46b כָּלַל בַּעֲשֵׂה וּפָרַט בְּלֹא תַעֲשֶׂה. מִּילְּתֵיהּ דְּרִבִּי אֶלְעָזָר אָֽמְרָה. כְּלָל וּפְרָט הוּא. דְּאָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר. לוֹקִין עַל יְדֵי חֲרִישָׁה בַשְּׁבִיעִית. רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר. אֵין לוֹקִין עַל יְדֵי חֲרִישָׁה בַשְּׁבִיעִית. וּמַה טַעֲמָא דְרִבִּי אֶלְעָזָר. וְשָֽׁבְתָ֣ה הָאָ֔רֶץ שַׁבָּת֭ לַֽיי כְּלָל. שָֽׂדְךָ֙ לֹ֣א תִזְרָ֔ע וְכַרְמְךָ֖ לֹ֥א תִזְמֹֽר פְּרָט. הַזֶּרַע וְהַזָּמִיר אַף הֵן בִּכְלָל הָיוּ. וְלָמָּה יָֽצְאוּ. לְהַקִּישׁ אֲלֵיהֶן. לוֹמַר לָךְ. מַה הַזֶּרַע וְהַזָּמִיר מְיוּחָדִין שֶׁהֵן עֲבוֹדָה בָאָרֶץ וּבְאִילָן. אַף אֵין לִי אֶלָּא דָבָר שֶׁהוּא עֲבוֹדָה בָאָרֶץ וּבְאִילָן. מָה עֲבַד לָהּ רִבִּי יוֹחָנָן. שְׁנֵי דְבָרִים הֵן. וּשְׁנֵי דְבָרִים שֶׁיָּֽצְאוּ מִן הַכְּלָל אֵינָן חוֹלְקִין. וְלֵית לְרִבִּי אֶלִיעֶזֶר חוֹלְקִין. אִית לֵיהּ. לַחֲלוֹק אֵינָן חוֹלְקִין. הָא לְלַמֵּד מְלַמְּדִין. וְלֵית לְרִבִּי יוֹחָנָן מְלַמְּדִין. שַׁנְייָא הִיא. שֶׁכָּלַל בַּעֲשֵׂה וּפָרַט בְּלֹא תַעֲשֶׂה. וְאֵין עֲשֵׂה מְלַמֵּד עַל לֹא תַעֲשֶׂה. וְאֵין לֹא תַעֲשֶׂה מְלַמֵּד עַל עֲשֵׂה. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר. וַעֲשֵׂה מְלַמֵּד עַל לֹא תַעֲשֶׂה. וְאֵין לֹא תַעֲשֶׂה מְלַמֵּד עַל עֲשֵׂה. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי יוֹחָנָן נִיחָא. מוּתָּר לַחְפּוֹר בָּהּ בּוֹרוֹת שִׁיחִין וּמְעָרוֹת. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי אֶלְעָזָר. מָהוּ לַחְפּוֹר בָּהּ בּוֹרוֹת שִׁיחִין וּמְעָרוֹת. כְּשֵׁם שֶׁאֵין מְלַמְּדִין לְעִנְייָן אִיסּוּר. כֵּן לְעִנְייָן הֵיתֵר לֹא יְלַמְּדוּ. אָמַר רִבִּי בָּא קַרָתֵּגִינָאָה. טַעֲמָא דְּרִבִּי יוֹחָנָן. שֵׁ֤שׁ שָׁנִים֙ תִּזְרַ֣ע. וְלֹא בַשְּׁבִיעִית. שֵׁשׁ שָׁנִי֭ם תִּזְמֹ֣ר כַּרְמֶ֑ךָ. וְלֹא בַשְׁבִיעִית. כְּלָל. לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁהוּא בָא מִכֹּחַ עֲשֵׂה הוּא עוֹבֵר בַּעֲשֵׂה. רִבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר. אֲפִילוּ עֲשֵׂה אֵין בּוֹ. רִבִּי יִרְמְיָה אוֹמֵר. עוֹבֵר בַּעֲשֵׂה. וְלֵיידָא מִילָּה כְתִיב מָלֵא וְשָֽׁבְתָ֣ה הָאָ֔רֶץ שַׁבָּת֭ לַֽיי. לְעִנְייָן לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁבּוֹ.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
כלל בעשה ופרט בלא תעשה. מקום שאתה מוצא שהכלל נאמר בעשה ופרט הכתוב את הפרט בלא תעשה כדלקמן פליגי בה אם אמרינן בכה''ג. כלל ופרט הוא כדמפרש ואזיל ולענין מאי:
וליידא מילה. ואם תאמר לאיזה דבר כתיב ושבתה הארץ לענין ל''ת שבו המפורש בקרא לא תזרע ולא תזמור ולעבור עליהן בעשה ובל''ת:
ר' יוסי אומר אפי' עשה אין בו. לחרישה ולשאר עבודות הקרקע ואין איסורן אלא מדבריהם:
וגרסי' דברי ר' ירמיה קודם דברי ר' יוסי וכך הוא בכלאים ריש פ''ח ובסנהדרין שם:
א''ר בא קרטיגנאה וכו'. ר' בא פליג על הא דקאמר דטעמיה דר' יוחנן דאין לוקין על החרישה משום דהכלל בעשה והפרט בל''ת דלא הוא אלא דהיינו טעמיה דבהדיא גילתא לנו התורה במקומו דעל שאר עבודות הקרקע בעשה הוא דעובר ואינן בל''ת דכתיב שש שנים תזרע וכן שש שנים תזמור ומשמע ולא בשביעית וא''כ הוי ל''ת הבא מכח עשה וכלל הוא דל''ת הבא מכח עשה דהוי עשה והאי קרא לגופיה לא איצטריך דהא כתיב שדך לא תזרע וגו' וא''ת לעבור בעשה ול''ת להא נמי לא איצטריך דהא כבר כתיב עשה ושבתה הארץ אלא ע''כ דבא ללמדך שעל שאר עבודות קרקע אינו עובר עליהן אלא בעשה וכן אמר ר' ירמיה עובר בעשה:
כשם שאין מלמדין וכו'. כלו' דמהדר הש''ס וקאמר מאי תיבעי לך אליבא דר''א אדרבה לדידיה טפי פשיטא לן דמותר דאלו לר' יוחנן איכא למיפרך דכשם שאין מן הפרט לענין איסור דלא קאי בל''ת על החרישה כך לא ילמדו לענין היתר חפירות בורות דאימא דהקפידה התורה בקרא דושבתה הארץ על כל שהוא עושה בארץ דמיהת עובר בעשה הוא ואפ''ה אמרת לר''י דמותר ומכ''ש לר' אלעזר דכשם שמלמדין לענין איסור כך ילמדו לענין היתר:
ע''ד דר''א. אלא לר''א דקסבר חרישה אסורה מן התורה מהו לחפור בה בורות שיחין ומערות מי אמרי' דלדידי' כל עבודות שבקרקע אסור או דילמא דלמדין אנו מן הפרט דדוקא דומיא דהני שהן עבודה לצורך הקרקע הוא שאסור:
על דעתיה דר' יוחנן ניחא וכו'. כלומר לדידיה ודאי ניחא ופשיטא לן דמותר לחפור בשדהו בשביעית בורות שיחין ומערות דאפי' חרישה שהוא לצורך הקרקע ס''ל דאינה אסורה מן התורה שהרי אין לוקין עליה:
אמר ר' אלעזר. ובסנהדרין גריס ע''ד דר' אלעזר וכו' והיינו הך כלומר אמר לך ר''א וכי עשה מלמד כאן על ל''ת דבשלמא אם היה הפרט בעשה והכלל בל''ת שפיר קאמרת דאין העשה דקילא מלמד על ל''ת דחמירא ואין ל''ת מלמד על עשה בתמיה דהיאך תאמר כאן שהפרט שהוא בל''ת דחמירא ולא ילמד על הכלל שהוא בעשה וקילא מיניה:
ולית לר' יוחנן מלמדין. אם לדידיה אפי' בעלמא אין מלמדין אף לענין להקיש להפרט:
אית ליה. כת''ק דר' ישמעאל וס''ל דלחלוק אינן חולקין לענין לחלק אין מלמדין על הכלל הא ללמד לענין להקיש להפרט מלמדין הן:
ובסנהדרין גריס בדברי ר' יוחנן חולקין ובתמיה מיתפרשא ובדברי ר''א גריס דשואל הש''ס על דעתי' דר''א אינן חולקין כלומר אי מודה ר''א בהא או דפליג גם בזה וס''ל כר' ישמעאל והיינו הך:
ולית ליה לר''א חולקין. כלו' ואם לית ליה להאי מילתא בענין חולקין דאמרי' לעיל שאינן חולקין ואי ס''ל כתני ר' ישמעאל דלעיל דס''ל דאף חולקין הן:
שני דברים הן. לא תזרע ולא תזמור ושני דברים שיצאו מן הכלל אמרינן לעיל דאינן חולקין שאין מלמדין על הכלל לענין לחלק. ואכתי לא מסיק לטעמייהו דהכא עד לקמן:
מה עבד לה ר' יוחנן. ומ''ט ס''ל אין לוקין על החרישה:
מילתיה דר' אלעזר אמרה. מדברי ר''א שמעי' דאית ליה כלל ופרט הוא לענין דדיינינן ליה במדה דבר שיצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו דר''א ס''ל דלוקין על חרישה בשביעית כדקאמר טעמא דושבתה הארץ כלל היא וכתיב שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור והוא פרט ויצאו הזורע והזומר מן הכלל להקיש וללמד על הכלל כולו דעל דבר שהיא עבודה בארץ או באילן לוקין עליהן:
שניא היא. הכא שהכלל הוא בעשה ושבתה הארץ והפרט בלא תעשה ואין עשה מלמד על ל''ת ואין ל''ת מלמד על עשה אבל בעלמא אימא לך דס''ל מלמדין:
כָּל הֵן דְּתַנִּינָן אָבוֹת יֵשׁ לָהֶן תּוֹלְדוֹת. תַּמָּן תַּנִּינָן. אַרְבַּע אֲבוֹת נְזִיקִין. הַשּׁוֹר. זֶה הַקֶּרֶן. נְגִיחָה וּדְחִיפָה אָב. תַּנֵּי רִבִּי חִייָה. נָשַׁךְ רָבַץ בָּעַט תּוֹלְדוֹת לַקֶּרֶן. תַּמָּן תַּנִּינָן. אֲבוֹת הַטּוּמְאָה הַשֶּׁרֶץ וְשִׁכְבַת זֶרַע. תּוֹלָדוֹת הַשֶּׁרֶץ אֵי זֶהוּ. רִבִּי יוּדָה בְשֵׁם רִבִּי נָחוּם. מַדָּפוֹת. מָהוּ מַדָּפוֹת. מַגָּעוֹת. אַב הַטּוּמְאָה מְטַמֵּא אֶת הַכֹּל. ווְלַד הַטּוּמְאָה אֵינוֹ מְטַמֵּא אֶלָּא אוֹכְלִין וּמַשְׁקִין וּכְלֵי חֶרֶשׂ. אוֹכְלִין וּמַשְׁקִין וּכְלֵי אֵינָן נַעֲשִׂין אַב הַטּוּמְאָה לְטַמֵּא. זִיבָה. וְהָכָא תַנִּינָן. אֲבוֹת מְלָאכוֹת אַרְבָּעִים חָסֵר אַחַת. חֲרִישָׁה אָב. תַּנֵּי רִבִּי חִייָה. חָפַר חָרַץ נָעַץ תּוֹלְדוֹת לַחֲרִישָׁה.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
מדפות. טומאות הקלות מלשון עלה נדף ומאי ניהו מדפות מגעות כלומר אלו הנוגעות בשרץ שהוא אב הטומאה או באב הטומאה כיוצא בו הן הנקראין תולדות שהן ולדות הטומאה ומאי איכא בין אב הטומאה לבין ולד הטומאה אב הטומאה מטמא את הכל אף לאדם ולכלים. ולד הטומאה אינו מטמא אלא אוכלין ומשקין ולא כלי וכלי חרש. כצ''ל שהרי כלי חרס קילא משאר כל הכלים שהמטמא בגדים בשעת מגעו מטמא הוא שאר כל הכלים ואינו מטמא לא אדם ולא כלי חרס כדתנן בריש פ''ה דזבים וכן אין כלי חרס נעשה אב הטומאה לעולם ואפי' נגע במת ושאר הכלים נעשו אב הטומאה כשנוגעין בטמא מת כדתנן בפ''ק דאהלות. אוכלין ומשקין וכלי אין נעשין אב הטומאה לטמא זיבה. כלומר אם נגעו בטמא זיבה אין נעשין אב הטומאה שהאוכלין לא מצינו בהם לעולם שיהיו אב הטומאה אפי' נגע במת