משנה: אֵין שׁוֹחֲטִין אֶת הַפֶּסַח עַל הַיָּחִיד דִּבְרֵי רִבִּי יְהוּדָה. וְרִבִּי יוֹסֵי מַתִּיר. אֲפִילּוּ חֲבוּרָה שֶׁל מֵאָה שֶׁאֵינָן יְכוֹלִין לוֹכַל כַּזַּיִת אֵין שׁוֹחֲטִין עֲלֵיהֶן. וְאֵין עוֹשִׂין חֲבוּרָה נָשִׁים וַעֲבָדִים וּקְטַנִּים׃
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
כפורש מן הקבר. וצריך הזאה שלישי ושביעי ולא נחלקו ב''ש וב''ה אלא בערל עכו''ם שמל בי''ד דב''ה סברי גזרה שמא יטמא לשנה הבאה ויאמר אשתקד לא טהרתי מכל טומאה וטבלתי ואכלתי פסחי לערב השתא נמי אטבול ואוכל לערב ולא ידע דאשתקד עכו''ם הוה ולא מקבל טומאה עכשיו ישראל הוא ומקבל טומאה וב''ש סברי דלא גזרינן אבל בערל ישראל כגון שמתו אחיו מחמת מילה ד''ה טובל ואוכל פסחו לערב ולא גזרינן ערל ישראל אטו ערל נכרי:
גר שנתגייר ע''פ. והיא צריך טבילה:
השומע על מתו. ששמע שמת לו מת שחייב להתאבל עליו ויום שמיעה אונן הוא ומדרבנן וכן המלקט וכו' כלומר שלקטו לו עצמות אביו ואמו שמתאבל עליהם כל אותו היום בלבד כדאמרינן בפ''ג דמ''ק טובל ואוכל בקדשים לערב שהיום עצמו אינו אלא מדבריהם ואין תופש לילו עמו:
מתני' אונן טובל ואוכל פסחו לערב. שאין אנינות בתורה אלא באותו יום שמת לו מת שנא' ואכלתי חטאת היום יום אסור ולילה מותר ומדרבנן אסור ומתוך שנאסר עד הליל' בקדשים אצרכוהו רבנן טבילה דשמא מחמת היסח הדעת נטמא והוא לא ידע ולפיכך טובל ומותר לאכול הפסח לערב שלא העמידו דבריהם בזה במקום כרת אבל לא בשאר קדשים שאין אכילתן אלא בעשה ואכלו אותם אשר כפר בהם והעמידו דבריהם במקום עשה:
ואין עושין חבורה נשים ועבדים וקטני'. כלומר חבורת נשים ועבדים אין עושין בחבורה אחת משום קלות ראש והרגל עבירה וכן חבורה אחת של עבדים וקטנים אין עושין משום פריצותא דמשכב זכור אבל עושין חבורה שכולה נשים ואפי' בפסח שני וכן עושין חבורה שכולה עבדים אבל קטנים עושין שיהיו מכלל בני החבורה ולא חבירה שכילה קטנים שאינן בני דעת:
מתני' אין שוחטין את הפסח על היחיד. בשביל היחיד לבדו דדריש מדכתיב לא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך באחד כלומר ליחיד:
ור' יוסי מתיר. בבבלי קאמר דר' יוסי דריש ליה לזובח את הפסח בבמת יחיד ושאינו חייב אלא בשעת איסור הבמות דכתיב באחד שעריך בשעה שכל ישראל נכנסין בשער אחד:
אפי' חבורה של מאה וכו'. ר' יוסי קאמר לה כלומר דלא תליא מילתא אלא באכילה יחיד שיכול לאוכלו שוחטין עליו ואפי' חבורה של ק' ואין כל אחד מהן יכול לאכול כזית אין שוחטין עליהן והלכה כר' יוסי לענין דיעבד שאם שחט היחיד את הפסח לעצמו כשר והוא שיהא ראוי לאכול את כולו ומכל מקום משתדלין לכתחילה שלא ישחוט על יחיד שנאמר יעשו אותו:
