הלכה: אַרְבָּעָה רָאשֵׁי שָׁנִים הֵן כול'. כְּתִיב הַחוֹדֶשׁ הַזֶּ֛ה לָכֶם֭ רֹ֣אשׁ חֳדָשִׁ֑ים. לָכֶם הוּא רֹאשׁ וְאֵינוֹ רֹאשׁ לֹא לַשָּׁנִים וְלֹא לַשְּׁמִיטִּים וְלֹא לַיּוֹבְילוֹת וְלֹא לִנְטִיעָה וְלֹא לַיְּרָקוֹת. וְאֵמָר. לָכֶם הוּא רֹאשׁ וְאֵינוֹ רֹאשׁ לֹא לַמְּלָכִים וְלֹא לִרְגָלִים. רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא רִבִּי יָסָא בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. כְּתִיב וַ֠יָּחֶל לִבְנ֞וֹת בַּחוֹדֶשׁ הַשֵּׁינִי בַּשֵּׁינִי בִּשְׁנַ֥ת אַרְבַּע֖ לְמַלְכוּתֽוֹ׃ הִקִּישׁ שְׁנַת אַרְבַּע לְמַלְכוּתוֹ לַשֵּׁינִי שֶׁבַּחֳדָשִׁים. מַה שֵׁינִי שֶׁבַּחֳדָשִׁים אֵין מוֹנִין אֶלָּא מִנִּיסָן אַף שֵׁינִי שֶׁבִּשְׁנַת אַרְבַּע לְמַלְכוּתוֹ אֵין מוֹנִין אֶלָּא מִנִּיסָן. אוֹ אֵנוֹ אֶלָּא שְׁנַיִם בַּחוֹדֶשׁ. כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר שְׁנַיִם בַּחוֹדֶשׁ פִּירֵשׁ. אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא שְׁנַיִם בַּשַּׁבָּת. לֹא מָצָאנוּ חֶשְׁבוֹן זֶה מִן הַתּוֹרָה. וְהָא כְתִיב וַֽיְהִי עֶ֥רֶב וַֽיְהִי בֹ֖קֶר י֥וֹם שֵׁינִֽי׃ אֵין לְמֵידִין מִבְּרִייָתוֹ שֶׁל עוֹלָם. וְהֵיי דֵין הוּא שֵׁינִי שֶׁבַּחֲדָשִׁים וְהֵיי דֵין הוּא שֵׁינִי שֶׁבַּשָּׁנִים. רִבִּי חֲנַנְיָה וְרִבִּי מָנָא. חַד אָמַר. ֠וַיָּחֶל לִבְנ֞וֹת בַּחוֹדֶשׁ הַשֵּׁינִי. זֶה שֵׁינִי שֶׁבַּחֳדָשִׁים. בַּשֵּׁינִי. זֶה שֵׁינִי שֶׁבַּשָּׁנִים. וְחוֹרָנָה. אֲפִילוּ מִחְלַף לֵית בָּהּ כְּלוּם. רִבִּי שִׁמְעוֹן בַּר כַּרְסָנָא בְשֵׁם רִבִּי אָחָא שָׁמַע לָהּ מִן הָדָא. הַחוֹדֶשׁ הַזֶּ֛ה לָכֶם֭. מִיעֵט. רִאשׁ֥וֹן הוּא֙ לָכֶ֔ם. [מִיעֵט.] מִיעוּט אַחַר מִיעוּט לְרַבּוֹת לַמְּלָכִים וְלִרְגָלִים. 1b וְיַרְבֶּה לַשָּׁנִים וְלַשְּׁמִיטִּים וְלַיּוֹבְילוֹת וְלִנְטִיעָה וְלַיְּרָקוֹת. כַּהִיא דְאָמַר רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא רִבִּי יָסָא בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. וַ֠יָּחֶל לִבְנ֞וֹת בַּחוֹדֶשׁ הַשֵּׁינִי בַּשֵּׁינִי בִּשְׁנַ֥ת אַרְבַּ֖ע לְמַלְכוּתֽוֹ: הִקִּישׁ שְׁנַת אַרְבַּע לְמַלְכוּתוֹ לַשֵּׁינִי שֶׁבַּחֳדָשִׁים. מַה שֵׁינִי שֶׁבַּחֳדָשִׁים אֵין מוֹנִין אֶלָּא מִנִּיסָן