Psa'him
Daf 58a
הלכה: הָאִשָּׁה בִּזְמַן שֶׁהִיא בְּבֵית בַּעְלָהּ כול'. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן. אַרְבָּעָה מְחוּסְּרֵי כַפָּרָה מַפְרִישִׁין עֲלֵיהֶן חוּץ מִדַּעְתָּן. וְאֵילּוּ הֵן. זָב וְזָבָה וְיוֹלֶדֶת וּמְצוֹרָע. שֶׁכֵּן אָדָם מַפְרִישׁ עַל בְּנוֹ הַקָּטָן וְהוּא נָתוּן בָּעֲרִיסָה. נִיחָא זָב וְזָבָה וּמְצוֹרָע. יוֹלֶדֶת. וְיֵשׁ קְטַנָּה יוֹלֶדֶת. לֹא כֵן אָמַר רִבִּי רְדִיפָה רִבִּי יוֹנָה בְשֵׁם רַב חוּנָה. עִיבְּרָה וְיָֽלְדְה עַד שֶׁלֹּא הֵבִיאָה שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת. הִיא וּבְנָהּ מֵתִים. מִשֶׁהֵבִיאָה שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת. הִיא וּבְנָהּ חַיִים. עִיבְּרָה עַד שֶׁלֹּא הֵבִיאָה שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת וְיָֽלְדְה מִשֶׁהֵבִיאָה שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת. היא חָיָה וּבְנָהּ מֵת. מַיי כְדוֹן. שֶׁכֵּן אָדָם מַפְרִישׁ עַל בִּתּוֹ קְטַנָּה. מִכֵּיוָן שֶׂהִשִּׂיאָהּ לֹא כְבָר יָֽצְאָת מֵרְשׁוּת אָבִיהָ. אֶלְּא שֶׁכֵּן אָדָם מַפְרִישׁ עַל אִשְׁתּוֹ חֲרֶשֶׁת. וְכָאן סוֹטְה קְטַנָּה אֵין אַתְּ יְכִיל. דְּאָמַר רִבִּי זְעוּרָה רִבִּי יוֹסְא בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. קְטַנָּה שֶׁזִּינְתָ אֵין לָהּ רָצוֹן לֵיאָסֵר עַל בַּעֲלָהּ. וְחֲרֶשֶׁת אֵין אַתְּ יְכִיל. דִּכְתִיב וְאָֽמְרָ֥ה הָֽאִשָּׁה֭ אָמֵ֥ן ׀ אָמֵֽן. אָמַר רִבִּי אָבוּן. שַׁנְייָא הִיא. 58a דִּכְתִיב וְשָֽׂמַחְתָּ֖ אַתָּ֥ה וּבֵיתֶֽךָ׃
Traduction
R. Yohanan dit (281)''Jér., (Sota 2, 1) ( 17d); B., Nedarim 35b.'': pour quatre personnes manquant de pardon (dont l’état de purification sera complet par le sacrifice), on peut l’offrir sans qu’elles le sachent, savoir pour un homme ou une femme atteints de gonorrhée, ou une femme relevant de couches, ou un lépreux, aussi bien que l’homme offrira un tel sacrifice pour son enfant atteint d’un de ces maux, bien que celui-ci soit encore couché au berceau (sans discernement). -On comprend qu’il soit question des maladies de gonorrhée, ou de lèpre, pouvant frapper des enfants; mais comment parler à leur égard de couches? R. Redifa ou R. Yona n’a-t-il pas dit au nom de R. Houna (282)''Jér., (Yebamot 1, 2); B., ibid., 12b.'', que si une enfant devient enceinte et accouche avant d’avoir les signes de la puberté (duo pila), elle et l’enfant meurent; si c’est après avoir atteint ce signe, elle et l’enfant vivront; si enfin elle est devenue enceinte avec ce signe et qu’elle enfante après, elle vivra et l’enfant mourra; comment donc peut-on parler d’une enfant qui accouche? Il peut arriver (d’après ce qui vient d’être exposé) d’avoir à offrir ce sacrifice pour son enfant devenue enceinte avant ce signe et devant accoucher après l’avoir eu. -Mais, à partir du moment où elle a contracté une union, n’est-elle pas sortie de l’autorité paternelle, de sorte que le sacrifice offert alors pour elle par son père serait nul? -En effet, la règle générale indiquée pour la fille a seulement pour but d’aviser qu’il arrivera à l’homme d’offrir le sacrifice pour sa femme sourde (inconsciente). Dans les cas