Psa'him
Daf 4a
משנה: רִבִּי מֵאִיר אוֹמֵר אוֹכְלִין כָּל חָמֵשׁ וְשׂוֹרְפִין בִּתְחִילַּת שֵׁשׁ. רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אוֹכְלִין כָּל אַרְבַּע וְתוֹלִין כָּל חָמֵשׁ וְשׂוֹרְפִין בִּתְחִילַּת שֵׁשׁ׃
Traduction
R. Meir dit: on peut manger du levain pendant les 5 premières heures du 14 Nissan (jusqu’à 11 h. du matin), et l’on brûle ce qui reste au commencement de la 6e heure. R. Juda dit: on mangera seulement pendant 4 heures (de crainte d’empiéter au delà), on suspendra pendant la 5e (sans que la jouissance en soit interdite aux animaux), et l’on brûle le reste au commencement de la 6e heure.
Pnei Moshe non traduit
מתני' ושורפין בתחילת שש. ואף על גב דמדאורייתא כל שעה ששית שריא כדמסיק בגמרא מדכתיב אך ביום הראשון תשביתו והראשון זה י''ד וכתיב אך חלק חציו לחמץ וחציו למצה רבנן הוא דגזור דילמא טעי וסבור על שביעית שהיא ששית אבל אחמישית לא טעי למימר על השביעית שהיא חמישית הלכך לר''מ מותר לאכול:
ותולין כל חמש. ואינו אוכל דלר' יהודה אדם טועה שתי שעות ודלמא יהא סבור על הז' שהיא חמישית ומיהו לשרוף אינו צריך ומאכיל הוא לבהמתו אבל ששית אסור אף בהנאה מדרבנן גזירה משום שביעית והלכה כרבי יהודה:
הלכה: רִבִּי מֵאִיר אוֹמֵר אוֹכְלִין כָּל חָמֵשׁ כול'. רִבִּי מֵאִיר אוֹמֵר. מִשֵּׁשׁ שָׁעוֹת וּלְמַעֲלָן מִדִּבְרֵיהֶן. רִבִּי יוּדָה אוֹמֵר. מִשֵּׁשׁ שָׁעוֹת וּלְמַעֲלָן מִדִּבְרֵי תוֹרָה. מַה טַעֲמָא דְרִבִּי מֵאִיר. אַ֚ךְ בַּיּ֣וֹם הָֽרִאשׁ֔וֹן. זֶה חֲמִשָּׁה עָשָׂר. יָכוֹל מִשֶּׁתֶּחְשָׁךְ. תַּלְמוּד לוֹמַר אַךְ. הָא כֵיצַד. תֶּן לוֹ לִפְנֵי שְׁקִיעַת הַחַמָּה שָׁעָה אַחַת. מַה טַעֲמָא דְרִבִּי יוּדָה. אַ֚ךְ בַּיּ֣וֹם הָֽרִאשׁ֔וֹן. זֶה אַרְבָּעָה עָשָׂר. יָכוֹל כָּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ. תַּלְמוּד לוֹמַר אַךְ. הָא כֵיצַד. חֲלוֹק אֶת הַיּוֹם חֶצְיוֹ לְחָמֵץ וְחֶצְיוֹ לְמַצָּה. מִחְלֶפֶת שִׁיטָּתֵיהּ דְּרִבִּי מֵאִיר. תַּמָּן הוּא אָמַר. אַךְ לְרַבּוֹת. וְהָכָא הוּא אָמַר. אַךְ לָמָעֵט. אָמַר רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר אֶבְידַּוּמָא. מִיעֲטוֹ שֶׁאֵינוֹ בְחָמֵץ. רִבִּי מֵאִיר אוֹמֵר. לֹֽא תֹאכַ֤ל עָלָיו֙ חָמֵ֔ץ. עַל אֲכִילָתוֹ. רִבִּי יוּדָה אוֹמֵר. לֹֽא תֹאכַ֤ל עָלָיו֙ חָמֵ֔ץ. עַל עֲשִׂייָתוֹ.
