Psa'him
Daf 56a
משנה: שְׁתֵּי חֲבוּרוֹת שֶׁהָיוּ אוֹכְלוֹת בְּבַיִת אֶחָד אֵילּוּ חוֹפְכִין אֶת פְּנֵיהֶם הֵילָךְ וְאוֹכְלִין וְאֵילּוּ חוֹפְכִין אֶת פְּנֵיהֶם הֵילָךְ וְאוֹכְלִין וְהַמֵּחַם בָּאֶמְצַע. וּכְשֶׁהַשַּׁמָּשׁ עוֹמֵד לִמְזוֹג קוֹפֵץ אֶת פִּיו וּמַחֲזִיר אֶת פָּנָיו עַד שֶׁמַּגִּיעַ אֵצֶל חֲבוּרָתוֹ וְאוֹכֵל. וְהַכַּלָּה הוֹפֶכֶת אֶת פָּנֶיהָ וְאוֹכֶלֶת׃
Traduction
Si deux compagnies mangent du même agneau dans une seule maison, les uns peuvent se tourner d’un côté pour manger, les autres de l’autre côté (n’étant pas tenus de se joindre), et le réchaud d’eau servant à couper le vin sera placé au milieu. Lorsque le servant se lève pour verser, il avalera ce qu’il a dans la bouche avant de se retourner pour servir un membre de l’autre compagnie; puis il pourra manger de celle-ci. De même, une fiancée timide (rougissant de manger dans l’assemblée) peut se tourner pour manger (sans crainte de constituer une série à part).
Pnei Moshe non traduit
מתני' שתי חבורות שהיו אוכלת בבית אחד. לפי שהפסח נאכל הוא בשתי חבורות כדדרשו בגמ' מדכתיב על הבתים אשר יאכלו אותו בהם מלמד שהפסח אחד נאכל בשתי חבורות דהכי משמע יאכלו שנים אותו חד פסח אחד בשני בתים או בשתי חבורות יכול יהא אדם אחד אוכל בשני מקומות ת''ל בבית אחד יאכל לפיכך כשנאכל הוא בשתי חבורות צריך להיות היכר שהן שתים ואלו הופכין פניהם אילך ואוכלין ואלו הופכין פניהם אילך ואוכלין כדי שלא יראו מעורבים ויבא אחד מהן לאכול מכאן ומכאן ואין אדם אחד יכול לאכול בשתי חבורות:
והמיחם באמצע. מיחם שמחממין בו המים כדי למזוג בהם את היין יכול הוא להיות באמצע בין שתי החבורות ושתיהן מסתפקין מתוכו וקמ''ל דאין זה נראה כמו שהן מעורבים יחד ולא חיישינן שמא מתוך כך יבא אחד לאכול מכאן ומכאן:
וכשהשמש עומד למזוג. שמש שהוא משמש לשתי החבורות והתחיל לאכול הפסח מאחת מהן כשעומד למזוג קופץ את פיו ואינו אוכל ומחזיר את פניו לצד חבורתו כדי שלא יהא נראה כאוכל בשתי חבורות עד שמגיע אצל חבורתו ואוכל מה שבתוך פיו:
והכלה. שהיא בושה לאכול בפניהם הופכת את פניה לצד אחר ואוכלת וקמ''ל דאין זה נראה כאחד אוכל בשתי חבורות שהכל יודעין שהיא עושה כך מפני הבושה:
הלכה: רִבִּי סִימוֹן רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי בְשֵׁם בֶּן פְּדָייָה. הַפִּיגּוּל וְהַנּוֹתָר מִצְטָֽרְפִין לְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם עַד כְּדֵי עוֹנְשָׁן בַּכְּזַיִת. מַהוּ שֶׁיִּפְסְלוּ בִתְרוּמָה. קַל וָחוֹמֶר. אִם מְטַמִּין אֶת הַיָּדַיִם לִפְסוֹל בַּתְּרוּמָה. הֵן עַצְמָן לֹא כָל שֶׁכֵּן. הָהֵן יוֹצֵא מָה אַתְּ עֲבַד לֵיהּ. מְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם אוֹ אֵינוֹ מְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם. אִין תֵּימַר. הָהֵן יוֹצֵא מְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם. פִּיגּוּל וְנוֹתָר אֵינָן פּוֹסְלִין בַּתְּרוּמָה. אִין תֵּימַר. פִּיגּוּל וְנוֹתָר אֵינָן פּוֹסְלִין בַּתְּרוּמָה. הָהֵן יוֹצֵא לֹא גָזְֽרוּ עָלָיו כְּלוּם. דִּלֹא כֵן יְטַמֵּא צַד הַחִיצוֹן וְצַד הַפְּנִימִי. אָמַר רִבִּי אַבִּין. מָאן אִית לֵיהּ דָּבָר טָמֵא מַחְמַת עַצְמוֹ. לֹא רִבִּי מֵאִיר. לֹא כֵן אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן. כָּל הַדְּבָרִים טְהוֹרִין בְּרוּבָּן. כֵּיוָן שֶׁחִיתֵּךְ רוּבָּן לָאו כְפָרוּשׁ הוּא. וִיהֵא כְמַגִּיעֵי בוֹ וִיהֵא פָסוּל. אָמַר רִבִּי חֲנַנְיָה. 56a בִּמְחַתֵּךְ כָּל שֶׁהוּא וּמַשְׁלִיךְ.
