Psa'him
Daf 64b
משנה: וְאֵיזוֹ הִיא דֶרֶךְ רְחוֹקָה מִן הַמּוֹדִיעִית וְלַחוּץ וּכְמִידָּתָהּ לְכָל רוּחַ דִּבְרֵי רִבִּי עֲקִיבָה. רִבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר מֵאַסְקוּפַּת עֲזָרָה וְלַחוּץ. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי לְפִיכָךְ 64b נָקוּד עַל הֵ'א לוֹמַר לֹא מִפְּנֵי שֶׁרְחוֹקָה וַדַּאי אֶלָּא מֵאַסְקוּפַּת הָעֲזָרָה וְלַחוּץ׃
Traduction
On appelle distance lointaine ce qui est au-delà de Modéin (324)Sépulture de Mathathias Maccabée. Voir Neubauer, Géographie, p. 99., et à un égal rayon à partir de Jérusalem en tous sens. Tel est l’avis de R. aqiba. Selon R. Eliézer, on comptera depuis cette localité jusqu’au seuil du parvis sacré (non jusqu’à l’enceinte seulement). R. Yossé dit: il y a un point supérieur placé sur le terme biblique ''lointain'' (pour le souligner), afin d’indiquer qu’il ne s’agit pas en réalité d’une grande distance très éloignée, mais même au-delà du parvis du Temple (si l’on ne peut pas en approcher), c’est considéré comme lointain.
Pnei Moshe non traduit
מתני' ואיזו היא דרך רחוקה. שאמרה תורה:
מן המודיעית ולחוץ. שם מקום מודיעים ורחוק מירושלים ט''ו מילין והוא שיעור מהלך אדם בינוני מהנץ החמה עד בין הערבים שהוא שעת הקרבת הקרבן תמיד של בין הערבים ובימי תקופת ניסן וימי תקופת תשרי שהימים והלילות שוין וחשבון מהלך אדם בינוני של כל היום מעלות השחר עד צאת הכוכבים ארבעי' מיל ומהנץ החמה עד השקיעה שלשים מיל וה' מילין מעלות השחר עד הנץ החמה וה' מילין מתחלת השקיעה עד צאת הכוכבים:
מאסקופת העזרה ולחוץ. אפי' הוא בירושלים אלא שאינו יכול להגיע עד העזרה נדון בדין דרך רחוקה והלכה כר''ע:
לפיכך נקוד בתורה על ה''א שברחוקה לומר לא מפני שרחוקה ודאי וכלומר שהדרך היא רחוקה בודאי אלא אפי' מאסקופת העזרה לחוץ כדאמר בגמרא שבמקום שהכתב רבה על הנקודה אתה דורש הכתב ומשמעותו רחוק לומר האיש רחוק ואין הדרך רחוקה:
משנה: מַה בֵּין פֶּסַח הָרִאשׁוֹן לַשֵּׁנִי. הָרִאשׁוֹן אָסוּר בְּבַל יֵרָאֶה וּבַל יִמָּצֵא. וְהַשֵּׁנִי מַצָּה וְחָמֵץ עִמּוֹ בַבָּיִת. הָרִאשׁוֹן טָעוּן הַלֵּל בַּאֲכִילָתוֹ וְהַשֵּׁנִי אֵינוֹ טָעוּן הַלֵּל בַּאֲכִילָתוֹ. זֶה וָזֶה טָעוּנִין הַלֵּל בַּעֲשִׂיָּתָן. וְנֶאֶכָלִין צָלִי עַל מַצָּה וּמְרוֹרִים וְדוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת׃
Traduction
Quelle différence y a-t-il entre la première Pâques et la seconde? A la première, la présence du levain est interdite par les défenses de ''ne pas le laisser voir'', ''ni apparaître'', tandis qu’à la seconde on pourra avoir simultanément chez soi du pain et de l’azyme. A la première, il faut réciter le Hallel en mangeant le pain ''ne pas le laisser voir''. Toutefois, pour l’une et l’autre, il faut réciter le Hallel en sacrifiant l’agneau pascal, de même qu’aux deux cas, le rôti sera accompagné d’azyme et d’herbes amères;et, pour chacune, la solennité shabatique cède devant le devoir d’accomplir ce sacrifice.