énumérés par R. Yohanan, il n’est pas question du soupçon d’adultère, car de telles hypothèses sont inadmissibles, comme l’a dit R. Zeira ou R. Yossa au nom de R. Yohanan: si une enfant mineure mariée a commis un adultère (283)Jér., (Sota 1, 2) ( 16c)., elle est considérée comme n’ayant pas de volonté (a été violée) et ne devient pas interdite à son mari; de même, il n’y pas à supposer d’offrande de sacrifice pour une femme sourde qui est soupçonnée d’adultère, vu l’impossibilité d’accomplir la cérémonie dans laquelle elle doit répondre au cohen: Amen, Amen (Nb 5, 22). Toutefois, dit R. Abin, il y a une distinction à établir pour la femme soupçonnée d’adultère, et pour elle il sera loisible à l’homme d’offrir le sacrifice, pour qu’il n’y ait pas d’obstacle à suivre le précepte biblique (lors des fêtes): tu te réjouiras avec ta famille (Dt 14, 26).
Pnei Moshe non traduit
גמ' אמר ר' יוחנן ארבעה מחוסרי כפרה וכו' גרסינן להא לקמן ריש פ''ב דסוטה דבעי התם מהו שיפריש בעלה של הסוטה את קרבנה חוץ מדעתה ורצה לפשוט שם הש''ס מעיקרא מהאי דר' יוחנן שמפריש עליה שלא מדעתה והדר דחי לה כדלקמן ואגב דקאמר בתרה כי מענין זה בפסח מייתי נמי להא:
שכן אדם מפריש. קרבן זב או זבה או מצורע על בנו הקטן או בתו הקטנה והוא נתון בעריסה ואין לו דעת כדמרבינן מזאת תורת בין גדול בין קטן:
ניחא זב וכו'. דמרבינן אף קטן וקטנה אלא יולדת בתמיה היכי משכחת לה דנימא זאת תורת היולדת מרבה אף לקטנה וכי יש קטנה יולדת דהא לא כן א''ר רדיפה וכו' בריש יבמות בהלכה א' ולא משכחת לה שתהא חיה אא''כ עיברה וילדה משהביאה שתי שערות והרי היא גדולה:
מאי כדון. והשתא מאי קאמרת ביולדת ומשני שכן אדם מפריש על בתו קטנה משעיברה ועדיין לא הביאה סימנין ויכול להפריש על הלידה שאח''כ ופריך דהא נמי לא משכחת לה דמכיון שהשיאה לא כבר יצאת מרשות אביה ואין הפרשתו כלים ובסוטה גריס מכיון שהביאה ופירשתי שם לפי הגי' וגי' דכאן היא עיקרית:
אלא שכן אדם מפריש וכו'. וקרא דזאת תורת היולדת לא תימא דמרבה קטנה אלא בגדולה וחרשת ואע''פ שאין בה דעת. וכאן מהדר הש''ס להא דהתם בסוטה כמו שהבאתי לעיל:
וכאן סוטה וכו' כלומר דאכתי סוטה לא מצית למילף מהא דר' יוחנן שאין צריכה דעת דתרוייהו לא משכחת לה בסוטה דבקטנה אין אתה יכול לומר שכן אדם מפריש על אשתו קטנה דהא אמרינן בשם ר' יוחנן קטנה שזינתה אין לה רצון לאסור על בעלה ושתהא צריכה לברר ספיקה במי המאררים וכן חרשת אין אתה יכול לומר בה שכן מפריש וכו' דהא כתיב ואמרה האשה וגו' ודריש לה בהאי תלמודא שם סוף פ''ד ואמרה האשה פרט לאילמתא ואמר אל האשה פרט לחרשת שאינה שומעת:
אמר ר' אבין שנייה היא וכו'. כלומר אלא דשאני סוטה והיינו טעמא שיכול בעלה להפריש שלא מדעתה דכתיב ושמחת אתה וביתך ומכיון דמעוכב הוא לשמוח עמה ברגל מפריש הוא חוץ מדעתה אפי' מקודם הרגל:
רִבִּי יִרְמְיָה בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. אָדָם קוֹבֵעַ עַל חֲבֵירוֹ קָרְבַּן נָזִיר שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ. אֲבָל אֵינוֹ מַפְרִישׁוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ. רִבִּי זְעוּרָא בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. אָדָם קוֹבֵעַ עַל חֲבֵירוֹ חַטָּאת חֵלֵב שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ. אֲבָל אֵינוֹ מַפְרִישׁוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ.