Traduction
R. Simon et R. Josué b. Levi disent au nom de Bar-Padieh: deux parties (d’une demi-olive chacune), dont l’une se compose de sacrifice rejeté (par suite d’une pensée défectueuse) et l’autre de reliquat arriéré, seront jointes pour constituer l’impureté des mains (273)''Cf. Ci-après, (10, 7); B., Meila, 17b.''; elles n’entraîneront de pénalité, en cas de consommation,qu’en ayant au moins la mesure d’une olive. -Est-ce qu’elles rendent l’oblation impropre à la consommation par leur contact? -Oui, par a fortiori: si elles rendent impures les mains, qui à leur tour entacheraient l’oblation; à plus forte raison leur contact direct la rend impropre. -Comment considérera-t-on le défaut survenu à une sainteté de dépasser la limite sacrée? Rendra-t-elle aussi les mains impures par son contact, ou non? Or, si l’on admet qu’un tel contact rend les mains impures (à l’instar du rejet de sacrifice, ou du reliquat), il faudrait dire que le rejet et le reliquat ne rendent pas l’oblation impropre au manger (ni d’autres consécrations); si au contraire il est admis que ces derniers rendent impropre l’oblation, il faudrait prévenir que le défaut de dépasser l’enceinte ne ressemble pas à ceux du rejet et du reliquat; car, s’il n’en était pas ainsi (que l’excédant, une fois impur, propage aussi l’impureté), on devrait dire aussi que la partie restée à l’intérieur devient impure du même coup? Aussi, R. Abin dit que le rejet et le reliquat rendent l’oblation impropre, de même que le défaut d’excédant la rend impure; quant à la propagation de l’impureté à la partie interne (quoique cachée), elle est seulement admise selon R. Meir, tandis que la présente Mishna exprime l’avis des autres sages. -Mais R. Yohanan n’a-t-il pas dit (274)B., Hulin 123b. que si un objet impur est déchiré, il n’est plus considéré comme adhérent dès que la majeure partie est détachée, et il sera dès lors pur? De même ici, puisque la majeure partie est coupée, on devrait la considérer comme détachée, non cachée, et c’est par le contact qu’elle rendrait la partie interne impropre au service? -Non, répond R. Hanania, il s’agit du cas où l’on coupe par fragments (non le tout), que l’on rejette au fur et à mesure.
Pnei Moshe non traduit
גמ' מתיב רבי יוחנן וכו'. לפי גי' הספרים שמצויין לזה כאן פירשתי לעיל בסוף הלכה:
הפיגול והנותר. דתנן לקמן סוף מכלתין שגזרו עליהן טומאת ידים ומצטרפין חצי זית מזה וחצי זית מזה לטמא את הידים וגרסינן לכל זה לקמן שם:
מהו שיפסלו בתרומה. אם נגעו בתרומה דמכיון שאין טומאתן אלא משום גזירה בעלמא אי משום חשדי כהונה בפיגול אי משום עצלי כהונה בנותר אפשר שאין שורפין עליהן את התרומה:
קל וחומר אם מטמאין את הידים לפסול בתרומה. שהידים סתמן אחד מן הדברים שפוסלין בתרומה ואם גזרו עליהן טומאת ידים מסתמא פוסלין הידים שנגעו בהן את התרומה הן עצמן לא כל שכן:
ההן יוצא. זה היוצא בקדשים שפסול הוא מה את עביד ליה לענין טומאת ידים אם דינו כפגול ונותר או דלמא מכיון דלית לן למימר דאתו לאפוקי במתכוין לא גזרו ביה רבנן טומאה:
אין תימר ההן יוצא מטמא את הידים פיגול ונותר אינן פוסלין בתרומה. בתמיה כלומר דמתמה הש''ס על בעל הבעיא דאי ס''ד דכל כך פשטה הגזירה דאפי' ביוצא גזרו טומאת ידים א''כ מאי מספקא ליה מעיקרא דלמא פיגול ונותר אין פוסלין בתרומה דפשיטא ופשיטא הוא דגבי פיגול ונותר דאיכא למיחש בהו משום חשדי ועצלי כהונה דנחמיר בהו שמגען יפסלו את התרומה:
אין תימר וכו'. ומהדר ליה בעל הבעיא דבאמת לפי הס''ד דפגול ונותר אינן פוסלין את התרומה לא הוה מיבעיא לי כלל כיוצא אלא דההן יוצא לא גזרו עליו כלום והכי מסתברא כדלקמיה כי קא מיבעיא לי לבתר דפשטינן דפיגול ונותר פוסלין בתרומה דשמא גזרו נמי על היוצא טומאת ידים:
דלא כן יטמא צד החיצון וצד הפנימי. כלומר דהואיל וכן א''כ מסתברא נמי דלא גזרו טומאה כלל ביוצא דאם לא כן מאי מהני. ליה שחותך צד החיצון יטמא החיצון את צד הפנימי במגעו מקודם שחתכו ומעתה תפשיט לך דאין טומאה כלל ביוצא:
אמר ר' אבין. דמהא לא תפשוט דהא מאן אית ליה דבר טמא מחמת מגע עצמו כן הוא לקמן סוף מכלתין:
לא רבי מאיר. אית ליה האי כדתנן בפ' כ''ז דכלים ומייתי ליה בפ' בהמה המקשה גבי הוציא העובר את ידו וכו' דסבירא ליה לר' מאיר טומאת בית הסתרים מטמא כדקאמר גבי שלשה על שלשה שנחלק טהור מן המדרס אבל טמא מגע מדרס דברי ר''מ ולא קיי''ל כוותיה אלא כר' יוסי דפליג עליה התם וקאמר וכי באיזה מדרס נגע זה דטומאת בית הסתרים לא מטמא:
לא כן אמר ר' יוחנן וכו'. כלומר דמהדר ליה לרבי אבין דנהי דלא קיימא לן כרבי מאיר בטומאת בית הסתרים מכל מקום וכי לא כן אמר רבי יוחנן דלדידן דסבירא לן טומאת בית הסתרים לא מטמא וכל הדברים טהורין ברובן כשחותך רוב מקום הטמא נשאר השאר בטהרה ומעתה היא גופה תיקשי דכיון שחותך רובן לאו כפרוש היא מהשאר ובשעת פרישתו ויהא כמגיעי הרוב בו ויהא פסול גם צד הפנימי דהשתא לאו בית הסתרים היא:
אמר ר' חנניה. דלא קשיא דהכא מיירי במחתך כל שהוא כל שהוא ומשליך ולאו בחותך רוב בפעם א'. דמכיון דבכל שהוא לית ביה שיעור טומאה לטמא נשאר צד הפנימי טהור:
רִבִּי בָּא בְשֵׁם רַב יְהוּדָה. לֹא קִידְּשׂוּ תַחַת הָאֲגוֹף שֶׁבִּירושָׁלֵם. רִבִּי יִרְמְיָה בְשֵׁם רַב שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק. כְּדֵי שֶׁיְּהוּ מְצוֹרָעִין מָגִינִין תַּחְתֵּיהֶן בַּחַמְּה מִפְּנֵי הַחַמָּה וּבַגְּשָׁמִים מִפְּנֵי הַגְּשָׁמִים. וְדִכְווָתָהּ. לֹא קִידְּשׂוּ תַחַת הָאֲגוֹף שֶׁלְהַר הַבָּיִת. כְּדֵי שֶׁיְּהוּ זָבִין מָגִינִין תַּחְתֵּיהֶן בַּחַמְּה מִפְּנֵי הַחַמָּה וּבַגְּשָׁמִים מִפְּנֵי הַגְּשָׁמִים. מְצוֹרָע אֵין לֹו אֵיכָן לְהָגֵן. זָב יֵשׁ לֹו אֵיכָן לְהָגֵן בְּכָל יְרוּשָׁלֵם. רִבִּי יוֹחָנָן בַּר מַרְייָא בְשֵׁם רִבִּי פִינְחָס. מִן מַה דַאֲנָן חֲמֵיי רַבָּנִן שָֽׁלְחִין סַנְדְלֵיהוֹן תַּחַת הָאֲגוֹף שֶׁלְהַר הַבָּיִת הָדָא אָֽמְרָה שֶׁלֹּא קִידְּשׂוּ תַחַת הָאֲגוֹף שֶׁלְהַר הַבָּיִת. רַב שָׁאַל לְרִבִּי חִייָה רַבָּה. גַּגּוֹת יְרוּשָׁלֵם מָה הֵן. אָמַר לֵיהּ. מִן מַה דְמַתְלִין מַתְלָא. פִּיסְחָא בְזֵיתָא וְהַלֵּילָה מַתְבַּר אַגְרָייָא. הָדָא אָֽמְרָה. גַּגּוֹת יְרוּשָׁלֵם קוֹדֶשׁ. רִבִּי יִרְמְיָה רִבִּי מַיישָׁא רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק בְּשֵׁם רַב. גַּגּוֹת יְרוּשָׁלֵם חוֹל. וְהָא תַנִּינָן. מִן הָאֲגוֹף וְלִפְנִים כְּלִפְנִים. מִן הָאֲגוֹף וְלַחוּץ כְּלַחוּץ. פָּתַר לָהּ בְּגַג מְבוּצָּר לָאֲוֵיר חָצֵר הִיא מַתְנִיתָה. וְהָא תַנִּינָן. הַחַלּוֹנוֹת וְעוֹבִי הַחוֹמָה כְּלִפְנִים׃ עוֹד הִיא בְגַג מְבוּצָּר לָאֲוֵיר חָצֵר הִיא מַתְנִיתָה. וְאַתְייָא כְהַהִיא דְאָמַר רִבִּי אָחָא בָשֵׁם רִבִּי חִינְנָא. וַיַּֽאֲבֶל חֵיל וְחוֹמָה֭. שׁוּרָא וּבַר שׁוּרָה. אִם עוֹבִי הַחוֹמָה קִידְּשׁוּ כַּל שֶׁכֵּן חֲלוֹן. אָמַר רִבִּי אָחָא. בַּחֲלוֹן שֶׁעַל גַּבֵּי הָאֲגוֹף נִצְרְכָה. אַף עַל גַּב דְּתֵימַר. לֹא קִידְּשׂוּ תַחַת הָאֲגוֹף שֶׁלְיְרושָׁלֵם. חֲלוֹן שֶׁעַל גַּבֵּי הָאֲגוֹף קִידְּשׁוּ.
