Psa'him
Daf 6a
משנה: רִבִּי חֲנַנְיָה סְגַן הַכֹּהֲנִים אוֹמֵר מִימֵיהֶן שֶׁל כֹּהֲנִים לֹא נִמְנְעוּ מִלִּשְׂרוֹף אֶת הַבָּשָׂר שֶׁנִּיטְמָא בִווְלַד הַטּוּמְאָה עִם בָּשָׂר שֶׁנִּיטְמָא בְאַב הַטּוּמְאָה אַף עַל פִּי שֶׁמּוֹסִיפִין לוֹ טוּמְאָה עַל טוּמְאָתוֹ:
Traduction
R. Hanania, le chef des Cohanim, dit (20)(Eduyot 2, 1).: du temps où les cohanim exerçaient leur sacerdoce au Temple, ils ne se privaient pas de brûler la chair sacrée devenue impure par le contact au second degré, avec celle qui était devenue impure par un contact du 1er degré, quoique par ce procédé on redoublait l’impureté de la partie légèrement affectée (au 2e degré).
Pnei Moshe non traduit
מתני' ר' חנניה סגן הכהנים אומר מימיהם של כהנים וכו'. הך מתניתין נשנית בפ''ב דעדיות ומשום דבעי למיתני סיפא מדבריהם למדנו וכו' נקט לה הכא:
לא נמנעו מלשרוף את הבשר שנטמא בילד הטומאה וכו'. בגמרא מסיק לה דהאי ולד הטומאה לאו בולד הטומאה שהיא ראשון קאמר דא''כ האי בשר מאי הוה ליה שני וכי שריף ליה בהדי בשר שנטמא באב הטומאה הרי הוא שני במקומו ומאי הוסיף לו טומאה על טומאתו איכא אלא הכא בולד ולד עסקינן דהוי ליה האי בשר שלישי וכי שריף ליה בהדי בשר שנטמא באב הטומאה נעשה שני ואפ''ה לא נמנעו מלשרפו עם החמור ממנו דהואיל ואף זה הקל לשריפה עומד לא חששו אם מטמאין אותו יותר ממה שהיה ואע''ג דאין אוכל מטמא אוכל מה''ת דכתיב וכי יותן מים על זרע ונפל מנבלתם עליו טמא הוא ודרשינן היא טמא ואין עושה כיוצא בו טמא ומקרא מלא דיבר הכתוב בין בחולין בין בתרומה ובין בקדשים אינו עושה כיוצא בהן מ''מ מדרבנן גזרו שיהא אוכל מטמא אוכל וא''כ הוספת טומאה מיהת מדרבנן איכא הכא:
לָמַּה. מִפְּנֵי קְדוּשָּׁתָהּ. אוֹ מִשׁוּם שֶׁאֵין אוֹכְלֶיהָ מְצוּיִין. מַה נְפִיק מִבֵּינֵיהוֹן. חַלּוֹת תּוֹדָה. אִין תֵּימַר מִשׁוּם שֶׁאֵין אוֹכְלֶיהָ מְצוּיִין. אֵילּוּ אוֹכְלֶיהֶן מְצוּיִין. אִין תֵּימַר מִפְּנֵי קְדוּשָּׁתָהּ. אֵילּוּ יֵשׁ לָהֶן קְדוּשָּׁה. 6a רִבִּי נָתָן אוֹמֵר. כְּשֵׁירוֹת נִיטְלוּ (שֶׁיְּהוּ) [שׁוֹהִין] לָהֶן שָׁעָה אַחַת לַאֲכִילָתָן וְתוֹלִין אֲבָל לֹא שׂוֹרְפִין. אִית לָךְ מֵימַר מִשׁוּם שֶׁאֵין אוֹכְלֶיהָ מְצוּיִין. לֹא מִפְּנֵי קְדוּשָּׁתָהּ. אוֹף הָכָא מִפְּנֵי קְדוּשָּׁתָהּ.
