Psa'him
Daf 6b
משנה: הוֹסִיף רִבִּי עֲקִיבָה מִימֵיהֶן שֶׁל כֹּהֲנִים לֹא נִמְנְעוּ מִלְּהַדְלִיק אֶת הַשֶּׁמֶן שֶׁנִּפְסַל בִּטְבוּל יוֹם בְּנֵר שֶׁנִּיטְמָא בִטְמֵא מֵת אַף עַל פִּי שֶׁמּוֹסִיפִין לוֹ טוּמְאָה עַל טוּמְאָתוֹ׃
Traduction
A ce qui vient d’être dit R. aqiba ajoute: du temps où les cohanim exerçaient leurs fonctions au Temple, ils ne se privaient pas de consumer de l’huile de l’oblation devenue impropre à la consommation par suite du contact d’un cohen purifié le même jour (qui ne sera tout à fait dégagé de l’impureté qu’à la nuit et représente un troisième degré), dans une chandelier de métal contaminé au contact d’un cadavre (et formant par conséquent une impureté capitale), quoique ce mélange augmente le degré d’impureté de l’huile (qui, du troisième degré), passe au deuxième, par contact avec le premier).
Pnei Moshe non traduit
הוסיף ר' עקיבא ואמר וכו'. ומשום דלר''ח אין כאן הוספת טומאה אלא מהשלישי לעשותו שני ואינה אלא מדרבנן לפיכך הוסיף ר''ע שאפילו לעשות מהשלישי ראשון ולטמאו בטומאה דאורייתא נמי לא חששו שהרי שמן זה שנפסל בטבול יום הוא שלישי שהטבול יום נקרא שני לטומאה ופוסל את התרומה לעשותה שלישי. כדאמרינן בפרק הערל מדכתיב גבי וולדות בכל קדש לא תגע לרבות את התרומה. ויולדת שטבלה אחר ימי טומאתה נקראת טבולת יום ארוך עד מלאת ימי טהרה ואז הוי הערב שמש דידה ולמחרת מביאה כפרתה וכשמדליק השמן בנר שנטמא בטמא מת חוזר השמן להיות ראשון לטומאה לפי שכל הכלים מלבד כלי חרס שנוגעים בטומאה היוצאת מן טומאת מת נעשים כמיתה אם במת נעשים אבי אבות הטומאה כמת ואם באב אב ואם בראשון ראשון כדדרשינן מבחלל חרב. חרב הרי היא כחלל חרב וה''ה לכל הכלים חוץ מכלי חרס שאין כלי חרס נעשה אב הטומאה מעולם. וחרב דקרא לאו דוקא אלא שדיבר הכתוב בהוה. והלכך נקט הכא נר שנטמא בטמא מת בדוקא דהשתא הנר של מתכת או של שאר הכלים הרי הוא אב הטומאה כמו הטמא מת ונמצא שמן הזה נעשה ראשון לטומאה. ולרבי עקיבא למאי דאית ליה טומאת משקין לטמא אחרים מדאורייתא יש כאן עוד הוספה בטומאה שמלבד ששמן זה שהיה שלישי נעשה עכשיו ראשון אלא דהשתא מטמא נמי אחרים מן התורה והכי אמר בבבלי אליבא דרבי עקיבא ובא להשמיענו שאף על פי כן לא נמנעו לעשות כך דהואיל ויש לה שם טומאה עליו לא חיישינן ליה ומותר להוסיף טומאה בידים:
הלכה: בַּר קַפָּרָא אָמַר. אַב הַטּוּמְאָה דְּבַר תּוֹרָה. ווְלַד טוּמְאָה מִדִּבְרֵיהֶן. רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר. בֵּין זֶה בֵּין זֶה דְּבַר תּוֹרָה. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּבַר קַפָּרָא נִיחָא. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי יוֹחָנָן אַב הַטּוּמְאָה עוֹשֶׂה רִאשׁוֹן. ווְלַד הַטּוּמְאָה עוֹשֶׂה שֵׁנִי. שֵׁינִי שֶׁנָּגַע בְּרִאשׁוֹן הֲרֵי הוּא בִמְקוֹמוֹ שֵׁינִי. 6b שֶׁהַשְּׁלִישִׁי שֶׁנָּגַע בְּרִאשׁוֹן נַעֲשֶׂה שֵׁינִי.
