רִבִּי חָמָא בַּר עוּקְבָּה בְשֵׁם רִבִּי יוֹסֵה בַּר חֲנִינָה. רִבִּי נְחֶמְיָה וְרִבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה שְׁנֵיהֶם אָֽמְרוּ דָבָר אֶחָד. דְּתַנֵּי. אָמַר רִבִּי נְחֶמְיָה. וְכִי מִפְּנֵי אֲנִינָה נִשְׂרַף. וְהָא לֹא נִשְׂרַף אֶלָּא מִפְּנֵי הַטּוּמְאָה. שֶׁאִילּוּ מִפְּנֵי אֲנִינָה נִשְׂרַף הָיָה לִשְׁלָשׁתָּן לִישָּׂרֵף. דָּבָר אַחֵר. וַהֲלֹא פִינְחָס הָיָה עִמָּהֶן. דָּבָר אַחֵר. וַהֲלֹא מוּתָּר לְאוֹכְלוֹ מִבָּעֶרֶב. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי נְחֶמְיָה יִשְׂרוֹף וְיִמְנֶה. סָבַר רִבִּי נְחֶמְיָה. שְׁלָשׁתָּן נִשְׂרְפוּ. הָיָה לוֹ לְפִינְחָס לוֹכַל. וְאַדַּיִין לֹא נִתְמַנֶּה כֹהֵן גָּדוֹל. וְהָיָה לוֹ לָאַהֲרוֹן לוֹכַל מִבָּעֶרֶב. סָבַר רִבִּי נְחֶמְיָה. אֲנִינָה [לָיְלָה] תוֹרָה. 53b אָמַר רִבִּי יִרְמְיָה. אוֹף רִבִּי יוֹסֵי הַגָּלִילִי דִּכְווָתְהוֹן. דְּתַנִּינָן תַּמָּן. חַטָּאת שֶׁקִּיבֵּל דָּמָהּ בִּשְׁנֵי כוֹסוֹת. יָצָא אֶחָד מֵהֶן לַחוּץ. הַפְּנִימִי כָשֵׁר. נִכְנַס אֶחָד מֵהֶן לִפְנִים. רִבִּי יוֹסֵי הַגָּלִילִי מַכְשִׁיר בַּחִיצוֹן. וַחֲכָמִים פּוֹסְלִין. [אָמַר רִבִּי יוֹסֵי הַגָּלִילִי. וּמָה אִם בִּמְקוֹם שֶׁמַּחֲשָׁבָה פוֹסֶלֶת בַחוּץ. לֹא עָשָׂה בָהּ הַמְשׁוֹאָר כַּיוֹצֵא. מְקוֹם שֶׁאֵין הַמַּחֲשָׁבָה פוֹסֶלֶת בִּפְנִים אֵינוֹ דִין שֶׁלֹּא נַעֲשֶׂה הַמְשׁוֹאָר כַּנִּכְנָס. נִכְנַס לְכַפֵּר. אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא כִפֵּר. פָּסוּל. דִּבְרֵי רִבי אֱלִיעֶזֶר. רִבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר. עַד שֶׁיְּכַפֵּר. רִבִּי יוּדָא אוֹמֵר. אִם הִכְנִיס שׁוֹגֵג. כָּשֵׁר. כָּל הַדָּמִים פְּסוּלִין שֶׁנִּתְּנוּ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ לֹא הוּרְצָה הַצִּיץ אֶלָּא עַל טָמֵא. שֶׁהַצִּיץ מְרַצֶּה עַל הַטָּמֵא וְאֵינוֹ מְרַצֶּה עַל הַיּוֹצֵא] אָמַר רִבִּי לָֽעְזָר. תֵּדַע לָךְ שֶׁהוּא פְסוּל מַכְשִׁיר כְּרִבִּי יוֹסֵי הַגָּלִילִי. שֶׁהֲרֵי חֲבֵירוֹ מִבַּחוּץ והוּא כָשֵׁר. תֵּדַע לָךְ שֶׁהוּא פְסוּל גּוּף כְּרַבָּנִן. שֶׁהֲרֵי הוּא בִמְחִיצָתוֹ וְהוּא פָסוּל. רַבָּנִן דָּֽרְשִׁין. מִפְּנֵי שֵׁלֹּא נִכְנַס דָּמָהּ מִקְצַת לִפְנִים אָכ֨וֹל תֹּֽאכְל֥וּ אֹתָ֛הּ. הָא אִם נִכְנַס מִקְצַת דָּמָהּ לִפְנִים [יָפֶה עֲשִׂיתֶם] שֶׁשְּׂרַפְתֶּם. רִבִּי יוֹסֵי הַגָּלִילִי דָּרַשׁ. מִפְּנֵי שֵׁלֹּא נִכְנַס כָּל דָּמָהּ לִפְנִים [אָכ֨וֹל תֹּֽאכְל֥וּ אֹתָ֛הּ. הָא אִם נִכְנַס כָּל דָּמָהּ לִפְנִים] יָפֶה עֲשִׂיתֶם שֶׁשְּׂרַפְתֶּם. מַה טַעֲמוֹן דְּרַבָּנִן. וְכָל חַטָּ֡את אֲשֶׁר֩ יוּבָ֨א מִדָּמָ֜הּ. אֲפִילוּ מִקְצַת דָּמָהּ. מַה טַעֲמֵיהּ דְּרִבִּי יוֹסֵי הַגָּלִילִי. הֵ֚ן לֹֽא הוּבָ֣א אֶת דָּמָ֔הּ אֶל הַקֹּ֖דֶשׁ פְּנִ֑ימָה. [כְּהָדָא דְ]תַנֵּי. רִבִּי יוֹסֵי הַגָּלִילִי אוֹמֵר. אֵין כָּל הָעִנְייָן הַזֶּה מְדַבֵּר אֶלָּא בַפָּרִים הַנִּשְׂרָפִין וּבַשְּׂעִירִין הַנִּשְׂרָפִין לִיתֵּן עֲלֵיהֶן לֹא תַעֲשֶׂה עַל אֲכִילָתָן וּלְלַמֵּד שֶׁפְּסוּלֵיהֶן נִשְׂרָפִין בְּבֵית הַבִּירָה. אָֽמְרוּ לוֹ. מְנַיִין לַחַטֹּאת שֶׁאִם נִכְנַס מִדָּמָהּ לִפְנִים שֶׁהִיא פְסוּלָה. לֹא מִן הָדֵין קִרְייָא הֵ֚ן לֹֽא חוּבָ֣א אֶת דָּמָ֔הּ אֶל הַקּוֹדֶשׁ פְּנִ֑ימָה. הָא אֵינוֹ אוֹמֵר מִדָּמָהּ אֶלְּא כָל דָּמָהּ. תְּשׁוּבָה לְרִבִּי עֲקִיבָה שֶׁהָיָה אוֹמֵר. מִדָּמָ֜הּ. לֹא כָל דָּמָהּ.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
ר' נחמיה. בברייתא דת''כ דלקמיה ור' יוחנן בן ברוקה דמתני' דקרי ליה בכהאי גונא פסול הגוף וישרף מיד אמרו דבר אחד:
תשובה לר' עקיבא שהיה אומר מדמה ולא כל דמה. ר''ע לא אשכחן לא בהאי מתני' דזבחים ולא בהתוספתא כהאי פלוגתא ושמא קים להו לרבנן דר' יוסי הגלילי ר''ע היא וקאמר דמכאן תשובה לסברי' דר''ע שהרי כל הני תנאי כוותיה דר' יוסי הגלילי סבירא להו דכל דמה הוא דבעינן ואפשר דעל ר''ע דמתני' דלעיל מינה בזבחים קאי דקאמר התם שהיה ר''ע אומר כל הדמים שנכנסו לכפר בהיכל פסולין וכדדריש שם מחטאת וכל חטאת לרבות שאר הקדשים והשתא אימא דוכל חטאת ללמד הוא באה דעד שיובא כל הדם של החטאת ומנין לו לרבות שאר הקדשים אלא דס''ל דהואיל דכתיב מדמה משמע אפילו מקצת דמה א''כ ע''כ וכל דכתיב לרבות שאר הקדשים ומכאן תשובה לר''ע וכדאמרן:
רבי יוסי הגלילי אומר אין כל הענין הזה מדבר. קרא דוכל חטאת אשר יובא מדמה אינו מדבר אלא בפרים הנשרפין וכו' אמרו לו א''כ לדבריך מנין לחטאת החיצונה שאם נכנס מדמה לפנים שתהא פסולה והשיב להם לא מן הדין קרייא וכו' ודאי לא אלא מהכתוב הזה הן לא הובא את דמה והא אינו אומר וכו' וכטעמיה ודרשיה דלעיל שמעינן מיהת דאם היה שהכניסו כל דמה יפה עשו ששרפו וה''ז אינו אלא פסול הדם ואפ''ה דינו לשרוף מיד וכר' נחמיה וכר' יוחנן בן ברוקה:
כהדא דתני וכו'. השתא מסיק לה למילתה דר' ירמיה דלעיל דאמר אוף ר' יוסי הגלילי דכוותהון דר' נחמיה ודר' יוחנן בן ברוקה דאפילו פסול מחמת דבר אחר הוי כפסול הגוף וישרף מיד והיינו אם בפסול הדם שנכנס לפנים עד שיכניס כל דמה דאלו מקצת הדם קאמר בהדיא לעיל דלר' יוסי הגלילי פסול מכשיר נקרא ולא פסול הגוף:
מה טעם דר' יוסי הגלילי. דלא דריש מדמה ואפי' מקצת דמה משום דבקרא דמשה לא כתיב מדמה אלא הן לא הובא את דמה דמשמע כל דמה כדדריש ליה וגלי האי קרא אקרא דמכל חטאת דבעינן כל דמה:
מה טעמא דרבנן. בעיקר פלוגתייהו וכו' כדלעיל:
רבנן דרשי. השתא מפרש לטעם פלוגתייהו דרבנן ור' יוסי הגלילי והאיך מפרשי להני קראי דלעיל דרבנן דרשין להאי קרא דמשה הכי שאמר להם מדוע לא אכלתם וגו' הן לא הובא את דמה אל הקדש פנימה אכל תאכלו אותה בקודש כאשר צויתי דה''ק הן לא הובא את דמה מפני שהן לא נכנס אף מקצת דמה לפנים לפיכך אכל תאכלו אותה הא אם נכנס מקצת דמה לפנים יפה עשיתם ששרפתם לפי שאף אם נכנס מקצת הדם פסול הוא ור' יוסי הגלילי דרש מפני שלא נכנס כל דמה וכו':
אמר ר' אלעזר תדע לך שהוא פסול מכשיר כר' יוסי הגלילי. כלומר נקיט האי מילתא בידך דשמעי' מפלוגתייהו דפליגי נמי בהא דלר' יוסי הגלילי פסול הדם נקרא פסול מכשיר ולא פסול גוף שהרי חברו מבחוץ והוא כשר וכלומר שנכנס אחד מהן לפנים הרי הוא מכשיר בהחיצון ומפני שלא נפסל עד שיכניס כל הדם כדמפרש טעמיה אבתרה ולרבנן תדע לך דמשוי להו להאי מילתא כפסול הגוף שהרי זה החיצון הוא במחיצתו עדיין ואפ''ה הוא פסול מאחר שנכנס מקצת הדם לפנים:
כל הדמים פסולין וכו' לא הרצה הציץ אלא על הטמא וכו'. דכתיב גבי ציץ ונשא אהרן את עון הקדשים וכתיב כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים אשר יקדישו בני ישראל לה' וטומאתו עליו וגו' מה קדשים האמורים להלן בטומאה הכתוב מדבר אף עון הקדשים האמורים בציץ בטומאה הכתוב מדבר:
ר' יהודה אומר אם הכניס. הדם למבפנים שוגג כשר הא אם הכניס במזיד פסול ואעפ''י שלא כיפר:
ר''ש אומר עד שיכפר. דסבירא ליה אין דנין בהמה מאדם אלא נאמר כאן לכפר ונאמר להלן ואת פר החטאת ואת שעיר החטאת אשר הובא את דמם לכפר מה להלן בשכיפר אף כאן בשכיפר וס''ל דנין חוץ דכאן שהוא בחטאת החיצונה מבפנים שהוא פר ושעיר יוה''כ שמצותן בפנים:
נכנס לכפר אעפ''י שלא כיפר. בפנים פסול דברי ר''א. דדריש נאמר כאן לכפר ונאמר להלן וכל אדם לא יהיה באוהל מועד בבואו לכפר מה להלן בשלא כיפר אף כאן בשלא כיפר וסבירא ליה דנין בהמה מאדם:
מקום שאין המחשבה פוסלת בפנים. שאם חישב על מנת ליתן את הניתנים בחוץ בפנים כשר הוא כדתנן שם בסוף פ''ג אינו דין שלא נעשה המשואר כנכנס ויהיה החיצון כשר:
ומה אם במקום שהמחשבה פוסלת בחוץ. כלומר ומה אם בחוץ שהוא מקום שהמחשבה פוסלת שאם חישב בשחיטה על מנת לזרוק דמה בחוץ פסולה ולא עשה בה המשואר כיוצא שהרי אם הוציא מקצת הדם לחוץ אין המשואר שבפנים נחשב כיוצא דהא אמריתא הפנימי כשר:
ר' יוסי הגלילי מכשיר בחיצון. דדריש מדמה כל דמה דוקא כדמפרש טעמייהו לקמן ומייתי הכא לכולא דמתני' והדר מסיק למילתא דר' יוסי הגלילי דאתיא נמי כר' יוחנן בן ברוקא:
דתני. בת''כ פ' שמיני גבי הא דכתיב ואת שעיר החטאת דרוש דרש משה והנה שורף וגו' ופליגי שם מפני מה נשרף דר' נחמי' ס''ל מפני אנינות נשרפה שבאותו יום מתו נדב ואביהוא והיו אהרן ובניו אוננים ואסורין באכילת קדשים וכדמפרש התם לפי ששלשה שעירים היו שם שעיר נחשון ושעיר של יום כדכתי' ואל בני ישראל תדבר לאמר קחו שעיר עזים לחטאת ושעיר של ר''ח ואותו של ר''ח הוא שנשרף כדדרשינן מדברי משה שאמר ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה וגו' וא''כ זה שנשרף מיד והרי אין פסולו אלא בבעלים שאינן יכולין לאכול והיינו כר' יוחנן ב''ב דמתני' דקרי ליה פסול הגוף וישרף מיד:
אמר ר' נחמיה. זהו ט''ס בהעתקה והתם גריס אמרו לו לר''נ וכו'. ר' יהודה ור''ש דפליגי עליה אמרו לו וכי מפני אנינות נשרף והא לא נשרף אלא מפני הטומאה שאירעה באונס לשעיר של ר''ח שאילו מפני אנינות נשרף היה להן לשלשתן לישרף והרי לא נשרף אלא של ר''ח כדדייקי מדכתי' ואת שעיר החטאת וגו' והנה שורף אלמא אחד הוא שנשרף:
דבר אחר והלא פנחס היה עמהן ולא היה אונן והיה לו לפנחס לאכלו:
דבר אחר והלא מותר. לאונן לאכול קדשים בערב והיה להם להמתין עד הערב ולא לשרפו ותשובת אהרן למשה שאמר לו ותקראנה אותי כאלה ואכלתי חטאת היום וגו' לא הספיק לפי דבריך שמפני אנינות נשרף:
על דעתיה דר' נחמיה ישרוף וימנה. כלומר דמפרש וא''כ קשיא לרבי נחמיה דהא שפיר קאמרי ליה מפני מה לא נשרף אלא זה של ר''ח וישרוף אף השנים אחרים וימנה אותן הכתוב ומשני סבר ר' נחמיה דבאמת שלשתן נשרפו ולא דייק ליה הא דכתיב והנה שורף לשון יחיד אלא דמפרש ליה לקרא הכי ואת שעיר החטאת דרוש דרש משה שעיר זה שעיר נחשון החטאת זו חטאת שמיני דרש דרש זה שעיר ר''ת והנה שרף הכל:
היה לו לפנחס לאכול. שהקשו לו זה ל''ק משום דעדיין לא נתמנה כה''ג וכ''ג לאו דוקא אלא שלא נתכהן פנחס מפני שנולד קודם שנבחרו אהרן ובניו לכהונה עד שהרגו לזמרי דכתיב והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהנת עולם תחת אשר קנא וגו' דמשמע מאותה שעה הוא שנבחר והא דנקט כ''ג משום שלבסוף היה כ''ג:
והיה לו וכו'. והא דהקשו לר''נ עוד שהיה לו לאהרן ובניו לאכול לערב נמי ל''ק דקסבר ר''נ אנינות לילה מה''ת היא ואסור לאכול אף לערב:
אמר ר' ירמיה וכו'. אדלעיל קאי דקאמר ר' יוסה בר' חנינה ר' נחמיה ור' יוחנן בן ברוקה אמרו דבר אחד וקאמר ר' ירמיה אוף ר' יוסי הגלילי דלקמן ס''ל נמי דכותהון אלא איידי דאיירי בהא דר''נ מייתי לה לפלוגתא דתנאי ומה שהשיבו לו והדר למילתא דמתני':
דתנינן תמן. בסוף פ''ח דזבחים חטאת שקיבל דמה בשני כוסות ויצא אחד מהן לחוץ לעזרה הפנימי כשר ונותן ממנו מתנותיו והקרבן עולה לו:
נכנס אחד מהן לפנים. להיכל וכתיב וכל חטאת אשר יובא מדמה אל אוהל מועד לכפר בקודש לא תאכל באש תשרף:
וחכמים פוסלין. דדרשי מדמה ואפי' מקצת דמה פסול מדלא כתיב את דמה:
משנה: 54a הָעֲצָמוֹת וְהַגִּידִין וְהַנּוֹתָר יִשָּֽרְפוּ בְשִׁשָּׁה עָשָׂר. וְאִם חָל שִׁשָּׁה עָשָׂר לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת יִשָּֽרְפוּ בְּשִׁבְעָה עָשָׂר שֶׁאֵינָן דּוֹחִין לֹא אֶת הַשַּׁבָּת וְלֹא אֶת יוֹם טוֹב׃
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
מתני' העצמות. שיש בהן מוח ואי אפשר לאכלו שצריך לשברן ושבירת עצם נאסרה וחל עליהן איסור נותר וטעון שריפה:
והגידין. לא נצרכה אלא לשמנו דגיד הנשה דמן התורה מותר אלא שישראל קדושים הם ונוהגין בו איסור א''נ גיד החיצון שהוא סמוך להבשר לצד הירך הרואה את האויר דמן התורה אינו אסור אלא גיד הפנימי הסמוך לעצם ומכיון דהני מותרין מן התורה חל עלייהו איסור נותר ובכלל נותר לא קחשיב ליה משום דהאי על כרחו מתחלתו עומד לכך שמדרבנן הוא אסור וטעון שריפה ולהכי תנא ליה באנפי נפשיה לאשמועינן דאסור לאכלו:
והנותר. מבשר הפסח שנתעצלו באכילתו וניתותר:
ישרפו בששה עשר. שהוא חולו של מועד שא''א לשורפו בט''ו לפי שאין שורפין קדשים בי''ט כדפרישית במתני' דלעיל:
חל ט''ז להיות בשבת וכו'. לפי שבזמן שהיו מקדשין על פי ראייה היה אפשר להיות חל ששה עשר בשבת:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source