Pnei Moshe non traduit
מתני' מה בין פסח הראשון לשני. בתוספתא פ''ח טובא קא חשיב ובמתני' שייר ולא קתני אלא מהנלמד מאותה פרשה:
והשני חמץ ומצה עמו בבית. דכתיב ביה ככל חקת הפסח יעשו אותו ודרשינן על מצות שבגופו כגון צלי אש וכמו הכתוב בו ועל מצות ומרורים יאכלוהו ולא ישאירו ממנו עד בקר ועצם לא ישברו בו וה''נ מרבינן צלי אש מככל חוקת הפסח אבל מצות שהן על גופו ממקום אחרי כגון תשביתו שאור מבתיכם ולא תשחט על חמץ וכיוצא בהן מה דקחשיב בתוספתא שאינו נשחט בג' כתות ואינו דוחה את הטומאה ואינו טעון חגיגה עמו לא מרבינן מככל חוקת הפסח והשני אינו טעון הלל באכילתו דכתיב השיר יהיה לכם כליל התקדש חג. ליל המקודש לחג שהוא פסח ראשון טעון הלל ושאינו מקודש לחג אינו טעון הלל:
זה וזה טעונין הלל בעשייתן. דלילה אימעט משיר ולא יום:
ודוחין את השב'. מדכתיב במועדו בפרשה מרבינן שאף פסח שני דוחה את השבת אבל לא את הטומאה שמפני הטומאה הוא בא והיאך ידחה את הטומאה:
הלכה: רִבִּי סִימוֹן אָמַר. אִתְפַּלְּגוֹן רִבִּי חִייָה רַבְּה וּבַר קַפָּרָה. חַד אָמַר. כְּדֵי שֶׁיָּבוֹא וְיֹאכַל. וְחוֹרָנָה אָמַר. כְּדֵי שֶׁיָּבוֹא וְיִזְרוֹק. וַאֲפִילוּ כְמָאן דְּאָמַר. כְּדֵי שֶׁיָּבוֹא וְיֹאכַל. וְהוּא שֶׁיְּהֵא בְתוֹךְ אַלְפַּיִים לִתְחוּם עַד שֶׁלֹּא חֲשֵׁיכָה. אָמַר רִבִּי זְעוּרָה. וְתַנֵּיי תַּמָּן. הָיָה נָתוּן מִן הַמּוֹדִיעִית וְלִפְנִים וְרַגְלָיו רָעוֹת. יָכוֹל יְהֵא חַייָב. תַּלְמוּד לוֹמַר וְחָדַל֙. יָצָא זֶה שֶׁלֹּא חָדָל. הָיָה נָתוּן מִן הַמּוֹדִיעִית וְלַחוּץ וְהַסּוּס בְּיָדוֹ. יָכוֹל יְהֵא חַייָב. תַּלְמוּד לוֹמַר וּבְדֶ֣רֶךְ לֹֽא הָיָ֗ה. יָצָא זֶה שֶׁהָיָה בַדֶּרֶךְ. הָיָה נָתוּן מִן הַמּוֹדִיעִית וְלִפְנִים קוֹדֶם לְשֵׁשׁ שָׁעוֹת. יָצָא לוֹ קוֹדֶם שֵׁשׁ שָׁעוֹת. יָכוֹל יְהֵא חַייָב. תַּלְמוּד לוֹמַר וְחָדַל֙ לַעֲשׂ֣וֹת. הֶחָדֵל בִּשְׁעַת עֲשִׂייָה חַייָב. שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת עֲשִׂייָה פָטוּר.
Traduction
R. Simon dit: R. Hiya le grand et Bar-Kappara discutent sur la limite extrême de ce qui n’est pas considéré comme lointain: selon le premier, il faut, de ce point éloigné, pouvoir arriver à Jérusalem assez à temps pour y manger (avant minuit); l’autre dit, il faut pouvoir arriver encore pour l’aspersion du sang (avant la nuit);et même d’après le premier, qui exige seulement de pouvoir arriver assez à temps pour y manger, il faut toutefois, avant la nuit, se trouver à l’intérieur des deux mille coudées voisines formant la limite shabatique. R. Zeira dit que l’on a enseigné là-bas (à Babylone): si l’on se trouve en deçà de Modéin, et qu’ayant mal aux pieds on n’arrive pas en temps opportun, est-on passible de la peine du retranchement si, à la seconde Pâques, on n’a pas réparé l’omission de la première? -Non, car la Bible parle de celui qui s’est abstenu d’accomplir (Nb 9, 13), tandis que cet homme, ne s’étant pas abstenu de plein gré à la 1re Pâques, ne devient pas coupable en cas d’oubli à la seconde Pâques. Si, se trouvant au-delà de Modéin (limite de la distance lointaine), il a par contre un cheval sous la main, qui lui permet d’arriver rapidement, est-il coupable de n’être arrivé ni à la première Pâques (325)Etant allé à pied., ni à la seconde? -Non, parce que la Bible dit (ib.): il n’était pas en chemin, tandis que celui-ci y était. Si, se trouvant en deçà de Modéin avant midi (de façon à pouvoir arriver en temps opportun), il va au-delà à midi, est-il coupable de s’être mis de plein gré à une trop grande distance? -Non, parce qu’il est dit: s’il a cessé d’agir; si l’interruption a eu lieu à l’heure de l’action (à partir de midi), on serait coupable en cas de nouvelle omission; au cas contraire, non.
