רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא בְשֵׁם רִבִּי אִמִּי. אִיתְפַּלְּכוֹן רִבִּי יוֹחָנָן וְרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ. חַד אָמַר. מַקְדִּישִׂין. וְחַד אָמַר. אֵין מַקְדִּישִׂין. רַבָּנִן דְּקַיְסָרִין מְפָֽרְשִׁין לְהוֹן. רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר. מַקְדִּישִׂין. כַּתְּחִילָּה בְיוֹם טוֹב. רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר. אֵין מַקְדִּישִׂין. כַּתְּחִילָּה בְיוֹם טוֹב. אִית תַּנָּיֵי תַנֵּי. הוֹלֵךְ לוֹ אֶצֶל מוֹכְרֵי טְלָאִים. אִית תַּנָּיֵי תַנֵּי. הוֹלֵךְ לוֹ אֶצֶל מוֹכְרֵי פְסָחִים. מָאן דְּאָמַר. הוֹלֵךְ אֶצֶל מוֹכְרֵי טְלָאִים. כְּמָאן דְּאָמַר. מַקְדִּישִׂין. מָאן דְּאָמַר. הוֹלֵךְ אֶצֶל מוֹכְרֵי פְּסָחִים. כְּמָאן דְּאָמַר. אֵין מַקְדִּישִׂין. הָדָא אָֽמְרָה. אֵינוֹ יוֹצֵא לַחוּלִין וְחוֹזֵר וְקָדֵשׁ. אִין תֵּימַר שֶׁהוּא יוֹצֵא לַחוּלִין וְחוֹזֵר וְקָדֵשׁ. יְהֵא אָסוּר מִשּׁוּם מַקְדִּישׁ. ןְתַנִּינָן. אֵין מַקְדִּישִׂין. רִבִּי חֲנַנְיָה וְרִבִּי מָנָא. חַד אָמַר. בְּמַקְדִּישׁ לְמָחָר. וְחוֹרָנָה אָמַר. בְּמַקְדִּישׁ לְבֶדֶק הַבַּיִת. אָמַר רִבִּי שַׁמַּי. וַאֲפִילוּ כְמָאן דָּאָמַר. בְּמַקְדִּישׁ בָּעֲזָרָה. מִשֵּׂם שְׁבוּת שֶׁהִתִּירוּ בַמִּקְדָּשׁ.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
איתפלגון ר' יוחנן ורשב''ל וכו'. גרסינן להא לקמן בפרק משילין על המתני' ואלו הן משום מצוה לא מקדישין ולא מעריכין וכו' ופליגי בפירושא דמתני' דקתני לא מקדישין וכרבנן דקסרין דמפרישין להון לפלוגתייהו ולא כדר' יעקב דקאמר סתם חד אמר וכו' אלא ר' יוחנן הוא דס''ל דמקדישין בתחלה בי''ט והיינו באותן חובות הקבוע להן זמן היום דאותן מקדישין ומתני' דקתני לא מקדישין בחובות שאין קבוע להם זמן היום:
ר''ש בן לקיש אמר. אף אותן שקבוע להן זמן אין מקדישין בתחלה בי''ט דמתני' סתמא קתני:
אית תניי תני הולך וכו'. גבי ע''פ שחל להיות בשבת דתנינן בריש פ' שואל אדם וכו' מניח טליתו אצלו ועושה פסחו ועושה עמו חשבון לאחר י''ט ואיכא ברייתא דתני עלה הולך אצל מוכרי טלאים אפי' לא הוקדש מקודם ונוטל אחד מהן ומקדישו וכמ''ד מקדיש בשבת ובי''ט חובות הקבוע להן זמן היום ואיכא תנא דתני הולך לו אצל מוכרי פסחים שכבר הוקדשו מאתמול וכמ''ד דאף אותם אין מקדישין וקמ''ל דנמי פלוגתא דתנאי היא:
