Psa'him
Daf 55a
הלכה: גִּידִּים הָרַכִּים. רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר. נִימְנִין עֲלֵיהֶן. רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר. אֵין נִימְנִין עֲלֵיהֶן. רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא בְשֵׁם רִבִּי זְעוּרָה. מִחְלְפָה שִׁיטָּתֵיהּ דְּרִבִּי יוֹחָנָן. מִחְלְפָה שִׁיטָּתֵיהּ דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ. דְּאִיתְפַּלְּגוֹן. [דְּתַנִּנָן תַּמָּן.] אֵילּוּ שֶׁעוֹרוֹתֵיהֶן כִּבְשָׂרָן. עוֹר הָאָדָם וְעוֹר חֲזִיר שֶׁל יִישּׁוּב. רִבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר. אַף עוֹר שֶׁלְחֲזִיר חַבָּר. [עוֹר חֲטֶרוֹת גָּמָל הָרַכָּה. עוֹר הָרֹאשׁ שֶׁל עֵגֶל הָרַךְ. עוֹר בֵּית הַפְּרָסוֹת. עוֹר בֵּית הַבּוֹשֶׁת. וְעוֹר הַשְּׁלִיל. וְעוֹר שֶׁתַּחַת הָאַלְיָה. וְעוֹר הָאֲנָקָה וְהַכֹּחַ וְהַלְּטָאָה וְהַחוֹמֶט. רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר. הַלְּטָאָה כַּחוּלְדָּה. וְכוּלָּן שֶׁעִיבְּדָן. אוֹ שֶׁהִילֵּךְ בָּהֶן כְּדֵי עֲבוֹדָה. טְהוֹרִין. חוּץ מֵעוֹר הָאָדָם. רִבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר. שְׁמֹנָה שְׁרָצִים יֵשׁ לָהֶן עוֹרוֹת׃] אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן. 55a לֹא שָׁנוּ אֶלָּא לְאִיסּוּר וּלְטומְאָה. אֲבָל לִלְקוֹת. עוֹר הוּא. וְאֵין לוֹקִין עָלָיו מִשּׁוּם נְבֵילָה. רִבִּי שִׁמָעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר. מִשְׁנָה שְׁלֵימָה שָׁנָה רִבִּי. בֵּין לְאִיסּוּר בֵּין לִלְקוֹת בֵּין לְטוּמְאָה. מִחְלְפָה שִׁיטָּתֵיהּ דְּרִבִּי שִׁמָעוֹן בֶּן לָקִישׁ. תַּמָּן הוּא עֲבַד לֵיהּ בָּשָׂר. וָכָא לָא עֲבַד לֵיּהּ בָּשָׂר. אָמַר רִבִּי יוּדָה בַּר פָּזִי. שַׁנְייָא הִיא תַמָּן שֶׁהוּא עוֹר. וְעוֹר סוֹפוֹ לְהַקְשׁוֹת. כָּל שֶׁכֵּן מִחְלְפָה שִׁיטָּתֵיהּ דְּרִבִּי שִׁמָעוֹן בֶּן לָקִישׁ. מַה אִין תַּמָּן שֶׁסוֹפוֹ לְהַקְשׁוֹת הוּא עֲבַד לֵיהּ בָּשָׂר. כָּאן שֶׁאֵין סוֹפוֹ לְהַקְשׁוֹת לֹא כָל שֶׁכֵּן. אָמַר רִבִּי אַבּוּן. טַעֲמָא דְרִבִּי שִׁמָעוֹן בֶּן לָקִישׁ וְאָֽכְל֥וּ אֶת הַבָּשָׂר֭. לֹא גִידְים
Traduction
Les nerfs tendres (qui durciront plus tard) peuvent, selon R. Yohanan, être comptés à titre de viande comestible (270)Le commentaire a le vieux mot français: tendrons. Cf. Jér., (Sanhedrin 8, 2) ( 26a).; selon R. Simon b. Lakish, ils ne compteront pas comme tels (en raison de leur état futur). -Mais, objecta R. Jacob b. Aha au nom de R. Zeira, est-ce que R. Yohanan et R. Simon b. Lakish ne sont pas en opposition ici avec leur discussion exprimée ailleurs? Puisqu’il est dit (271)''Jér., (Shabat 14, 1); (Hulin 9, 2).'': ''Voici les corps dont la peau