Pnei Moshe non traduit
גמ' איתפלגון וכו'. איזה היא שאינו בכלל דרך רחוקה:
חד אמר. אם הוא קרוב כל כך כדי שיבא ויאכל הפסח בלילה אין זה קרוי דרך רחוקה ואידך אמר כדי שיבא ויזרוק כלומר שיכול לבא בשעת זריקה ואם לאו ה''ז דרך רחוקה:
ואפי' כמ''ד וכו' והוא שיש בתוך אלפים לתחום ירושלים עד שלא יחשיכה ולאפוקי אם אינו יכול להגיע אלא בלילה עד זמן אכילה:
ותניי תמן. תנינן בבבל בחדא בריית':
ורגליו רעות. ואינו יכול להגיע לירושלי' יכול יהא חייב מפני שהוא מן המודיעי' ולפנים ואינו בדרך רחוקה לר''ע:
ת''ל וחדל. שהוא חדל וגרם שלא לעשות הפסח יצא זה שלא חדל הוא אלא שאינו יכול להגיע:
והסוס בידו. ויכול היא לרכוב ולהגיע ולא רכב אלא הוליך אותו בידו ולא הגיע יכול יהא חייב ת''ל ובדרך לא היה יצא זה שהיה בדרך רחוקה:
יצא לו קודם לו' שעות. מן המודיעים ולחוץ יכול יהא חייב הואיל ולא נכנס מקודם ולא היה בדרך רחוקה:
ת''ל וחדל לעשות וכו' וזה חדל שלא בשעת עשייה שיצא לו מקודם לו' שעות פטור:
רִבִּי אַבָּהוּ בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. שְׁנֵיהֶן מִקְרָא אֶחָד הֵן דּוֹרְשִׁין. שָׁם שָׁם. חַד אָמַר חוץ לַעֲשִׂייָתוֹ. וְחוֹרָנָה אָמַר. חוּץ לִמְחִיצָתוֹ.
Traduction
R. Abahou dit au nom de R. Yohanan que les deux interlocuteurs de la Mishna (R. aqiba et R. Eliézer) fondent leurs avis sur l’interprétation d’un même verset: l’un (R. Eliézer), fondant l’analogie entre la Pâques et la seconde dîme sur l’emploi du terme là (326)(Dt, 14, 23) pour chacune d’elles, en conclut qu’il faut se limiter au lieu de destination (le parvis pour l’agneau pascal, comme l’enceinte jérusalémite pour la seconde dîme); l’autre (R. aqiba) prend pour limite l’extérieur de l’enceinte (comme elle détermine de ne pas pouvoir manger de la dîme au-delà, il en sera de même pour la distance à Pâques).
Pnei Moshe non traduit
שניהן. ר''ע ור' אליעזר במתני' מקרא אחד הן דורשין ומג''ש שם שם נאמר בפסח שם תזבח את הפסח בערב ונאמר במעשר ואכלת שם לפני ה' אלהיך ובהא פליגי חד אמר חוץ לעשייתו דמקיש פסח למעשר מה במעשר שנאמר בו כי ירחק ממך המקום וגו' ושאינו נאכל אלא במקום הכשירו וזהו בתוך ירושלים אף דרך רחוקה האמור בפסח אם הוא שלא במקום הכשירו וזהו חוץ לעשייתו שהיא בעזרה ולפיכך כשהוא מאסקופת העזרה ולחוץ נקרא בדרך רחוקה:
וחורנה אמר חוץ למחיצתו. ואידך והוא ר''ע אומר דיליף ממעשר מה להלן נקרא ריחוק מקום חוץ למחיצתו והיינו שאינו נאכל חוץ לירושלים אף כאן לא נקרא בדרך רחוקה עד שיהא חוץ לירושלים:
חֲבֵרַייָא בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. וְהָאִישׁ֩ אֲשֶׁר ה֨וּא טָה֜וֹר וּבְדֶ֣רֶךְ לֹֽא הָיָ֗ה. יָצָא זֶה שֶׁהָיָה בַדֶּרֶךְ. רִבִּי זְעוּרָה בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. כְּשֶׁהוּא מַזְהִיר הוּא מַזְכִּיר רְחוֹקָה. כְּשֶׁהוּא עוֹנֵשׁ אֵינוֹ מַזְכִּיר רְחוֹקָה. וְרַבָּנִן אָֽמְרֵי. בְּשָׁעָה שֶׁהַכְּתָב רָבָה עַל הַנְּקוּדָה. אַתְּ דּוֹרֵשׁ אֶת הַכְּתָב וּמְסַלֵּק אֶת הַנְּקוּדָה. וּבְשָׁעָה שֶׁהַנְּקוּדָה רָבָה עַל הַכְּתָב. אַתְּ דּוֹרֵשׁ אֶת הַנְּקוּדָה וּמְסַלֵּק אֶת הַכְּתָב. אָמַר רִבִּי. אַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם אֶלָּא נְקוּדָה אַחַת מִלְּמַעֲלָן אַתְּ דּוֹרֵשׁ אֶת הַנְּקוּדָה וּמְסַלֵּק אֶת הַכְּתָב. הֵ''א שֶׁבִּרְחוֹקָה נָקוּד. אִישׁ רָחוֹק. וְאֵין דֶּרֶךְ רְחוֹקָה.