Traduction
Bar Kappara dit: le principe de l’impureté (1er degré) est interdit par la Loi (21)''En parlant d'impureté capitale dans la Mishna, on songe à l'impureté légale. V. Jér., (Maasser Sheni 3, 8); même série, (Sheqalim 8, 3) ( 51b).''; celle qui en dérive (par contact) l’est par mesure rabbinique. Selon R. Yohanan, l’un et l’autre sont interdits par le texte légal. Or, d’après b. Kappara, on comprend l’expression de notre Mishna: ''bien qu’il y ait un surcroît d’impureté à celle qui existe déjà''; mais, selon R. Yohanan, le principe de l’impureté constitue par le contact un 1er degré, et celle qui en dérive constitue un second degré; or, la chair devenue d’abord impure par un dérivé de l’impureté, ou 1er degré, l’est au 2e, soit dans son état primitif; en quoi donc y a-t-il addition? C’est qu’il y avait un 3e degré ayant touché au 1er degré et formant un 2e degré qui, par le contact avec l’impureté première repasse à l’état du 2e degré.
Pnei Moshe non traduit
גמ' בר קפרא אמר וכו'. פלוגתא זו הובאה לעיל במעשר שני פ' ג' בהלכה ח' וכן לקמן בשלהי פ' בתרא דשקלים:
אב הטומאה ד''ת. כלומר טמאתו לטמא אחרים מן התורה הוא דכתיב וכל אשר יגע בו הטמא יטמא. הטמא היא אב הטומאה שנגע בהמת. ואשר יגע בו הוא ראשון ולד הטומאה אבל ולד הטומאה לטמא אחרים מדבריהן וס''ל לבר קפרא דאין שני לטומאה מן התורה:
ר' יוחנן אמר בין זה ובין זה ד''ת. דדריש מדכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל מי לא עסקינן דנגע בראשון והוי ליה שני אלמא דיש שני לטומאה מן התורה:
על דעתיה דבר קפרא ניחא. מתני' דידן דקתני לר''ח אף על פי שמוסיפין לו טומאה על טומאתו. ובשלמא לבר קפרא משכחת לה הוספת טומאה דהבשר שנטמא בולד הטומאה אין טומאתו אלא מדבריהם והבשר שנטמא באב הטומאה טומאתו מן התורה ונהי דלענין מדריגו' הטומאה ליכא הוספה דמעיקרא כשנטמא בולד הטומאה לא הוה אלא שני והשתא נמי אינו אלא שני לענין נגיעה בהדדי מיהת איכא הוספה שהרי בשם טומאה יש חילוק בין בשר זה לבין בשר זה דזה שנטמא בולד הטומאה אין לו שום טומאה מן התורה אלא מדבריהם בעלמא ובשר זה שנגע באב הטומאה יש לו טומאת עצמו מן התורה וכי שריף להו בהדדי הו''ל כשורף בשר טהור מן התורה בהדי בשר טמא מן התורה. אלא לר' יוחנן דקסבר לתרוייהו איתא להו שם טומאה מן התורה וא''כ לא משכחת לה הוספה אלא לענין מדריגת הטומאה בלבד וקס''ד דולד הטומאה דקאמר ר''ח היינו ראשון לטומאה ואם כן קשיא אב הטומאה עושה ראשון וולד הטומאה עושה שני הוה הבשר שנטמא בולד הטומאה שני וכששורף עם הבשר שנטמא באב הוה ליה שני שנגע בראשון והרי הוא במקומו שני כדמעיקרא ומאי מוסיף טומאה על טומאתו איכא הכא:
שהשלישי שנגע בראשון נעשה שני. שינויא היא כלומר לא כדס''ד דבולד הטומאה שהוא ראשון קאמר אלא הכא בולד ולד עסקינן ובדבר הנולד מן הטומאה וטומאתו מן התורה קתני ואיהו שני והבשר שנטמא בו הוה ליה שלישי ועכשיו שנגע בראשון כי שריף ליה בהדי בשר שנטמא באב הטומאה נעשה שני ושפיר איכא הוספת הטומאה לר' יוחנן:
תַּנֵּי. בֵּית שַׁמַּי אוֹמְרִין. אֵין שׂוֹרְפִין בָּשָׂר טָהוֹר עִם בָּשָׂר טָמֵא. וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּבַר קַפָּרָא נִיחָא. שׂוֹרְפִין פְּסוּל תוֹרָה עִם פְּסוּל טוּמְאַת תּוֹרָה. וּצְרִיכִינָן מַשְׁמַע. טוּמְאַת דִּבְרֵיהֶן עִם טוּמְאַת תּוֹרָה. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי יוֹחָנָן אִם פְּסוּל תוֹרָה עִם טוּמְאַת תּוֹרָה שׂוֹרְפִין. כָּל שֶׁכֵּן טוּמְאַת תּוֹרָה עִם טוּמְאַת תּוֹרָה. רִבִּי חֲנַנְיָה סְגַן הַכֹּהֲנִים שְׁנָייָהּ מִשֵּׁם בֵּית שַׁמַּי וּבֵית הִלֵּל. אָמַר רִבִּי מָנָא קוֹמֵי רִבִּי יוֹסֵה. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי יוֹחָנָן נִיחָא. דְּמַר רִבִּי יוֹחָנָן. שִׁשָּׁה סְפֵיקוֹת הָיוּ תוֹלִין עֲלֵיהֶן וּבָאִין. וּבְאוּשָׁא גָּֽזְרוּ עֲלֵיהֶן שְׂרֵיפָה. רִבִּי חֲנַנְיָה סְגַן הַכֹּהֲנִים לֹא לְקוֹדֶם לְאוּשָׁא הָיָה. וְקוֹדֶם לְאוּשָׁא לֹא הָֽיְתָה שְׂרֵיפָה לְדִבְרֵיהֶן. אָמַר לֵיהּ. תִּיפְתָּר שֶׁנִּיטְמָא בִּכְלֵי זְכוּכִית. אָמַר לֵיהּ. אֲפִילוּ תֵימַר. נִיטְמָא בִּכְלֵי זְכוּכִית. לֹא כֵן אָמַר רִבִּי זְעוּרָא רִבִּי אֲבוּנָה בְשֵׁם רִבִּי יִרְמְיָה. יוֹסֵי בֶּן יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵידָה וְיוֹסֵי בֶּן יוֹחָנָן אִישׁ יְרוּשָׁלַיִם גָּֽזְרוּ טוּמְאָה עַל אֶרֶץ הָעַמִּים וְעַל כְּלֵי זְכוּכִית. [רִבִּי יוּדָא אָמַר. יְהוּדָה בֶּן טַבַּאי וְשִׁמְעוֹן בֶּן שֶׁטַח גָּֽזְרוּ עַל כְּלֵי מַתָּכוֹת. הִלֵּל וְשַׁמַּאי גָּֽזְרוּ עַל טַהֲרַת יָדַיִם.] רִבִּי יִרְמְיָה סָבַר מֵימַר. אֶרֶץ הָעַמִּים תְּלוּיָה וּכְלֵי זְכוּכִית תְּלוּיָה. רִבִּי יוֹסֵי סָבַר מֵימַר. אֶרֶץ הָעַמִּים תְּלוּיָה וּכְלֵי זְכוּכִית שְׂרֵיפָה. אֵלּו הֵן שִׁשָּׁה סְפֵקוֹת. עַל סְפֵק בֵּית הַפְּרָס. עַל סְפֵק אֶרֶץ הָעַמִּים. עַל סְפֵק בִּגְדֵי עַם הָאָרֶץ. עַל סְפֵק הַרוֹקִין. עַל סְפֵק מֵי רַגְלֵי אָדָם שֶׁהוּא כְּנֶגֶד מֵי רַגְלֵי בְהֵמָה. עַל וַדַּאי מַגָּעָן שֶׁהִיא סְפֵק טוּמְאָתָן. עַל אֵלּוּ שׂוֹרְפִין תְּרוּמָה.