אַף שֵׁינִי שֶׁבִּשְׁנַת אַרְבַּע לְמַלְכוּתוֹ אֵין מוֹנִין אֶלָּא מִנִּיסָן. רִבִּי יוֹנָה רִבִּי יִצְחָק בַּר נַחְמָן בְּשֵׁם רִבִּי חִייָה בַּר יוֹסֵף. וַ֠יָּחֶל לִבְנ֞וֹת בַּחוֹדֶשׁ הַשֵּׁינִי. זֶה שֵׁינִי שֶׁבַּחֳדָשִׁים. בַּשֵּׁינִי. זֶה שֵׁינִי שֶׁבַּשָּׁנִים. וּכְשֶׁהוּא אוֹמֵר. בִּשְׁנַ֥ת אַרְבַּע֭ לְמַלְכוּתֽוֹ הִקִּישׁ שְׁנַת אַרְבַּע לְמַלְכוּתוֹ לַשֵּׁינִי שֶׁבַּחֳדָשִׁים. מַה שֵׁינִי שֶׁבַּחֳדָשִׁים אֵין מוֹנִין אֶלָּא מִנִּסָן אַף שֵׁינִי שֶׁבִּשְׁנַת אַרְבַּע לְמַלְכוּתוֹ אֵין מוֹנִין אֶלָּא מִנִּסָן. תַּנֵּי שְׁמוּאֵל וּפְלִיג. בַּחוֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁ֔י לְצֵ֥את בְּנֵֽי יִשְׂרָאֵל֭ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם. מִיכָּן שֶׁמּוֹנִין חֳדָשִׁים לִיצִיאַת מִצרַיִם. אֵין לִי אֶלָּא חֳדָשִׁים. שָׁנִים מְנַיִין. וַיְדַבֵּ֣ר יְי אֶל מֹשֶׁ֣ה בְמִדְבַּר סִ֠ינַ֠י בַּשָּׁנָ֙ה הַשֵּׁינִית. אֵין לִי אֶלָּא לְאוֹתוֹ הַזְּמַן. לְאַחַר הַזְּמָן הַזֶּה מְנַיִין. בִּשְׁנַ֣ת הָֽאַרְבָּעִ֗ים לְצֵ֤את בְּנֵֽי יִשְׂרָאֵל֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם. אֵין לִי אֶלָּא לְשָׁעָה. לְדוֹרוֹת מְנַיִין. וַיְהִ֣י בִשְׁמוֹנִ֣ים שָׁנָ֣ה וְאַרְבַּ֣ע מֵא֣וֹת שָׁנָָ֡ה לְצֵ֣את בְּנֵֽי יִשְׂרָאֵ֣ל מֵאֶֽרֶץ-מִצְרַיִם֩ וגו'. מִשֶּׁנִּבְנָה הַבַּיִת הִתְחִילוּ מוֹנִין לְבִנְיָנוֹ. וַיְהִ֗י מִקֵץ עֶשְׂרִ֣ים שָׁנָ֔ה אֲשֶׁר בָּנָ֥ה שְׁלֹמֹ֖ה אֶת שְׁנֵ֣י הַבָּתִּ֑ים וגו'. לֹא זָכוּ לִמְנוֹת לְבִינְייָנוּ הִתְחִילוּ מוֹנִין לְחֻרְבָּנוֹ. בְּעֶשְׂרִ֣ים וְחָמֵ֣שׁ שָׁנָ֣ה לְגָלוּתֵינוּ בְּרֹ֨אשׁ הַשָּׁנָ֨ה בֶּעָשׂ֣וֹר לַחֹ֗דֶשׁ וגו'. לֹא זָכוּ לִמְנוֹת לְעַצְמָן הִתְחִילוּ מוֹנִין לַמַּלְכִּיּוֹת. [שֶׁנֶּאֱמַר] בִּשְׁנַ֤ת שְׁתַּ֨יִם֙ לְדָֽרְיָו֣שֶׁ. בִּשְׁנַ֣ת שָׁלֹשׁ לְכ֨וֹרֶשׁ֙ מֶ֣לֶךְ פָּרַ֔ס. וְאֵימַר וַ֠יָּחֶל לִבְנ֞וֹת בַּחוֹדֶשׁ הַשֵּׁינִי בַּשֵּׁינִי בִּשְׁנַ֥ת אַרְבַּע֭ לְמַלְכוּתֽוֹ: הִקִּישׁ שְׁנַת אַרְבַּע לְמַלְכוּתוֹ לַשֵּׁינִי שֶׁבַּחֳדָשִׁים. מַה שֵׁינִי שֶׁבַּחֳדָשִׁים אֵין מוֹנִין אֶלָּא מִנִּיסָן אַף שֵׁינִי שֶׁבִּשְׁנַת אַרְבַּע לְמַלְכוּתוֹ אֵין מוֹנִין אֶלָּא מִנִּיסָן.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