Traduction
Voici les motifs de chacun de ces opinions: selon R. Meir, la 6e heure n’est interdite que par extension rabbinique (de crainte de confusion avec la 7e); selon R. Juda, cette 6e heure est interdite par la Loi. Le premier se fonde (16)Jér., (Sanhedrin 5, 3) ( 22d). sur ce qu’il est dit (Ex 12, 15): seulement, le premier jour, vous ôterez le levain etc., en appliquant ce jour au 15 Nissan (1er de la fête), la veille étant une extension; et ce n’est pas à dire que l’interdit commence seulement à la nuit du 15, puisque le terme seulement implique une exclusion anticipée, un surcroît d’interdit, savoir qu’il suffit d’une heure avant le coucher du soleil pour enlever tout levain. R. Juda entend l’expression de ce verset, au premier jour, dans le sens de ''jour précédent'', ou le 14; et non pas que dès ce jour entier le levain soit interdit, mais pendant une partie, en vertu du terme restrictif seulement, c’est-à-dire en partageant le jour en 2 parts, dont l’une admet encore la consommation du levain, et l’autre est réservée à l’azyme (à partir de midi). Est-ce que R. Meir ne se contredit pas? Tantôt il attribue au terme seulement un sens explétif, tantôt un sens restrictif (17)En Betsa, même série, 1, 10 ( 60d), il déduit de ce terme une restriction au sujet de ce qu'il est permis de faire les jours de fête, tandis qu'ici il l'applique à étendre la défense du levain au 14 Nissan.? -Ce n’est pas une contradiction, dit R. Samuel b. Abdima, puisqu’au sujet du levain également, c’est une sorte d’exclusion du 14 Nissan, que dès ce jour il soit interdit. R. Meir justifie aussi son opinion par ce verset (Dt 16, 3): tu ne mangeras pas de pain levé auprès de lui (de l’agneau pascal); c’est donc au moment de cette dernière consommation, à la nuit, que commence l’interdit. Selon R. Juda, cet interdit a lieu dès la préparation de l’agneau pascal (à partir de midi).
Pnei Moshe non traduit
גמ' ר''מ אומר וכו'. מפרש הש''ס במאי פליגי דר''מ סבר משש שעות ולמעלה מדבריהן הוא שאסור לאכול חמץ וכדדריש לקמן דלא מרבינן מקרא אלא שעה אחת קודם שקיעת החמה והלכך לא עבדי רבנן הרחקת כולי האי הואיל ועוקר איסור אכילת חמץ אחר חצות מיד אינו אלא מדבריהן ולרבי יהודה משש שעות ולמעלן מד''ת אסור והלכך עבדי רבנן הרחקה טפי וכל חמש אין אוכלין ולקמן פריך עלה:
אך ביום הראשון. תשביתו שאור מבתיכם וגו' זה חמשה עשר כדכתיב שבעת ימים שאור לא ימצא וגו':
יכול משתחשך. שאין ביעורו אלא משתחשך בארבעה עשר ויהא אוכל חמץ עד הלילה:
ת''ל אך חלק הא כיצד תו לו שעה אחת. לפני שקיעת החמה שיבערנו ומכאן ואילך קאי באיסור אכילת חמץ והיינו ביום הראשון כלומר סמוך ליום הראשון תשביתו:
אך ביום הראשון זה ארבע עשר. רבי יהודה ס''ל הראשון דמעיקרא משמע כדכתיב הראשון אדם תולד:
ת''ל אך חלוק את היום חציו לחמץ וחציו למצה. אך חץ היא בגימטריא דאח''ס בט''ע גי''ף דכ''ץ הח' במקום הא' והצ' במקום הך':
מחלפה שיטתיה דר''מ תמן אמר אך לרבות. כלומר בפסחים גבי חמץ דריש אך לרבות לאסור שעה אחת קודם שקיעת החמה:
וכא אמר אך למעט. בפ''ק דביצה דפליגי ר''מ ורבי יהודה במכשירי אוכל נפש בי''ט דרבי יהודה מתיר ולר''מ אסור כסתם מתני' דפ''ה דביצה ופ''ק דמגילה אין בין יו''ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד ומפרש בהאי תלמודא בפ''ק דביצה דלרבי יהודה דמתיר אף מכשירי אוכל נפש מרקידין ביו''ט ולמאן דאסר מפרש התם דכתיב אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם אך הוא לבדו הרי אלו ג' מיעוטין שלא יקצור ולא יטחון ולא ירקד בי''ט אלמא אך למעט הוא:
אר''ש מיעטו שאינו בחמץ. כלומר ה''נ מיעוט הוא דממעיטנן כולי' יום י''ד מאיסור חמץ דלא תימא יום הראשון י''ד הוא לכך כתיב אך דאינו אסור אלא מקצתו ובשעה אחת קודם שקיעת החמה סגי:
ר''מ אומר לא תאכל עליו חמץ על אכילתו. השתא מפרש דקרא דלא תאכל עליו חמץ דכתיב גבי קרבן פסח מיתרצא לתרווייהו דמר דריש להאי קרא כטעמיה ומר כטעמיה דר''מ דס''ל אחר חצות אינו אסור מן התורה דריש לא תאכל עליו חמץ בשעת אכילתו דפסח היא שהקפידה התורה דאלו בשעת עשייתו לא נאסר חמץ ורבי יהודה סבר בשעת עשייתו קאמר קרא לא תאכל עליו חמץ שהוא אחר חצות שזהו זמן להכשר שחיטת הפסח:
רִבִּי יוּדָה אִית לֵיהּ [עֲשֵׂה וְלֹא תַעֲשֶׂה עַל אֲכִילָתוֹ. עֲשֵׂה וְלֹא תַעֲשֶׂה עַל בִּיעוּרוֹ. עֲשֵׂה עַל אֲכִילָתוֹ. שִׁבְעַ֥ת יָמִ֛ים תֹּֽאכַל עָלָי֥ו מַצּ֖וֹת. וְלֹא חָמֶץ. כָּל לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁהוּא בָא מִכֹּחַ עֲשֵׂה. עֲשֵׂה. לֹא תַעֲשֶׂה עַל אֲכִילָתוֹ. לֹֽא תֹאכַ֤ל עָלָיו֙ חָמֵ֔ץ. עֲשֵׂה עַל בִּיעוּרוֹ. תַּשְׁבִּ֥יתוּ שְׂאֹ֖ר. לֹא תַעֲשֶׂה עַל בִּיעוּרוֹ. שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים שְׂאוֹר לֹ֥א יִמָּצֵא֭ בְּבָֽתֵּיכֶ֑ם.
Traduction
Aucun de ces versets n’est inutile, selon R. Juda: il applique un précepte affirmatif et une défense négative à la consommation, comme il y a la même série de préceptes pour l’ordre d’enlever tout levain. Ainsi, pour l’interdit d’en manger, il est dit (ibid.): pendant 7 jours tu mangeras des pains azymes auprès de lui, non du pain levé; or, une défense déduite d’un précepte affirmatif équivaut à un ordre affirmatif; la défense négative de ce même sujet est contenue dans l’expression ''tu ne mangeras pas de levain auprès de lui''. Pour l’ordre d’enlever tout levain, le précepte affirmatif est renfermé dans les mots ''vous enlèverez tout levain'', et la défense négative dans ceux-ci: ''que pendant 7 jours on ne trouve point de levain dans vos maisons ''.