Traduction
On a enseigné (22)Tossefta à ce traité, ch. 1. selon l’école de Shammaï: on ne doit pas brûler de la chair devenue impropre à la consommation (p. ex. par suite de reliquat, ou de tout autre cause secondaire) avec de la chair sacrée devenue impure et qu’il faut légalement brûler; l’école de Hillel permet de les joindre, toutes deux devant être brûlées. Or, d’après l’explication de la Mishna donnée par b. Kappara, on comprend qu’il soit admis de pouvoir brûler la sainteté devenue impropre à la consommation, en vertu d’un texte légal, avec celle qu’une impureté légale a rendue impropre; de plus, il a fallu que R. Hanania enseigne qu’il est admis de pouvoir même brûler une simple impureté rabbinique avec l’impureté légale; mais, selon l’explication de R. Yohanan, comment justifier l’avis de R. Hanania? S’il est permis de brûler ce qui est légalement défectueux (impropre) avec l’impureté légale, à plus forte raison peut-on brûler une impureté légale avec une autre impureté du même genre (puisque d’après lui, celle qui dérive du principe est aussi interdite par la Loi)? -C’est que, fut-il répondu, l’avis de R. Hanania est à la fois conforme aux deux écoles, et son enseignement est nécessaire d’après Shammaï (qui d’ordinaire n’admet pas le mélange des objets à brûler). R. Mena dit en présence de R. Yossa: on comprend l’avis de R. Hanania, disant de brûler tout simultanément, d’après l’explication de R. Yohanan, qui considère comme interdit légal la dérivation de l’impureté; mais comment justifier cet ordre de brûler s’il s’agit d’une simple mesure rabbinique? Car, R. Yohanan dit: en six cas douteux, on a suspendu la décision à prendre (sans rien brûler), et lorsqu’on arriva à Ousha, il fut déclaré qu’il fallait tout brûler en ces cas. Or, R. Hanania le chef des cohanim était certes antérieur à la réunion d’Ousha, l’époque à laquelle on ne brûlait pas encore les impuretés par mesure rabbinique; comment donc admettre que l’on brûlait cette chair? On peut l’expliquer, répondit R. Mena, en disant qu’il s’agit du cas où la chair est devenue impure par le contact d’un verre (qui est une impureté rabbinique, et la déclaration de la brûler est antérieure à R. Hanania). -Mais en admettant qu’il s’agit de ce cas, l’objection subsiste: R. Zeira ou R. Abouna n’a-t-il pas dit (23)''Cf. (Shabat 1, 4), fin; (Ketubot 8, 11).'' au nom de R. Jérémie que Yossé b. Yoëzer de Cereda et Yossé b. Yohanan de Jérusalem ont déclaré impurs le sol des peuples idolâtres et les vases en verre? Et R. Yona ne dit-il pas: R. Juda b. Tabaï et Simon b. Shetah ont déclaré impurs les vases de métal, comme Hillel et Shammaï ont prescrit d’avoir bien soin de la pureté des mains (de crainte d’un mauvais contact)? Il se peut que, selon R. Jérémie, les 2 cas du sol païen et du vase en verre aient été encore en suspens à ce moment; tandis que R. Yossé (qui a répondu qu’il s’agit d’une impureté par suite du contact d’un vase en verre) est d’avis que la question de sol païen fait partie des cas en suspens, non l’impureté du vase en verre, qu’il faut brûler. Voici quels sont les 6 cas (24)(Toharot 4, 5) en suspens (douteux): le doute par survenue de l’oblation dans un champ où un mort est enterré (on ne sait pas au juste l’emplacement); le doute du sol païen (tout entier soupçonné de servir aux tombes); le doute sur la pureté des vêtements des gens ignorants; le doute sur un flux (de crainte qu’il soit de la gonorrhée); le doute à l’égard de l’urine, afin de savoir si elle provient d’un homme (et rend impur), quoiqu’elle soit vis-à-vis de celle d’un animal (impropre à la contagion); enfin, le cas de certitude que l’oblation a touché l’un de ces objets, mais en ignorant si ceux-ci étaient impurs, ou non. Dans ces cas, il faut brûler l’oblation.