Traduction
R. Aba dit au nom de R. Juda: on ne considère pas comme sacré l’espace situé au-dessous des portes de Jérusalem; de cette façon, dit R. Jérémie au nom de R. Samuel b. Isaac, les lépreux (tenus de se retirer hors du camp) pouvaient se mettre là à l’abri du soleil, en été, et de la pluie en hiver. De même, on ne considérait pas comme sacré l’emplacement qui se trouvait au-dessous du seuil de la montagne sainte, afin que les gonorrhéens puissent y trouver un abri en été contre le soleil, et en hiver contre la pluie. Mais cette analogie est-elle fondée, puisque le lépreux n’a aucune place où se réfugier, tandis que le gonorrhéen en a, pouvant se mettre à l’abri dans toute la ville de Jérusalem, en dehors du camp des Lévites, ou montagne sainte? (pourquoi donc ne pas déclarer sacrées les portes de cette dernière)? -C’est que, répond R. Yohanan b. Madia au nom de R. Pinhas, puisque nous savons que les rabbins déposent leurs sandales sous la porte d’entrée de la montagne sainte (275)(Berakhot 9, 8)., on en conclut que cet emplacement n’est pas consacré. R. Saul demanda à R. Hiya le grand comment l’on considère les toits de Jérusalem au point de vue de la sainteté? De ce que le proverbe dit, répondit-il, ''si l’on célèbre la Pâques dans la maison, les chants d’allégresse retentissent (276)Littéralement: les chants d'allégresse brisent le toit (Schuhl, Sentences, p. 419). au dehors'', on conclut que les toits de Jérusalem sont tenus pour sacré'' R. Jérémie, R. Mesha et R. Samuel b. R. Isaac disent au nom de Rav que les toits de Jérusalem sont tenus pour profanes. -Mais notre Mishna ne dit-elle pas: tout ce qui est à l’intérieur de la porte est considéré comme étant au-dedans, et ce qui est à l’extérieur de la porte est au dehors, y compris les toits? On peut répondre que notre Mishna, en englobant les toits dans l’enceinte sacrée, parle des maisons basses, dont le sommet se confond presque avec l’espace de la cour. -Mais n’y est-il pas dit que les meurtrières, ou fenêtres, et le sommet de la muraille sont considérés comme situés à l’intérieur? -Là aussi, fut-il répondu, il s’agit d’une maison si basse, que ses murs se confondent avec l’air ambiant de la cour. C’est conforme à ce qu’a dit R. Aha au nom de R. Hinena: par le verset il renversa remparts et murailles (Lm 2, 8), on voit qu’il y avait à l’intérieur de l’enceinte un petit mur bas, se confondant avec le sol. -A quoi bon parler des fenêtres pratiquées dans la muraille, si même le sommet est considéré comme sacré? Il a fallu en parler, répond R. Aha, pour déterminer l’état d’une fenêtre qui se trouverait au-dessus de la porte; car, bien que l’espace situé au-dessous de la porte d’entrée à Jérusalem soit profane, la fenêtre sise au-dessus sera sacrée.
