֶׂ֔ה אֵין עֲשֵׂה מְלַמֵּד עַל לֹא תַעֲשֶׂה וְאֵין לֹא תַעֲשֶׂה מְלַמֵּד עַל עֲשֵׂה. מָה עֲבַד לָהּ רִבִּי יוֹחָנָן. שֶׁלֹּא תֹאמַר כְּמַה דְתֵימַר גַּבֵּי שַׁבָּת חָפַר חָרַץ נָעַץ אֵינוֹ חַייָב אֶלָּא אַחַת. וְדִכְווָתָהּ. שָׁחַט וְזָרַק וְהֶעֱלָה אֵינוֹ חַייָב אֶלָּא אַחַת. לְפוּם כָּךְ צָרַךְ מֵימַר. חַייָב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת.

Traduction

vide

Pnei Moshe non traduit

יכול יהיו לוקין על התוספות. כך היא הברייתא שנויה ופליגי בה בפירושה דר' יוחנן מפרש לפי שיטתיה דה''ק יכול יהו לוקין על החרישה בשביעית וקרי לה תוספת לפי שאינה מפורשת בתורה תוספת על המפורש בכתוב הוא ואסיקו לה בברייתא לפטורא:

ור' אלעזר מפרש להאי ברייתא דעל איסור שני פרקים הראשונים שנשנו במסכת שביעית קאי ובתוספת שביעית הוא דאיירי שם ושנו בברייתא דאין לוקין על תוספות שביעית הואיל ואין נלמד מן הכתוב בתורה:

אית תניי תני וכו'. כלומר דאית תנא דמדייק האי קרא דשש שנים תזרע ולא בשביעית וללמד דעל שאר עבודות הקרקע אינו עובר אלא בעשה ומסייע לר' יוחנן וכדלעיל ואית תנא דמדייק קרא דשדך לא תזרע וגו' דללמד על הכלל כולו ודוקא בשביעית ולאפוקי תוספת שביעית ומסייע לר''א:

מתניתא פליגא על ר''א. ברייתא היא בספרי פ' ראה בקרא דהשמר לך פן תעלה עולותיך וגו' ודריש השמר בל''ת ופן הוא בל''ת וכתיב בתריה כי אם במקום אשר יבחר ה' שם תעלה ושם תעשה. ושם תעלה זו העלייה ושם תעשה דרשינן זו שחיטה וזריקה והרי למדין מן הכתוב הזה לעבור עליהן בחוץ בעשה דשם כתיב ולא במקום אחר והוי לאו הבא מכלל עשה ועשה הוא ומדהקישן הכתוב במקרא אחד ללמדינו מה העלייה שהוא בעשה והרי הוא גם בל''ת דהא כתיב השמר פן תעלה אף שחיטה וזריקה שהן בעשה יהו עוברין עליהן גם כן בל''ת:

בגין דכתיב. השתא מסיק להקושיא אלא טעמא דבשביל דכתיב האי קרא שם תעלה וגו' והקישן הכתוב הא אילו לא היה כתיב האי קרא להיקישא לא הוה ידעינן שעובר על שחיטה וזריקה בלא תעשה כי אם בעשה ואמאי לא נימא נמי הכא דבא פרט העשה ומלמד על הלא תעשה דמה בהעשה שחיטה וזריקה בכלל אף בהל''ת כן אלא לאו ש''מ שאין העשה מלמד על הל''ת ואין הל''ת מלמד על העשה וקשיא לר''א:

מה עבד לה ר' יוחנן. בכלאים שם לא גריס להא כלל דהא לר' יוחנן לא קשיא מידי ול''ג אלא שלא תאמר וכו' דהאי שינויא לר''א היא דאיצטריך. ולגי' דהכא וכך היא בסנהדרין אפשר לומר דר' יוחנן אליבא דר''א הוא דמשני לה הכי:

שלא תאמר וכו'. כלומר ודאי אי לא הוה כתיב האי היקשא שפיר היינו למדין מעשה על הל''ת והאי קרא להכי הוא דאיצטריך שלא תאמר גבי שחיטה והעלאה כמה דתימר גבי שבת שאם חפר וחרץ ונעץ אינו חייב אלא אחת לפי שכולן מעין מלאכה אחת הן וה''נ הוי אמינא ודכוותה שחט וזרק והעלה בחוץ אינו חייב אלא אחת לפי שכולן משום העלאה הוא דהזהיר הכתיב כדכתיב בקרא דהשמר לפום כן צריך מימר האי קרא שם תעלה ושם תעשה לחייב על כל אחת ואחת על השחיטה בפני עצמה ועל העלאה בפני עצמה ואזהרה הוא דילפינן מזה על זה ולעולם אימא לך בעלמא שהפרט שהוא בעשה מלמד על הכלל שהוא בלא תעשה:

כָּל הֵן דְּתַנִּינָן אָבוֹת יֵשׁ לָהֶן תּוֹלְדוֹת. תַּמָּן תַּנִּינָן. אַרְבַּע אֲבוֹת נְזִיקִין. הַשּׁוֹר. זֶה הַקֶּרֶן. נְגִיחָה וּדְחִיפָה אָב. תַּנֵּי רִבִּי חִייָה. נָשַׁךְ רָבַץ בָּעַט תּוֹלְדוֹת לַקֶּרֶן. תַּמָּן תַּנִּינָן. אֲבוֹת הַטּוּמְאָה הַשֶּׁרֶץ וְשִׁכְבַת זֶרַע. תּוֹלָדוֹת הַשֶּׁרֶץ אֵי זֶהוּ. רִבִּי יוּדָה בְשֵׁם רִבִּי נָחוּם. מַדָּפוֹת. מָהוּ מַדָּפוֹת. מַגָּעוֹת. אַב הַטּוּמְאָה מְטַמֵּא אֶת הַכֹּל. ווְלַד הַטּוּמְאָה אֵינוֹ מְטַמֵּא אֶלָּא אוֹכְלִין וּמַשְׁקִין וּכְלֵי חֶרֶשׂ. אוֹכְלִין וּמַשְׁקִין וּכְלֵי אֵינָן נַעֲשִׂין אַב הַטּוּמְאָה לְטַמֵּא. זִיבָה. וְהָכָא תַנִּינָן. אֲבוֹת מְלָאכוֹת אַרְבָּעִים חָסֵר אַחַת. חֲרִישָׁה אָב. תַּנֵּי רִבִּי חִייָה. חָפַר חָרַץ נָעַץ תּוֹלְדוֹת לַחֲרִישָׁה.

Traduction

Chaque fois que l’on a énoncé des travaux capitaux, il y a des dérivations. On a enseigné ailleurs (327)Baba Qama, 1, 1.: il y a 4 sortes capitales de dommages, savoir à l’égard du bœuf, celui qui frappe des cornes, celui qui pousse ainsi, ou qui heurte. Sur quoi R. Hiya a enseigné: s’il mord, ou se couche sur les vases pour les briser, ou s’il rue, il commet une dérivation du vice d’être poussif (328)C'est le même défaut d'être nuisible.. On a enseigné ailleurs (329)(Kelim 1, 1).: On considère comme impuretés capitales p. ex. l’insecte rampant, et le sperme est considéré être la dérivation de ce dernier. Cet avis est celui de R. Juda au nom de R. Nahum. En quoi les pièges sont-ils d’une impureté inférieure? En ce qu’ils ne font que toucher aux reptiles. L’impureté capitale communique son état à tout ce qui la touche; ce qui en dérive ne donne l’impureté qu’aux comestibles ou aux boissons, et les vases d’argile ne rendent aussi impurs que les comestibles ou les boissons. Mais est-ce que le vase, en effet, ne devient pas une impureté capitale s’il a servi de siège à un homme atteint de gonorrhée, tandis qu’ici, après avoir énuméré les travaux capitaux au nombre de 39 interdits, le samedi, on compte comme tel p. ex. le labourage? Ainsi, R. Hiya a enseigné que les actions de creuser, ou de fermer une rigole, ou d’enfoncer des pieux, sont des dérivations de la culture. S

Pnei Moshe non traduit

כל הן. כל מקום דתנינן אבות מכלל שיש להן תולדות:

תמן תנינן. בריש בבא קמא ארבעה אבות נזיקין השור והבור המבעה ומפרש השור זה הקרן דכתיב בתורה כי יגח ואם כן נגיחה הוי אב וכן דחיפה אב דכתיב כי יגוף ומאי ניהו תולדות כדתני ר' חייה נשך רבץ בעט הרי אלו תולדות לקרן:

תמן תנינן. ריש מסכת כלים אבות הטומאה וכו'. ותולדות השרץ איזהו:

מדפות. טומאות הקלות מלשון עלה נדף ומאי ניהו מדפות מגעות כלומר אלו הנוגעות בשרץ שהוא אב הטומאה או באב הטומאה כיוצא בו הן הנקראין תולדות שהן ולדות הטומאה ומאי איכא בין אב הטומאה לבין ולד הטומאה אב הטומאה מטמא את הכל אף לאדם ולכלים. ולד הטומאה אינו מטמא אלא אוכלין ומשקין ולא כלי וכלי חרש. כצ''ל שהרי כלי חרס קילא משאר כל הכלים שהמטמא בגדים בשעת מגעו מטמא הוא שאר כל הכלים ואינו מטמא לא אדם ולא כלי חרס כדתנן בריש פ''ה דזבים וכן אין כלי חרס נעשה אב הטומאה לעולם ואפי' נגע במת ושאר הכלים נעשו אב הטומאה כשנוגעין בטמא מת כדתנן בפ''ק דאהלות. אוכלין ומשקין וכלי אין נעשין אב הטומאה לטמא זיבה. כלומר אם נגעו בטמא זיבה אין נעשין אב הטומאה שהאוכלין לא מצינו בהם לעולם שיהיו אב הטומאה אפי' נגע במת והמשקין ג''כ אין נעשין אב הטומאה לעולם בנגיעה אא''כ משקין היוצא מן טמא זיבה וכיוצא בהן והכלים ג''כ אין נעשין אב הטומאה מן הנגיעה בטמא זיבה חוץ מן הראוי למשכב ומושב. והכא תנינן אבות מלאכות מכלל דאיכא תולדות כדמפרש חרישה אב ותני ר''ת חפר חרץ נעץ הדקר בקרקע תולדות לחרישה וחייב עליהן כמו שחייב על האב דתולדות האבות כיוצא בהן של האבות גבי שבת וא''כ אמאי קרי להנהו אבות ולהנהו תולדות היינו טעמא דכל אבות מלאכות מן המשכן למדו והך דהוה במשכן קרי ליה אב כדקאמר מה חרישה היתה שם וכו'. וכן לכולהו אבות דקרינן לפי שהיו במשכן וגרסינן נמי להא לקמן. פ' הבונה בהלכה ב':

Shabbath

Daf 47b

כָּל אֲבוֹת מְלָאכוֹת מִן הַמִּשְׁכָּן לָֽמְדוּ. מַה חֲרִישָׁה הָֽיְתָה בַמִּשְׁכָּן. שֶׁהָיוּ חוֹרְשִׁין לִיטַּע סַמְמָנִין. כַּמָּה יַחֲרוּשׁ וִיהֵא חַייָב. רִבִּי מַתַּנְיָה אָמַר. כְּדֵי לִיטַּע כְּרֵישָׂה. רִבִּי אָחָה בַּר רַב. כְּדֵי לִיטַּע זִכְרוּתָהּ שֶׁל חִיטָּה. תַּמָּן תַּנִּינָן. זֶרַע קִשּׁוּאִין שְׁנַיִם חַייָב. זֶרַע דְּילוּעִים שְׁנַיִם. זֶרַע פּוֹל מִצְרִי שְׁנַיִם. תַּנֵּי. 47b חִטִּים מָדִיּוֹת שְׁתַּיִם. רִבִּי שְׁמוּאֵל בְשֵׁם רִבִּי זְעִירָא. חִיטִּין עַל יְדֵי שֶׁהֵן חֲבִיבוֹת עָשׁוּ אוֹתָן כִּשְׁאַר זֵירְעוֹנֵי גִינָּה שֶׁאֵינָן נֶאֱכָלִין. וְכָל דָּבָר שֶׁהוֹא לַהֲנָיַית קַרְקַע חַייָב מִשּׁוּם חוֹרֵשׁ. הַחוֹפֵר. הָחוֹרֵץ. הָנּוֹעֵץ. הָמְדַייֵר. הַמְעַדֵּר. הַמְזַבֵּל. הַמְכַבֵּד. הַמְרַבֵּץ. הַמְפַעְפֵּעַ גּוּשִׁים. הַמַּבְרֶה בַּחֳרַשִׁים. הַמַּצִית אֶת הָאוּר בְּחִישַׁת קָנִים וּבְאֲגַם תְּמָרִים. וּכְרִבִּי זְעִירָא אַמָּת הַמַּיִים שֶׁהִיא מַכְשֶׁרֶת צְדָדֵיהָ לִזְרִיעָה. הַמְסַקֵּל. הַבּוֹנֶה מַדְרֵיגוּת. הַמְמַלֵּא אֶת הַנְּקָעִים שֶׁתַּחַת הַזְּתִים. וְהָעוֹשֶׂה עוּגִּיּוֹת לַגְפָנִים. וְכָל דָּבָר שֶׁהוֹא לַהֲנָיַית קַרְקַע חַייָב מִשּׁוּם חוֹרֵשׁ.