Pnei Moshe non traduit
תני. בתוספתא פ''ק:
אין שורפין בשר טהור. בשר קדש שעומד לשריפה כגון נותר או שאירע בו פסול אחר מן התורה והיא טהור אין שורפין אותו עם בשר טמא מן התורה. וב''ה מתירין הואיל ולשריפה עומד לא איכפת מידי. וקס''ד דר''ח סגן הכהנים דמתני' אליבא דב''ה דהלכתא כוותייהו הוא דאמר למילתיה. והשתא לדעתיה דבר קפרא דבולד הטומאה מדבריהם הוא דאיירי ניחא משום דלב''ה לא שמענו אלא שורפין פסול תורה דמיהת פסול הוא מן התורה אע''פ. שהוא טהור ושורפין עם הפסול מחמת טמאת תורה אבל אכתי לא שמעי' דמותר לשרוף טומאת דבריהן עם טומאת תורה שהרי הטמא מדבריהן טהור הוא מן התורה ואין בו פסול אחר כלל וה''א דאסור לשורפו עם הטמא מן התורה:
וצריכין משמע וכו'. כלומר ולפיכך צריך ר''ח להשמיענו דאפילו טומאת דבריהן שהיא טהור לגמרי מן התורה מותר לשרפו עם טומאת תורה משום דמיהת מדבריהן לשריפה עומד אלא על דעתיה דר' יוחנן דקאמר דולד הטומאה נמי בטומאת התורה הוא קשיא מאי אתא ר' חנינא סגן הכהנים להשמיענו אם פסול תורה בלחוד והוא טהור שורפין עם טומאת תורה לב''ה כ''ש טומאת תורה עם טומאת תורה דמתני':
ר''ח סגן הכהני' שנייה משם ב''ש וב''ה. כלומר לא כדקס''ד דאליבא דב''ה בלחוד קאמר למילתיה אלא דשנה דבריו אליבא דכ''ע ולב''ש שפיר איצטרך ואף דס''ל דאין שורפין בשר טהור אפי' פסול הוא מן התורה אין שורפין עם הטמא מודים הם דבשניהם טומאת תורה אע''פ דזה קיל טומאתן וזה חמיר שפיר שורפין:
על דעתיה דר' יוחנן. דלא בעי לאוקמי בולד טומאה מדרבנן ניחא כדאמר ר' יוחנן גופיה דששה ספיקות ששנו חכמים בפ''ד דטהרות ולקמן חשיב להו היו תולין עליהן ובאין ולא גזרו עדיין לשריפה עד שבאושא גזרו עליהן שריפה וא''כ שפיר היא דבי ר''ח סגן הכהנים לא לקודם לאושא הוה טובא וקודם לאושא אכתי לא היו נוהגין לשריפה לטומאת דבריהן אלא תולין כמו אלו הוה ספיקות שהן מדבריהן והלכך לא מצית לאוקמי להא דר''ח בטומאה מדבריהן אלא לבר קפרא קשיא:
א''ל. ר' יוסה לר' מנא תיפתר כשנטמא הבשר בכלי זכוכית וא''כ לבר קפרא נמי ניחא שכבר גזרו על טומאת כלי זכוכית לשריפה:
א''ל. אפי' תימר בכלי זכוכית. אכתי קשיא דלא כן אמר ר''ז בשם ר' ירמיה יוסי בן יועזר וכו' גזרו טומאה על ארץ העמים ועל כלי זכוכית וכו' ומדקא חשיב ארץ העמים וכלי זכוכית בהדדי משמע דכמו ארץ העמים על כרחך לתלות הוא דגזרו שהרי היא א' מששה ספקות דקחשיב לקמן שלא גזרו עליהן לשריפה עד אח''כ באושא והדרא קושיא לדוכתא דברי ר''ח סגן הכהנים שהיה קודם לאושא עדיין לא גזרו על טומאת דבריהן לשריפה:
ר' ירמיה סבר מימר וכו'. תירוצא היא דמאי פרכת מדר' ירמיה אדר' יוסי ר' ירמיה הוא דס''ל דבשניהם לא גזרו עליהן אלא תלויה עד בתר כן באושא ור' יוסי לא ס''ל הכי אלא ארץ העמים דקחשיב לה בששה ספיקות הוא דלא גזרו עליהן מקודם אלא תלויה אבל כלי זכוכית מתחלה גזרו עליהן לשריפה ויוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן קדמו טובא לר''ח סגן הכהנים:
אלו הן ששה ספיקות וכו'. השתא קחשיב להו כדתנן פ''ד דטהרות:
Psa'him
Daf 7a
משנה: אָמַר רִבִּי מֵאִיר מִדִּבְרֵיהֶן לָמַדְנוּ שֶׁשּׂוֹרְפִין תְּרוּמָה טְהוֹרָה עִם הַטְּמֵאָה בַפֶּסַח. אָמַר לוֹ רִבִּי יוֹסֵה אֵינָהּ הִיא הַמִּידָּה. מוֹדִין רִבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרִבִּי יְהוֹשֻׁעַ שֶׁשּׂוֹרְפִין זוֹ לְעַצְמָהּ וְזוֹ לְעַצְמָהּ. וְעַל מַה נֶחֱלָקוּ עַל הַתְּלוּיָה וְעַל הַטְּמֵאָה שֶׁרִבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר תִּישָּרֵף זוֹ לְעַצְמָהּ וְזוֹ לְעַצְמָהּ וְרִבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר שְׁתֵּיהֶן כְּאֶחָת׃
Traduction
R. Meir dit: de ces diverses décisions rabbiniques nous apprenons qu’à l’arrivée de Pâques on brûlera simultanément l’oblation pure avec l’impure (malgré leur inégalité). Selon R. Yassa, il n’y a pas lieu d’en tirer cette déduction. R. Eliézer et R. Josué sont d’accord pour admettre qu’il faut brûler séparément chacune de ces sortes; ils ne sont en désaccord qu’au cas où l’une est douteuse et l’autre impure: R. Eliézer prescrit alors de brûler chacune à part, parce que l’on est tenu de préserver l’oblation encore douteuse; R. Josué dit de les brûler toutes deux ensemble.