Pnei Moshe non traduit
רבי יודה אית ליה עשה ול''ת וכו'. כלומר דהש''ס מתרץ דלא תיקשי הא לרב יהודה דדרי' ליה מקרא דאך דמן התורה אסור באכילת חמץ מאחר חצות א''כ קרא דלא תאכל עליו חמץ למה לי דבשלמא לרבי מאיר ל''ק למה לי האי קרא דהא איהו נמי דריש מאך לאסור שעה אחת קודם שקיעת החמה ועליו דריש על אכילתו ולמה לי הא ממילא נפקא דהרי כבר אסור מקודם שקיעת החמה דהא ליתא משום דאיכא לתרוצי אליבא דרבי מאיר דאי לאו קרא דלא תאכל עליו חמץ לא הוה דרשינן מאך לאסור שעה אחת קודם שקיעת החמה משום דה''א קרא דאך איצטרך לאסור משתחשך גופיה דאי לאו קרא דאך לא הוה ידעינן כלל דמשתחשך אסור דימים כתיב ולדידיה יום הראשון חמשה עשר היא והשתא דכתיב האי קרא דלא תאכל עליו שפיר הוא דדריש יכול משתחשך סגי ת''ל אך חלק לחסור שעה אחת קודם שקיעת החמה אלא לרבי יהודא דס''ל יום הראשון זה ארבע עשר ואי לאו אך הוה אסרינן כל היום ארבעה עשר ומיהו מחצות ולמעלה שפיר נפקא לן דאסור וא''כ לדידיה קשיא הלכך מפרש הש''ס דלרבי יהודה נמי לא תקשי דקרא איצטריך ליתן עשה ול''ת על אכילת חמץ בשעת עשיית הפסח וכלומר משעת עשיית הפסח עד אחר שבעת ימים עובר בעשה ול''ת על אכילתו וכן נמי עובר בעשה ול''ת על ביעורו משעת עשיית הפסח ואילך כדמפרש ואזיל:
עשה על ביעורו. שבעת ימים מצות תאכלו אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם וקאי בעשה דתשביתו מזמן עשיית הפסח כדדריש רבי יהודה וילפינן השתא נמי דבאותו זמן קאי ג''כ בל''ת על ביעורו דכתיב הכא שבעת ימים וגו' וכתיב שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם מה התם גבי עשה דתשביתו אחר חצות י''ד הוא בכלל כדלעיל אף כאן גבי ל''ת מאחר חצות הוא בכלל:
וּמַה שֶּׁהוּא מְשַׁייֵר יַנִּיחֶינּוּ בְצִינְעָא כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא צָרִיךְ בְּדִיקָה אַחֲרָיו׃ כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה. כּוֹפֶה עָלָיו כֶּלִי. כָּפָה עָלָיו כֶּלִי וְלֹא מְצָאוֹ. אֲנִי אוֹמֵר יָד נְטַלְּתוֹ. לֹא כָפָה עָלָיו כֶּלִי וְלֹא מְצָאוֹ. אוֹתוֹ הַבָּיִת צָרִיךְ בְּדִיקָה. אוֹ שְׁאָר הַבָּתִּים לֹא יְהוּ צְרִיכִין בְּדִיקָה. נִישְׁמְעִינָהּ מִן הָדָא. אָבַד כְּזַיִת מִן הַמֵּת בַּבָּיִת. בִּקְשׁוֹ וְלֹא מְצָאוֹ. הַבָּיִת טָהוֹר. לִכְשֶׁייִמָּצֵא. הַבָּיִת טָמֵא לְמַפְרֵעַ. הָדָא יָֽלְפָה מִן הַהִיא. וְהַהִיא יָֽלְפָה מִן הָדָא. הָדָא יָֽלְפָה מִן הַהִיא. הִיא אִיבֵּד הִיא הִינִּיחַ. וְהַהִיא יָֽלְפָה מִן הָדָא. אֵין לָךְ צָרִיךְ בְּדִיקָה אֶלָּא אוֹתוֹ הַבָּיִת בִּלְבַד. וּכְרִבִּי יוּדָה אֲפִילוּ אוֹתוֹ הַבָּיִת לֹא יְהֵא צָרִיךְ בְּדִיקָה. נִישְׁמְעִינָהּ מִן הָדָא. אָמַר רִבִּי יוּדָה. מַעֲשֶׂה בְשִׁפְחָתוֹ שֶׁלְמִסִּיק אֶחָד בְּרִימוֹן שֶׁהִשְׁלִיכָה נֶפֶל אֶחָד לְבוֹר. וּבָא כֹהֵן אֶחָד וְהֵצִיץ לֵידַע מַה שֶׁהִשְׁלִיכָה. וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי חֲכָמִים וְטִיהֲרוּ. 4a שֶׁדֶּרֶךְ חוּלְדָה וּבַרְדְּלֵיס לִהְיוֹת גּוֹרְרִין אוֹתוֹ. רַצָּה הִיא אַחַר הַבָּשָׂר. וְאֵינָהּ רַצָּה אַחַר הַפַּת. וַאֲפִילוּ תֵימַר. רַצָּה הִיא אַחַר הַבָּשָׂר וְאַחַר הַפַּת. בָּשָׂר גּוֹרֶרֶת וְאוֹכֶלֶת. פַּת גּוֹרֶרֶת וּמֶנַחַת. רַבֵּנִין דְּקַיְסָרִין בְּשֵׁם רִבִּי אַבָּהוּ. אֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא גֵרְרָה חוּלְדָּה. וּכְרִבִּי יוּדָה חוֹשְׁשִׁין.