Traduction
R. Jérémie dit au nom de R. Yohanan (284)Jér., (Nazir 2, 5) ( 52a).: il est permis de déterminer pour quelqu’un l’offrande de naziréat qu’il doit, non de la sacrifier sans son assentiment. De même, dit R. Zeira au nom de R. Yohanan, il est permis de fixer pour son prochain le sacrifice d’expiation, dû pour avoir mangé par mégarde de la graisse interdite, non de l’offrir sans son assentiment.
Pnei Moshe non traduit
אדם קובע על חבירו קרבן נזיר. לקבוע לו קרבן שאם יצטרך יקריב אבל אינו מפרישו בפרטות שלא מדעתו דהכל צריכין דעת חוץ ממחוסרי כפרה דקחשיב לעיל. וגרסינן להא בפ''ב דנזיר בהלכה ה' וכן אמר ר''ז וכו' לענין חטאת חלב כן ומטעמא דאמרן:
רִבִּי זְעוּרָה בְשֵׁם רִבִּי אֶלְעָזָר. אָדָם שׁוֹחֵט פִּסְחוֹ שֶׁלְחֲבֵירוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ. אֲבָל אֵינוֹ מַפְרִישׁוֹ אֶלָּא מִדַּעְתּוֹ. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר. מַתְנִיתָה אָֽמְרָה כֵן. הָאִשָּׁה בִּזְמַן שֶׁהִיא בְּבֵית בַּעְלָהּ. שָׁחַט עָלֶיהָ אָבִיהָ שָׁחַט עָלֶיהָ בַּעְלָהּ. תֹּאכַל מִשֶּׁלְבַּעְלָהּ. מַה נָן קַייָמִין. אִם בְּמַמְחִין. סְתָם אִשָּׁה מַמְחָה לוֹמַר. אֶצֶל בָּנַיי אֲנִי רוֹצָה. אִם בִּשֶׁאֵינְן מַמְחִין. מַתְנִיתָה בְּמַמְחִין. אֲתַא רִבִּי יִרְמְיָה בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. מַתְנִיתָה בְּמַמְחִין. לֵית הָדָא פְלִיגָא עַל דְּרִבִּי אֶלְעָזָר. דְּרִבִּי אֶלְעָזָר אָמַר. אָדָם שׁוֹחֵט פִּסְחוֹ שֶׁלַּחֶבֵירוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ. אֲבָל אֵינוֹ מַפְרִישׁוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ. שַׁנְייָא הִיא פֶסַח. שַׁנְייָא הִיא חַטְּאת. פֶסַח לִכְשֶׁתַּגְדִּיל רָאוּי הוּא לְהִתְכַּפֵּר בּוֹ. חטָּאת לִכְשֶׁתַּגְדִּיל אֵינוֹ רָאוּי הוּא לְהִתְכַּפֵּר בּוֹ.