Pnei Moshe non traduit
מתני' אמר ר' מאיר מדבריהם למדנו וכו'. מפרש בבבלי למ''ד מדבריהם אדר''ח ורבי עקיבא קאי דבין רבי מאיר ובין ר' יוסי תרווייהו סבירא להו דבשר שנטמא בולד הטומאה דקאמר ר' חנינא מיירי בולד ולד על ידי משקין כגון שהבשר נטמא במשקין שנטמא בכלי שנגע בשרץ ואכתי לא נגזרה גזירה דכל הפוסל תרומה מטמא את המשקין להיות תחלה דהרי אמרי' במתני' לעיל דהאי תנא סבירא ליה דאין אוכל מטמא אוכל אלא מדבריהן וא''כ כששורפין עם הבשר שנטמא באב הטומאה לא הוי אלא שני מדרבנן ואם כבר גזרו על המשקין להיות תחלה לעולם א''כ מעיקרא כשנטמא הבשר במשקין ג''כ שני מדרבנן הוה ומאי תוספת טומאה איכא אלא ע''כ דלמ''ד אין אוכל מטמא אוכל מדאורייתא צ''ל דאכתי לא נגזרה גזירה דמשקין וא''כ מעיקרא לא הוה הבשר אלא שלישי והשתא נעשה שני וכדפרישי' לעיל והשתא מפרשי' פלוגתייהו דר''מ ור' יוסי דפליגי בטומאת משקין לטמא אחרים דר' מאיר סבר טומאת משקין לטמא אחרים בין משקין בין אוכלים לאו דאורייתא אלא מדרבנן והלכך קאמר מדבריהם והיינו מדברי ר''ח דקאמר בשר שנטמא במשקין דלא הוי טמא אלא מדרבנן ומדאורייתא טהור מעליא הוא שורפין אותו עם הבשר שנטמא באב הטומאה שהוא טמא מדאורייתא א''כ למדנו ששורפין תרומה טהורה משהגיע שעה ששית ומדרבנן היא אסורה:
עם הטמאה. שהיא אסורה מדאורייתא כמו גבי בשר דקאמר ר''ח:
אמר לו ר' יוסי אינה היא המדה. ר' יוסי סבירא ליה טומאת משקין לטמא אחרים דאורייתא והבשר שנטמא במשקין טמא הוא מדאורייתא הלכך קאמר אינה היא המדה ללמוד זה מזה שאם התרת זה בבשר דקאמר ר''ח התם מיהת שניהם טמאין בטומאה דאורייתא ולפיכך התירו לשרוף נמי טומאה קלה עם טומאה חמורה הואיל ועל שתיהן שם טומאה דאורייתא אבל היאך נתיר לשרוף תרומה טהורה לגמרי עם הטמאה והלכה כר' יוסי בזה שאסור לשרוף תרומה טהורה בע''פ עם הטמאה אבל לענין טומאת משקין אין הלכה כמותו אלא כסתמא דמתני' דפ''ד דטהרות דטומאת משקין לטמא אחרים לאו דאורייתא אלא מדרבנן ולפיכך שנינו שם ספק משקין ליטמא טמא ולטמא טהור:
מודין רבי אליעזר ורבי יהושע. רבי יוסי מסיק וקאמר לה דאף על גב דאיפליגו ר''א ור' יהושע בפ''ח דתרומו' בענין שריפת תרומה מודין הן מיהת בטהורה וטמאה ששורפין זו לעצמה וזו לעצמה:
על מה נחלקו על התלויה ועל הטמאה. דר''א סבר שמוזהר על שמירת תלויה כמו על הטהורה דכתיב ואת משמרת תרומותי וקסבר יש אם למקרא ובשתי תרומות הכתוב מדבר אחת תרומה טהורה ואחת תרומה טמאה והלכך לא ישרף התלויה עם הטמאה:
ור' יהושע אומר שתיהן כאחת. דקסבר יש אם למסורת ובטהורה בלבד הכתוב מדבר ואינו מוזהר על שמירת תלויה. ומיהו אע''ג דהלכה כר' יהושע בעלמא לגבי ר''א בהא אין הלכה כמותו אלא כר' יוסי דתוספתא והובא בגמרא דקאמר האיך נשרוף תלויה עם הטמאה שמא יבא אליהו ויטהרנה:
הלכה: 7a עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי יוֹחָנָן תַּמָּן שׂוֹרְפִין טוּמְאַת תּוֹרָה עִם טוּמְאַת תּוֹרָה. וּבָא לְהוֹסִיף פְּסוּל תּוֹרָה עִם טוּמְאַת תּוֹרָה. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּבַּר קַפָּרָה תַּמָּן שׂוֹרְפִין טוּמְאַת דִּבְרֵיהֵן עִם טוּמְאַת תּוֹרָה. וְהָכָא פְּסוּל תּוֹרָה עִם טוּמְאַת תּוֹרָה לֹא בָא אֶלָּא לִפְחוֹת. תִּיפְתָּר בִּטְבוּל יוֹם מִבֵּית פְּרָס. שֶׁהוּא מִדִּבְרֵיהֵן. רִבִּי חֲנַנְיָה סְגַן הַכֹּהֲנִים שְׁנָייָהּ מִשֵּׁם בֵּית שַׁמַּי וּבֵית הִלֵּל.