Traduction
Est-ce parce qu’il s’agit d’un objet sacré, ou parce que ses consommateurs (les cohanim seuls) sont nombreux? Il y a une différence entre ces 2 motifs à l’égard des gâteaux d’actions de grâce, qui sont sacrés, mais peuvent être mangés par de simples israélites. Or, si pour l’oblation il y a un surcroît d’une heure, en raison du petit nombre des consommateurs, ce motif ne leur est pas applicable, et on ne peut pas les manger à la 5e heure; si au contraire la question de sainteté domine, elle leur est applicable. On peut résoudre le doute de ce que R. Nathan dit: on enlevait 2 gâteaux encore propres au service, puis on avait encore une heure (la 5e) pour les manger; à ce moment, on cessait de manger le profane, sans se mettre encore à le brûler; or, ce surcroît ne peut pas avoir pour motif de rareté des consommateurs (puisque les simples israélites en mangent), mais la question de sainteté prédomine, laquelle est applicable aussi à l’oblation
Pnei Moshe non traduit
גמ' ולמה. תרומה נאכלת כל חמש אם מפני קדושתה או מפני שאין אוכליה מצויין כמו בחולין שהיא אינה נאכלת אלא לכהנים ולפיכך נתנו לה עוד שעה אחת לאכילה:
מה מפקה מביניהון. דהני טעמי וקאמר חלות תודה איכא בינייהו דאם תאמר מפני שאין אוכליה מצוין אילו יש לה אוכלין מצוין דמותרין לזרים והרי הן כחולין שאינן נאכלות אלא כל ארבע וא''ת מפני קדושתה א''כ אלו יש לה ג''כ קדושה:
ר' נתן אומר וכו'. כלומר דפשט לה מהאי ברייתא ר' נתן אומר אלו שתי חלות תודה דתנינן במתני' דלעיל כשירות היו ניטלו וכו' כלומר כשניטל אחת מהן שוהין להן שעה אחת כדי להודיע שחלות תודה עדיין נאכלות הן ואח''כ תולין אלמא דנאכלות כל חמש וכי אית לך למימר בהו טעמא דנאכלות כל חמש מפני שאין אוכלין מצוין להן אלא לאו דטעמא מפני קדושתה אוף הכא בתרומה כן:
אָמַר רִבִּי יוּדָה בֵּן פָּזִי. נִרָאִין דְּבָרִים שֶׁתְּהֵא הֲלָכָה כְרַבָּן גַּמְלִיאֵל. שֶׁהוּא אוֹמֵר מֵעֵין שְׁנֵיהֶן. אֲתֲאַ רִבִּי אָבוּן רִבִּי יוֹחָנָן בְּשֵׁם רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹצָדָק. הֲלָכָה כְרַבָּן גַּמְלִיאֵל. שֶׁהוּא אוֹמֵר מֵעֵין שְׁנֵיהֶן.
Traduction
Il paraît, dit R. Juda b. Gazi, que l’avis de R. Gamliel sert de règle, parce qu’il procède (pour ainsi dire) de 2 autres avis (celui de R. Juda pour le profane et de R. Meir pour l’oblation). C’est aussi ce qui a été déclaré par R. Aboun, ou R. Yohanan au nom de R. Simon b. Yehoçadaq.
Pnei Moshe non traduit
מעין שניהן. בחולין כר' יהודה ובתרומה כר''מ:
Psa'him
Daf 6b
משנה: הוֹסִיף רִבִּי עֲקִיבָה מִימֵיהֶן שֶׁל כֹּהֲנִים לֹא נִמְנְעוּ מִלְּהַדְלִיק אֶת הַשֶּׁמֶן שֶׁנִּפְסַל בִּטְבוּל יוֹם בְּנֵר שֶׁנִּיטְמָא בִטְמֵא מֵת אַף עַל פִּי שֶׁמּוֹסִיפִין לוֹ טוּמְאָה עַל טוּמְאָתוֹ׃
Traduction
A ce qui vient d’être dit R. aqiba ajoute: du temps où les cohanim exerçaient leurs fonctions au Temple, ils ne se privaient pas de consumer de l’huile de l’oblation devenue impropre à la consommation par suite du contact d’un cohen purifié le même jour (qui ne sera tout à fait dégagé de l’impureté qu’à la nuit et représente un troisième degré), dans une chandelier de métal contaminé au contact d’un cadavre (et formant par conséquent une impureté capitale), quoique ce mélange augmente le degré d’impureté de l’huile (qui, du troisième degré), passe au deuxième, par contact avec le premier).