Traduction
Enfin, dit R. Zeira au nom de R. Eléazar, il est permis d’égorger l’agneau pascal de son prochain sans le prévenir, après avoir eu toutefois son assentiment pour fixer la victime. En effet, dit R. Eléazar, la Mishna le confirme, en disant: ''lorsqu’une femme est chez son mari et que, lors de l’égorgement de l’agneau pascal, elle a été comprise à la fois dans le groupe de son père et dans celui de son mari, elle mangera de l’agneau égorgé par son mari''. Or, pourquoi est-il nécessaire de dire qu’elle mangera chez celui-ci? Si c’est au cas où chacun instruit de ce qu’a fait l’autre insiste pour l’avoir à sa table, c’est l’habitude générale de la femme de déclarer qu’elle veut rester avec son mari? Il faut donc dire que la Mishna parle du cas où nul ne savait rien des projets de l’autre; en ce cas, la femme mangera avec le mari (avec lequel, en toute présomption, elle pensera rester; mais l’offre du père n’est pas acceptable, ayant eu lieu en dehors de son assentiment). Toutefois, on peut dire aussi qu’il s’agit du cas où tous sont au courant des désirs de chacun: et R. Jérémie vient dire aussi au nom de R. Yohanan qu’il s’agit de ce cas dans notre Mishna. -Mais est-ce que l’avis précité de R. Yohanan (des quatre personnes pour lesquelles on peut sacrifier sans leur assentiment) n’est pas opposé à celui de R. Eléazar, qui vient de dire qu’il est permis d’égorger l’agneau pascal pour son prochain sans que celui-ci le sache, à condition qu’il ait eu connaissance de la fixation de la victime? (Pourquoi R. Yohanan permet-il même de le fixer sans l’assentiment d’autrui)? -C’est que le sacrifice pascal diffère du sacrifice d’expiation: l’agneau pascal pourra encore servir de sacrifice, lorsqu’il aura grandi entre le moment de la désignation et l’instant de l’égorgement; mais une fois qu’une victime est désignée pour le sacrifice de l’expiation on ne peut plus attendre qu’elle grandisse, ni l’utiliser au pardon d’une autre faute.
Pnei Moshe non traduit
אדם שוחט פסחו של חבירו. אחר שהפריש שיהא זה לפסח יכול הוא לשוחטו שלא מדעתו שזכות הוא לו אבל אינו מפרישו שלא מדעתו דשמא אינו נוח לו בזה וגרסינן להא בריש פ''ב דקידושין:
מתניתא אמרה כן. ממתני' שמעינן כן שאין מפרישין להפסח אלא מדעת דקתני האשה בזמן שהיא בבית בעלה וכו' ומה אנן קיימין למתני' דאיצטריך לאשמועי' שתאכל משל בעלה:
אם בממחין. כלו' אי דמיירי שהאשה יודעת ששחטו עליה שניהם וכל אחד ואחד הפריש הפסח בשבילה וממחין הן זה על זה שזה אומר אני רוצה שתמנה על שלי שהפרשתי ושחטתי בשבילה וזה אומר אני רוצה על שלי:
סתם האשה ממחה לומר אצל בעלי אני רוצה. ואצל בני הכתוב בספרים אגב שיטפא דלקמן הוא כלומר דא''כ מאי קמ''ל פשיטא הוא דסתם האשה ממחה על של אביה ומסתמא היא רוצה בשל בעלה:
אם בשאינן ממחין. סיומא דמילתא היא וכלומר אלא ודאי לא תוקמא להמתני' אלא אם בכה''ג דכשאינן ממחין מיירי דכל א' וא' שחט בשבילה ואינן יודעין זה מזה כלום והאשה ג''כ לא ידעה בתחילה אלא אח''כ נודע לה ששניהם הפרישו ושחטו בשבילה והשתא קמ''ל דצריך שתאכל משל בעלה ולא משל אביה ומשום דהואיל ומסתמא דעתה על של בעלה וא''כ מה שהפריש עליה אביה הוי שלא מדעתה ואין מפרישין הפסח שלא מדעת והיינו כדר' אלעזר:
מתני' בממחין. כלומר דדחי לה הש''ס דלעולם בממחין איירי וכן כי אתא ר' ירמיה וקאמר בשם ר' יוחנן דמתני' בממחין מיתוקמא. ולא קשיא מאי קמ''ל דברגל רדופין איירי כדקאמר רבי יוחנן לקמן והש''ס לא אסיק הכא למילתיה ומשום דמקשה על ר' אלעזר כדלקמיה והדר אסיק לה:
לית הדא פליגא על דר' אלעזר וכו'. ואי בממחין מיתוקמא בדווקא א''כ קשיא על רבי אלעזר דהא השתא שמעינן דדוקא בשממחין זה על זה הוא דאמרינן שתאכל משל בעלה הא בסתמא תאכל במקום שהיא רוצה ואע''פ שזה שהפריש עליה אביה הוא שלא מדעתה דהא מן הסתם רוצה היא תמיד אצל בעלה ואפ''ה יוצאת י''ח משל אביה והא לר' אלעזר אין מפרישין הפסח אלא מדעת:
שנייא היא פסח וכו'. כלומר דהש''ס מהדר אין דודאי פליגא היא על דר' אלעזר דאיהו בעי למילף מהא דקאמר ר' יוחנן לעיל בחטאת חלב שאין מפרישין אלא מדעת דהוא הדין גבי פסח נמי כן אבל לאו מילתא היא דשאני פסח מחטאת:
פסח לכשתגדיל ראוי הוא להתכפר בו. לכשתגדיל אקרבן קאי וכלומר דגבי פסח מסתברא הוא דלא בעינן דעת בעלים שאפי' הפרישו שלא מדעתו והוא נתכפר בפסח אחר שהפריש לעצמו מ''מ ניחא ליה להבעלים בהפרשתו של זה שהרי אינו מפסיד כלום שראוי הוא אפי' אח''כ שיעבור שנתו עליו להתכפר בו בשביל שלמים שמותר הפסח לעולם שלמים ואף לאחר שעברה שנתו ימכר ויקח בדמיו שלמים אבל חטאת לכשתגדיל ותעבור שנתה שוב אינו ראוי להתכפר בה לקרבן אחר שהיא אחת מה' חטאות המתות ונמצא שזה שהפריש בשבילו שלא מדעתו והוא נתכפר בחטאת האחרת מפסידין הבעלים בהפרשתו של זה ולפיכך אין למידין פסח מחטאת לענין זה:
Psa'him
Daf 58b
אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן. בְּרֶגֶל רְדוּפִין שָׁנוּ. אֵי זֶהוּ רֶגֶל רְדוּפִין. אָמַר רִבִּי יוֹסֵה כֵּירִבִּי בּוּן. זֶה רֶגֶל רִאשׁוֹן שֶׁאָבִיהָ רוֹדְפָהּ 58b לְבֵית בַּעֲלָהּ. לֹא הָֽלְכָה רֶגֶל הָרִאשׁוֹן. רֶגֶל הַשֵּׁינִי מָהוּ שֶׁיֵּיעָשֶׂה רֶגֶל רְדוּפִין. לְעוֹלָם יֵשׁ לָהּ רֶגֶל רְדוּפִין. אַלְמָנָה מָהוּ שֶׁיְּהֵא לָהּ רֶגֶל רְדוּפִין. נִישְׁמְעִינָהּ מִן הָדָא. הָֽלְכָה רֶגֶל הָרִאשׁוֹן לַעֲשׂוֹת בְּבֵית אָבִיהָ. אוֹ הָדָא אָֽמְרָה. לְעוֹלָם יֵשׁ לָהּ רֶגֶל רְדוּפִין. אוֹ הָדָא אָֽמְרָה. אַלְמָנָה מָהוּ יֵשׁ לָהּ רֶגֶל רְדוּפִין. אָמַר רִבִּי יוֹסֵה כֵּירִבִּי בּוּן. תִּיפְתָּר שֶׁיֵּשׁ לָהּ בָּנִים וְאֵין לָהּ בַּעַל. וּסְתָם הָאִשָּׁה מַמְחָה לוֹמַר. אֶצֶל בָּנַיי אֲנִי רוֹצָה.