הדא אמרה אינו יוצא לחולין וחוזר וקידש. כלומר לרשב''ל דס''ל דאפי' בחובות הקבוע להן זמן אין מקדישין א''כ תפשוט הבעיא דלעיל אליביה בהממנה על פסחו אם המעות יוצאין לחולין לגמרי או שהן חוזרין להיות קודש ביד הממנה שאם הוא ע''פ שחל להיות בשבת דהשתא אין תימר שהמעות יוצאין לחולין וחוזרין להיות קודש א''כ משום מקדיש ותנינן אין מקדישין בשבת והאי מילתא דר' אושעיה דלעיל תנאי ב''ד הוא וכו' סתמא מיתניא ומשמע דבין בחול בין בשבת איירי. א''נ דאפי' לר' יוחנן קאמר דאיכא למיפשט הבעיא דלעיל שהרי מה שחוזרין המעות להיות קדש ביד הממנה אינו לחובות הקבוע להם זמן דכבר יש לו פסח אלא ליקח בהן קדש אחר ולכ''ע אין מקדישין והיינו דקאמר לעיל מיליהון דרבנן אמר שאינו יוצא לחולין וחוזר וקדש דאף לר''י הוא כן:
ר' חנניה ור' מנא. פליגי נמי בפירושא דמתני' דמשילין דקתני אין מקדישין חד אמר במקדיש למחר איירי אבל במקדיש לחוב הקבוע לו זמן היום מותר וכדר' יוחנן ואידך אמר במקדיש לבדק הבית איירי המתני' אבל לקדשי המזבח מותר ואפי' למחר:
אמר ר' שמי ואפי' כמאן דאמר במקדיש בעזרה וכו'. כלו' אפי' למ''ד במקדיש סתם איירי ואף קדשי מזבח בכלל בעזרה מקדיש הוא שהרי אינו אלא משום שבות דמיחזי כמקח וממכר וכל משום שבות התירו במקדש ומתני' דקתני אין מקדישין חוץ לעזרה מיירי:
רִבִּי לָֽעְזָר בְשֵׁם רִבִּי הוֹשַׁעְיָה. תְּנַיי בֵית דִּין הוּא שֶׁיְּהֵא זֶה מַפְרִישׁ אֶת פִּסְחוֹ וְזֶה מַפְרִישׁ אֶת מָעוֹתָיו. מְמַנֶּה אוֹתוֹ עַל שֶׁלּוֹ וְהַמָעוֹת יוֹצְאִין לַחוּלִין מֵאֵילֵיהֶן. מַה. יוֹצֵא לַחוּלִין וְחָזֵר וְקָדֵשׁ. אוֹ לְכַךְ הִקְדִּישׁוֹ מִשָּׁעָה רִאשׁוֹנְה. מַה נְפַק מִבֵּינֵיהוֹן. מַפְרִישׁ מֵאָה מְנָה לְפִסְחוֹ וְהִימְנֶה אוֹתוֹ עַל חֲמִשִּׁים. אִין תֵּימַר. יוֹצֵא לַחוּלִין וְחוֹזֵר וְקָדֵשׁ. שְׁאָר הַמָּעוֹת חוּלִין הֵן. אִין תֵּימַר. לְכַךְ הִקְדִּישׁוֹ מִשָּׁעָה רִאשׁוֹנְה. שְׁאָר הַמָּעוֹת (חוּלִין) [הֶקְדֵּשׁ] הֵן. רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא אָמַר. שְׁמוּאֵל בַּר אַבָּא בָעֵי. הַגָּע עַצְמָךְ שֶׁהִמְנֶה אוֹתוֹ עַל חִנָּם. מַה אִית לָךְ יוֹצֵא לַחוּלִין וְחוֹזֵר וְקָדֵשׁ. מִילֵּיהוֹן דְּרַבָּנִן אָֽמְרֵי שֶׁאֵינוֹ יוֹצֵא לַחוּלִין וְחוֹזֵר וְקָדֵשׁ. תַּמָּן תַּנִּינָן. נָתַן לָהּ כְּסָפִים הֲרֵי אֵלּוּ מוּתָּרִין. יֵינוֹת שְׁמָנִים וּסְלָתוֹת וְכָל דָּבָר שֶׁכַּיּוֹצֵא בוֹ קָרֵב עַל גַּבֵּי מִזְבֵּחַ. אָסוּר. רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׂ אָמַר. בִּמְמַנֶּה אוֹתוֹ עַל פִּסְחוֹ וְעַל חֲגִיגָתוֹ. הָדָא אָֽמְרָה שֶׁאֵינוֹ יוֹצֵא לַחוּלִין וְחוֹזֵר וְקָדֵשׁ. אִין תֵּימַר שֶׁהוּא יוֹצֵא לַחוּלִין וְחוֹזֵר וְקָדֵשׁ. יְהֵא אָסוּר מִשּׁוּם אֶתְנָן. פָתַר לָהּ בְּשֶׁלֹּא נִכְנַס לְתוֹךְ יָדוֹ כְּלוּם. תֵּדַע לָךְ. דְּתַנִּינָן תַּמָּן. 60b מַקְרִיב עָלָיו קִינֵּי זָבִים קִינֵּי זָבוֹת קִינֵּי יוֹלְדוֹת. לֹא בְּשֶׁלֹּא נִכְנַס לְתוֹךְ יָדוֹ כְּלוּם. אוֹף הָכָא בְּשֶׁלֹּא נִכְנַס לְתוֹךְ יָדוֹ כְּלוּם.