פְּעָמִים שֶׁהוּא נַעֲשֶׂה כְיוֹצֵא בָהֶם. פְּעָמִים שֶׁהֵן נַעֲשִׂים כְיוֹצֵא בוֹ. פְּעָמִים שֶׁהוּא נַעֲשֶׂה כְיוֹצֵא בָהֶם. בְּגַל אָרוֹךְ. אֲנִי אוֹמֵר. נִזְרַק עָלָיו הַדָּם עַד שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לַטּוּמְאָה. פְּעָמִים שֶׁהֵן נַעֲשִׂין כְיוֹצֵא בוֹ. 62a בְּגַל עָגוּל. אִירַע בָהֶן פְּסוּל בֵּין שְׁחִיטָה לִזְרִיקָה הֵן נַעֲשִׂין כְיוֹצֵא בוֹ בְּגַל עָגוּל.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
פעמים שהוא נעשה כיוצא בהם וכו'. אמתני' קאי דקתני וכולן אם אירע בהן פסול פטורין מלעשות פסח שני חוץ מן המפקח בגל ומצינו לפעמים שהוא נעשה כיוצא בהם לפטור מפסח שני ופעמים שהן נעשים כיוצא בו לחייב בפסח שני כדמפר' ואזיל:
בגל ארוך. לפי שאני אומר נזרק הדם עליו עד שלא הגיע להאהיל על מקום הטומאה ומכיון דבשעת זריקה טהור היה פטור הוא מפסח שני:
פעמים שהן נעשין כיוצא בו בגל עגול. כלומר כיוצא בו בדינו בגל עגול שאז הוא חייב בפסח שני משום דמסתמא האהיל על הטומאה בתחילה ונטמא קודם הזריקה כך מצינו לפעמים שהן גם כן נעשין כיוצא בו וחייבין בפסח שני וכדמסיק כגון שאירע בהן פסול בין שחיטה לזריקה דמכיון שבשעת זריקה לא היו ראויין הן נעשין כיוצא בו בדינו אם היה הגל עגול:
הלכה: אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן. טַעֲמֵיהּ דְּרִבִּי יוּדָה. לֹ֥א תוּכַ֖ל לִזְבּוֹחַ אֶת הַפָּ֑סַח בְּאַחַ֣ד שְׁעָרֶ֔יךָ. מַה מְקַייֵם רִבִּי יוֹסֵי טַעֲמֵיהּ דְּרִבִּי יוּדָא. פָּתַר לָהּ כְּרִבִּי אֶלְעָזָר בֶּן מַתְיָה. דְּתַנֵּי. רִבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר. יָכוֹל יְהֵא הַיָּחִיד מַכְרִיעַ עַל הַטּוּמְאָה. תַּלְמוּד לוֹמַר לֹ֥א תוּכַ֖ל לִזְבּוֹחַ אֶת הַפָּ֑סַח בְּאַחַ֣ד. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן. מוֹדֶה רִבִּי יוּדָה שֶׁאִם עָבַר וְזָרַק אֶת הַדָּם שֶׁהוּרְצָה. עָבַר וְשָׁחַט מַתִּירִין לוֹ לִזְרוֹק.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
כבר הורצה. בזריקת הדם ואפי' בקדשים הוא אוכל לערב שהרי בשעת זריקה ראוי היה ואנינות לילה בלאו הכי אינה אלא מדבריהם לפיכך מותר הוא אף בקדשים:
אבל אם נעשה אונן לאחר כפרה. והוא לאחר זריקה:
גמ' מתניתא. דמחלק באונן בין פסח לקדשים בשנעשה אונן משעה ראשונה קודם השחיטה או בין שחיטה לזריקה דמכיון שבשעת זריקה לא היה ראוי הלכך בפסח דוקא הוא אוכל לערב לפי שלא העמידו דבריהם בו במקום כרת ובקדשים אינו אוכל לערב שהעמידו דבריהם במקום עשה וכדפרי' במתני':