Pnei Moshe non traduit
לא קידשו תחת האגוף שבירושלים. תחתיו מבחוץ וכדמפרש ר' ירמיה טעמא כדי שיהא מצורעין שמשתלחין מחוץ לעיר מגינין תחתיהן וכו' ולפיכך מן האגוף ולחוץ כלחוץ:
ודכותה נימא לא קידשו וכו' כדי שיהו זבין המשתלחין חוץ למחנה לויה שהוא הר הבית מגינין תחתיהן וקאמר דלא דמיא דמצורע אין לו מקום אחר להגן עליו שהוא חוץ לעיר אבל זב יש לו איכן להגן שהוא מותר בכל ירושלים:
שלחין. מפשיטין סנדליהון ומניחין תחת האגוף של הר הבית כשנכנסין א''כ מאי הדא אמרה שלא קידשו וכו' דהא אנן תנן לא יכנס אדם להר הבית במנעלו ובסנדלו אלא ודאי אין לו קדושת הר הבית:
גגות ירושלים מה הן. אם קדשו לאכול שם קדשים קלים:
מן מה דמתלין מתלא. שהיה פעם אחת בני חבורה מרובין ולא הגיע לאחד מהן אלא כזית בלבד ואמרו פיסחא כזיתא והלילא שאומרי' בשעת אכילתו מרפס ומחבר איגרא מקול המון שאכלו שם א''כ הדא אמרה שגגות ירושלים קודש:
גגות ירושלים חול. ואלו לא אכלו אלא מלמטה וקראו את ההלל על הגג:
והא תנינן וכו'. אלמא כל שהוא מן האגוף ולפנים כלפנים ואפי' הגגות:
פתר לה בגג מבוצר וכו' היא מתניתא דמיירי באותן גגין שהן שוין לקרקע החצר כגון שקרקע החצר שאצלו גבוה הרבה וגג הוא מבוצר לאויר החצר:
והא תנינן וכו'. ועובי החומה בראשה היינו גג אלמא גגות קודש הן:
עוד היא וכו'. כלומר זה נמי בכה''ג:
ואתיא וכו' שורא ובר שורא. חומה קטנה לפנים מחומה גדולה והיא היתה נמוכה ושוה לקרקע מקום הגבוה שבירושלים:
אם עובי החומה וכו'. השתא מדייק על הא דקתני החלונות ועובי החומה כלפנים החלונות למה ליה אם עובי החומה מלמעלה קידשו מכ''ש החלונות שבתוכה:
בחלון שאע''ג האגוף. מלמעלה הוא דנצרכה למיתני דאע''ג דתימר דתחת האגוף לא קידשו מלמעלה ומקום החלונות קידשו:
תַּנֵּי בְשֵׁם רִבִּי יְהוּדָה. מְחִילוֹת שֶׁתַּחַת הַהֵיכָל חוֹל וְגַגּוֹת הַהֵיכָל קוֹדֶשׁ. רִבִּי אִמִּי בְשֵׁם רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ. מַתְנִיתָה אָֽמְרָה [כֵן]. מְדוּרָה הָיְתָה שָׁם וּבֵית כִּסֵּא שֶׁלְכָּבוֹד. וְזֶה הָיָה כְבוֹדוֹ [מְצָאוֹ נָעוּל. יוֹדֵעַ שֶׁיֶּשׁ שָׁם אָדָם. פָּתוּחַ. יוֹדֵעַ שֶׁאֵין שָׁם אָדָם.] אָמַר רִבִּי יוֹסֵה. וְכִי צוֹאָה טוּמְאָה. וַהֲלֹא אֵינָהּ אֶלָּא נְקִיּוּת. וֵיי דָא אָֽמְרָה דָא. יוֹצֵא וְהוֹלֵךְ לֹו בִּמְסִבָה הַהוֹלֶכֶת תַּחַת הַבִּירָה. וְנֵירוֹת דּוֹלְקִין מִיכָּן וּמִיכָּן. עַד שֶׁהוּא מַגִּיעַ לְבֵית הַטְּבִילָה. אִם קָדוֹשׁ הוּא יֵלֵךְ לֹו בִקְצָרָה.