Traduction
D’après l’explication précitée de R. Yohanan, on comprend en quoi consiste l’addition de R. aqiba: jusqu’à présent, on savait (par R. Hanania) que l’on peut brûler une impureté légale du 3e degré avec une autre impureté légale du 2e degré; sur quoi R. aqiba ajoute qu’il est même permis de joindre, pour les brûler, une impureté légale (du 3e degré) avec une impureté du premier degré (mélange bien plus grave). Mais, selon l’explication précitée de Bar Kappara, il est permis plus haut de joindre une simple impureté par mesure rabbinique à une autre défendue par la loi, et ici le mélange devant être brûlé, comporte une simple inaptitude légale à côté d’une impureté légale; or, loin d’être un surcroît d’autorisation, n’est-ce pas une diminution? On peut admettre, fut-il répondu, que R. aqiba parle (25)Jér., (Sota 5, 4) ( 20b). d’un cohen purifié le même jour pour s’être trouvé dans un champ mortuaire douteux, ce qui est un cas d’ordre rabbinique (26)L'addition consiste en ce que, cette fois, on joindra à un interdit légal une inaptitude rabbinique, laquelle acquiert par là un degré plus élevé d'impureté.. – R. Hanania (est-il dit plus haut) exprime son avis conformément à tous, aussi bien selon Shammaï que selon Hillel.
Pnei Moshe non traduit
על דעתיה דר' יוחנן וכו'. אסיפא אדברי ר' עקיבא קאי דקתני הוסיף ר''ע וכו' ובשלמא לר' יוחנן דקאמר לעיל דזה וזה ד''ת ניחא דהוסיף ר''ע דתמן בדברי ר''ח סגן הכהנים לא שמעינן אלא שורפין טומאת תורה עם טומאת תורה ובא ר''ע להוסיף שאפי' פסול תורה והוא השמן שאינו טמא מן התורה אלא שנפסל בטבול יום ולא מיקרי אלא פסול ואפי' כן מדליקין בנר שהוא טומאת תורה אלא לדעתיה דבר קפרא דאמר ולד טומאה מדבריהן א''כ תמן בדברי ר''ח שמעינן שורפין טומאת דבריהן וטהור לגמרי מן התורה עם טומאת תורה והכא בדברי ר''ע מיהת פסול תורה עם טומאת תורה היא דהויא וא''כ לא בא ר''ע אלא לפחות בתמיה:
ומשני תיפתר בטבול יום. מכח טומאת בית הפרס שהוא מדבריהן מיירי והשתא בא להוסיף דאלו לר''ח אע''פ שהולד הטומאה נמי אינו אלא מדבריהם מ''מ עיקר הטומאה בא מכח טומאת התורה ואלו לר''ע טבול יום זה אינו אלא מעיקר טומאת דבריהן ואפי' הכי לא נמנעו מלהדליק בנר טומאת תורה:
ר' חנינא סגן הכהנים שנייה וכו'. סיומא דמלתא היא וכלומר והשתא הכל ניחא גם אליבא דבר קפרא דר''ח כבר שנינן למילתיה לעיל דשנה דבריו אליבא דכ''ע:
אָמַר רִבִּי מָנָא קוֹמֵי רִבִּי יוֹסֵי. רִבִּי עֲקִיבָה כְדַעְתֵּיהּ. דְּרִבִּי עֲקִיבָה אָמַר. יִטְמָא יִטְמָא דְּבַר תּוֹרָה. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי בֵּירִבִּי בּוּן. אַף עַל גַּו דְּלֵית לֵּיהּ לְרִבִּי יִשְׁמָעֵאל יִטְמָא יִטְמָא בְּאוֹכְלִים. אִית לֵיהּ יִטְמָא יִטְמָא בְּכֵלִים.