rend impur à l’égal de la chair même, savoir la peau humaine et celle du porc domestique; R. Yossé y comprend aussi la peau '' sanglier, ou la peau qui recouvre la bosse encore tendre du chameau (n’ayant pas encore porté de charge), celle qui se trouve sur la tête du veau, ou celle de la fente des sabots, ou celle de la matrice, ou celle d’un fœtus, ou celle de la partie charnue sous la queue de l’animal, ou la peau ''du hérisson, du crocodile, de la salamandre, de la limace'' (Lv 12, 30); selon R. Juda, l’avant-dernière espèce est l’égale de la taupe (dont la peau est distincte de la chair). Toutefois, si l’une de ces peaux a été tannée, ou si on les a seulement étendues en vue de la tannerie, elles restent pures (non susceptibles d’impureté), sauf la peau de l’homme. R. Yohanan b. Nouri dit: les huit espèces de reptiles énoncés dans la loi (Lv 21, 29), sont munies de peaux. Toutefois, dit R. Yohanan, il est vrai qu’il y a égalité entre la peau et la chair au point de vue de la défense d’en manger et de l’impureté; mais cela ne va pas jusqu’à entraîner la pénalité des coups de lanière, comme c’est le cas pour la charogne, en cas de consommation (en raison de la dureté future)''. Or, Rabbi nous a enseigné une Mishna complète (anonyme), sans établir de distinction entre l’interdit, ou la peine des coups de lanière, ou l’impureté (sous toutes ces faces, donc, il considère la peau à l’égal de la chair, contrairement à sa théorie). De même R. Simon b. Lakish se contredit, puisqu’ailleurs il considère la peau à l’égal de la chair (considérant son état actuel), tandis qu’ici il ne la considère pas ainsi? -Il y a cette différence, répond R. Juda b. Pazi, qu’ailleurs il s’agit de peau, laquelle durcira certainement, tandis qu’ici il s’agit de nerfs durcissant moins. -N’est-ce pas d’autant plus une contradiction à l’égard de R. Simon b. Lakish? Puisqu’ailleurs où il s’agit de peau devant durcir plus tard, elle est considérée pourtant comme de la chair; à plus forte raison, devrait-il en être de même des nerfs, qui durcissent moins? (Pourquoi donc ne comptent-ils pas pour une part à manger)? -C’est que, dit R. Abin, R. Simon b. Lakish déduit de l’expression ''vous ne mangerez la chair'' (Ex 12, 8), que l’on ne mangera pas de nerfs (il ne met pas leur qualité en question).
Pnei Moshe non traduit
גמ' גידים הרכים. עכשיו וסופן להקשות:
ר' יוחנן אמר נימנין עליהן. בפסח דבתר השתא אזלינן וראויין הן לאכילה:
אין נמנין עליהן. דבתר בסוף אזלינן וגרסינן להאי סוגיא לקמן בסנהדרין פ' בן סורר ומורה בהלכה ב':