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
פתר לה כשלא יכנס לתוך ידו כלום. כלומר דדחי לה הש''ס דמהא לא תפשוט דפתר לה בעל הבעיא דלא תוקמי להאי דתמורה כדרשב''ל אלא דהכא מיירי בענין אחר ושנתן לה מוקדשין דקאמר היינו שהקריב בשבילה קרבנה שהיא חייבת דטעמא הויא משום דזה הוא כמי שלא נכנס לתוך ידה כלום ועל מה יהא חל האתנן והא הוא דקמ''ל דאין זה אלא כפורע חובו של חבירו דקיי''ל כחנן בפ' שני דייני גזרות שאיבד את מעותיו ומותרין הן להקריב בשבילה:
תנאי ב''ד הוא. בממנה לאחר על פסחו קאמר. וזה נותן לי מעות בשביל חלקו תנאי ב''ד היא בתחלה על כך שיהא זה מפריש את פסחו וזה מפריש את מעותיו שיהא ליקח בהן פסח וזה ממנה אותו על שלו ומקבל ממנו מעות והמעות יוצאין לחולין מאיליהן שעל מנת כן הקדישו ישראל את פסחיהן שיהו המעות שמקבל ממי שהוא נמנה על פסחו יוצאין לחולין ולקמיה מפרש לה:
מה. מאי האי דקאמר המעות יוצאין לחולין והיכי מתפרשא:
יוצא לחולין. וחוזר וקדש כלומר מי נימא דה''ק יוצא לחולין מצד זה הנמנה דהוי כאלו קנה טלה לפסח במעותיו שהמעות הן חולין ביד המוכר אבל מצד הממנה חוזר וקדשו המעות שהרי ניתן לו חלק מפסחו שהקדיש ואין הקדש חל על הקדש שאלו היה נותן לו בהמת חולין היתה נתפסת בקדושת המעות והן יצאו לחולין אבל עכשיו מה נתפס תחתיהן שיצאו לחולין ולפיכך בדין היא שהמעות חוזרין להיות קדש ביד הממנה כדהוו קדש ואינו יכול להוציאן אלא לדבר שבקדושה:
או לכך הקדישו בשעה ראשונה. או דנימא שזה הקדיש פסחו משעה ראשונה ע''מ כך שאם יבא אחד להימנות על פסחו בעד מעותיו שיצאו לחולין ויכול להשתמש בהן למה שירצה:
הפריש מאה מנה וכו'. הא נמי איכא בינייהו אם זה הפריש מעות הרבה לפסחו זה הממנה נתרצה בהחצי ממה שהפריש והשאר נשארו בידו והשתא אין תימר שיוצאין לחולין מצד הנמנה אלא כשהן באין ליד הממנה חוזרין להיות קדש ומשום שהוא מקבל אותן בעד הקדש וכדלעיל א''כ אין לך הקדש אלא אותו החצי שקיבל בעד פסחו בלבד והשאר שנשארו ביד הנמנה חולין הן שזהו כמי שמפריש הרבה לפסחו כסבור היה שהיא ביוקר ונזדמן לו לקנותו בפחות שהמעות היתרין הן חולין:
מה נפיק מביניהון. ומה נ''מ איכא עוד אם כך הדין או כך:
תדע לך. דהאי טעמא מילתא היא דהא תנינן תמן בפ' אין בין המודר המודר הנאה מחבירו תורם תרומתו וכו' ומקריב עליו קיני זבים קיני זבות ויולדת ואמאי הא קא מהני ליה אלא לאו דטעמא משום שזה הוא כמו בשלא נכנס לתוך ידו כלום שאין המודר מקבל ממנו כלום ופורע חובו הוא ואין זה אלא אברוחי ארי בעלמא ולא מיחשבה הנאה ואוף הכא טעמא דכמו בשלא נכנס לתוך ידה כלום והא הוא דקמ''ל מתני' דתמורה ולא צריכין לאוקמתא דרשב''ל דתידוק מינה לפשוט הבעיא דלעיל:
הדא אמרה וכו'. והשתא תיפשוט מינה שהמעות יוצאין לחולין לגמרי ויכול לעשות בהן מה שירצה דאין תימר שהוא יוצא לחולין וחוזר להיות קודש ביד הממנה יהו אסורין משום אתנן בתמיה הרי קדש הן והדרא קושיא לדוכתה מאי קמ''ל אלא ע''כ שיוצאין לחולין לגמרי והיא גופה קמ''ל וכדאמרן:
תמן תנינן. דתנינן תמן בפ''ו דתמורה גבי אתנן זונה נתן לה כספים הרי אלו מותרין לקנות מהן בהמה לקרבן יינות ושמנים וכו' אסור וקתני התם בסיפא נתן לה מוקדשים הרי אלו מותרין כדמפרש התם טעמא משום דכתיב לכל נדר פרט לזה שכבר נדור הוא ומוקי לה רשב''ל בממנה אותה על פסחו ועל חגיגתו ומשום דקשיא ליה למה לי קרא תיפוק ליה שהרי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו הלכך מוקי לה דאיירי בממנה הזונה על פסחו או על חגיגתו והא קמ''ל שרשות בידו להמנות על פסחו והמעות שמקבל חולין הן ומהו דתימא ה''א ליחול עליה איסור אתנן קמ''ל:
מיליהון דרבנן. דלקמן אמר שאין יוצאין לחולין וחוזר להיות קודש אלא דנפקי לגמרי לחולין ויכול הממנה לקנות בהן מה שירצו כדפשיט ליה לקמן מהאי מתניתין דתמורה:
יוצא לחולין וחוזר וקדש. השתא מהדר לעיקר הבעיא דמעיקרא דנהי דנסתר הנ''מ דבעי למימר דבחצי המעות שנשארו אצל הנמנה נמי איכא בינייהו דהני ספיקי דהבעיא וכדסתר לה ר' יעקב מ''מ עיקר הבעיא במקומה עומדת אם אותן המעות שמקבל הממנה יוצאין לחולין מצד הנמנה וחוזרין להיות קודש ביד הממנה או לא:
ר' יעקב וכו' בעי. הקשה על זה היכי ס''ד לימר שהמעות הנשארים ביד הנמנה יהו קדש הגע עצמך שזה הימנה אותו על חנם ולא קיבל ממנו כלום מה אית לך למימר ביה וכי סלקא דעתך שאף על פי כן המעות שהפריש קדש הן הלא לא הפרישן אלא בשביל לקנות פסח ועכשיו שא''צ להן ממילא חולין הן וה''ה בחצי המעות שנשארו בידו דודאי חולין הן:
אין תימר לכך הקדישו וכו'. אבל אם תאמר שהמעות שמקבל הממנה נעשו חולין לגמרי ומטעמא אחרינא משום שלכך הקדישו לפסחו משעה ראשונה שמה שיקבל מהנמנה על פסחו שיהא חולין ולא מטעמא של צד הנמנה א''כ שאר המעות שנשארו בידו הקדש הן וצריך הנמנה ליקח בהן איזה דבר לקדושה שהרי הוא הפריש את הכל לקדש ואותן המעות שקיבל הממנה ויוצאין לחולין אין זה אלא מחמת תנאי הממנה משעה ראשונה:
מְנַיִין שֶׁהֵן נִמְנִין. תַּלְמוּד לוֹמַר בְּמִכְסַ֣ת נְפָשׁוֹת. מְנַיִין שֶׁהֵן מְמַנִּין. נֵאֱמַר כָּאן שֶׂה וְנֶאֱמַר בְּמִצְרַיִם שֶׂה. מַה שֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר בְמִצְרַיִם חַי לֹא שָֽׁחוּט. אַף שֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר כָּאן חַי לֹא שָֽׁחוּט. מַה טַעֲמָא דְרִבִּי שִׁמְעוֹן. אִילּוּ מֵתוּ בֵין שְׁחִיטָה לִזְרִיקָה שֶׁמָּא אֵין הַבְּעָלִים מִתְכַּפְּרִין. מַה בֵין מֵתוּ מַה בֵין מָֽשְׁכוּ הַבְּעָלִים אֶת יְדֵהֶם מִמֶּנּוּ.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
מ''ט דר''ש. דקאמר מושכין ממנו עד שיזרק הדם:
מנין שהן נמנין. אמתני' דקתני נמנין ומושכין עד שישחט קאי מנין שהן נמנין קודם שחיטה ת''ל במכסת נפשות והדר כתיב תכוסו ולשון שחיטה הוא כדאמרינן לעיל בפ' תמיד נשחט בהלכה ג' לשון סורסי הוא כאדם האומר כוס לי טלה זה:
מנין שהן ממנין. כלומר שמושכין אלו מזה וממנין לאחרים עליו ומניין שזה ג''כ עד שישחט:
נאמר כאן שה. תכוסו על השה וזה נאמר אף לפסח דורות ונאמר במצרים שה בעשור לחודש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבות וזה בפסח מצרים דווקא שאין פסח דירות מקחו בעשור מה שה וכו' חי ולא שחוט אף שה שנאמר כאן גבי מושכין כשהוא חי ולא כשהוא שחוט:
אלו מתו. מקצת הבעלים בין שחיטה לזריקה שמא אין הבעלים הנשארים מתכפרים בו א''כ מה בין מתו מקצתן מה בין משכו הבעלים מקצתן ממנו שעד שלא נזרק הדם יכולין אלו למשוך ואלו הנשארים מתכפרים בו:
משנה: הַמְמַנֶּה אֲחֵרִים עִמּוֹ עַל חֶלְקוֹ רַשָּׁאִין לִיתֵּן לוֹ אֶת שֶׁלּוֹ וְהוּא אוֹכֵל מִשֶּׁלּוֹ וְהֵן אוֹכְלִין מִשֶּׁלָּהֶן׃
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
מתני' הממנה אחרי' עמו על חלקו. אחד מבני חבורה שהמנה אחרים עמו על חלקו בלא דעת בני החבורה:
רשאין ליתן לו את שלו. לפי שיכולין לומר לו אין אנו מתרצים להיות כל הדיעות האלו בחבורה עמנו ונותנין לו את שלו והוא אוכל משלו עם הנמנין שלו והן אוכלין משלהן שהרי הפסח נאכל הוא בשתי חבורות:
הלכה: בְּנֵי חֲבוּרָה שֶׁהָיוּ יָדוֹת שֶׁלְאֶחָד מֵהֶן יָפוֹת. רַשַּׁאִין לוֹמַר לוֹ. טוּל חֶלְקָךְ וַאֲכוֹל לְעַצְמָךְ. לֹא סוֹף דָּבָר פֶּסַח. אֶלָּא אֲפִילוּ עָשׂוּ סִינְבּוֹל רַשַּׁאִין לוֹמַר לוֹ. טוּל חֶלְקָךְ וַאֲכוֹל לְעַצְמָךְ. אִם הָיוּ מַכִּירִין אוֹתוֹ. לְכָךְ הִתְנוּ מִשָּׁעָה רִאשׁוֹנְה.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
גמ' בני חבורה וכו'. תוספתא היא בפ''ז:
שהיו ידיו של אחד מהן יפות. שהיה אוכל הרבה ולישנא מעליא נקט:
לא סוף דבר פסח. ולאו דוקא גבי פסח שיכולין לעשות כן דאמרי ליה כי קבלינוך מעיקרא לתיקוני זיבחא שלא יבא לידי נותר אבל סבורין היינו שמאכלך כשאר בני אדם:
אלא אפילו עשו סינבל. בשאר ימות השנה עשו ביניהן צוותא אחת לאכול ביחד רשאין וכו':
אם היו מכירין אותו. מקודם שידיו יפות אם כן לכך התנו עמו משעה ראשונה וסברי וקבלי עליה ואין יכולין לומר לו טול חלקך ואכול לעצמך:
משנה: זָב שֶׁרָאָה שְׁתֵּי רְאִיּוֹת שׁוֹחֲטִין עָלָיו בַּשְּׁבִיעִי. רָאָה שָׁלֹשׁ שׁוֹחֲטִין עָלָיו בַּשְּׁמִינִי. וְכֵן שׁוֹמֶרֶת יוֹם כְּנֶגֶד יוֹם שׁוֹחֲטִין עָלֶיהָ בַּשֵּׁנִי. רָאָת שְׁנֵי יָמִים שׁוֹחֲטִין עָלֶיהָ בַשְּׁלִישִׁי. וְהַזָּבָה שׁוֹחֲטִין עָלֶיהָ בַּשְּׁמִינִי׃
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
והזבה. שראתה ג' ימים רצופין בתוך הי''א יום היא זבה גמורה וצריכה שבעה נקיים ולהביא קרבן בח' שוחטין עליה בח' כדין הזב ותבא כפרתה עד שתחשך ותאכל:
שומרת יום כנגד יום. היא הרואה בתוך י''א יום שבין נדה לנדה שהן נקראין ימי זיבה ואם היא רואה בהן יום א' שומרת היא לספור ביום המחרת אם תראה עוד ושוחטין עליה ביום השני דכיון שכפרה מקצת היום מותרת היא לטבול ושוחטין עליה ואע''פ שמחוסרת הערב שמש דשמשא ממילא ערבא:
ראה שלש. ולא חזי למיכל עד דמיית כפרה שוחטין עליו בשמיני שלו שחל בע''פ אפי' עדיין לא הקריב כפרתו והוא שנתן קרבנותיו לב''ד דליכא למיחש דילמא פשע שחזקה שאין ב''ד של כהנים עומדים משם עד שיכלו כל מעות שבשופרות:
שוחטין עליו בשביעי. לאחר שטבל דכשיערי' שמשו חזי למיכל לאורתא ואם אחר שנזרק הדם ראה עוד ראייה אחת פטור הוא מלעשות פסח שני מפני שבשעת זריקה ראוי היה לאכול לערב אבל טמא מת שחל שביעי שלו בי''ד נדחה הוא לפסח שני אע''ג דחזי הוא למיכל לאורתא דנלמד זה מן הכתוב דכתיב ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא וביום ההוא למה לי אלא ללמד ששביעי שלהן חל להיות בע''פ וביום ההוא דאינן יכולין לעשות הפסח ואעפ''י שטבלו והוזה עליהן אבל אם היה למחר היו יכולין לעשות והן שאלו אי מהני להו מה שטבלו ויכולין לשחוט עליהן לאכול לערב או לא וזה מדוייק מדשאלו ואמרו אנחנו טמאים לנפש אדם והא כבר כתיב שהיו טמאים לנפש אדם וידוע היה אלא ששאלו כמסתפקים ואמרו אמת שאנחנו היינו טמאים לנפש אדם אבל כבר טבלנו ואם כן למה נגרע לבלתי הקריב משארי טבול יום שיכולין לאכול לערב או דילמא שאני טבולי יום דטומאת מת ואמר להם משה עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם לכם דייקא הואיל ואתם טבולי יום דמת ואם יכולין לשחוט עליכם לאכול לערב ואמר רחמנא ידחו לפסח שני:
מתני' זב שראה שתי ראיות. שטמא הוא טומאת שבעה ואינו צריך קרבן:
רַב חוּנָא אָמַר. הִפְרִישׁ פִּסְחוֹ וְאָמַר. עַל מְנָת שֶׁלֹּא יִימָּנֶה אַחֵר עִמִּי. אֵין אַחֵר נִמְנֶה עִמּוֹ. הִפְרִישׁוֹ סְתָם. 61a כָּל מַה שֶׁיְּבוֹאוּ מִינּוּיָיו הֵן. רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא בְשֵׁם רִבִּי זְעִירָא. מַתְנִיתָה אָֽמְרָה כֵן. וְאִם יִמְעַ֣ט הַבַּ֘יִת֘. מְלַמֵּד שֶׁהֵן מִתְמָעַטִין וְהוֹלְכִין. בִּלְבַד שֶׁיְּהֵא שָׂם אֶחָד מִבְּנֵי חֲבורָה הָרִאשׁוֹנְה וְאֶחָד מִבְּנֵי חֲבורָה הַשְּׁנִייָה. דִּבְרֵי רִבִּי יוּדָה. רִבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר. בֵּין מִן הָרִאשׁוֹנְה בֵין מִן הַשְּׁנִייָה. בִּלְבַד שֶׁלֹּא יַנִּיחוּ אֶת הַפֵּסַח כְּמוֹת שֶׁהוּא. אִין תֵּימַר. כָּל מַה שֶׁיְּבוֹאוּ מִינּוּיָיו הֵן. הֵן בְּנֵי חֲבורָה הָרִאשׁוֹנְה הֵן בְּנֵי חֲבורָה הַשְּׁנִייָה. מַה נְפַק מִבֵּינֵיהוֹן. הִפְרִישׁ פִּסְחוֹ וּמָשַׁךְ יָדוּ וְנִמְנֶה אַחֵר עִמּוֹ. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרַב חוּנָה. כָּשֵׁר. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי זעוּרָא. פָּסוּל. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרַב חוּנָה. הֶקְדֵּשׁ יָחִיד הוּא.וְהֶקְדֵּשׁ יָחִיד עוֹשֶׂה תְמוּרָה. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי זעוּרָה. הֶקְדֵּשׂ שׂוּתָפִין הוּא. וְאֵין הֶקְדֵּשׂ שׂוּתָפִין עוֹשֶׂה תְמוּרָה. נִמְנוּ עָלָיו מֵאָה בְנֵי אָדָם כְּאַחָתַ. רַב חוּנָה אָמַר. אִם יֵשׁ כְּזַית לְכָל אֶחָד וְאֶחָד. כָּשֵׂר. וְאִם לָאו פָּסוּל. אָמַר רִבִּי זְעוּרָא.. מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ [כְּזַית לְכָל אֶחָד וְאֶחָד] מֵהֶם. כְּשֵׂר. וְאָם לָאו. פָּסל. וְתַנֵּי כֵן. נִמְנוּ עָלָי וְחָֽזְרוּ וְנִמְנוּ עָלָי. עַד מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ כְּזַית לְכָל אֶחָד וְאֶחָד מֵהֶם. כָּשֵׂר. וְאִם לָאו. פָּסוּל.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
רב הונא אמר אם יש כזית לכל אחד ואחד כשר. דס''ל הואיל ונמנו עליו מאה כאחת צריך שיהא בו כזית לכל אחד ואחד מן המאה ואם לאו אע''פ שיש כזית לפחות ממאה לכל אחד ואחד פסול ור' זעירא ס''ל עד מקום שיש כזית וכו' כלומר בתר הנמנין עליו בראשונה אזלינן ועד מקום שיהא בו כזית לכלי אחד ואחד כשר ותני בהדיא בברייתא כן נמנו עליו וחזרו ונמנו עליו וכו'. ואם מאה נמנו עליו כאחת נמי הדין כן שמשערין עד שיהא כזית לכל אחד וא' ולהם הוא כשר והשאר צריכין להמנות על פסח אחר ואין הפסח נפסל בשביל שאין בו כזית לכל אחד הנמנין עליו כאחת:
על דעתה דרב הונא וכו'. ועוד איכא בינייהו דלרב הונא משכחת לה שיהא נקרא הקדש יחיד שזה מושך ידו ממנו ואח''כ נמנה האחר עליו וקיי''ל בריש פ''ב דתמורה שהקדש יחיד הוא עושה תמורה אבל לר' זעירא אין לזה למשוך ידו ממנו עד שימנה האחר בתחלה עליו וה''ז עכשיו כהקדש שותפין ואין הקדש שותפין עושה תמורה כדתנינן שם:
הפריש פסחו. סתם ומשך ידו ממנו ואח''כ נמנה אחר עליו על דעתי' דרב הונא כשר דהא לדידיה ע''כ לא ס''ל כהאי דר' יוסי בהתוספתא או דלא שמיע ליה דהא כל מי שיבואו מינוייו הן קאמר ולדעתיה דר' זעירא פסול משום שכשמשך ידו ממנו הניחו להפסח כמות שהוא וכר' יוסי נמי פסול:
מה נפיק מביניהון. מה איכא עוד נ''מ מבינייהו דרב הונא ור' זעירא:
אין תימר וכו'. שאם תאמר בהפרישו סתם כל מי שיבא להימנות עליו ה''ז מינוייו א''כ הן הן חבורה הראשונה הן הן השנייה דמה לי אלו ומה לי אלו ואפי' לא נשתייר שום אחד מהן הא אמרת כל מי שיבואו מינוייו הן:
מתניתא אמרה כן. בתמיה וכי כך שנינו בבריית' דהתוספתא בפ''ז דדרשינן ואם ימעט הבית מלמד שהן מתמעטין והולכין והועתקה כאן בטעות וה''ג בתוספתא שם לעולם נמשכין והולכין ובלבד שנשתייר אחד מבני חבורה הראשונה דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר בין מן חבורה הראשונה בין מחבורה אחרונה ובלבד שלא יניח את הפסח כמות שהוא שמעינן מיהת דלא פליגי אלא אם צריך שישתייר אחד מהחבורה הראשונה עליו ולר' יוסי מיהת צריך שאחר שנמשכו החבורה הראשונה והניחו א' מהם ונמנו עליו חבורה שנייה אע''פ שזה הנשאר בתחלה מהראשונה יכול הוא עכשיו ג''כ למשוך ממנו שהרי יש כאן מנויין אחרים עליו מ''מ כשירצו אף אלו השניים להמשך ממנו צריך שישאר אחד מהן עליו שלא יניחו להפסח כמות שהוא מבלתי מנויין והך ברייתא ע''כ בהפרישו סתם איירי שאם היה איזה תנאי בשעת הפרשה לאו הוו פליגי בה ר' יהודה ור' יוסי שהכל הולך אחר התנאי של שעת הפרשה והשתא קשיא לרב הונא כדמסיק ואזיל:
כל מה שיבואו מינוייו הם. ואפי' הוא עצמו יכול לימשך ידו ממנו וא''צ שישארו מן הנמנין בתחלה עליו אלא כל הרוצה לבא ולהמנות עליו הרי זה מינוייו:
הפרישו סתם. שלא אמר אלא הריני מפריש זה לפסח:
ר''ה אמר הפריש פסחו וכו' אין אחר נמנה עמו. אע''פ שאח''כ רוצה לחזור בו ולימנות אחר עמו מפני שבשעת הפרשה לא היה דעתו אלא שיהא לו לבדו:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source