Traduction

i les travaux capitaux sont estimés tels d’après l’élaboration du Temple, à quel usage a-t-on pu pour cela se mettre à cultiver? Il l’a fallu pour planter des épices nécessaires à l’encens (330)Ci-après, 12, 2.. Combien faut-il avoir cultivé pour être coupable? Ce qu’il en faut, selon R. Matnia, pour planter du cresson; selon R. Aha b. Rav, de quoi planter des pointes de froment (bien peu). On a dit plus loin (9, 7): en fait de semailles, on est coupable pour 2 graines de courge, ou 2 graines de concombre, ou 2 graines de fève égyptienne; et, de même on a enseigné que c’est la mesure pour les froments médiques. R. Samuel dit au nom de R. Zeira: comme le froment est très précieux, on l’a estimé à l’égal des plantes de jardinage non comestibles (331)On a indiqué comme mesure 2 grains, ce qui est bien inférieur à la mesure ordinaire, l'équivalent d'une figue sèche.. Pour tout travail pouvant profiter à la terre, on est condamnable; ainsi il est défendu de cultiver, de creuser, de former des rigoles, d’enfoncer des pieux, de parquer des animaux, de bêcher, de fumer, de balayer, de laver le sol (pour abattre la poussière), de briser les mottes de terre, d’émonder les arbres, de brûler les joncs parasites, ou les palmiers nains des marais; ou, selon R. Zeira (332)''(Sheviit 3, 2); (Moed Qatan 1, 2) ( 80b).'' de tracer un conduit d’eau (drainer), dont les côtés deviendront aptes à la culture; d’épierrer, de former des degrés pour aller puiser l’eau d’arrosage, de remplir d’eau les cavités autour des oliviers, de creuser de petites rigoles au pied des vignes, enfin d’accomplir nul travail profitable à la terre, sous peine de culpabilité à titre d’agriculture.

Pnei Moshe non traduit

כמה יחרוש ויהא חייב. לפי דתנינן שם החורש כל שהוא ומפרש כמה הוא כל שהוא:

כדי ליטע כרישה. אחת ור' אחא בר רב קאמר כל שהוא ממש ואפי' כדי ליטע זכרותה של חטה גרעין אחת ממנה:

תמן תנינן. לקמן בפ''ט לענין הוצאה דבשאר אוכלין שיעורן כגרוגרת כדתנן לקמן בפרקין והמוציא זרעוני גינה שאינן נאכלין לאדם שיעורן בפחות מכגרוגרת מזרע קישואין שיעורן בשנים וכו':

תני חטים מדיות. הבאות מארץ מדי והן חשובות שיעורן להוצאה בשתים:

חטים על ידי שהן חביבות לאדם עשו אותן כשאר זרעיני גינה שאינן נאכלין לחומרא שחייב על הוצאתן בפחות מכגרוגרת:

לכל דבר זה הכלל כל דבר שהוא להנאת הקרקע חייב משום חורש כעין החופר וכו' והוא צריך לזה לתועלת הקרקע:

המדייר. שעושה דיר של בהמות שיהו מזבלין את הקרקע:

המעדר. בגפנים:

המפעפע גושים. גישים הנעשים מן קרקע קשה והוא משבר ומפעפע אותם:

המברה בחרשים. מלשון וברא אותם בחרבותיהם שהוא נוקב וקוצץ בעצי היער לתקנם ושיתגדלו:

המצית את האור כחישת הקנים שהן רציפות הרבה ומצית את האור למעטן ושיתגדלו ויתעבו וכן באגודות תמרים שממעט הרצופות שבהן:

וכר' זעירא. וכלומר ור' זעירא דאמר לעיל בפ''ג דשביעית בהל' ב' וכן לקמן פ''ק דמ''ק על הא דתנינן ר''א בן עזריה אומר אין עושין את האמה בתחלה במועד ובשביעית ומפרש שם ר' זעירא מפני שהוא מכשיר את צדדיה לזריעה ולדידיה מוסיף אף המתקן אמת המים שתהא מכשרת את הצדדין שלה שיהו ראויין לזריעה וכן המסקל את האבנים מן השדה וכו' דהני כולהו תקנת הקרקע או האילנות הן וחייב עליהן משום חורש דדמיין לחרישה שהיא תקנה להזריעה או להנטיעה:

Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source