מחלפה שיטתיה דר' יוחנן וכו'. קשיא דר' יוחנן אדר' יוחנן דלקמן וכן דר''ל אדר''ל:
דאיתפלגון. בהא דתנינן תמן בפ' העור והרוטב אלו שעורותיהן כבשרן וכו' ופליגי דלענין מאי הן כבשר דר' יוחנן אמר לא שנו אלא לאיסור אכילה כגון עור חזיר ועור חטוטרת גמל הרכה וכן לענין טומאת נבלה כאלו דקחשיב אוכל ללקות עור הוא ולא מיחשב כבשר מכיון שסופן להקשות:
משנה שלימה שנה רבי. לנו ובין לאיסור ובין למלקות ובין לטומאה חשיבי כבשר ומשום דבתר השתא אזלינן וקשיא:
מתלפא שיטתיה דרשב''ל. דתמן עבד ליה כבשר וס''ל דבתר השתא אזלינן והכא בגידין הרכין לא עבד ליה בשר. וברומיא דר' יוחנן אדר' יוחנן לא מהדר מידי משום שקבלה היתה בידם דהדר ביה ר' יוחנן לגבי דר''ל בגידין וס''ל אין נמנין עליהן אלא דר''ל אדר''ל קשיא:
שנייא היא תמן שהוא עור ועור סופו להקשות. כלומר אינו עשוי להקשות אלא בסופו אבל עכשיו רך הוא ופריך א''כ כ''ש דמחלפא שיטתיה דר''ל וכו' דמה אם תמן דמיהת סופו להקשות ביותר ויותר מן הגידין ואפ''ה הוא עביד ליה בשר דאזיל בתר השתא כאן בגידין שאין סופן להקשות כל כך כמו הני דהתם לכ''ש דניזיל בתר השתא:
אמר ר' אבין טעמא דר''ל. כאן דכתיב ואכלו את הבשר ולא גידין וגזירת הכתוב הוא ולא מטעמא דאין נחשבין כבשר:
רַבָּנִן דְּקַיְסָרִין אָֽמְרִין. רִבִּי חִייָה רִבִּי אִיסִּי חַד מִיחְלַף וְחַד כְּהָדֵין תַּנָּייָא. מָאן דְּמִחְלַף לֵית לֵיהּ כְּאִילֵּין קִישּׁוּיָא. וְכַמְּה יִשְׁבּוֹר. רִבִּי יוֹסֵי וְרִבִּי זְעוּרָא בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. עַד כְּדֵי שֶׁתְּהֵא הַיָּד מְחַגֶּרֶת. רִבִּי יוֹנָה אָמַר. רִבִּי זְעוּרָה וְרִבִּי בָּא תְּרֵיהוֹן בְּשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. חַד אָמַר. עַד כְּדֵי שֶׁתְּהֵא הַיָּד מְחַגֶּרֶת. וְחוֹרָנָה אָמַר. אֲפִילוּ צִפּוֹרֶן. מָאן דְּאָמַר. יָד. כָּל שֶׁכֵּן צִפּוֹרֶן. מָאן דְּאָמַר. צִפּוֹרֶן. אֲבָל יָד לֹא. רִבִּי יוֹחָנָן וְרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ תְּרֵיהוֹן אָֽמְרֵי. לְעוֹלָם אֵינוֹ חַייָב עַד שֶׁיִּשְׁבּוֹר עֶצֶם שֶׁיֵּשׁ עָלָיו בָּשָׂר וּמִמְּקוֹם בָּשָׂר. רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא אָמַר. שְׁמוּאֵל בַּר אַבָּא בָעֵי. מֵיַתַּה. לְעוֹלָם אֵינוֹ חַייָב עַד שֶׁיִּטּוֹל אֶבֶן וִירַסֵּס. עֶ֖צֶם. לְחַייֵב עַל כָּל עֶצֶם וָעֶצֶם. הָדָא דְתֵימַר. בְּהַתְרָייָה אַחַת. אֲבָל בִּשְׁתֵּי הַתְרָיוֹת. שֶׁכֵּן אֲפִילוּ עֶצֶם אֶחָד וְשִׁבְּרוֹ וְחָזַר וְשִׁבְּרוֹ חַייָב שְׁתַּיִם. רִבִּי יִרְמְיָה בָעֵי. לֵית הָדָא פְלִיגְא עַל רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ. דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר. עֶצֶם שֶׁאֵין עָלָיו בָּשָׂר מוּתָּר לְשׁוֹבְרוֹ. לֹא אָמַר אֶלָּא שֶׁלֹּא יִלָּקֶה. הָא לֶאֱסוֹר אָסוּר.