גמ' כתיב החדש הזה לכם ראש חדשים וכו'. כך הוא נדרש במכילתא ראש חדשים מגיד שניסן ראש לחדשים ומנין אף למלכים ת''ל הוא החדש השני למלוך שלמה על ישראל ומנין אף לרגלים תלמיד לומר בחג המצות חג השבועות וחג הסוכות ר' נתן ור' יצחק אומרים אף לשכירות בתים ולא לשנים ולא לשמיטין ויובלות ולא לנטיעה ולא לירקות. ומדייק הש''ס ומאי חזית דמרבית להני וממעט להני ואימא לכם הוא ראש ולאלו שאמרנו ולא למלכים ולא לרגלים:
ואומר ויחל לבנותו וכו'. דזה נמי מיבעי ליה למילף דמלכות מונין נמי מניסן:
משנבנה הבית וכו'. איידי דאיירי בהאי קרא דריש לה נמי להא:
בשנת הארבעים לצאת וגו'. גבי ויעל אהרן וגו':
תני שמואל ופליג. דלא דריש כהאי דלעיל מקרא דהחדש הזה לכם כלל אלא כך בחדש השלישי לצאתם וכו' וידבר ה' אל משה במדבר סיני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים:
כהיא דאמר ר' יעקב וכו'. כלומר דהשתא אתינן להא דרבי יעקב בשם ר' יוחנן דנפקא לן מהאי יקרא ויחל לבנותו וגו':
וירבה לשנים וכו'. ומאי חזית דמרבית להני ולא להני:
שמע לה מן הדא וכו'. כלומר שאינו פותח בדרשה דדריש לעיל מדכתיב לכם היא ראש ואינו ראש לשנים וכו' אלא כך דריש מדכתיב שני פעמים לכם ולכם קמא מיעוט הוא לכם הוא ראש ולא לדבר אחר והדר כתיב ראשון הוא לכם מיעוט ומיעוט אחר מיעוט אינו אלא לרבות שהוא ראש למלכים ולרגלים:
חד אמר וכו'. בחדש השני קמא זה הוא שני שבחדשים חדש השני למנין החדשים ובשני בתרא זה שני לחדש שמונין לשנים של מלכותו:
והיי דין הוא שני שבחדשים וכו'. ואיזה הוא שני שבכתוב זה דקאי על שני שבחדשים ואיזה הוא דקאי על השנים ושני למנין חדש שמונין השנים למלכותו:
והא כתיב ויהי ערב ויהי בקר יום שני. ומשני אין למדין מברייתו של עולם. דלא מצי קאי אשני בשבוע שעדיין לא היה שבוע אלא שהיה יום שני לברייתו של עולם:
ומשני לא מצינו חשבון זה מן התורה דלא נמצא חשבון של ימי שבוע בתורה:
או אינו אלא. האי בשני בשני בשבת הוא:
או אינו אלא האי בשני שני ימים בחדש הוא דקאמר. ומשני כל מקום שנאמר שנים בחדש פירש הכתוב בהדיא בשני בחדש:
ר' יעקב וכו'. מהכא דכתיב ויחל לבנות בחדש השני בשני בשנת ארבע למלכותו הקיש שנת ד' למלכותו כלומר האי בשני דכתיב סמוך לשנת ד' למלכותו מקיש לשני קמא מה שני שבחדשים אין מונין אלא מניסן אף שני שסמוך לבשנת ד' למלכותו אין מונין אלא מניסן דה''ק חדש שני לחדש שמונין בו למלכותו והוא ניסן:
ואחרינא אמר אפילו מיחליף מפרשת להו לית בה כלום. דהא מיהת רמיזא בכתוב שניהן ומקיש זה לזה וכדאמרן:
בֵּין כְּמָאן דְּאָמַר מִנִּיסָן מוֹנִין בֵּין כְּמָאן דְּאָמַר מִתִּשְׁרֵי מוֹנִין. מַה בֵינֵיהוֹן. אָמַר רִבִּי יוֹנָה. שְׁטָרוֹת יוֹצְאוֹת בֵּינֵיהוֹן. לָווָה מִלְווֶה בְאִייָר וְכָתַב בָּהּ. שָׁנָה שְׁנִייָה לַמַּלְכוּת. מָכַר מְכִירָה בְמַרחֶשְׁוָן וְכָתַב בָּהּ. שְׁנִייָה לַמַּלְכוּת. מָאן דְּאָמַר. מִנִּיסָן מוֹנִין. מִלְווֶה קָֽדְמָה. מָאן דְּאָמַר. מִתִּשְׁרֵי מוֹנִין. מְכִירָה קָֽדְמָה.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
מה ביניהון וכו'. כלומר וכל כך למה דאנן שקלין וטרינן אם למלכי או''ה גם כן מניסן מנינן או מתשרי ומה נ''מ לדינא איכא הכא:
שטרות. איכא לדינא ביניהן וכדמפרש ואזיל:
לוה מלוה באייר. ושיעבד לו הלוה נכסיו וכתוב בשטר בשנה שנייה למלכות ומכר הלוה שדה במרחשון וכתוב גם כן בשנה שניה למלכות א''כ למאן דאמר מניסן מנינן והתחילה שנה שניה לאותו מלכות המלוה קדמה למכירה שהיתה אח''כ במרחשון ויכול המלוה לטרוף אותה מן הלוקח ולמאן דאמר מתשרי מנינן והתחילה שנה שניה א''כ המכירה שבמרחשון קדמה להלואה שהיתה אח''כ באייר באותה שנה ואין המלוה יכול לטרוף אותה מזה שקדמה המכירה להשיעבוד ואין אותה שדה משועבדת להמלוה:
רִבִּי לָֽעְזָר בְּשֵׁם רִבִּי חֲנִינָה. אַף לְמַלְכֵי אוּמּוֹת הָעוֹלָם אֵין מּוֹנִין אֶלָּא מִנִּיסָן. בַּשִּׁשִּׁ֑י בִּשְׁנַ֥ת שְׁתַּיִ֭ם לְדָֽרְיָ֥וֶשׁ. בַּשְּׁמִינִי [בִּשְׁנַ֥ת] שְׁתַּיִ֭ם לְדָֽרְיָו֑שֶׁ. נֹאמַר בַּשְּׁמִינִי בִּשְׁנַת שָׁלֹשׁ. חֵיפָה אָמַר. שְׁמִינִי נֶאֱמַר תְּחִילָּה אֶלָּא שֶׁאֵין מוּקְדָּם וּמְאוּחָר בַּתּוֹרָה. אָמַר רִבִּי יוֹנָה. כְּתִיב וְעַתָּה֙ שִֽׂימוּ נָ֣א לְבַבְכֶ֔ם מִן הַיּ֥וֹם הַזֶּה֭ וָמָ֑עְלָה מִטֶּ֧רֶם שֽׂוּם אֶ֛בֶן אֶל אֶבֶ֭ן בְּהֵיכַ֥ל יְי. הָא כֵיצַד. בַּשִּׁישִּׁי הוּסַּד. בַּשְּׁמִינִי נֶאֱמַר הַמִּקְרָא הַזֶּה. אִין תֵּימַר. כְּבָר שָׂמוּ יְאוּת אָמַר חֵיפָה. אִין תֵּימַר. לֹא שָׂמוּ. לֹא אָמַר חֵיפָה כְלוּם. וְהָֽכְתִיב וַ֠יְהִ֠י בְּאַחַ֨ת וְשֵׁשׁ מֵא֜וֹת שָׁנָ֗ה בָּֽרִאשׁוֹן֙ בְּאֶחָ֣ד לַחוֹדֶשׁ. וְתַנֵּי עֲלָהּ. שְׁנַת