Traduction
Ainsi, l’on a enseigné au nom de R. Juda: les galeries situées au-dessous du Temple sont profanes, tandis que le sommet du Temple est sacré. En effet, dit R. Imi au nom de R. Simon b. Lakish, une Mishna dit formellement (277)(Tamid 1, 1).: Il y avait une cellule servant de cabinet d’aisance, et voici la règle de convenance adoptée: si c’est fermé, on sait qu’il y a quelqu’un; si c’est ouvert, il n’y a personne. -Mais, objecta R. Yossé, est-ce que la question de besoins à satisfaire est en rapport avec l’impureté (qui ne pourrait se produire en un lieu consacré)? Ne s’agit-il pas simplement de propreté? D’où donc sait-on que les galeries étaient profanes? - De ce qu’il est dit: s’il était arrivé un accident (pollutio) à un cohen, celui-ci se retirait par la galerie circulaire qui passait sous le Temple, où des lumières brûlaient de distance en distance, jusqu’à ce que l’on arrivait à la salle de bains. Or, si cette galerie était sacrée, au lieu de la contourner longuement, l’impur devrait la quitter par le chemin le plus court (cela prouve donc qu’elle était profane).
Pnei Moshe non traduit
מתניתא. דפ''ק דתמיד אמרה כן שהמחילות שתחת ההיכל חול דהא קתני מדורה היתה שם ובית הכסא וכו' אלמא לא קידשו:
א''ר יוסה וכי צואה טומאה היא. שיאסור לעשות שם בית הכסא והלא אינה אלא משום נקוות הגוף ואף אם נתקדשו היה מותר:
ויידא אמרה. והשתא ומאיזה מקום אנו לומדין שלא נתקדשו המחילות:
דא. מהא דתנן שם אירע קרי לאחד מהן יוצא והולך לו וכו' ואם קודש הוא שם למה יסבב את כל המסיבה וילך לו בקצרה ממקום אשר הוא אלא שמע מינה לא נתקדשו:
Psa'him
Daf 56b
הלכה: 56b כָּתוּב וְלֹא תוֹצִ֧יא מִן הַבַּ֛יִת מִן הַבָּשָׂר֭ ח֑וּצָה. אֵין לִי אֶלָּא חוּץ לַבָּיִת. חוּץ לַחֲבוּרָה מְנַיִין. תַּלְמוּד לוֹמַר לֹא תוֹצִ֧יא ח֑וּצָה. אָמַר רִבִּי יוּדָן. מִיכָּן שֶׁאִם (אָמַר הֲרֵינִי) [הוֹצִיא] חוּץ לַחֲבוּרָה. שֶׁהוּא מִתְחַייֵב. אָמַר רִבִּי מָנָא. יֹאמַר קִרְייָא. לֹא תוֹצִ֧יא ח֑וּצָה. וַנָן אָֽמְרִין. אִם חוּץ לַחֲבוּרָה שֶׁהוּא מִתְחַייֵב. לֹא כָל שֶׁכֵּן חוּץ לַבָּיִת.
Traduction
Il est écrit (Ex 12, 46): Tu n’emporteras pas cette chair de la maison en dehors. Ce dernier terme explétif (au dehors) indique que non seulement cette chair ne devra pas sortir de la maison, mais même pas de la compagnie. -Ceci prouve, dit R. Juda, que l’on est coupable si l’on a porté de l’agneau hors de la compagnie. -Mais, demanda R. Mena, si du verset ''tu ne l’emporteras pas au dehors'' on déduit que l’on est déjà coupable en le faisant sortir du milieu de la compagnie; à plus forte raison le serait-on pour le transport au dehors de la maison? (Et pourquoi en parler)?