Traduction
Les rabbins de Césarée disent que R. Hiya et R. Issi diffèrent d’avis au sujet de cet énoncé de R. Yohanan et R. Simon b. Lakish: le premier intervertit les avis exprimés par ces deux rabbins (attribuant l’avis d’un interlocuteur à l’autre); le second adopte la version qui vient d’être exposée ici. Le premier, admettant l’interversion des opinions, n’a pas à réfuter les objections présentées (n’ayant plus de désaccord à justifier). De combien sera la brisure d’un os à l’agneau pascal, pour que l’on soit coupable? Selon R. Yossé ou R. Zeira au nom de R. Yohanan, elle sera telle, que la main, en frôlant cette rupture, s’écorcherait. R. Yona ou R. Zeira et R. Aba disent tous deux quelle mesure a été adoptée: le premier adopte pour mesure que la main s’écorche en passant; le second fixe pour mesure même l’arrêt de l’ongle (272)B., Hulin 17b.. D’après ce dernier avis, c’est à plus forte raison interdit si la main s’écorche en y touchant; mais le premier avis, parlant seulement de la main écorchée, n’implique pas l’accroc de l’ongle. R. Yohanan et R. Simon b. Lakish admettent tous deux que l’on est seulement coupable pour le bris de l’os s’il y a de la chair, et si c’est du côté où celle-ci se trouve. -S’il en est ainsi, objecta R. Jacob b. Aha au nom de R. Samuel b. Aha, on ne serait jamais coupable de bris, à moins d’avoir écrasé l’os sous une pierre (ce qui n’est guère admissible). Comme il est dit (ibid.): l’os, on en déduit qu’il y a culpabilité pour chaque os brisé (même en plusieurs ruptures). -Ceci est vrai (qu’il y a une seule faute pour chaque os), et s’il n’y a eu qu’un avertissement; mais s’il y a eu plusieurs avertissements pour le même os, comme p. ex. si après l’avoir brisé une première fois, malgré l’avertissement, on le brise une seconde fois, on est deux fois coupable. -Mais, demanda R. Jérémie, n’est-ce pas en contradiction avec R. Simon b. Lakish, qui permet de briser un os sur lequel il n’y a pas de chair? -Non; il veut seulement dire qu’une telle rupture n’entraîne pas la pénalité des coups, mais elle est interdite.
Pnei Moshe non traduit
רבנן דקיסרין אמרי. דפליגי ר' חייה ור' איסי בהאי מימרא דר' יוחנן ור''ל דחד מיחלף דר' יוחנן לדר''ל ודר''ל לדר' יוחנן וחד תני כהדין תנייה דלעיל ומאן דמיחלף להו לית ליה באילין קישויא מרומיא דאהדדי דלדידיה לשיטתייהו הוא דאזלי:
וכמה ישבור בעצם. הפסח ויהא עובר בלאו:
עד כדי שתהא היד מחגרת. כלו' בשר אצבע היד תהא מחגרת בפגימת השבירה וכדמפרש לקמיה להאי דאידך דאמר אפי' צפורן מחגרת בו ומפרש ואזיל מ''ד יד כ''ש צפורן וכו' וכלומר דלא תימא לפרש דמ''ד יד לא בעי אלא שתהא כל כך שבשר האצבע נכנס בהשבירה ומ''ד אפי' צפורן היינו שאם היא כל כך שאפי' הצפורן עם הבשר מחגרת בו הוי שבירה וא''כ האי מ''ד מיקל הוא להכי קאמר דלא היא איפכא היא דהויא דמ''ד יד כ''ש צפורן והיינו דאיהו מיקל שאם מרגיש בשר האצבע לפגימת השבירה מכ''ש שמרגיש הצפורן בה שלעולם נרגשת פגימה הקטנה בצפורן יותר מבבשר ולדידיה צריך שתהא הפגימה גדולה שבשר האצבע מחגרת בה ומכ''ש שהצפורן מחגרת בה ומ''ד צפורן אבל יד לא כלומר דלא שתהא גדולה כל כך שאף בשר האצבע מחגרת אלא אפי' צפורן בלבד מחגרת בה הוי פגימה והיינו דקאמר אפי' צפורן ואיהו הוא דמחמיר:
וממקום בשר. ולאפוקי שלא במקום בשר ואפי' יש עליו בשר במקום אחר:
שמואל בר אבא בעי. על דאמרי במקום בשר דווקא דמעתה לעולם אינו חייב עד שיטול אבן וירסס בתמיה וכלומר שהרי במקום בשר צריך שיטול אבן וירסס עד שישבור העצם תחתיו וכי ס''ד דדוקא בכהאי גוונא אסרה התורה אלא דלאו מילתא היא וכשיש עליו בשר חייב אפילו שברו שלא במקום בשר:
עצם כתיב. ל''י לחייב על כל עצם ועצם שבו:
הדא דתימר בהתרייה אחת. שאם התרו בו בהתראה אחת לא תשבור העצמות חייב הוא על כל עצם ועצם בפ''ע אבל בשתי התראות משכח''ל שחייב שתים אפי' בעצם אחד שכן הוא אפי' בעצם אחד שהתרו בו ושברו וחזרו והתרו בו אל תשברו במקום אחר באותו עצם חייב שתים:
לית הדא פליגא על ר' שמעון בן לקיש. הא דקתני לחייב על כל עצם ועצם וכי לא פליגא הדא על דר' שמעון בן לקיש דקאמר בריש הלכה דלעיל דעצם שאין עליו בשר במקום זה אף על פי שיש עליו בשר במקום אחר מותר לשוברו והא מהכא משמע שאפי' בעצם כה''ג חייב דהא על כל עצם ועצם קאמר וכי היאך אפשר שלא יהא בו עצם שאין עליו בשר אלא במקום א' ואינו מחופה כולו בבשר ומשני דהא דקאמר ר''ל מותר לשברו לאו דוקא דלא אמר אלא שלא ילקה עליו הא לאסור אסור ואיהו דריש נמי מעצם דכתיב דלא לחייב מלקות על כל עצם ועצם קאמר אלא ללמד דאיסור מיהת איכא בכל עצם ואפי' אין עליו בשר במקום שבירה:
אֲבָל הַמּוֹתִיר [בַּטָּהוֹר] וְהַשּׁוֹבֵר בַּטָּמֵא אֵינוֹ לוֹקֶה אַרְבָּעִים. רִבִּי אַבּוּן בְּשֵׁם רִבִּי אֶלְעָזָר. מַתְנִיתָה כְּשֶׁבָּא בְטוּמְאָה מִשָּׁעָה רִאשׁוֹנָה. אֲבָל אִם בָּא בְטַהֲרָה וְנִטְמָא כְּבָא בְטַהֲרָה וְלוֹקִין עַל שְׁבִירָתוֹ.
Traduction
On n’encourra pas cette peine, dit la Mishna, si l’on en laisse, fut-il pur, ou si l’on brise un os de l’agneau devenu impur''. Cette restriction de la Mishna, dit R. Aboun au nom de R. Eliézer, est applicable au cas où, dès le principe, l’agneau pascal a été offert à l’état impur; mais si l’état impur n’est survenu qu’après la présentation, on tient compte de la pureté primitive, et la rupture d’os entraîne la pénalité des coups.
Pnei Moshe non traduit
מתיב ר' יוחנן לרשב''ל וכו'. כאן הוא מקומו ולבתר הכי גרסינן הא דמציין אבל המותיר בטהור וכו' דעל הא דקאמר ר''ל מייתו הא דמתיב ליה ר' יוחנן וכדלעיל ומשני מפני מוח וכדפרישית לעיל ומוסיף עוד בקושיא הכא ויחלוץ בשר מן העצם ויקוץ כלומר ויחלוץ ע''י גומרתא שיניח מבחוץ ויוציא המוח שמבפנים ויכול לשברו אח''כ ומשני שלא לפקח מחמת הגומרתא במקום אחר בעצם שהוא תחת הבשר שעליו ולפי גי' הספרים שמצוין זה בתר מתני' דלקמן יש לפרש דקושיא השנייה ויחלוץ בשר מן העצם וכו' אהאי מתני' דלקמן קאי אבר שיצא וכו' דאמאי צריך לקלוף וכו' ומשני וכו' וכדפרישי' ואגב מייתי להאי דמתיב ר' יוחנן וכו' דלעיל:
אבל המותיר בטהור וכו'. מתניתא דקתני השובר בטמא אינו לוקה דוקא בבא בטומאה משעה ראשונה וכו' כדפרישית במתני':
Psa'him
Daf 55b
משנה: אֵבֶר שֶׁיָּצָא מִקְצָתוֹ חוֹתֵךְ עַד שֶׁמַּגִּיעַ לָעֶצֶם וְקוֹלֵף עַד שֶׁמַּגִּיעַ לַפֶּרֶק וְחוֹתֵךְ וּבַמּוּקְדָּשִׁין קוֹצֵץ בַּקּוֹפִיץ שֶׁאֵין בּוֹ מִשּׁוּם שְׁבִירַת הָעֶצֶם. מִן הָאֲגֹף וְלִפְנִים כְּלִפְנִים מִן הָאֲגֹף וְלַחוּץ כְּלַחוּץ. הַחַלּוֹנוֹת וְעוֹבִי הַחוֹמָה כְּלִפְנִים׃
Traduction
Si une partie du membre dépasse l’enceinte (qui lui est assignée), l’on coupe cette partie jusqu’au contact de l’os, puis on le pèle jusqu’à ce que l’on atteigne la jointure, d’où l’on coupe ce qui dépasse. Pour les saintetés autres que l’agneau pascal, dont il n’est pas défendu de briser les os, on le rompt par un coup de hache. Ce qui se trouve à partir du battant de la porte, vers l’intérieur, est considéré comme étant au-dessus; si c’est tourné vers l’extérieur, on considère cette partie comme externe. Enfin, ce qui est placé dans les meurtrières de l’enceinte de Jérusalem, ou sur l’épaisseur du mur, est considéré comme à l’intérieur.