הַמַּבּוּל אֵינָהּ עוֹלָה מִן הַמִּינְייָן. 2a תִּיפְתָּר כְּרִבִּי אֱלִיעֶזֶר. דְּרִבִּי אֱלִיעֶזֶר אָמַר. בְּתִשְׁרֵי נִבְרָא הָעוֹלָם. וְהָֽכְתִיב וַיְהִ֣י ׀ בְּחֹ֣דֶשׁ נִיסָ֗ן שְׁנַ֥ת עֶשְׂרִ֛ים. וַיְהִ֤י בְחֹֽדֶשׁ כִּסְלֵיו שְׁנַ֣ת עֶשְׂרִ֔ים. תִּיפְתָּר כְּרִבִּי אֱלִיעֶזֶר. דְּרִבִּי אֱלִיעֶזֶר אָמַר. כָּל שָׁנָה שֶׁלֹּא נִכְנְסוּ לָהּ שְׁלֹשִׁים יוֹם אֵין מוֹנִין אוֹתָהּ שָׁנָה שְׁלֵימָה. וְהָֽכְתִיב וַיְהִ֞י בַּחוֹדֶשׁ הָֽרִאשׁ֛וֹן בַּשָּׁנָ֥ה הַשֵּׁינִית בְּאֶחָ֣ד לַרוֹדֶשׁ הוּקַ֖ם הַמִּשְׁכָּֽן. אִין תֵּימַר שְׁלִישִׁית הִיא. עַל יְדֵי שֶׁלֹּא נִכְנְסוּ שְׁלֹשִׁים יוֹם אֵין מוֹנִין אוֹתָהּ שָׁנָה שְׁלֵימָה. וְהָֽכְתִיב וַיְהִ֞י בַּחוֹדֶשׁ הַשֵּׁינִי בַּשָּׁנָ֧ה הַשֵּׁינִית בְּעֶשְׂרִ֣ים בַּחוֹדֶשׁ. וְהָא אִית בַּשַּׁתָּא חַמְשִׁין יוֹמִין. וְאֵין מוֹנִין אוֹתָהּ שָׁנָה שְׁלֵימָה. הָדָא מִן תְּתוּבְתָא דְּרִבִּי יִצְחָק דְּאִינּוּן קַשְׁייָן.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
תיפתר כר''א דר''א אומר בתשרי נברא העולם. כלומר לעולם לר' יהושע דאמר בניסן נברא העולם הכל מניסן מנינן ואף לשני הדורות ולדידיה ל''ק מידי די''ל דלא ס''ל כלל כהאי ברייתא דאין שנת המבול עולה מן המנין של חיי נח אלא עם שנת המבול עצמה תחשוב לו ת''ר שנה ובניסן שלאחר המבול התחילה שנת תר''א א''נ דהך ברייתא נמי אתיא כר' יהושע ולא כדקס''ד דאינה עולה לו מן המנין דקאמר דבלאו האי שנה היו לנח ת''ר שנה וא''כ צריך אתה לדחיק ולפרש כדלעיל אלא דה''ק אין שנת המבול עולה כלל למנין סדר השנים לא לשל עולם ולא לחיי נח וטעמא לפי שלא שמשו המזלות באותה שנה כלל כדאמרינן במדרש ולדברי רבי אלעזר דאמר בתשרי נברא העולם והתחיל המבול בתשרי ולדידיה פשיטא דמנין שני הדורות מתשרי מנינן והאי בראשון באחד לחדש דקרא גבי חרבו המים היינו בראשון בתשרי היא וכדאיתא בסדר עולם בהדיא לרבי אלעזר הכי ודתני עלה שנת המבול אינה עולה מן המנין היינו שאינה עולה למנין ולסדר השנים כלל וכדאמרן והא דקאמר תיפתר כרבי אלעזר הרי להך פירושא אפי' כר' יהושע אתיא היינו משום דאדלעיל קאי דבעי רבי יצחק למימר דטעמא דקאמר דאף למלכי או''ה מונין מניסן משום דסבירא ליה כר' יהושע דבניסן נברא העולם ולפיכך הותיב עלה מקראי דמבול ועלה קאמר תיפתר כרבי