Pnei Moshe non traduit
הוסיף ר' עקיבא ואמר וכו'. ומשום דלר''ח אין כאן הוספת טומאה אלא מהשלישי לעשותו שני ואינה אלא מדרבנן לפיכך הוסיף ר''ע שאפילו לעשות מהשלישי ראשון ולטמאו בטומאה דאורייתא נמי לא חששו שהרי שמן זה שנפסל בטבול יום הוא שלישי שהטבול יום נקרא שני לטומאה ופוסל את התרומה לעשותה שלישי. כדאמרינן בפרק הערל מדכתיב גבי וולדות בכל קדש לא תגע לרבות את התרומה. ויולדת שטבלה אחר ימי טומאתה נקראת טבולת יום ארוך עד מלאת ימי טהרה ואז הוי הערב שמש דידה ולמחרת מביאה כפרתה וכשמדליק השמן בנר שנטמא בטמא מת חוזר השמן להיות ראשון לטומאה לפי שכל הכלים מלבד כלי חרס שנוגעים בטומאה היוצאת מן טומאת מת נעשים כמיתה אם במת נעשים אבי אבות הטומאה כמת ואם באב אב ואם בראשון ראשון כדדרשינן מבחלל חרב. חרב הרי היא כחלל חרב וה''ה לכל הכלים חוץ מכלי חרס שאין כלי חרס נעשה אב הטומאה מעולם. וחרב דקרא לאו דוקא אלא שדיבר הכתוב בהוה. והלכך נקט הכא נר שנטמא בטמא מת בדוקא דהשתא הנר של מתכת או של שאר הכלים הרי הוא אב הטומאה כמו הטמא מת ונמצא שמן הזה נעשה ראשון לטומאה. ולרבי עקיבא למאי דאית ליה טומאת משקין לטמא אחרים מדאורייתא יש כאן עוד הוספה בטומאה שמלבד ששמן זה שהיה שלישי נעשה עכשיו ראשון אלא דהשתא מטמא נמי אחרים מן התורה והכי אמר בבבלי אליבא דרבי עקיבא ובא להשמיענו שאף על פי כן לא נמנעו לעשות כך דהואיל ויש לה שם טומאה עליו לא חיישינן ליה ומותר להוסיף טומאה בידים:
הלכה: בַּר קַפָּרָא אָמַר. אַב הַטּוּמְאָה דְּבַר תּוֹרָה. ווְלַד טוּמְאָה מִדִּבְרֵיהֶן. רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר. בֵּין זֶה בֵּין זֶה דְּבַר תּוֹרָה. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּבַר קַפָּרָא נִיחָא. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי יוֹחָנָן אַב הַטּוּמְאָה עוֹשֶׂה רִאשׁוֹן. ווְלַד הַטּוּמְאָה עוֹשֶׂה שֵׁנִי. שֵׁינִי שֶׁנָּגַע בְּרִאשׁוֹן הֲרֵי הוּא בִמְקוֹמוֹ שֵׁינִי. 6b שֶׁהַשְּׁלִישִׁי שֶׁנָּגַע בְּרִאשׁוֹן נַעֲשֶׂה שֵׁינִי.
Traduction
Bar Kappara dit: le principe de l’impureté (1er degré) est interdit par la Loi (21)''En parlant d'impureté capitale dans la Mishna, on songe à l'impureté légale. V. Jér., (Maasser Sheni 3, 8); même série, (Sheqalim 8, 3) ( 51b).''; celle qui en dérive (par contact) l’est par mesure rabbinique. Selon R. Yohanan, l’un et l’autre sont interdits par le texte légal. Or, d’après b. Kappara, on comprend l’expression de notre Mishna: ''bien qu’il y ait un surcroît d’impureté à celle qui existe déjà''; mais, selon R. Yohanan, le principe de l’impureté constitue par le contact un 1er degré, et celle qui en dérive constitue un second degré; or, la chair devenue d’abord impure par un dérivé de l’impureté, ou 1er degré, l’est au 2e, soit dans son état primitif; en quoi donc y a-t-il addition? C’est qu’il y avait un 3e degré ayant touché au 1er degré et formant un 2e degré qui, par le contact avec l’impureté première repasse à l’état du 2e degré.