Traduction
Les compagnons d’études exposent, au nom de R. Yohanan, qu’à la suite du verset invoqué par la Mishna, il est dit: mais l’homme pur, qui ne s’est pas trouvé en route et a négligé le sacrifice pascal, sera retranché etc.; on fait donc une exception pour celui qui s’est trouvé en voyage (quoique peu éloigné d’une communauté). R. Zeira au nom de R. Yohanan dit au contraire qu’au commencement de cette section biblique, le texte parle d’un voyage lointain; mais, lorsqu’il est question de la pénalité pour infraction de la loi pascale, on ne parle plus d’éloignement (la pénalité étant supprimée en tout cas d’absence, même peu éloignée). Les autres sages disent (327)''Midrash rabba, sur (Gn n° 48; Hazith sur (Ct 4, 4); B., Baba Metsia 87a. Pour souligner un mot, une lettre, on plaçait des points supérieurs, correspondant à notre italique. V. ma Notice sur les points-voyelles, p. 26.'': lorsque dans un mot biblique la plupart des lettres ne sont pas ponctuées et que la minorité l’est, on interprète cette majorité, écartant la lettre ponctuée; au cas contraire, les lettres ponctuées l’emportent. Sur cette dernière assertion, Rabbi ajoute: n’y eut-il qu’une lettre ponctuée par en haut (dans un mot composé de 2 lettres), on en tient compte, annulant le reste de ce qui est écrit. Donc, finalement, dans le mot lointain de ce texte, la dernière lettre est seule ponctuée (328)''Sifri à Lv n° 69; Rabba sur Nb n° 3.'', ce qui devient nul; et il en résulte que la qualification de ''lointain'' se rapporte à l’homme, non à la route (fut-elle proche, il n’y a pas de pénalité en cas de remise de la Pâques).
Pnei Moshe non traduit
חברייא בשם ר' יוחנן. אמרי טעמא דר' אליעזר דמגופיה דקרא דריש דכתיב והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה והוה ליה למיכתב אשר הוא טהור והוא לא בדרך אלא ללמד יצא זה שהיה בדרך כלומר דקרא משמע אפי' בדרך כל שהוא לא היה דאז הוא חייב ולאפוקי זה שהיה בדרך כל שהוא בחוץ להעזרה:
ר' זעירא בשם ר' יוחנן. היימ טעמיה דר''א דקרא כשהוא מזהיר על פסח שני מזכיר הוא רחוקה איש איש כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחוקה וגו' ועשה פסח לה' בחדש השני וגו' וכשהוא אונס כלומר כשנאמר העונש האיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה וחדל לעשות הפסח ונכרתה וגו' אינו מזכיר כאן רחוקה אלמא שאינו מתחייב אלא א''כ שאפי' בדרך כל שהוא לא היה:
רבנן אמרי בשעה שהכתב וכו'. דברי ר' יוסי דמתני' מפרשי דקאמר לפיכך נקוד על ה''א וכו' מפני שכשאתה מוצא בתורה שהכתב רבה על הנקודה כגון זה שנקוד על ה''א והכתב היא רבה אתה דורש את הכתב ומסלק את הנקודה כאילו לא נכתב האות הנקוד ונשאר רחוק לומר האיש הוא רחוק כדמסיים לקמן ואין דרך רחוקה:
אמר רבי אע''פ וכו'. רבי לא פליג אהא דקאמרי בשעה שהכתב רבה על הנקודה אתה דורש את הכתב דבזה כ''ע ס''ל הכי אלא אסוף דבריהם קאי. ובשעה שהנקודה רבה על הכתב את דורש את הנקודה ומסלק את הכתב. עלה קאמר רבי דלאו דוקא בשעה שהנקודה רבה על הכתב הוא דדורשין והולכין אחר הנקודה אלא אע''פ שאין שם אלא נקודה אחת מלמעלן וכו' וכלומר אפי' בתיבה שאין בה אלא שתי אותיות כגון את על וכיוצא בה ונקוד נקודה אחת מלמעלן על אות אחד והרי כאן הכתב והנקודה שוין הן אע''פ כן אתה דורש את הנקודה ומסלק את הכתב ודרוש בהנקודה שלא על חנם ננקד האות הזה ורבי בעלמא קאי:
ה''א שברחוקה נקוד. מסקנא דמילתא היא וזה אליבא דכ''ע היא וכדפרישית במתני' דכאן הכתב רבה על הנקודה ודריש ביה איש רחוק ואין דרך רחוקה:
Psa'him
Daf 65a
משנה: הַפֶּסַח שֶׁבָּא בְטוּמְאָה לֹא יֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ זָבִין וְזָבוֹת נִדּוֹת וְיוֹלְדוֹת. וְאִם אָֽכְלוּ פְּטוּרִים מִכָּרֵת וְרִבִּי אֱלִיעֶזֶר פּוֹטֵר אַף עַל בִּיאַת מִקְדָּשׁ׃
Traduction
L’agneau pascal offert à l’état impur (par une assemblée impure du contact d’un mort) ne pourra pas être consommé par des hommes ou des femmes atteints de gonorrhée, ou des femmes menstruées, ou en couches; si pourtant l’une de ces personnes l’a mangé, elle n’est pas passible de la peine du retranchement pour ce fait; selon R. Eliézer, elles échappent aussi à cette pénalité si elles ont pénétré au Temple, malgré l’interdit formel.