Pnei Moshe non traduit
גמ' כתיב ולא תוציאו וגו'. חוץ לחבורה מנין. אפי' באותו בית:
ת''ל חוצה. ומיותר הוא דכשהוציאו מן הבית הוא חוצה אלא מכאן שאם הוציא אותו מחוץ לחבורה מתחייב הוא בלאו וכדדריש ר' יודן וכלומר שלוקה על כך כמי שהוציאו מן הבית וכדפרישית במתני' דלעיל:
אמר ר' מנא ואמר קרייה וכו'. ר' מנא הוה ס''ד דלא מיתורא אלא ממשמעות חוצה הוא קא דריש דחוצה מחוץ לחבורה משמע הלכך מדייק דיאמר קרא לא תוציא חוצה בלחוד ואנן אמרין אם מחוץ לחבורה הוא מתחייב לכ''ש חוץ לבית ומן הבית למה:
רִבִּי אִימִּי בָעֵי. חוֹצִיא מֵחֲבוּרָה לַחֲבוּרָה כִּשְׁנִי זֵיתִים חַייָב שְׁתַּיִם. מִשּׁוּם לֹא תוֹצִ֧יא מִן הַבַּ֛יִת וּמִשּׁוּם לֹא תוֹצִ֧יא ח֑וּצָה. נִמְנוּ עַל הַפֶּסַח. הוֹצִיא אֶחָד כְּזַיִת חַייָב. שְׁנַיִם שְׁלֹשָׁה פְטוּרִין. מִפְּנֵי שֶׁבְּנֵי חֲבוּרָתָן רְאוּיִין לְהִימָּשֵׁךְ אֶצְלָן. אֶלְּא שֶׁהֵן עוֹבְרִין בָּעֲשֵׂה. וּכְרִבִּי שִׁמְעוֹן אֲפִילוּ בָעֲשֵׂה אֵינָן עוֹבְרִין. דְּתַנֵּי. עַ֚ל הַבָּ֣תִּ֔ים אֲשֶׁר יֹֽאכְל֥וּ אוֹתוֹ בָּהֶֽם׃ מְלַמֵּד שֶׁהַפֶּסַח נֶאֱכַל בִּשְׁנֵי מְקוֹמוֹת. יָכוֹל אַף אוֹכְלָיו יְהוּ אוֹכְלִין אוֹתוֹ בִשְׁנֵי מְקוֹמוֹת. תַּלְמוּד לוֹמַר בְּבַיִ֚ת אֶחָד֙ יֵֽאָכֵ֔ל. הָא כֵיצַד. פֶּסַח נֶאֱכַל בִּשְׁנֵי מְקוֹמוֹת. וְאֵין אוֹכְלָיו אוֹכְלִין אוֹתוֹ בִשְׁנֵי מְקוֹמוֹת. [רִבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר. אַף אוֹכְלָיו אוֹכְלִין אוֹתוֹ בִשְׁנֵי מְקוֹמוֹת.] מַה מְקַייֵם רִבִּי שִׁמְעוֹן בְּבַיִ֚ת אֶחָד֙ יֵֽאָכֵ֔ל. שֶׁלֹּא תְהֵא חֲבוּרָה מִקְצָתָהּ אוֹכֶלֶת בִּפְנִים וּמִקְצָתָהּ אוֹכֶלֶת בַּחוּץ. יָחִיד שֶׁהוֹצִיא כְזַיִת חוּץ לַחֲבוּרָה. מִפְּנֵי שֶׁבְּנֵי חֲבוּרָתוּ רְאוּיִים לִימָּשֵׁךְ אֶצְלוֹ. נִפְטָר מִלֹּא תַעֲשֵׂה. רִבִּי חֵייָה בַּר בָּא בָעֵי. לָמָּה לִי כְרִבִּי שִׁמְעוֹן. אֲפִילוּ כְרַנָּנִן. מִפְּנֵי שֶׁבְּנֵי חֲבוּרָתָן רְאוּיִין לִימָּשֵׁךְ אֶצְלָן נִפְטְרוּ מִלֹּא תַעֲשֵׂה. אֲפִילוּ בַעֲשֵׂה לֹא יְהוּ.
Traduction
⁠—Il a fallu, réplique R. Imi, parler du transport en dehors de la maison, pour le cas où l’on a porté d’une compagnie à l’autre, dans deux maisons; l’on est alors deux fois coupable, 1° pour avoir enfreint la défense de le porter hors de la maison, 2° pour celle du transport au dehors (de la compagnie). Si après la constitution d’une réunion d’individus pour manger l’agneau pascal, l’un d’eux à porté au dehors l’équivalent d’une olive, il est coupable; si ce sont deux ou trois individus, ils ne sont pas coupables, parce qu’il leur est loisible de constituer un groupe à part; seulement, ils ont le tort de ne pas suivre le précepte affirmatif qui dit de le manger dans une même maison. Selon R. Simon, ce n’est pas même en opposition avec le dit précepte affirmatif, puisqu’il est écrit (ibid. 7): Dans les maison où on le mangera; ce pluriel indique que l’agneau pourra être mangé au besoin dans deux maisons. Ce n’est pas à dire que les mêmes consommateurs pourront s’installer dans deux places différentes, puisqu’il est écrit d’autre part (ib. 46): On le mangera dans une seule maison; et ces déductions se justifient, en ce que l’agneau pascal pourra être mangé (en deux portions) dans deux maison différentes, mais les consommateurs ne peuvent pas s’installer en deux places. Selon R. Simon, il est permis aussi aux consommateurs de s’installer en deux places diverses. -Comment explique-t-il le verset qui dit formellement ''de le manger dans une seule maison''? -Cela signifie, selon lui, qu’il ne faut pas qu’une partie de la compagnie le mange en étant placée dans l’intérieur, tandis que l’autre partie sera placée au dehors. Même un homme seul qui aurait emporté de la compagnie l’équivalent d’une olive, s’il est assez influent pour entraîner peut être toute la compagnie à sa suite, ne sera pas coupable d’infraction à la défense négative du transport au dehors (278)Selon le commentaire Qorban 'Eda, la phrase entre [ ] est à effacer d'ici.. R. Hiya b. Aba demanda: à quoi bon dire que, selon R. Simon seul, un particulier qui aurait emporté une part au dehors ne serait pas en opposition avec le précepte affirmatif ''de le manger dans une maison''; ce doit être de même permis selon les autres sages, puisqu’au cas où toute la compagnie est susceptible de se laisser entraîner, on n’enfreint pas la défense négative, ni le précepte affirmatif.