והמשקין ג''כ אין נעשין אב הטומאה לעולם בנגיעה אא''כ משקין היוצא מן טמא זיבה וכיוצא בהן והכלים ג''כ אין נעשין אב הטומאה מן הנגיעה בטמא זיבה חוץ מן הראוי למשכב ומושב. והכא תנינן אבות מלאכות מכלל דאיכא תולדות כדמפרש חרישה אב ותני ר''ת חפר חרץ נעץ הדקר בקרקע תולדות לחרישה וחייב עליהן כמו שחייב על האב דתולדות האבות כיוצא בהן של האבות גבי שבת וא''כ אמאי קרי להנהו אבות ולהנהו תולדות היינו טעמא דכל אבות מלאכות מן המשכן למדו והך דהוה במשכן קרי ליה אב כדקאמר מה חרישה היתה שם וכו'. וכן לכולהו אבות דקרינן לפי שהיו במשכן וגרסינן נמי להא לקמן. פ' הבונה בהלכה ב':
תמן תנינן. ריש מסכת כלים אבות הטומאה וכו'. ותולדות השרץ איזהו:
תמן תנינן. בריש בבא קמא ארבעה אבות נזיקין השור והבור המבעה ומפרש השור זה הקרן דכתיב בתורה כי יגח ואם כן נגיחה הוי אב וכן דחיפה אב דכתיב כי יגוף ומאי ניהו תולדות כדתני ר' חייה נשך רבץ בעט הרי אלו תולדות לקרן:
כל הן. כל מקום דתנינן אבות מכלל שיש להן תולדות:
יָכוֹל יְהוּ לוֹקִין עַל הַתּוֹסֶפֶת. רִבִּי יוֹחָנָן פָּתַר מַתְנִיתָא. יָכוֹל יְהוּ לוֹקִין עַל יְדֵי חֲרִישָׁה בַשְּׂבִיעִית. רִבִּי אֶלְעָזָר פָּתַר לָהּ מַתְנִיתָא יָכוֹל יְהוּ לוֹקִין עַל אִיסּוּר שְׁנֵי פְרָקִים הָרִאשׁוֹנִים. 47a אִית תַּנָּיֵי תַנֵּי. שֵׁ֤שׁ שָׁנִים֙ תִּזְרַ֣ע שָׂדֶ֔ךָ וְשֵׁ֥שׁ שָׁנִי֭ם תִּזְמוֹר כַּרְמֶ֑ךָ. וְאִית תַּנָּיֵי תַנֵּי. שָֽׂדְךָ֙ לֹ֣א תִזְרָ֔ע וְכַרְמְךָ֖ לֹ֥א תִזְמֹֽר. מָאן דָּמַר שֵׁ֤שׁ שָׁנִים֙ תִּזְרַ֣ע שָׂדֶ֔ךָ וְשֵׁ֥שׁ שָׁנִי֭ם תִּזְמֹ֣ר כַּרְמֶ֑ךָ מְסַייֵעַ לְרִבִּי יוֹחָנָן. וּמָאן דָּמַר שָֽׂדְךָ֙ לֹ֣א תִזְרָ֔ע וְכַרְמְךָ֖ לֹ֥א תִזְמֹֽר מְסַייֵעַ לְרִבִּי אֶלְעָזָר. מַתְנִיתָא פְלִיגָא לְרִבִּי אֶלְעָזָר. הִשָּׁמֵר. בְּלֹא תַעֲשֶׂה. פֶּן. בְּלֹא תַעֲשֶׂה. וְכָתוּב שָׁם֭ תַּֽעֲלֶ֣ה עוֹלוֹתֶיךָ וְשָׁ֣ם תַּֽעֲשֶׂ֔ה. שָׁם֭ תַּֽעֲלֶ֣ה זוֹ הָעֲלִייָה. וְשָׁ֣ם תַּֽעֲשֶׂ֔ה זוֹ שְׁחִיטָה וּזְרִיקָה. מָה הָעֲלִייָה שֶׁהִיא בַעֲשֵׂה הֲרֵי הוּא בְלֹא תַעֲשֶׂה. אַף שְׁחִיטָה וּזְרִיקָה שֶׁהֵן בַּעֲשֵׂה יְהוּ בְלֹא תַעֲשֶׂה. בְּגִין דִּכְתִיב שָׁם֭ תַּֽעֲלֶ֣ה וְשָׁ֣ם תַּֽעֲשֶׂ֔ה. הָא אִילּוּלֵֹא הֲוָה כָתוּב שָׁם֭ תַּֽעֲלֶ֣ה וְשָׁ֣ם תַּֽעֲשֶׂ֔ה אֵין עֲשֵׂה מְלַמֵּד עַל לֹא תַעֲשֶׂה וְאֵין לֹא תַעֲשֶׂה מְלַמֵּד עַל עֲשֵׂה. מָה עֲבַד לָהּ רִבִּי יוֹחָנָן. שֶׁלֹּא תֹאמַר כְּמַה דְתֵימַר גַּבֵּי שַׁבָּת חָפַר חָרַץ נָעַץ אֵינוֹ חַייָב אֶלָּא אַחַת. וְדִכְווָתָהּ. שָׁחַט וְזָרַק וְהֶעֱלָה אֵינוֹ חַייָב אֶלָּא אַחַת. לְפוּם כָּךְ צָרַךְ מֵימַר. חַייָב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