Pnei Moshe non traduit
מתני' הפסח שבא בטומאה. שהיו רוב הצבור טמאי מת והוא נאכל בטומאה כדתנינן לעיל בפ' כיצד צולין:
לא יאכלו ממנו זבין וכו'. דלא הותרה טומאה אלא במת בלבד כדאמרינן שם לעיל בפרקין בהלכה א':
באם אכלו פטורין מכרת. דאוכל קדשים בטומאת הגוף דכתי' כל טהור יאכל בשר וסמיך ליה והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה' וטומאתו עליו ונכרתה בשר הנאכל לטהורים חייבין עליו משום טומאת הגוף ואת שאינו נאכל לטהורים כגון פסח הבא בטומאה אין חייבין עליו משום אוכל בטומאת הגוף:
ור' אליעזר פוטר. להזבין ולהזבות אף על ביאת המקדש אם נכנסו למקדש כשהפסח בא בטומאה דדריש מדכתיב וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש בזמן שטמאי מתים משתלחין זבין ומצורעין משתלחין אין טמאי מתים משתלחין אין זבין ומצורעין משתלחין. ות''ק לא דריש להאי קרא הכי אלא דאיצטריך לחילוק מתנותיהם ואין הלכה כר''א:
הלכה: 65a כָּתוּב לֹֽא יַשְׁאִ֤ירוּ מִמֶּ֨נּוּ֙ עַד בּוֹקֶר. אִם לֶאֱכוֹל. זֶה מִצְוַת עֶשֵׂה שֶׁבּוֹ. וְעֶ֖צֶם לֹ֣א יִשְׁבְּרוּ ב֑וֹ זֶה מִצְוַת לֹא תַעֶשֶׂה שֶׁבּוֹ. וּכְשֶׁהוּא אוֹמֵר. כְּכָל חוּקַּת הַפֶּ֖סַח יַֽעֲשׂ֥וּ אוֹתוֹ׃ יָכוֹל שֶׁאֲנִי מַרְבֶּה לְבִיעוּר חָמֵץ וְלַאֲכִילַת מַצָּה כָּל שִׁבְעָה. תַּלְמוּד לוֹמַר עַל מַצּ֥וֹת וּמְרוֹרִים יֹֽאכְלוּהוּ׃ אֵין לָךְ דָּבָר חוּץ מִגּוּפוֹ מְעַכְּבוֹ אֶלָּא מַצּוֹת וּמְרוֹרִים בִּלְבַד. וּכְרִבִּי יִשְׁמָעֵאל. דְּרִבִּי יִשְׁמָעֵאל אָמַר. כְּלָל וּפְרָט הַכֹּל בִּכְלָל. יָכוֹל יְהוּ כָל הַדְּבָרִים מְעַכְּבִין אוֹתוֹ. תַּלְמוּד לוֹמַר עַל מַצּ֥וֹת וּמְרוֹרִים יֹֽאכְלוּהוּ׃ אֵין לָךְ דָּבָר חוּץ מִגּוּפוֹ מְעַכְּבוֹ אֶלָּא מַצּוֹת וּמְרוֹרִים בִּלְבַד.