Traduction
R. Mena dit en présence de R. Yossé: R. aqiba (en autorisant le mélange de deux impureté plus distinctes) se conforme à son opinion exprimée ailleurs que du verset ''s’il en tombe dans l’intérieur d’un vase d’argile, le tout sera impur (Lv 11, 33)'' on déduit qu’il y a légalement une extension d’impureté de là à d’autres objets (de même ici, le contact amènera un degré d’ordre légal). R. Yossé b. R. Aboun dit: bien que R. Ismaël (l’interlocuteur de R. aqiba) ne déduire pas dudit verset qu’il y a propagation légale d’impureté d’un comestible à l’autre, il l’admet du moins à l’égard des vases entre eux (et ici il s’agit aussi de vase).
Pnei Moshe non traduit
ר''ע כדעתיה. דדריש בפ''ה דסוטה וכלי חרש וכו' אשר בתוכו יטמא ודריש יטמא לאחרי' ד''ת והילכך קאמר הכא למילתיה דמטמא לאחרים:
אמר ר' יוסי בר' בון. דלא היא דמילתיה דקאמר הכא אתיא אפי' לר' ישמעאל דפליג עליה התם דאע''ג דלית ליה לר' ישמעאל למידרש יטמא לאחרים באוכלים מיהת בכלים מודה הוא למידרש יטמא לאחרים והכא במתני' בכלי הוא דעסקי':
אִית תַּנָּיֵי תַנֵּי. טְמֵא מֵת. אִית תַּנָּיֵי תַנֵּי. בּטְמֵא מֵת. מָאן דְּאָמַר. טְמֵא מֵת. בִּכְלֵי שֶׁטֶף. מָאן דְּאָמַר. בִּטְמֵא מֵת. בִּכְלֵי מַתָּכוֹת. מַה טַעֲמָא. כֹל֙ כְּלִ֣י פָת֔וּחַ וגו' טָמֵא֭ הֽוּא׃ [הוּא] טָמֵא [וְ]אֵינוֹ נַעֲשֶׂה אַב הַטּוּמְאָה לְטַמֵּא.
Traduction
Selon une version de la Mishna, le chandelier même a touché au cadavre; selon une autre version, il a touché celui qui est impur d’un tel contact (au 2e degré). Entre ces 2 versions, il n’y a pas de désaccord; la première s’applique au cas où le vase est de bois, lequel s’identifie avec ce qu’il a touché directement et devient (en ce cas seul) un principe d’impureté; l’autre version s’applique au cas où il s’agit d’un vase en métal, lequel même en cas de contact par intermédiaire, devient l’égal de la première impureté. Il est inévitable de supposer qu’il s’agit de tels vases, et non d’argile; car, du verset ''tout vase ouvert etc. est impur'' (Nb 19, 15), on déduit que ce vase est impur quant à lui, mais sans devenir rétroactivement un principe d’impureté (comme le dévient le métal).
Pnei Moshe non traduit
אית תניי תני טמא מת. בנר טמא מת ואית תניי תני בנוסחא דידן במתני' בנר שנטמא בטמא מת וקאמר הש''ס דלא פליגי דמ''ד טמא מת מוקי ליה בכלי שטף משום דס''ל בחלל חרב דקרא בדוקא הוא דכלי מתכות שנגע במת או בטמא מת הרי הוא כמוהו אבל לא שאר כלי שטף והלכך קתני בנר טמא מת שנגע במת עצמו והוי ליה אב הטומאה ומאן דתני שנטמא בטמא מת מוקי לה בנר של מתכות שאם נטמא בטמא מת הרי היא ג''כ אב הטומאה כמוהו:
מאי טעמא. כלומר ומה טעמא דדחקי לאוקמי בכלי שטף או בכלי מתכות ולא בעי לאוקמי בנר של חרס משום דכתיב וכל כלי פתוח וגו' דדרשי' זהו כלי חרס שטומאה קודמה לפתחה לפי שמטמא באויר וכתיב טמא היא היא טמא ואינו נעשה אב הטומאה לטמא ולא מצינן לאוקמי בנר של חרס:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source