Traduction
Ce que l’on trouvera alors devra être mis de côté avec soin'', est-il dit. Comment procède-t-on? On le couvre d’un vase, pour le mettre à l’abri de la nuit. Si, le matin, en retournant le vase, on ne trouve plus le fragment de pain déposé là, on peut supposer qu’une main d’homme l’a enlevé. Si ne l’ayant pas couvert d’un vase on ne le retrouve plus, suffit-il d’examiner l’appartement, sans aller au-delà, ou faut-il aussi examiner le voisinage, de crainte qu’une taupe l’ait entraîné là? On peut résoudre cette question d’après ce qui suit (14)Tossefta sur Toharot.: si dans une chambre un cadavre est déposé et qu’un fragment de la grandeur d’une olive se trouve avoir été enlevé, qu’ensuite l’on cherche en vain sans le trouvé, la pièce sera déclarée pure (on supposera qu’un homme impur l’a emporté); si on le retrouve plus tard, la chambre sera déclarée impure par effet rétroactif (pour tout ce qu’elle contenait alors). On a comparé entre eux ces deux cas, de la pièce impure et de l’examen pascal (en tirant des déductions réciproques de l’un à l’autre): ainsi, d’une part, il importe peu qu’un fragment de cadavre se soit perdu spontanément, ou qu’après l’avoir déposé là on ne le retrouve pas; il faut le rechercher si, dès l’abord, il n’avait pas été bien couvert (comme pour le levain). D’autre part, il n’est nécessaire d’examiner que l’appartement d’où ce morceau a disparu, sans chercher au delà. Mais, selon R. Juda, ne serait-on pas dispensé tout à fait de l’examen, même dans cette maison? C’est ce qui résulte du fait suivant raconté par R. Juda: la servante d’un batteur d’olives à Rimmon (15)Neubauer, p. 118. laissa tomber un avorton dans un puits; un cohen s’approcha de l’orifice afin d’examiner le sexe du rejeton et étudier (d’après cela) les divers cas d’impureté; heureusement pour le cohen, qui avait failli se rendre impur en couvrant le puits et en formant une tente sur ce cadavre, ce dernier avait disparu. Le cas fut soumis aux sages, pour savoir quel est légalement l’état du cohen: ils déclarèrent qu’il restait pur, parce qu’il est dans l’usage de la taupe d’entraîner ce qu’elle trouve et de le dévorer (Pourquoi donc n’admet-on pas le même principe pour la maison et ne la dispense-t-on pas de l’examen)? Il y a toutefois cette différence que la taupe court après la chair, non après le pain (de ce dernier, on pourra supposer qu’un enfant l’a enlevé); ou encore en admettant qu’elle entraîne aussi bien le pain que la chair, elle dévore seulement cette dernière, tandis qu’elle laisse ensuite le pain (il faut donc le rechercher pour le brûler). Les rabbins de Césarée expliquent au nom de R. Abahou qu’en principe on ne craint pas qu’une taupe entraîne l’objet; R. Juda éprouve au contraire cette crainte (aussi, dans la même maison, il prescrit la recherche).