Traduction
Il est écrit de la 2e Pâques (Nb 9, 12): ils n’en laisseront rien jusqu’au matin; ce qui (par déduction) constitue le précepte affirmatif d’avoir à le manger (ne devant pas le laisser); d’autre part, l’expression ''ils n’en briseront pas d’os'' constitue la défense négative; et comme il est dit ensuite (ibid.): On l’accomplira selon toutes les lois de la Pâques, on aurait pu croire que ces mots indiquent par extension le devoir de faire disparaître tout levain et de manger des azymes pendant sept jours, comme à la première Pâques. C’est pourquoi il est dit (ib.): On le mangera avec des azymes et des herbes amères; ce détail partitif indique l’obligation de ce qui est inhérent au corps même de la victime, tel que l’azyme, ou les amers, rien au-delà. Ce procédé est conforme à l’avis de R. Ismaël qui dit (329)Dans la Braïtha des 13 procédés du raisonnement (reproduite en tête du Rituel journalier).: lorsqu’il y a un détail particulier (comme ici ''de ne rien laisser''), puis une généralité (celle ''de suivre toutes les lois de la Pâques''), la règle générale devrait être entièrement applicable; seulement, comme il est dit aussi: ''on ''de ne rien laisser''), puis une généralité (celle ci sert de restriction à la règle générale et indique que l’on est tenu de n’observer que ce qui est inhérent au corps même de la victime, comme l’azyme et les amers, rien au-delà.
Pnei Moshe non traduit
גמ' כתיב לא ישאירו ממנו עד בקר אם לאכול וכו'. כלומר הא דכתוב אבתריה ככל חקת הפסח ולענין מה הוא אומר אם לענין מצות אכילה שבו הרי כבר אמור ולא ישאירו וגו' וזה מצות עשה שבו דלא ישאירו ממנו אלא יאכלוהו הכל ומכלל לאו הוא והוא עשה ועצם לא תשברו בו ה''ז מצות ל''ת שבו וכשהוא אומר ככל חוקת הפסח וגו' לריבוי הוא ויכול שאני מרבה אף לביעור חמץ ולאכילת מצה כל שבעה כחקת הפסח הראשון:
ת''ל על מצות ומרורים יאכלוהו. פרט הכתוב עוד לזה ללמד שאין לך דבר שחוץ מגופו מעכבו אלא זה בלבד:
וכר' ישמעאל וכו'. כלומר וזה אתיא כר' ישמעאל דהברייתא די''ג מדות שאומר כלל ופרט הכל בכלל והיינו כלל ופרט הקודמו דזהו פרט וכלל כמו כאן בפרשה שהפרט הוא קודם ואח''כ כתיב הכלל ככל חוקת הפסח והוה אמינא דהכלל מוסיף על הפרט והכל שבראשון הוא בכלל ויכול יהו כל הדברים שבראשון מעכבין אותו ולפיכך פרט עוד הכתוב על מצות ומרורים יאכלהו ללמד שאין לך דבר שמחוץ לגופו מעכב בו אלא זה בלבד:
הלכה: תַּנֵּי. רִבִּי מֵאִיר מְחַייֵב וְרִבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר. מַה טַעֲמַא דְרִבִּי שִׁמְעוֹן. וְהַ֨בָּשָׂ֔ר כָּל טָה֖וֹר יֹאכַ֥ל בָּשָֽׂר׃ וְהַנֶּ֜פֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַ֣ל בָּשָׂ֗ר מִזֶּ֤בַח הַשְּׁלָמִים֙. אֶת שֶׁהוּא מוּתָּר לַטְּהוֹרִין חַייָבִין עָלָיו מִשּׁוּם טוּמְאָה. יָצָא פֶסַח שֶׁבָּא בְטוּמְאָה וְאָֽכְלוּ מִמֶּנּוּ זָבִים וְזָבוֹת נִדּוֹת וְיוֹלְדוֹת. אֶת שֶׂאֵינוֹ מוּתָּר לַטְּהוֹרִין אֵין חַייָבִין עָלָיו מִשּׁוּם טוּמְאָה. אָכַל עוֹלָה אָכַל אֵימוֹרִין. מֵאַחַר שֶׂאֵין מוּתָּר לַטְּהוֹרִין אֵין חַייָבִין עָלָיו.
Traduction
On a enseigné (dans une barayeta): au cas émis par la Mishna, R. Meir maintient la pénalité du retranchement; R. Simon en dispense (d’accord avec la Mishna). Ce dernier se fonde sur ce qu’il est écrit (Lv 7, 19-20): ''Quant à la chair (pure), quiconque est pur pourra en manger; la personne qui, atteinte d’une souillure, mangera de la chair du sacrifice rémunératoire… sera retranchée de son peuple''. Or, pour la chair destinée exclusivement aux gens purs, on est passible du retranchement en cas d’impureté; mais si l’agneau pascal, que l’on offre parfois à l’état impur (en assemblée), a été consommé par des gonorrhéens, ou des femmes menstruées, ou en couches, ladite pénalité n’a pas lieu d’être. De même, pour la chair qui n’est pas même accessible aux gens purs (réservée aux cohanim seuls), il n’y a pas de pénalité pour l’avoir mangée à l’état impur; p. ex. pour avoir mangé de l’holocauste, ou des graisses d’un sacrifice quelconque, interdites même aux gens purs, il n’y a pas de pénalité.