Pnei Moshe non traduit
גמ' בר קפרא אמר וכו'. פלוגתא זו הובאה לעיל במעשר שני פ' ג' בהלכה ח' וכן לקמן בשלהי פ' בתרא דשקלים:
אב הטומאה ד''ת. כלומר טמאתו לטמא אחרים מן התורה הוא דכתיב וכל אשר יגע בו הטמא יטמא. הטמא היא אב הטומאה שנגע בהמת. ואשר יגע בו הוא ראשון ולד הטומאה אבל ולד הטומאה לטמא אחרים מדבריהן וס''ל לבר קפרא דאין שני לטומאה מן התורה:
ר' יוחנן אמר בין זה ובין זה ד''ת. דדריש מדכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל מי לא עסקינן דנגע בראשון והוי ליה שני אלמא דיש שני לטומאה מן התורה:
על דעתיה דבר קפרא ניחא. מתני' דידן דקתני לר''ח אף על פי שמוסיפין לו טומאה על טומאתו. ובשלמא לבר קפרא משכחת לה הוספת טומאה דהבשר שנטמא בולד הטומאה אין טומאתו אלא מדבריהם והבשר שנטמא באב הטומאה טומאתו מן התורה ונהי דלענין מדריגו' הטומאה ליכא הוספה דמעיקרא כשנטמא בולד הטומאה לא הוה אלא שני והשתא נמי אינו אלא שני לענין נגיעה בהדדי מיהת איכא הוספה שהרי בשם טומאה יש חילוק בין בשר זה לבין בשר זה דזה שנטמא בולד הטומאה אין לו שום טומאה מן התורה אלא מדבריהם בעלמא ובשר זה שנגע באב הטומאה יש לו טומאת עצמו מן התורה וכי שריף להו בהדדי הו''ל כשורף בשר טהור מן התורה בהדי בשר טמא מן התורה. אלא לר' יוחנן דקסבר לתרוייהו איתא להו שם טומאה מן התורה וא''כ לא משכחת לה הוספה אלא לענין מדריגת הטומאה בלבד וקס''ד דולד הטומאה דקאמר ר''ח היינו ראשון לטומאה ואם כן קשיא אב הטומאה עושה ראשון וולד הטומאה עושה שני הוה הבשר שנטמא בולד הטומאה שני וכששורף עם הבשר שנטמא באב הוה ליה שני שנגע בראשון והרי הוא במקומו שני כדמעיקרא ומאי מוסיף טומאה על טומאתו איכא הכא:
שהשלישי שנגע בראשון נעשה שני. שינויא היא כלומר לא כדס''ד דבולד הטומאה שהוא ראשון קאמר אלא הכא בולד ולד עסקינן ובדבר הנולד מן הטומאה וטומאתו מן התורה קתני ואיהו שני והבשר שנטמא בו הוה ליה שלישי ועכשיו שנגע בראשון כי שריף ליה בהדי בשר שנטמא באב הטומאה נעשה שני ושפיר איכא הוספת הטומאה לר' יוחנן:
תַּנֵּי. בֵּית שַׁמַּי אוֹמְרִין. אֵין שׂוֹרְפִין בָּשָׂר טָהוֹר עִם בָּשָׂר טָמֵא. וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּבַר קַפָּרָא נִיחָא. שׂוֹרְפִין פְּסוּל תוֹרָה עִם פְּסוּל טוּמְאַת תּוֹרָה. וּצְרִיכִינָן מַשְׁמַע. טוּמְאַת דִּבְרֵיהֶן עִם טוּמְאַת תּוֹרָה. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי יוֹחָנָן אִם פְּסוּל תוֹרָה עִם טוּמְאַת תּוֹרָה שׂוֹרְפִין. כָּל שֶׁכֵּן טוּמְאַת תּוֹרָה עִם טוּמְאַת תּוֹרָה. רִבִּי חֲנַנְיָה סְגַן הַכֹּהֲנִים שְׁנָייָהּ מִשֵּׁם בֵּית שַׁמַּי וּבֵית הִלֵּל. אָמַר רִבִּי מָנָא קוֹמֵי רִבִּי יוֹסֵה. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי יוֹחָנָן נִיחָא. דְּמַר רִבִּי יוֹחָנָן. שִׁשָּׁה סְפֵיקוֹת הָיוּ תוֹלִין עֲלֵיהֶן וּבָאִין. וּבְאוּשָׁא גָּֽזְרוּ עֲלֵיהֶן שְׂרֵיפָה. רִבִּי חֲנַנְיָה סְגַן הַכֹּהֲנִים לֹא לְקוֹדֶם לְאוּשָׁא הָיָה. וְקוֹדֶם לְאוּשָׁא לֹא הָֽיְתָה שְׂרֵיפָה לְדִבְרֵיהֶן. אָמַר לֵיהּ. תִּיפְתָּר שֶׁנִּיטְמָא בִּכְלֵי זְכוּכִית. אָמַר לֵיהּ. אֲפִילוּ תֵימַר. נִיטְמָא בִּכְלֵי זְכוּכִית. לֹא כֵן אָמַר רִבִּי זְעוּרָא רִבִּי אֲבוּנָה בְשֵׁם רִבִּי יִרְמְיָה. יוֹסֵי בֶּן יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵידָה וְיוֹסֵי בֶּן יוֹחָנָן אִישׁ יְרוּשָׁלַיִם גָּֽזְרוּ טוּמְאָה עַל אֶרֶץ הָעַמִּים וְעַל כְּלֵי זְכוּכִית. [רִבִּי יוּדָא אָמַר. יְהוּדָה בֶּן טַבַּאי וְשִׁמְעוֹן בֶּן שֶׁטַח גָּֽזְרוּ עַל כְּלֵי מַתָּכוֹת. הִלֵּל וְשַׁמַּאי גָּֽזְרוּ עַל טַהֲרַת יָדַיִם.] רִבִּי יִרְמְיָה סָבַר מֵימַר. אֶרֶץ הָעַמִּים תְּלוּיָה וּכְלֵי זְכוּכִית תְּלוּיָה. רִבִּי יוֹסֵי סָבַר מֵימַר. אֶרֶץ הָעַמִּים תְּלוּיָה וּכְלֵי זְכוּכִית שְׂרֵיפָה. אֵלּו הֵן שִׁשָּׁה סְפֵקוֹת. עַל סְפֵק בֵּית הַפְּרָס. עַל סְפֵק אֶרֶץ הָעַמִּים. עַל סְפֵק בִּגְדֵי עַם הָאָרֶץ. עַל סְפֵק הַרוֹקִין. עַל סְפֵק מֵי רַגְלֵי אָדָם שֶׁהוּא כְּנֶגֶד מֵי רַגְלֵי בְהֵמָה. עַל וַדַּאי מַגָּעָן שֶׁהִיא סְפֵק טוּמְאָתָן. עַל אֵלּוּ שׂוֹרְפִין תְּרוּמָה.