מודה ר' יודה שאם עבר וזרק את הדם על היחיד שהורצה דלא תוכל לזבוח כתיב ולא עוד אלא אם עבר ושחט על היחיד מתירין לו לכתחלה לזרוק:
פתר לה וכו' דתני. בתוס' פ''ו דפליגי בהא דר' יהודה סבר היחיד מכריע את הצבור אם היו הטמאין יתר באחד על הטהורין הוי רוב ובא בטומאה ור''א בן מתיה ס''ל שאין היחיד מכריע אלא דוקא שנים דדריש מדכתיב באחד ע''י אחד וכדאמרינן לעיל בפ''ז בהלכה ו':
מה מקיים ר' יוסי. להאי קרא דמיניה מפרש לטעמא דר' יהודה:
גמ' טעמא דר' יודא וכו'. כדפרישית במתני':
תַּנֵּי. אֵין עוֹשִׂין חֲבוּרָה נָשִׁים וַעֲבָדִים וּקְטַנִּים מִפְּנֵי שֶׁהֵן מַרְבִּין בְּתִיפְלָה. תַּנֵּי בַּר קַפָּרָא. שֶׁלֹּא יָבִיאוּ אֶת הַקֳּדָשִׁים לִידֵי בִיזָיוֹן. רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא בְשֵׁם רִבִּי אִיסִּי. אֵין עוֹשִׂין חֲבוּרָה שֶׁלְגֵּרִים. מִתּוֹךְ שֶׁהֵן [מְקוּלְקָלִין אֵין] מְדַקְדְּקִין בּוֹ. וְהֵם מֵבִיאִין אוֹתוֹ לִידֵי פְסוּל.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
מתוך שהן מקולקלין. שרגילין בקלקול אין מדקדקין בו כהוגן והם מביאין וכו' ולפעמים כשרוצין לדקדק ואינם יודעין על פי הדין פוסלין אותו בחנם:
תני בר קפרא. דעוד טעמא אחרינא איכא משום הפסח בעצמו שלא יביאו את הקדשים לידי בזיון שאין משגיחין להזהר בו וזורקין זה לזה דרך בזיון:
מפני שהן מרבין בתיפלה. כדפרי' במתני':
משנה: אוֹנֵן טוֹבֵל וְאוֹכֵל פִּסְחוֹ לָעֶרֶב אֲבָל לֹא בַקֳּדָשִׁים. הַשּׁוֹמֵעַ עַל מֵתוֹ וּמִי שֶׁנִּתְלַקְּטוֹ לוֹ עֲצָמוֹת טוֹבֵל וְאוֹכֵל בַּקֳּדָשִׁים. גֵּר שֶׁנִּתְגַּייֵר עֶרֶב פֶּסַח. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים טוֹבֵל וְאוֹכֵל אֶת פִּסְחוֹ לָעֶרֶב. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים הַפּוֹרֵשׁ מִן הָעָרְלָה כְּפוֹרֵשׁ מִן הַקֶּבֶר׃
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
כפורש מן הקבר. וצריך הזאה שלישי ושביעי ולא נחלקו ב''ש וב''ה אלא בערל עכו''ם שמל בי''ד דב''ה סברי גזרה שמא יטמא לשנה הבאה ויאמר אשתקד לא טהרתי מכל טומאה וטבלתי ואכלתי פסחי לערב השתא נמי אטבול ואוכל לערב ולא ידע דאשתקד עכו''ם הוה ולא מקבל טומאה עכשיו ישראל הוא ומקבל טומאה וב''ש סברי דלא גזרינן אבל בערל ישראל כגון שמתו אחיו מחמת מילה ד''ה טובל ואוכל פסחו לערב ולא גזרינן ערל ישראל אטו ערל נכרי:
גר שנתגייר ע''פ. והיא צריך טבילה:
השומע על מתו. ששמע שמת לו מת שחייב להתאבל עליו ויום שמיעה אונן הוא ומדרבנן וכן המלקט וכו' כלומר שלקטו לו עצמות אביו ואמו שמתאבל עליהם כל אותו היום בלבד כדאמרינן בפ''ג דמ''ק טובל ואוכל בקדשים לערב שהיום עצמו אינו אלא מדבריהם ואין תופש לילו עמו:
מתני' אונן טובל ואוכל פסחו לערב. שאין אנינות בתורה אלא באותו יום שמת לו מת שנא' ואכלתי חטאת היום יום אסור ולילה מותר ומדרבנן אסור ומתוך שנאסר עד הליל' בקדשים אצרכוהו רבנן טבילה דשמא מחמת היסח הדעת נטמא והוא לא ידע ולפיכך טובל ומותר לאכול הפסח לערב שלא העמידו דבריהם בזה במקום כרת אבל לא בשאר קדשים שאין אכילתן אלא בעשה ואכלו אותם אשר כפר בהם והעמידו דבריהם במקום עשה:
ואין עושין חבורה נשים ועבדים וקטני'. כלומר חבורת נשים ועבדים אין עושין בחבורה אחת משום קלות ראש והרגל עבירה וכן חבורה אחת של עבדים וקטנים אין עושין משום פריצותא דמשכב זכור אבל עושין חבורה שכולה נשים ואפי' בפסח שני וכן עושין חבורה שכולה עבדים אבל קטנים עושין שיהיו מכלל בני החבורה ולא חבירה שכילה קטנים שאינן בני דעת:
מתני' אין שוחטין את הפסח על היחיד. בשביל היחיד לבדו דדריש מדכתיב לא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך באחד כלומר ליחיד:
ור' יוסי מתיר. בבבלי קאמר דר' יוסי דריש ליה לזובח את הפסח בבמת יחיד ושאינו חייב אלא בשעת איסור הבמות דכתיב באחד שעריך בשעה שכל ישראל נכנסין בשער אחד:
אפי' חבורה של מאה וכו'. ר' יוסי קאמר לה כלומר דלא תליא מילתא אלא באכילה יחיד שיכול לאוכלו שוחטין עליו ואפי' חבורה של ק' ואין כל אחד מהן יכול לאכול כזית אין שוחטין עליהן והלכה כר' יוסי לענין דיעבד שאם שחט היחיד את הפסח לעצמו כשר והוא שיהא ראוי לאכול את כולו ומכל מקום משתדלין לכתחילה שלא ישחוט על יחיד שנאמר יעשו אותו:
הלכה: אָמַר רִבִּי יוֹסֵי בֵּירִבִּי בּוּן. מַתְנִיתָה בְּשֶׁנַּעֲשֶׂה אוֹנֵן מִשָּׂעָה רִאשׁוֹנְה בֵין שְׁחִיטָה לִזְרִיקָה. אֲבָל אִם נַעֲשֶׂה אוֹנֵן לְאַחַר כַּפָּרָה כְּבָר הוּרְצָה.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
כבר הורצה. בזריקת הדם ואפי' בקדשים הוא אוכל לערב שהרי בשעת זריקה ראוי היה ואנינות לילה בלאו הכי אינה אלא מדבריהם לפיכך מותר הוא אף בקדשים:
אבל אם נעשה אונן לאחר כפרה. והוא לאחר זריקה:
גמ' מתניתא. דמחלק באונן בין פסח לקדשים בשנעשה אונן משעה ראשונה קודם השחיטה או בין שחיטה לזריקה דמכיון שבשעת זריקה לא היה ראוי הלכך בפסח דוקא הוא אוכל לערב לפי שלא העמידו דבריהם בו במקום כרת ובקדשים אינו אוכל לערב שהעמידו דבריהם במקום עשה וכדפרי' במתני':
מודה ר' יודה שאם עבר וזרק את הדם על היחיד שהורצה דלא תוכל לזבוח כתיב ולא עוד אלא אם עבר ושחט על היחיד מתירין לו לכתחלה לזרוק:
פתר לה וכו' דתני. בתוס' פ''ו דפליגי בהא דר' יהודה סבר היחיד מכריע את הצבור אם היו הטמאין יתר באחד על הטהורין הוי רוב ובא בטומאה ור''א בן מתיה ס''ל שאין היחיד מכריע אלא דוקא שנים דדריש מדכתיב באחד ע''י אחד וכדאמרינן לעיל בפ''ז בהלכה ו':