Pnei Moshe non traduit
גמ' תני. בברייתא דפליגי בה תנאי דר''מ מחייב אם אכלו ממנו זבין וזבות לפי שלהם לא הותרה לאכלו ור''ש פוטר. וסתמא דמתני' כר''ש:
מה טעמא דר''ש וכו'. כדפרישית במתני':
אכל עולה אכל אימורין. בטומאת הגוף מאחר שאלו אין מותר לטהורין דלהקטיר עומדין אין חייבין עליו:
אִית תַּנָּיֵי תַנֵּי. עַל הַשֵּׁינִי הוּא עָנוּשׁ כָּרֵת. עַל הָרִאשׁוֹן אֵינוֹ עָנוּשׁ כָּרֵת. אִית תַּנָּיֵי תַנֵּי. עַל הָרִאשׁוֹן הוּא עָנוּשׁ כָּרֵת. עַל הַשֵּׁינִי אֵינוֹ עָנוּשׁ כָּרֵת. ואִית תַּנָּיֵי תַנֵּי. בֵּין עַל הָרִאשׁוֹן בֵּין עַל הַשֵּׁינִי עָנוּשׁ כָּרֵת. מָאן דְּאָמַר. עַל הָרִאשׁוֹן הוּא עָנוּשׁ כָּרֵת. חֶטְא֥וֹ יִשָּׂ֖א בָרִאשׁוֹן. מָאן דְּאָמַר. עַל הַשֵּׁינִי הוּא עָנוּשׁ כָּרֵת. חֶטְא֥וֹ יִשָּׂ֖א בַשֵּׁינִי. מָאן דְּאָמַר. בֵּין עַל הָרִאשׁוֹן בֵּין עַל הַשֵּׁינִי עָנוּשׁ כָּרֵת. חֶטְא֥וֹ יִשָּׂ֖א בֵּין עַל הָרִאשׁוֹן בֵּין עַל הַשֵּׁינִי. מָאן דְּאָמַר. עַל הַשֵּׁינִי. אֵינוֹ עָנוּשׁ כָּרֵת אֶלָּא אִם כֵּן לֹא עָשָׂה אֶת הָרִאשׁוֹן. כִּ֣י ׀ אֶת קָרְבַּ֣ן יי לֹ֤א הִקְרִיב֙ בְּמוֹעֲדוֹ. בָּרִאשׁוֹן חֶטְא֥וֹ יִשָּׂ֖א. בַּשֵּׁינִי.
Traduction
– Les uns enseignent que, pour l’omission volontaire à la première Pâques, on est passible de la pénalité du retranchement, non à la seconde; d’autres disent que l’on est passible à l’omission de la seconde Pâques, non à la première; d’autres enfin déclarent cette pénalité applicable dans l’un et l’autre cas. Celui qui prescrit cette pénalité dès la première Pâques applique aussi à la première l’expression il supportera sa faute (Nb 9, 13); celui qui prescrit seulement une telle pénalité lors de la seconde Pâques applique la même expression à la seconde; celui qui est d’avis d’appliquer cette pénalité aussi bien à la première Pâques qu’à la seconde est d’avis que ladite expression s’applique indifféremment aux deux époques; enfin, selon un avis, la pénalité du retranchement n’est applicable à la négligence de la seconde Pâques qu’en cas d’omission volontaire de la première, en expliquant ainsi ce verset (ibid.): car, il n’a pas offert le sacrifice divin en son temps, à la première Pâques, il supportera sa faute, à la seconde Pâques (à la seconde omission volontaire).