Traduction
On a enseigné (22)Tossefta à ce traité, ch. 1. selon l’école de Shammaï: on ne doit pas brûler de la chair devenue impropre à la consommation (p. ex. par suite de reliquat, ou de tout autre cause secondaire) avec de la chair sacrée devenue impure et qu’il faut légalement brûler; l’école de Hillel permet de les joindre, toutes deux devant être brûlées. Or, d’après l’explication de la Mishna donnée par b. Kappara, on comprend qu’il soit admis de pouvoir brûler la sainteté devenue impropre à la consommation, en vertu d’un texte légal, avec celle qu’une impureté légale a rendue impropre; de plus, il a fallu que R. Hanania enseigne qu’il est admis de pouvoir même brûler une simple impureté rabbinique avec l’impureté légale; mais, selon l’explication de R. Yohanan, comment justifier l’avis de R. Hanania? S’il est permis de brûler ce qui est légalement défectueux (impropre) avec l’impureté légale, à plus forte raison peut-on brûler une impureté légale avec une autre impureté du même genre (puisque d’après lui, celle qui dérive du principe est aussi interdite par la Loi)? -C’est que, fut-il répondu, l’avis de R. Hanania est à la fois conforme aux deux écoles, et son enseignement est nécessaire d’après Shammaï (qui d’ordinaire n’admet pas le mélange des objets à brûler). R. Mena dit en présence de R. Yossa: on comprend l’avis de R. Hanania, disant de brûler tout simultanément, d’après l’explication de R. Yohanan, qui considère comme interdit légal la dérivation de l’impureté; mais comment justifier cet ordre de brûler s’il s’agit d’une simple mesure rabbinique? Car, R. Yohanan dit: en six cas douteux, on a suspendu la décision à prendre (sans rien brûler), et lorsqu’on arriva à Ousha, il fut déclaré qu’il fallait tout brûler en ces cas. Or, R. Hanania le chef des cohanim était certes antérieur à la réunion d’Ousha, l’époque à laquelle on ne brûlait pas encore les impuretés par mesure rabbinique; comment donc admettre que l’on brûlait cette chair? On peut l’expliquer, répondit R. Mena, en disant qu’il s’agit du cas où la chair est devenue impure par le contact d’un verre (qui est une impureté rabbinique, et la déclaration de la brûler est antérieure à R. Hanania). -Mais en admettant qu’il s’agit de ce cas, l’objection subsiste: R. Zeira ou R. Abouna n’a-t-il pas dit (23)''Cf. (Shabat 1, 4), fin; (Ketubot 8, 11).'' au nom de R. Jérémie que Yossé b. Yoëzer de Cereda et Yossé b. Yohanan de Jérusalem ont déclaré impurs le sol des peuples idolâtres et les vases en verre? Et R. Yona ne dit-il pas: R. Juda b. Tabaï et Simon b. Shetah ont déclaré impurs les vases de métal, comme Hillel et Shammaï ont prescrit d’avoir bien soin de la pureté des mains (de crainte d’un mauvais contact)? Il se peut que, selon R. Jérémie, les 2 cas du sol païen et du vase en verre aient été encore en suspens à ce moment; tandis que R. Yossé (qui a répondu qu’il s’agit d’une impureté par suite du contact d’un vase en verre) est d’avis que la question de sol païen fait partie des cas en suspens, non l’impureté du vase en verre, qu’il faut brûler. Voici quels sont les 6 cas (24)(Toharot 4, 5) en suspens (douteux): le doute par survenue de l’oblation dans un champ où un mort est enterré (on ne sait pas au juste l’emplacement); le doute du sol païen (tout entier soupçonné de servir aux tombes); le doute sur la pureté des vêtements des gens ignorants; le doute sur un flux (de crainte qu’il soit de la gonorrhée); le doute à l’égard de l’urine, afin de savoir si elle provient d’un homme (et rend impur), quoiqu’elle soit vis-à-vis de celle d’un animal (impropre à la contagion); enfin, le cas de certitude que l’oblation a touché l’un de ces objets, mais en ignorant si ceux-ci étaient impurs, ou non. Dans ces cas, il faut brûler l’oblation.