Traduction
Quant à ce que la Mishna dit que la femme comprise dans deux groupes, en connaissance de cause, mangera chez son mari seul, il s’agit, selon R. Yohanan, du jour de fête où son père l’engage à rester avec son mari. -Quel est le jour nommé ainsi (285)Jér., (Ketubot 7, 4) ( 31b).? -C’est, répond R. Yossa b. R. Aboun, le premier jour de fête où, après la femme est allée chez son père celui-ci l’engage à rejoindre son mari. Si cette mesure a été suivie pour la première fête, quelle sera la règle pour la seconde fête? Sera-t-elle libre d’aller où il lui plaît? Elle sera toujours tenue de rejoindre le mari. Quelle sera la règle pour une veuve, comprise à la fois dans la famille de son mari et dans celle de son père? On peut le savoir d’après l’enseignement suivant (à la fin): ''Si au premier jour de fête elle est allée chez son père pour prendre le repas avec lui, et qu’elle a rejoint son mari, elle pourra une autre fois aller où il lui plaît; aussi longtemps que cette démarche n’a pas été faite, elle sera chaque fois soumise au devoir de rejoindre le mari''. Or, il est seulement question ici d’une veuve; au cas où elle habite toujours la maison du défunt mari, elle devra continuer à manger là. Ceci ne prouve rien, dit R. Yossé b. R. Aboun; au cas où elle a des enfants et son mari est mort, la femme n’ayant rien sera dans la présomption de vouloir rester chez elle.
Pnei Moshe non traduit
אמר ר' יוחנן ברגל רדופין שנו. השתא הדר למילתא קמייתא דלעיל דמוקמינן להמתני' דבממחין איירי ולא תיקשי א''כ מאי קמ''ל פשיטא דתאכל משל בעלה כדאמר ר' יוחנן בכתובות ברגל רדופין שנו ה''נ במתני' כן וכדמפרש ר' יוסי בר' בון זה רגל ראשון שאביה רודפה לבית בעלה וכלומר הואיל וברגל הראשון אחר הנשואין היא רדופה לילך לבית אביה להגיד שבחה שבבית בעלה ואביה צריך לרודפה שתחזור לבית בעלה והלכך אי לאו הא דקתני דתאכל משל בעלה ה''א דבכהאי גוונא תאכל משל אביה משום דברגל הראשון ניחא לה שתעמוד אצל אביה וקמשמע לן דאע''פ כן מכיון שהיא צריכה לחזור לבית בעלה תאכל משל בעלה. והך דר' יוחנן בכתובות פ' המדיר בהלכה ד' איתמר ועל המתניתין המדיר את אשתו שלא תלך לבית אביה כו' ובנוסחא דהאי תלמודא רגל אחד יקיים שנים יוציא ויתן כתובה ועלה קאמר נמי ר' יוחנן שם ברגל רדופין שנו א''נ דהאי דר' יוחנן אסיפא דמתני' קאי הלכה רגל הראשון וכו' ומפרש לה דברגל רדופין שנו ולפיכך תאכל במקום שהיא רוצה והא דאקשינן לעיל ארישא אי בממחין מיירי מאי קמ''ל לא חש הש''ס לתרץ דבאמת לגופה לא איצטריך אלא אגב דקתני בסיפא דברגל הראשון וברדופה לבית אביה תאכל במקום שהיא רוצה קתני רישא דבשאינה רדופה לעולם תאכל משל בעלה ועיקר. והשתא שייך שפיר הא דבתרה:
לא הלכה רגל הראשון. לבית אביה רגל השני שהלכה מהו שיעשה רגל רדופין לדינא דמתני' ויש לפרש נמי לדינא דמתני' דכתובות ופשיט לה שלעולם יש לה רגל רדופין בפעם הראשון שהיא הולכת אחר הנשואין לבית אביה:
אלמנה מהו שיש לה רגל רדופין. כגון ששחט עליה בעלה ומת אח''כ ושחט עליה אביה והוא רגל הראשון אחר נשואיה אם יש לה דין רגל רדופין לענין שתאכל במקום שהיא רוצה או דילמא דנימא דכיון שמת בעלה מסתמא אין דעתה אלא בשל אביה:
נשמעינה מן הדא. דקתני הלכה רגל הראשון לעשות בבית אביה ומדקתני לעשות בבית אביה ולא סגי ליה למיתני רגל הראשון שחט עליה אביה וכו' אלא לאו הא קמ''ל דלעולם כשהיא הולכת לעשות בבית אביה ואפי' נתאלמנה אחר ששחט עליה בעלה יש לה דין רגל רדופין ותאכל במקום שהיא רוצה:
או הדא אמרה וכו'. כלומר דדחי לה הש''ס דמהכא לא תפשיט דאיכא למימר דאז להכי קתני לעשות בבית אביה לאשמועי' שלעולם יש לה רגל רדופין דלאו דוקא רגל הראשון שאחר הנשואין אלא כל זמן שהיא רדופה לבית אביה אם הוא ברגל הראשון שהלכה אצלו תאכל במקום שהיא רוצה דהכל בשהלכה לעשו' בבית אביה תליא מילתא או הדא אמרה וכו' א''נ להשמיענו שאף אלמנה יש לה רגל רדופין ולהכי הוא דקתני לעשות בבית אביה וזיל הכא קא מדחי לה וזיל הכא קא מדחי לה ולא תפשוט מידי:
אמר ר' יוסי בר' בון תיפתר וכו'. כלומר דבלאו הכי לא תפשוט מידי לאלמנה דעלמא דאיכא למימר דתיפתר דהכא מיירי שיש לה בנים אלא דבעל אין לה שמת לאחר ששחט עליה ומש''ה תאכל במקום שהיא רוצה דסתם אשה ממחה לומר אצל בני אני רוצה. אלא דמכיון שעכשיו הלכה לעשו' בבית אביה אפשר שדעתה היתה מתחלה על של אביה ולפיכך תאכל במקום שהיא רוצה ולעולם אימא לך באלמנה דעלמא שאין לה בנים אע''פ ששחט עליה בעלה קודם שמת. מכיון שהיא עכשיו בבית אביה תאכל משל אביה:
אָמַר רִבִּי לָֽעְזָר. פִּיסְחְן שֶׁלְנָשִׁים רְשׁוּת. וְדוֹחִין עָלָיו אֶת הַשַּׁבָּת. רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא בְשֵׁם רִבִּי אֶלְעָזָר. פִּיסְחְן שֶׁלְנָשִׁים וְשֶׁלְעֲבָדִים רְשׁוּת. כָּל שֶׁכֵּן דּוֹחִין עָלָיו אֶת הַשַּׁבָּת. מַצָּתָן מָה הִיא. רִבִּי לָֽעְזָר אָמַר. חוֹבָה. רִבִּי זְעוּרָא אָמַר. רְשׁוּת. רִבִּי הִילָא אָמַר. דִּבְרֵי הַכֹּל. מַתְנִיתָה מְסַייעְא לְדֵין וּמַתְנִיתָה מְסַייעְא לְדֵין. מַתְנִיתָה מְסַייעְא לְרִבִּי זְעִירָא. חֲזֶרֶת מַצָּה וּפֶסַח לַיְלָה הָרִאשׁוֹן חוֹבָה. וּשְׁאָר כָּל הַיָּמִים רְשׁוּת. מַתְנִיתָה מְסַייעְא לְרִבִּי הִילָא. לֹֽא תֹאכַ֤ל עָלָיו֙ חָמֵ֔ץ שִׁבְעַ֥ת יָמִ֛ים תֹּֽאכַל עָלָ֥יו מַצּ֖וֹת לֶ֣חֶם עוֹנִי. אֶת שֶׁהוּא בְּבַל תֹּאכַל חָמֵץ הֲרֵי הוּא בְקוּם אֲכוֹל מַצָּה. וְנָשִׁים הוֹאִיל וְהֵן בְּבַל תֹּאכַל חָמֵץ הֲרֵי הֵן בְּקוּם אֲכוֹל מַצָּה. וְהָא תַנִּינָן. כָּל מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמָן גְּרָמָא הָאֲנָשִׁים חַייָבִין וְהַנָּשִׁים פְּטוּרוֹת. אָמַר רִבִּי מָנָא. חוֹמֶר הִיא מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהִיא בָאָה מִכֹּחְ בְּלֹא מַעֲשֶׂה.