מה מקיים ר' יוסי. להאי קרא דמיניה מפרש לטעמא דר' יהודה:
גמ' טעמא דר' יודא וכו'. כדפרישית במתני':
תַּנֵּי. יוֹם שְׁמִיעָה כְיוֹם קְבוּרָה. לְקֶרַע וּלְאִיבּוּל וְלִסְפִירַת שִׁבְעְה וְלִסְפִירַת שְׁלֹשִׁים. וְלֶאֱכוֹל בַּקֳּדָשִׁים הֲרֵי הֵן כְּלִיקוּטֵי עֲצָמוֹת (טוֹבֵל וְאוֹכֵל בַּקֳּדָשִׁים). וְלִיקוּטֵי עֲצָמוֹת טוֹבֵל וְאוֹכֵל בַּקֳּדָשִׁים. רִבִּי יוֹסֵי בִֵּירִבִּי בּוּן בְּשֵׁם רַב חִסְדָּא. תִּיפְתָּר שֶׁנִּקְבַּר מִשֶּׁחֲשֵׁיכְה. וְזֶה וָזֶה טוֹבְלִין וְאוֹכְלִין אֶת פִּסְחֵיהֶן לָעֶרֶב. וּקְבוּרָה אוֹכֶלֶת בַּקֳּדָשִׁים. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי בִֵּירִבִּי בּוּן. תַּרְתֵּיהוֹן בִּשְׁמִיעָה. שָׁמַע שֶׁמֵּת לוֹ מֵת מֵאֶתְמוֹל. טוֹבֵל וְאוֹכֵל בַּקֳּדָשִׁים. שָׁמַע שֶׁנִּתְלַקְּטוּ לוֹ עֲצָמוֹת מֵאֶתְמוֹל. טוֹבֵל וְאוֹכֵל בַּקֳּדָשִׁים.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
תרתיהון בשמועה. כלומר אלא הא דקאמר זה וזה אוכלין בקדשים שתיהן בשמועה איירי ששמע שמת לו מת מאתמול וכן ששמע שנתלקטו בשבילי עצמות קרוביו מאתמול דבשניהן הדין דטובל ואוכל בקדשים ולא כדמוקי רב חסדא:
וקבורה אוכלת בקדשים. בתמיה אם נקברו העצמות משחשיכה וכי מותר לאכול בקדשים לערב והרי זה כאותו יום עצמו:
תיפתר שנקבר משחשכה. כלומר שנלקטו עצמות והקבורה היתה משחשיכה וזה וזה וכו':
תני יום שמועה. בתוך שלשים דינו כיום קבורה לכל אלו לקרוע וכו' אבל לענין לאכול בקדשים דינו כלוקט עצמות וטובל ואוכל בקדשים לערב וקס''ד דקאמר ולקדשי' הרי הן כלוקט עצמות ואוכל בקדשים אף באותו יום והלכך מתמה וליקוט עצמות טובל ואוכל בקדשים מיד בתמיה:
רִבִּי אַבָּהוּ בְשֵׁם רִבִּי לָֽעְזָר. אֵין אֲנִינָה אֶלָּא לְמֵת בִּלְבַד. דִּכְתִיב וְאָנ֥וּ וְאָֽבְל֖וּ פְּתָחֶ֑יהָ. הָתִיב רִבִּי חִייָה בַּר אָדָא. וְהָֽכְתִיב וְאָנוּ֙ הַדַּייָגִים וְאָ֣בְל֔וּ כָּל מַשְׁלִיכֵ֥י בַיְא֖וֹר חַכָּ֑ה. אָמַר רִבִּי חִנְנָה. כֵּינִי מַתְנִיתָא. אֵיו אֲנִינָה טְמֵאָה אֶלָּא לְמֵת בִּלְבַד.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
כיני מתניתא. כן מיבעי ליה למיתני שאין אנינות טומאה לענין שאינו אוכל בקדשים כדין אינן וכדלעיל אלא למת בלבד. וכלומר לפניו ביום המיתה ולאפוקי יום שמועה קרובה וליקוט עצמות שאין דינם כיום המיתה כדקתני במתניתין וגרסינן להא נמי בפ''ג דהוריות בהלכה ג':
והכתיב ואנו הדייגים ואבלו כל משליכי ביאור חכה. ועל יאור מצרים נאמר וכתיב ואנו:
וְתַנֵּי כֵן. אֵי זוֹ הִיא אֲנִינָה. מִשְּׁעַת מִיתָה וְעַד שְׁעַת קְבוּרָה. דִּבְרֵי רִבִּי. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים. כָּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ. אַשְׁכָּחַת חמַר. קֻלֹּת וְחֻמְרֹת עַל דְּרִבִּי. קֻלֹּת וְחֻמְרֹת עַל דְּרַבָּנִן. קֻלֹּת עַל דְּרִבִּי. מֵת וְנִקְבַּר בְּשַׁעְתּוֹ. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי. אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא אוֹתָהּ שָׁעָה בִּלְבַד. עַל דַּעְתְּהוֹן דְּרַבָּנִן אָסוּר כָּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ. קֻלֹּת עַל דְּרַבָּנִין. מֵת וְנִקְבַּר 62b לְאַחַר שְׁלשָׁה יָמִים. עַל דַּעְתְּהוֹן דְּרַבָּנִן אָסוּר כָּל אוֹתוֹ הַיּוֹם. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי. אָסוּר עַד שְׁלֹשָׁה יָמִים. אֲתַא רִבִּי אַבָּהוּ בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן וְרַב חוּנָה תְּרֵיהוֹן אָֽמְרִין. מוֹדֶה רִבִּי לַחֲכָמִים שֶׁאֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא אוֹתוֹ הַיּוֹם בִּלְבַד. וְתַנֵּי כֵן. רִבִּי אוֹמֵר. תֵּדַע לְךָ שֶׁאֵין אֲנִינוּת [הַלַּיְלָה] תוֹרָה. שֶׁהֲרֶי אָֽמְרוּ. אונֵן טוֹבֵל וְאוֹכֵל פִּסְחוֹ לָעָרֶב. וַהֲרֵי אֲנִינוּת יוֹם עָשׂוּ אוֹתָהּ תּוֹרָה. רִבִּי יוֹסֵה בִֵּירִבִּי בּוּן בְּשֵׁם רִבִּי חִסְדָּא. תִּיפְתָּר בְּשֶׁנִּקְבַּר עִם דִּימְדּוּמֵי הַחַמָּה. וְלֵית שְׁמַע מִינָּהּ כְּלוּם.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
תיפתר בשנקבר עם דמדומי חמת ולית ש''מ כלום. כלומר דר' יוסי בר בון דחי להאי הוכחה דלעולם אימא לך דרבי ס''ל אפילו היכא דאישתהי יום הקבורה אסור הוא וכן תופס לילו עמו והכל מדרבנן כדס''ל לעולם לאחר קבורה אינו אסור אלא מדרבנן ודקשיא לך מאי דאמר רבי תדע לך וכו' לאו בעלמא קאמר דתשמע מינה דס''ל לרבי דאין אנינות בלילה מן התורה ואפילו בליל של יום המיתה. לא היא אלא דמיירי שנקבר ביום שלאחריו ונקבר עם שקיעת החמה והכי קאמר רבי אין אנינות בלילה זו מדברי תורה מאחר שאינו לילה של יום המיתה. וקמשמע לן דאף על גב דיום הקבורה הוא אפ''ה אינו אלא מדרבנן ולהמתני' מוקי לה נמי דמיירי שנקבר עם דמדומי חמה בליל של י''ד ונקבר על ידי עממין ולאו בלילה של יום המיתה אלא לילה של יום שלאחריו והואיל ומדרבנן הוא אוכל את פסחו ועיקר הרבותא דקמ''ל דל''ת דהואיל ויום הקבורה כיום המיתה הוא אליבא דרבי הלילה שלאחריו נמי ליתסר בפסח הלכך קמ''ל דמכיון דביום גופיה לאחר הקבורה מדרבנן הוא אוכל הוא בלילה ולעולם פליג הוא רבי ביום הקבורה אפילו היכי דאישתהי וס''ל דמיהת מדרבנן אסור ותופס ג''כ לילו עמו. אין אנינה אלא למת בלבד. אין לשון אנינה נופל אלא על המת כדכתיב ואנו ואבלו פתחיה וכתיב התם מתיך בחרב יפולו וגבורתך במלחמה:
והרי אנינות יום עשי אותה תורה. כלומר וש''מ מיהת מהמתניתין דאנינות היום עשו אותה מן התורה. והשתא אי אמרת בשלמא דרבי לא פליג היכא דיום הקבורה אישתהי ולא היה ביום המיתה שאינו אונן מן התורה אלא מדבריהם בלבד שפיר הוא דנשמע ממתני' דאין אנינות לילה של יום המיתה אלא מדבריהם ויום המיתה שהוא מן התורה אינו תופס לילי עמו וא''כ היכא דאישתהי יום הקבורה שהיום עצמו אינו אלא מדבריהם אינו תופס לילו כלל עמו ואפי' מדבריהם מותר דהכי ס''ל לרבנן וכן לרבי דמודה הוא וכדאמרן דלא פליג אלא לקולא היכא דנקבר מיד דס''ל לרבי שלאחר הקבורה אפי' ביום אינו אסור אלא מדרבנן וכן בלילו ורבנן כל אותו היום אסור מן התורה ולילו הוא מדרבנן אלא אי אמרת דאפי' היכא דיום קבורה אישתהי ס''ל לרבי נמי דאסור מן התורה עד שנקבר וא''כ תופס הוא לילו מיהת מדבריהם והשתא יום המיתה דחמירא הוא אליבא דכ''ע על כרחך דלרבי בדין הוא דתופס הוא לילו עמו מן התורה והיכי קאמר רבי גופי' דאנינו' לילה לעולם אינו אלא מדבריה' כדיליף מהמתני' הא לדידיה אפי' לערב בדין הוא שלא יאכל פסחו אלא ודאי דמודה רבי היכא דאישתהי וניחא המתני' נמי לדידיה וכדאמרן:
רבי אומר תדע לך וכו'. שהרי אמרו כאן אונן טובל ואוכל פסחו לטרב ומפני שאנינות לילה אינה אלא מדבריהם ובקדשים היא דאסור וכדפרישית:
ותני כן. בברייתא דש''מ מדברי רבי דלא פליג היכא דיום הקבורה אישתהי ולא היה ביום המיתה כדלקמן:
תריהון אמרין. דלא היא אלא דבכה''ג אף רבי מודה לחכמים שאינו אסור אלא אותו היום שמת בלבד ולא. פליג רבי אלא לקולא כשנקבר מיד באותו יום:
קלת על דרבנן וכו'. ומצינו איפכא דלרבנן הוא לקולא ולרבי הוא לחומרא כגון שלא נקבר עד לאחר ג' ימים לרבנן אסור כל אותו היום שמת ותו לא ולרבי אסור הוא עד לאחר שנקבר ביום הג':
מתו ונקבר בשעתו. מיד לדעתי' דרבי אינו אסור בקדשים אלא אותה שעה בלבד עד הקבורה ולדעתא דרבנן אסור כל היום כולו ובהא חומרא לרבנן וקולא לרבי:
אשכחת אמר קלת וחמרא וכו'. כשתמצא לומר לדבריהם איכא קולא וחומרא לדעתיה דרבי וכן לרבנן כדמפ' ואזיל:
כל היום כולו. עד הלילה דין אונן יש לו:
משעת מיתה ועד שעת קבורה. וכל זמן שלא נקבר אסור לאכול בקדשים ומשנקבר מותר דבקי רבי:
איזו היא אנינה וכו'. גרסי' להא לקמן בפ''ב דסנהדרין בהלכה א':
ותני כן. דלד''ה אין אנינות לילה מן התורה לאסור באכילת קדשים כדלקמן:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source