Pnei Moshe non traduit
מתני' אבר. מן הפסח:
שיצא מקצתו. לחוץ מחבורה דהאי מתני' בלילי ט''ו איירי שאסור להוציא אפי' מחבורה לחבורה ועובר בלאו דכתיב לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה וכדדריש בהלכה דלקמן ואם הוציא נאסר באכילה ולוקה על אכילתו דהרי הוא כבשר קדשי קדשים שיצא חוץ לעזרה או בשר קדשים קלים שיצא חוץ לחומת ירושלים שהרי הוא כטריפה ואם מקצת האבר הוא שיצא חותך את הבשר היוצא סביב סביב עד שהוא מגיע לעצם וקולף את הבשר שמבפנים שלא יצא לחוץ ואוכלו ועד שמגיע לפרק שמתחברים שם שני העצמות חותך הוא זה הפרק שיצא מקצתו ומשליכו:
ובמוקדשים. בשאר הקדשים שאין בהם משום שבירת העצם קוצץ הוא בקופיץ אותו מקצת האבר שיצא וישרף:
מן האגף ולפנים כלפנים. אגף קרוי כל מקום הגפת הדלתות שהוא חופף ונוקף שם כשסוגרין הדלת דינו כלפנים בעזרה לענין קדשי קדשים ובירושלים לענין קדשים קלים ובפסח מן אגף הבית ולפנים ומן האגף ולחוץ כלחוץ ומקום האגף עצמו ג''כ כלחוץ:
החלונות. שבבית לענין פסח ושבעזרה לק''ק ושבחומת ירושלים לקדשים קלים וכן עובי ראש החומה על גגה כלפנים:
55b מָתִיב רִבִּי יוֹחָנָן לְרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ. וְהָא תַנִּינָן. הָעֲצָמוֹת וְהַגִּידִים וְהַנּוֹתָר יִשָּֽרְפוּ בְשִׁשָּׁה עָשָׂר. וְיִקּוֹץ. מִפְּנֵי מוֹחַ. וְיַחֲלוֹץ בָּשָׂר מִן הָעֶצֶם. וְיִקּוֹץ. שֶׁלֹּא לְפַקֵּעַ תַּחַת הַבָּשָׂר.
Traduction
⁠—Mais, objecta R. Yohanan à R. Simon b. Lakish, n’est-il pas dit plus loin (§ 12) que si une partie de membre dépasse l’enceinte, l’on coupe cette partie jusqu’au contact de l’os, puis on le pèle jusqu’à ce que l’on atteigne la jointure, d’où l’on coupe cette partie en la brisant; pourquoi donc n’est-ce pas permis au milieu de l’os (du moment qu’il n’y a plus de chair au-dessus)? -C’est interdit à cause de la moelle qui s’y trouve. Mais pourquoi, en enlevant cette chair de l’os, ne pas s’arrêter à la jointure, en la brisant? C’est interdit par crainte d’une rupture de l’os sous de la chair.
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source