אלעזר וכו' וכלומר לא כדקס''ד דר' חנינה אליבא דר' יהושע קאמר להא אלא תיפתר כרבי אלעזר נמי דסבירא ליה בתשרי נברא העולם והא דקאמר למלכי או''ה מונין נמי מניסן טעמא אחרינא אית בהא ומשום דמכיון דגלי קרא דלמלכים מניסן מנינן תו לא מחלקינן בין מלכי ישראל לבין מלכי אומות העולם וכהאי דאמר לעיל לא זכו למנות לעצמן התחילו מונין למלכיות ומשמע דבאותו מנין עצמו הוא וקראי דמבול מיתרצי בין למר ובין למר וכדאמרן:
והכתיב. בנחמיה ויהי בחדש ניסן שנת עשרים לארתחשסתא המלך יין לפניו וגו' וכתיב בריש נחמיה ויהי בחדש כסליו שנת עשרים ואני הייתי בשושן הבירה וגו' ודברים אלו שאמר חנניה לנחמיה בכסליו אמרן נחמיה לפני המלך בניסן ומדקאי בכסליו וקרי לה שנת עשרים וקאי בניסן וקרי לה שנת עשרים מכלל דר''ה לאו ניסן הוא וקשיא על רבי חנינא דקאמר אף למלכי או''ה מונין מניסן:
תיפתר כר''א דאמר ר' אלעזר כל שנה וכו'. והכא נמי מיירי שאמר נחמיה להמלך בתחלת ניסן ולפי שלא נכנסו לה ל' יום לשנת כ' ואחת קרי לה שנת עשרים ולעולם מניסן מנינן אף למלכי אומות העולם:
והכתיב ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן. והרי כאן באחד לחדש הוא וקרי לה בשנה השנית:
אין תימר וכו'. כלומר ואם תאמר דבאמת שנת שלישית היתה והא דקרי לה בשנה השנית נמי מהאי טעמא משום דע''י שלא נכנסו לה שלשים יום אין מונין לה שנה שלימה לומר בה שנת שלשים אכתי קשיא דהא כתיב ויהי בחדש השני בשנה השנית בעשרים לחדש נעלה הענן מעל המשכן והא אית כאן בשתא חמשין יומין ואפ''ה אין מונין אותה שנה שלימה א''כ הדרא קושיא לדוכתה מקראי דנחמיה:
הדא מן תתובתה דר' יצחק דאינון קשיין. הרי זה חד מן הני תיובתא דמותיב שהן קשין מלתרצן דאי אמרת אף למלכי או''ה מונין מניסן קשיא אלא דלא כר' חנינא דלא שנו למלכים מניסן אלא למלכי ישראל אבל למלכי או''ה מתשרי מנינן:
ותני עלה שנת המבול אינה עולה מן המנין. לשש מאות שנה של חיי נח וכלומר שלא תטעה לומר מדכתיב בשנת שש מאות שנה לחיי נח וגו' שהמבול היה באותה שנה עצמה של שש מאות שנה לחיי נח ואחר שעבר המבול היה ת''ר שנה לחיי נח הלכך קאמר דשנת המבול אינה מן המנין של שש מאות שנה לחיי נח אלא שכבר כלו לו שש מאות שנה לנח קודם שבא המבול וקרא דכתיב בשנת שש מאות שנה לחיי נח בחדש השני וגו' נבקעו כל מעיינות וגו' זה הוא אחר שכבר היה לו לנח ת''ר שנה