Pnei Moshe non traduit
אית תניי תני וכו'. ומפרש להו דבפירושא דקרא פליגי דכתיב כי קרבן ה' לא הקריב במועדו חטאו ישא האיש ההוא דמ''ד על הראשון ענוש כרת ולא על השני מפרש לקרא דחטאו ישא בראשון קאי כי קרבן ה' לא הקריב במועדו בראשון חטאו ישא מ''ד על השני הוא ענוש כרת. אם לא עשאו דריש ליה חטאו ישא בשני קאי שעל הראשון לא היה ענוש כרת אפי' הזיד אם היה עושה השני ולדידיה עיקר הכרת על השני הוא נאמר ונ''מ שאם שגג בשני אפי' הזיד בראשון פטור הוא מכרת לפי שהיה יכול לתקן בעשיית השני ואינו מתחייב על הראשון ובשני שוגג הוא ופטור:
מ''ד בין על הראשון בין על השני ענוש כרת. וכלומר בין שהזיד בזה או בזה ואיהו דריש חטאו ישא קאי בין על הראשון אם הזיד בו ובין על השני אם הזיד בו ולהאי מ''ד אם הזיד על הראשון ושגג על השני מתחייב הוא בשביל שהזיד בראשון ולא עשאו:
מ''ד על השני אין ענוש כרת וכו'. כלומר דדחי ליה הש''ס להאי דבעי למימר דמאן דתני על הראשון ענוש כרת על השני אינו ענוש כרת משום דאיהו דריש חטאו ישא בראשון בלחוד הוא דקאי כדקאמר לעיל ועלה קאמר דלא היא אלא האי מ''ד הכי הוא דדריש כי את קרבן ה' לא הקריב במועדו בראשון במזיד לפיכך חטאו ישא בשני אם ג''כ לא הקריבו במזיד ואינו ענוש כרת על השני דקאמר האי מ''ד היינו אם לא היה מתחייב על הראשון כגון ששגג בראשון ובזה הוא שאינו ענוש כרת על השני אפי' הזיד בו וזהו דמפרש אליבא דהאי מ''ד אינו ענוש כרת על השני אלא א''כ לא עשה את הראשון. כלומר אינו מתחייב כרת על המזיד דשני אא''כ הזיד גם כן בראשון אבל אם שגג בראשון אע''פ שהזיד בשני פטור וכדאמרן:
אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן בְּשֵׁם רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹצָדָק. כָּתוּב הַשִּׁיר֙ יִֽהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם כְּלֵי֖ל הִתְקַדֶּשׁ חָ֑ג. בָּא לֵילֵי פֶסַח לְלַמֵּד עַל מַפַּלְתּוֹ שֶׁלְסַנְחֵרִיב וְנִמְצָא לָמֵד מִמֶּנּוּ. מַה זֶה טָעוּן הַלֵּל אַף זֶה טָעוּן הַלֵּל. אִי מַה זֶה טָעוּן חֲגִיגָה אַף זֶה טָעוּן חֲגִיגָה. אָמַר רִבִּי זְעוּרָה. כְּלֵי֖ל הִתְקַדֶּשׁ חָ֑ג. אֶת טָעוּן הַלֵּל טָעוּן חֲגִיגָה. אֶת שֶׁאֵינוֹ טָעוּן הַלֵּל אֵינוֹ טָעוּן חֲגִיגָה.
Traduction
R. Yohanan dit au nom de R. Simon b. Yoçadaq (330)B., Erakim, 10b. que ce verset (Is 30, 29). Vous chanterez comme la nuit où l’on célèbre la fête (de Pâques), doit indiquer la prévision faite, en la nuit pascale, de la chute du roi Sennaherib; de plus, on en déduit qu’à l’instar du devoir de réciter le Hallel pour ce dernier fait miraculeux, cette récitation est aussi due à la nuit de Pâques. Est-ce qu’à l’instar de celle-ci, comportant l’obligation d’un sacrifice de fête, il en faudra un aussi à la 2e Pâques? -Non, dit R. Zeira, le dit verset constate l’analogie entre l’obligation de réciter le Hallel et celle d’une offrande de fête, et lorsque la récitation n’est plus obligatoire (à la 2e Pâques), l’offrande ne l’est pas non plus.
Pnei Moshe non traduit
בא ליל פסח ללמד וכו'. דזה נאמר על מפלתו של סנחרב שבישר להם הנביא שיאמרו שיר עליו כליל התקדש חג וה''ז בא ללמד ונמצא למד שליל התקדש חג דווקא הוא דטעון הלל במפלתו של סנחרב שהיה בלילה:
את שאינו טעון הלל באכילתו. אינו טעון חגיגה עמו באכילתו:
וְדוֹחֶה אֶת הַטּוּמְאָה. אָמַרְתָּ. כָּל עַצְמוֹ אֵינוֹ בָא אֶלָּא מִפְּנֵי הַטּוּמְאָה. וְאַתְּ אָמַר. דּוֹחֶה אֶת הַטּוּמְאָה
Traduction
Est-ce que la seconde Pâques l’emportera sur un état d’impureté? C’est impossible, puisque l’ajournement à la 2e Pâques a seulement lieu en vertu de l’état primitif d’impureté; si celle-ci domine encore, le sacrifice ne prévaudra pas sur elle.
Pnei Moshe non traduit
ודוחה את הטומאה. בעיא היא אם השני דוחה את הטומאה כהראשון כמו שהיא דוחה השבת כראשון:
אמרת כל עצמו וכו' ואת אמר דוחה את הטומאה. בתמיה אלא אינו דוחה את הטומאה:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source