שלא תאמר וכו'. כלומר ודאי אי לא הוה כתיב האי היקשא שפיר היינו למדין מעשה על הל''ת והאי קרא להכי הוא דאיצטריך שלא תאמר גבי שחיטה והעלאה כמה דתימר גבי שבת שאם חפר וחרץ ונעץ אינו חייב אלא אחת לפי שכולן מעין מלאכה אחת הן וה''נ הוי אמינא ודכוותה שחט וזרק והעלה בחוץ אינו חייב אלא אחת לפי שכולן משום העלאה הוא דהזהיר הכתיב כדכתיב בקרא דהשמר לפום כן צריך מימר האי קרא שם תעלה ושם תעשה לחייב על כל אחת ואחת על השחיטה בפני עצמה ועל העלאה בפני עצמה ואזהרה הוא דילפינן מזה על זה ולעולם אימא לך בעלמא שהפרט שהוא בעשה מלמד על הכלל שהוא בלא תעשה:
מה עבד לה ר' יוחנן. בכלאים שם לא גריס להא כלל דהא לר' יוחנן לא קשיא מידי ול''ג אלא שלא תאמר וכו' דהאי שינויא לר''א היא דאיצטריך. ולגי' דהכא וכך היא בסנהדרין אפשר לומר דר' יוחנן אליבא דר''א הוא דמשני לה הכי:
בגין דכתיב. השתא מסיק להקושיא אלא טעמא דבשביל דכתיב האי קרא שם תעלה וגו' והקישן הכתוב הא אילו לא היה כתיב האי קרא להיקישא לא הוה ידעינן שעובר על שחיטה וזריקה בלא תעשה כי אם בעשה ואמאי לא נימא נמי הכא דבא פרט העשה ומלמד על הלא תעשה דמה בהעשה שחיטה וזריקה בכלל אף בהל''ת כן אלא לאו ש''מ שאין העשה מלמד על הל''ת ואין הל''ת מלמד על העשה וקשיא לר''א:
מתניתא פליגא על ר''א. ברייתא היא בספרי פ' ראה בקרא דהשמר לך פן תעלה עולותיך וגו' ודריש השמר בל''ת ופן הוא בל''ת וכתיב בתריה כי אם במקום אשר יבחר ה' שם תעלה ושם תעשה. ושם תעלה זו העלייה ושם תעשה דרשינן זו שחיטה וזריקה והרי למדין מן הכתוב הזה לעבור עליהן בחוץ בעשה דשם כתיב ולא במקום אחר והוי לאו הבא מכלל עשה ועשה הוא ומדהקישן הכתוב במקרא אחד ללמדינו מה העלייה שהוא בעשה והרי הוא גם בל''ת דהא כתיב השמר פן תעלה אף שחיטה וזריקה שהן בעשה יהו עוברין עליהן גם כן בל''ת:
אית תניי תני וכו'. כלומר דאית תנא דמדייק האי קרא דשש שנים תזרע ולא בשביעית וללמד דעל שאר עבודות הקרקע אינו עובר אלא בעשה ומסייע לר' יוחנן וכדלעיל ואית תנא דמדייק קרא דשדך לא תזרע וגו' דללמד על הכלל כולו ודוקא בשביעית ולאפוקי תוספת שביעית ומסייע לר''א:
ור' אלעזר מפרש להאי ברייתא דעל איסור שני פרקים הראשונים שנשנו במסכת שביעית קאי ובתוספת שביעית הוא דאיירי שם ושנו בברייתא דאין לוקין על תוספות שביעית הואיל ואין נלמד מן הכתוב בתורה:
יכול יהיו לוקין על התוספות. כך היא הברייתא שנויה ופליגי בה בפירושה דר' יוחנן מפרש לפי שיטתיה דה''ק יכול יהו לוקין על החרישה בשביעית וקרי לה תוספת לפי שאינה מפורשת בתורה תוספת על המפורש בכתוב הוא ואסיקו לה בברייתא לפטורא:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source