Pnei Moshe non traduit
אני אומר יד נטלתו. כלומר תלינן באדם שנטלו ולא חיישינן לחולדה שהרי כלי היה עליו:
אותו הבית צריך בדיקה. דשמא חולדה נטלתו:
או שאר כל הבתים וכו'. דרך בעיא היא או דילמא חוששין אנו גם לשאר הבתים הסמוכין שמא גררה חולדה לשם ויהיו צריכין בדיקה הואיל והניחו ולא מצאו איתיילד כאן ריעותא ולא דמי למתני' דקתני אין חוששין:
נישמעינה מן הדא. תוספתא דטהרות אבד כזית מן המת מן הבית ובקשו ולא מצאו הבית טהור דתלינן אדם טמא נכנס לשם ונטלו:
לכשימצא. כלומר ואם נמצא אחר כך הבית מטמא למפרע לכל הטהרות שנעשו בין האבידה לבין המציאה שהרי היתה הטומאה שם אלמא דלאותו הבית הוא דחיישינן בלבד וכדמסיק ואזיל:
הדא ילפה מן ההיא וכו'. וקאמר הש''ס הרי נמצינו למידין חדא מחבירתה דהדא דין דטומאה דהתם ילפינן מן ההיא דבדיקה דהכא דהיא איבד היא הניח כלומר דלאו דוקא אם איבדה הטומאה ובקשו ולא מצא דתלינן באדם שנטלו אלא הוא הדין בהניח ולא מצאו תלינן באדם כדאמרינן גבי חמץ דאם כפאו בכלי והניחו ולא מצאו תלינן באדם שנטלו וההוא דחמץ ילפא מן הדא דטומאה שאין לך צריך בדיקה אלא אותו הבית בלבד ולא חיישינן לשארי בתים הסמוכים כמו דהתם לכשימצא אותו הבית בלבד הוא מטמא למפרע ולא חיישי' שמא גררה החולדה להטומאה לשארי בתים וחזרה יגררה לכאן:
וכרבי יודה. דלקמן אפילו אותו הבית לא יהא צריך בדיקה דאיכא למימר אפילו החולדה נטלתו אימר אכלתיה:
נישמיעינה מן הדא. כלומר והי רבי יהודה והיכא שמעינן ליה הכי וקאמר מן הדא דקאמר רבי יהודה וכו' ובא מעשה לפני חכמים וטהרו לאותו הכהן שדרך חולדה וכו' אלמא דתלינן שגררוהו משם ואכלו ודחי לה הש''ס דמההיא אין ראיה דסתם חולדה רצה היא אחר הבשר ולא אחר הפת:
ואפי' תימר. כלומר וא''נ אפ''ת שרודפת גם אחר הפת אפ''ה יש לחלק לפי שהבשר גוררת ואוכלת ולא משיירא מידי אבל פת גוררת ומנחת ואיכא למיחש אפילו לרבי יהודה:
רבנן דקסרין וכו'. כלומר ולא עוד אלא דשמעינן לרבנן דקיסרין דאמרין דרבי יהודה מחמיר טפי ופליג אמתני' דקתני אין חוששין שמא גררה חולדה ולרבי יהודה חוששין מפני שדרכה לגרור אלמא דמחלק רבי יהודה בין בשר לבין פת:
Psa'him
Daf 4b