Pnei Moshe non traduit
להוציא מחבורה לחבורה בשני זיתים. כלומר שהוציא כזית אחד מחבורה לחבורה באותו בית וחזר והוציא מחבורה השניה מחוץ לבית אם חייב הוא שתים משום לא תוציא מן הבית ומשום לא תוציא חוצה ולהכי קאמר שני זיתים דאלו כזית אחד לא משכחת לה שיהא חייב שתים שהרי על הוצאה מחבורה אינו מתחייב אלא א''כ הוציא מחבורה לחבורה והכי קתני בהדיא בתוספתא פ''ו המוציא כזית בשר מבית לבית ומחבורה לחבורה בשעת אכילה ה''ז חייב שנאמר לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה וא''כ כשהוציא כזית מחבורה לחבורה כבר נפסל כדפרישנא בהלכה דלעיל במתני' ואפי' אם נאמר דמחבורה לחבורה לאו דווקא ואורחא דמילת' נקט מ''מ משהוציא מן החבורה כבר נפסל הוא ושוב אינו מתחייב על כזית הזה כשהוציאו מן הבית ובשני זיתים שפיר משכחת לה כדאמרן א''נ דהך דר' אימי לאו כדרך בעיא מתפרש אלא קושיא הוא דבעי על הא דר' מנא דס''ד דמשמעות חוצה דריש כדלעיל ועלה בעי ר' אימי היכי מדייקת מן הבית למה לי הא שפיר איצטריך להיכא שהוציא שני זיתים מחבורה לחבורה ומן הבית וכדפרישית שמתחייב שתים:
נמנו חבורה אחת על הפסח והוציא אחד מהן כזית לחוץ חייב אבל אם הוציאו שנים או שלשה מבני החבורה פטורין מפני שבני חבורה הנשארין ראויין הן להימשך אצלן ולאכול במקום שהן וביחיד הוא דחייב שאין מדרך לרבים להימשך אחר היחיד:
אלא שהן עוברין בעשה. שאף על פי שהן פטורין מלאו דלא תוציא הואיל ואלו ראוין להמשך אחריהן ולגמור אכילתן במקום שהן מכל מקום מכיון שהתחילו לאכול בבית זה וגומרין במקום אחר עוברין בעשה דבבית אחד יאכל:
וכר' שמעון. בברייתא דלקמיה דדריש בבית אחד יאכל שלא תהא מקצת חבורה אוכלת בפנים ומקצתה בחוץ אפי' בעשה אינם עוברין שהרי כאן נמשכין לאכול במקום אחד ולקמן פריך דאפי' לרבנן אף בעשה אין עוברין:
דתני. דפליגי בדרשא דקרא על הבתים וכו' כדפרישי' במתני':
ר''ש אומר אף אוכליו וכו'. דיאכלו דקרא על כל חד וחד מהאוכלין קאי:
יחיד שהוציא כזית חוץ לחבורה מפני שבני חבורתו וכו'. כלומר אם הוא כך שמפני שבני חבורתו ראוין לימשך אצלו כגון שהוא החשוב מבני החבורה וכולן נמשכין אחריו נפטר הוא מל''ת שדינו כדין שנים ושלשה שהוציאו דפטורין הן:
ר' חייה בר בא בעי. על הא דקאמר לעיל וכר''ש אפי' בעשה אין עוברין למה לי כר''ש הא אפי' כרבנן אין עוברין בלא כלום דהא טעמא דנפטרו מל''ת דלא תוציא מפני שבני חבורתן ראויין להמשך אחריהן ולאכול שם א''כ אחר גמר אכילתן אנו הולכין שבמקום אחד הוא והשתא בדין הוא שאפי' בעשה דבבית אחד יאכל לא יהו עוברין ששם הוא עיקר אכילתן:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source