Pnei Moshe non traduit
תני. בתוספתא פ''ק:
אין שורפין בשר טהור. בשר קדש שעומד לשריפה כגון נותר או שאירע בו פסול אחר מן התורה והיא טהור אין שורפין אותו עם בשר טמא מן התורה. וב''ה מתירין הואיל ולשריפה עומד לא איכפת מידי. וקס''ד דר''ח סגן הכהנים דמתני' אליבא דב''ה דהלכתא כוותייהו הוא דאמר למילתיה. והשתא לדעתיה דבר קפרא דבולד הטומאה מדבריהם הוא דאיירי ניחא משום דלב''ה לא שמענו אלא שורפין פסול תורה דמיהת פסול הוא מן התורה אע''פ. שהוא טהור ושורפין עם הפסול מחמת טמאת תורה אבל אכתי לא שמעי' דמותר לשרוף טומאת דבריהן עם טומאת תורה שהרי הטמא מדבריהן טהור הוא מן התורה ואין בו פסול אחר כלל וה''א דאסור לשורפו עם הטמא מן התורה:
וצריכין משמע וכו'. כלומר ולפיכך צריך ר''ח להשמיענו דאפילו טומאת דבריהן שהיא טהור לגמרי מן התורה מותר לשרפו עם טומאת תורה משום דמיהת מדבריהן לשריפה עומד אלא על דעתיה דר' יוחנן דקאמר דולד הטומאה נמי בטומאת התורה הוא קשיא מאי אתא ר' חנינא סגן הכהנים להשמיענו אם פסול תורה בלחוד והוא טהור שורפין עם טומאת תורה לב''ה כ''ש טומאת תורה עם טומאת תורה דמתני':
ר''ח סגן הכהני' שנייה משם ב''ש וב''ה. כלומר לא כדקס''ד דאליבא דב''ה בלחוד קאמר למילתיה אלא דשנה דבריו אליבא דכ''ע ולב''ש שפיר איצטרך ואף דס''ל דאין שורפין בשר טהור אפי' פסול הוא מן התורה אין שורפין עם הטמא מודים הם דבשניהם טומאת תורה אע''פ דזה קיל טומאתן וזה חמיר שפיר שורפין:
על דעתיה דר' יוחנן. דלא בעי לאוקמי בולד טומאה מדרבנן ניחא כדאמר ר' יוחנן גופיה דששה ספיקות ששנו חכמים בפ''ד דטהרות ולקמן חשיב להו היו תולין עליהן ובאין ולא גזרו עדיין לשריפה עד שבאושא גזרו עליהן שריפה וא''כ שפיר היא דבי ר''ח סגן הכהנים לא לקודם לאושא הוה טובא וקודם לאושא אכתי לא היו נוהגין לשריפה לטומאת דבריהן אלא תולין כמו אלו הוה ספיקות שהן מדבריהן והלכך לא מצית לאוקמי להא דר''ח בטומאה מדבריהן אלא לבר קפרא קשיא:
א''ל. ר' יוסה לר' מנא תיפתר כשנטמא הבשר בכלי זכוכית וא''כ לבר קפרא נמי ניחא שכבר גזרו על טומאת כלי זכוכית לשריפה:
א''ל. אפי' תימר בכלי זכוכית. אכתי קשיא דלא כן אמר ר''ז בשם ר' ירמיה יוסי בן יועזר וכו' גזרו טומאה על ארץ העמים ועל כלי זכוכית וכו' ומדקא חשיב ארץ העמים וכלי זכוכית בהדדי משמע דכמו ארץ העמים על כרחך לתלות הוא דגזרו שהרי היא א' מששה ספקות דקחשיב לקמן שלא גזרו עליהן לשריפה עד אח''כ באושא והדרא קושיא לדוכתא דברי ר''ח סגן הכהנים שהיה קודם לאושא עדיין לא גזרו על טומאת דבריהן לשריפה:
ר' ירמיה סבר מימר וכו'. תירוצא היא דמאי פרכת מדר' ירמיה אדר' יוסי ר' ירמיה הוא דס''ל דבשניהם לא גזרו עליהן אלא תלויה עד בתר כן באושא ור' יוסי לא ס''ל הכי אלא ארץ העמים דקחשיב לה בששה ספיקות הוא דלא גזרו עליהן מקודם אלא תלויה אבל כלי זכוכית מתחלה גזרו עליהן לשריפה ויוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן קדמו טובא לר''ח סגן הכהנים:
אלו הן ששה ספיקות וכו'. השתא קחשיב להו כדתנן פ''ד דטהרות:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source