Traduction
R. Eléazar dit (286)Jér., (Qidushin 1, 7) ( 61c).: le devoir de l’agneau pascal pour les femmes est obligatoire, et pour l’accomplir, on enfreint au besoin la solennité shabatique. R. Jacob b. Aha ajoute au nom de R. Eléazar: pour les esclaves, c’est un acte facultatif, et par conséquent, il ne prédomine pas l’observance du repos shabatique. Quelle est (pour eux) la règle des azymes? Selon R. Eléazar, c’est une consommation obligatoire pour eux; selon R. Zeira, c’est un point en discussion (et celui qui déclare l’agneau pascal obligatoire impose aussi l’obligation de l’azyme); selon R. Ila, c’est obligatoire d’après tous (même si la consommation de l’agneau est facultative). Il y a un enseignement en faveur de chacune des opinions. En faveur de l’avis de R. Zeira, on peut invoquer qu’il est dit: la première nuit, on est tenu de manger de l’amer, de l’azyme et de l’agneau pascal; les autres jours, c’est facultatif. Un autre enseignement confirme l’avis de R. Ila, en disant: du verset ''tu ne mangeras pas de pain levé auprès de lui; pendant sept jours tu mangeras des azymes, du pain de misère'' (Dt 16, 3) on conclut que tous ceux qui sont soumis à la défense de ne pas manger de pain levé sont aussi bien soumis au précepte affirmatif de manger l’azyme; et comme les femmes subissent la défense de ne pas manger de pain levé, elles sont également tenues de manger l’azyme. -Mais n’est-il pas enseigné que tout précepte affirmatif dépendant d’une époque fixe (comme l’azyme est obligatoire le premier soir) est seulement imposé aux hommes, non aux femmes? -Pour l’azyme, répond R. Mena, il y a cette gravité de plus, parce que l’affirmation (de le manger) vient à la suite de la défense (de ne pas manger de l’opposé; voilà pourquoi les femmes suivent, en ce cas, la même loi) – (287)Suit un passage reproduit du (Halla 4, 12) (traduit t. 3, p. 312)..
Pnei Moshe non traduit
אמר ר''א פסחן של נשים. בפסח ראשון רשות הוא ואעפ''כ דוחין עליו את השבת וגרסינן סוגיא זו בפ''ק דקידושין בהלכה ז' ומקצתו לעיל סוף מס' חלה:
פסחן של נשים ושל עבדים רשות כל שכן דוחין עליו את השבת בלשון תמיה מיתפרשא דאי אמרת רשות וכי כ''ש הוא שדוחין השבת אדרבה אם רשות הוא בדין שלא ידחו את השבת כן פירשתי בקידושין ויש לפרש דבניחותא קאמר ואעבדים קאי דאע''ג דדין נשים ועבדים שוה במ''ע שהז''ג מ''מ הואיל דעבדים אתו לידי חיובא כשרבו משחררו וא''כ כ''ש הוא משל נשים לעניין דחיית שבת:
מצתן מה היא. אם הוקשה מצה לפסח או לא:
ר' לעזר אמר חובה. ובקידושין שם גריס א''ל חובה ר' זעירא אמר מחלוקת ר' הילא אמר דברי הכל וגי' זו עיקרית היא דר''ז מוקי לה במחלוקת דתנאי דלקמן דלמ''ד פסח חובה מצתן נמי חובה ולמ''ד פסחן רשות מצתן נמי רשית ור' הילא אמר במצה דברי הכל מודים שהיא חובה להן:
מתניתא מסייעא לדין וכו'. איכא חדא ברייתא דמסייע לר' זעירא דקתני חזרת ומצה ופסח בלילה הראשון חובה ומהיכא נפקא לן דלילה הראשון חלוק משאר כל הימים מדכתיב גבי פסח על מצית ומרורים יאכלוהו הכתוב קבעו עליו חובה וא''כ למ''ד פסחן חובה מצתן נמי חובה ולמ''ד פסחן רשות דקרא בגברי מישתעי מצתן נמי רשות:
מתניתא מסייעא לר' הילא. במצתן לד''ה חובה כדדריש בהאי ברייתא מהיקשא לא תאכל עליו חמץ וכו' את שהוא בבל תאכל חמץ וכו':
והא תנינן. שם כל מצית עשה שהזמן גרמא וכו'. ואמאי נילף ממצה דאמרת לד''ה חייבין:
אמר ר' מנא. שנייא הכא דחומר היא מצות עשה שבאה מכח לא תעשה דכתיב בהאי קרא לא תאכל עליו חמץ וכו' והלכך הכא הוא דגלי קרא כל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו באכילת מצה ולא ילפינן שאר מצות עשה שהזמן גרמא מינה:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source