והשתא לכשתחשוב עוד לשנת המבול עצמה היה לו לנח תר''א שנים כשכלה המבול וזה הוא כשהגיע ניסן שהרי לדבריך כל שני הדורות מניסן מנינן ונמצאו מניסן מתחיל שנת תר''ב לחיי נח וקשה הא דכתיב' ויהי באחת ושש מאות שנה בראשון באחד לחדש הרי זה ניסן היא שהוא חדש הראשון והוה ליה למימר ויהי בשתים ושש מאות שנה ובשלמא אי אמרינן דשני הדורות מתשרי מנינן אפי' למ''ד בניסן נברא העולם וא''כ שנת המבול ג''כ מתחיל מניסן שפיר הוא דמפרשינן לקראי ולהך ברייתא דשנת המבול אינה עולה למנין של שש מאות שנה לנח ולא תיקשי שהרי כשהתחיל המבול כבר היו לו לנח שש מאות שנה תחשוב עוד שנת המבול היו לו לנח תר''א שנים כשהגיע תשרי וא''כ היך אומר הכתוב על ניסן שלאחר המבול באחת ושש מאות בתר''ב מיבעי ליה הא ליתא דכשאנחנו מחשבין שני הדורות מתשרי א''כ בתשרי שלפני המבול התחילה השנת השש מאות שנה של נח וכלו הת''ר שנים שלו בתשרי שבתוך המבול והתחיל שנת התר''א וכשכלה המבול וזה כשהגיע הניסן שאחר המבול עדיין היה נח בשנת תר''א שלו ודקתני בברייתא שנת המבול אינה עולה מן המנין לאו דכל שנת המבול אינה עולה למנין חיי נח קאמר שזה אי אתה יכול לפרשו דלכ''ע תיקשי דא''כ תר''ב מיבעי ליה למימר על ניסן שלאחר המבול אלא דה''ק כל שנת המבול אינה עולה מן המנין של חיי נח לפי שלא כלו לו השש מאות שנה אחר המבול אלא בתוך שנת המבול הוא שכלו לו ת''ר שנים והיינו בתשרי שבתוך המבול ונמצא ניסן שאחריו שאז כלה המבול עדיין הי' בשנת תר''א שלו שלא כלתה עד בא תשרי שלאחריו ומתרצי' קראי וכן הברייתא אלא לדידך דשני הדורות ג''כ לעולם מניסן מנינן קשיא:
התיב ר' יצחק. על הא דקאמר ר' חנינה אף למלכי או''ה מניסן מנינן וקס''ד דטעמי' משום דס''ל כר' יהושע שבניסן נברא העולם ולפיכך כל שני הדורות וכל המנינים שבכתוב הכל מניסן מנינן ולפיכך פריך הכתיב ויהי באחת ושש מאות שלה בראשון באחד לחדש חרבו המים מעל הארץ ולעיל מיניה כתיב ונח בן שש מאות שנה והמבול היה מים על הארץ וגו' בשנת שש מאות שנה לחיי נח בחדש השני בי''ז יום לחדש ביום הזה וגו' והתחיל המבול:
אין תימר כבר שמו יאות אמר חיפה. כלומר והשתא האיך תפרש להכתוב של חגי שלאח''כ שכתוב בו מטרם שום אבן וגו' ודכתיב בתריה מיום עשרים וארבעה לתשיעי למן היום אשר הוסד היכל ה' והתשיעי הזה הוא כסליו של אחריו ואמר להם אז למן היום אשר יסד היכל ה' שימו לבבכם העוד הזרע במגורה וגו' יעץ הזית לא נשא מן היום הזה אברך וא''כ קשו קראי אהדדי אליביה דחיפה דאם בחדש ו' שהוא אליל אמר להם מטרם שום אבן אל אבן דמשמע שעדיין לא שמו באותו הזמן ולא התחילו ליסד את הבית והרי כתיב בתשיעי שהיא קודם ואחר נבואת זכריה למן היום אשר יסד היכל והא כיצד אלא ע''כ תוכל לפרש דהאי מטרם שום אבן היינו שכבר שמו בשעה שאמר להם חגי המקרא הזה אז יאות אמר חיפה לפי שכבר הוסד מקודם כשאמר להם בחדש התשיעי אחר נבואת זכריה שהיא קודם ובשנה זו וכדאמרן אבל אם תימר לא שמו עדיין באותו זמן כשאמר להם חגי זה בחדש הו' א''כ לא אמר חיפה כלום שאין אתה יכול לפרשו שנבואת זכריה היה קודם ובשנה עצמה זו והתחילה מתשרי דא''כ האיך תפרש לנבואת חגי בחדש התשיעי שלאחריו דמשמע שכבר הוסד והרי חגי אמר להם בחדש הששי שהוא אחר כך באותה שנה מטרם שום אבן:
בששי הוסד. בתחילת נבואת חגי שהיתה בחדש ו' והוכיח אותם כמו שנאמר שם העם הזה אמרו לא עת בא את בית ה' להבנות וכו' ועל זה נאמר אח''כ וישמע זרובבל בן שלתיאל וגו' ויבאו ויעשו מלאכה בבית ה' צבאות אלהיהם וא''כ הוסד בו' מיד אחר התחלת נבואת חגי ובחדש ח' שהוא מרחשון מקודם נבואת חגי נאמר מקרא הזה של נבואת זכריה כדאמר חיפה והכל בשנה אחת היה:
אמר ר' יונה כתיב. בנביאת חגי ועתה שימו נא לבבכם וגו' מטרם שים אבן אל אבן וגו' היתה קללה כדכתיב בתריה מהיותם בא אל ערמות עשרים והיתה עשרה וגו' וכתיב אח''כ שימו נא לבבכם מן היום הזה ומעלה מיום עשרים וארבעה לתשיעי למן היום אשר יסד היכל ה' שימו לבבכם וגו' מן היום הזה אברך הא כיצד אימתי נאמרו מקראות הללו ואימתי נאמרה נבואת זכריה:
חיפה אמר. דאין ראיה מכאן משום דאיכא למימר נבואת זכריה שכתוב אחר כך נאמר תחלה קודם נבואת חגי אלא שאין מוקדם ומאוחר בתורה ומתשרי התחילה שנת שתים ואחר כך בחדש אלול היתה נבואת חגי באותה שנה:
נאמר וכו'. כלומר אי איתא דמלכי א''ה לאו מניסן אלא מתשרי מנינן א''כ היה לו לומר בשמיני בשנת שלש אלא לאו דאף להם מניסן מנינן ובאותו השנה בעצמה היתה ג''כ נבואת זכריה אחרי נבואת חגי:
אף למלכי א''ה אין מונין להם אלא מניסן בששי וכו'. דכתיב בריש חגי בשנת שתים לדריוש המלך בחדש הששי ביום אחד לחדש היה דבר ה' וגו' וכתיב אח''כ בריש זכריה בחדש השמיני בשנת שתים לדריוש:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source