4b הָא רִבִּי מֵאִיר אוֹמֵר. מִשֵּׁשׁ שָׁעוֹת וּלְמַעֲלָה מִדִּבְרֵהֶן. שְׁבִיעִית אֲסוּרָה מִשּׁוּם גָּדֵר. שִׁשִּׁית לָמָּה. מִשּׁוּם גָּדֵר. וְיֵשׁ גָּדֵר לְגָדֵר. אֶלָּא שָׁעָה שִׁשִּׁית מִתְחַלְּפָה בַשְּׁבִיעִית. הָא רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר. מֵחָמֵשׁ וּלְמַעֲלָה מִדִּבְרֵיהֶן שִׁשִּׁית אֲסוּרָה מִשּׁוּם גָּדֵר. חֲמִישִּׁית לָמָּה. מִשּׁוּם גָּדֵר. וְיֵשׁ גָּדֵר לְגָדֵר. אֶלָּא שֶׁחֲמִישִּׁית מִתְחַלְּפָה בַשְּׁבִיעִית.
Traduction
R. Meir a dit plus haut qu’à partir de la 6e heure (midi), l’interdit du levain est prescrit par les rabbins (la limite légale étant seulement d’une heure avant la nuit); si donc c’est interdit à partir de la 7e heure, à titre de précaution, pourquoi déjà la 6e heure est-elle interdit au même titre? Etablit-on une haie autour d’une haie? -Non, c’est une seule mesure préservatrice, de crainte de confusion entre le 6e et la 7e. De même, R. Juda dit: à partir de la 5e heure, l’interdit est applicable par ordre rabbinique; en réalité, cet ordre s’applique plutôt à la 6e; et si on l’étend déjà à la 5e, ce n’est pas pour établir une double haie, mais pour éviter toute confusion fâcheuse d’heures.
Pnei Moshe non traduit
הא ר''מ אומר וכו'. השתא מפרש לה טעמא דפלוגתייהו במתני' דלר''מ דס''ל אוכלין כל חמש ובששית אסור ושורפין הא לדידיה משש שעות ולמעלה מדבריהן בעלמא הוא דאסור ושביעית גופה גזירה הוא וששית למה נמי משום גדר וכי יש גדר לגדר אלא דהיינו טעמא משום דאדם טועה בשעה ושמא תתחלף לו שעה ששית בשביעית הלכך אסרו גם בששית וכן לרבי יהודה טעמא דאסרו בחמישית אף על גב דששית גופה מדבריהן ומשום גזירה וה''ל חמישי' גזירה לגזירה אלא דלא ליתי לחלופי חמישית בשביעי' דרבי יהודה סבירא ליה אדם טועה בשתי שעות:
מִחְלְפָה שִׁיטָּתֵיהּ דְּרִבִּי יְהוּדָה. תַּמָּן הוּא אָמַר. אֵין חֲמִישִּׁית מִתְחַלֶּפֶת בַּשְּׁבִיעִית. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי. תַּמָּן הַדָּבָר מָסוּר לְבֵית דִּין. וּבֵית דִּין זְרִיזִין הֵן. בְּרַם הָכָא הַדָּבָר מָסוּר לַנָּשִׁים. וְהַנָּשִׁים עֲצֵילוֹת הֵן. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי בֵּרִבִּי בּוּן. תַּמָּן תְּחִילַּת חֲמִישִּׁית סוֹף שְׁבִיעִית. בְּרַם הָכָא סוֹף חֲמִישִּׁית תְּחִילַּת שְׁבִיעִית. וְתַנֵּי כֵן. שֶׁבַּתְּחִילַּת חָמֵשׁ חַמָּה בַמִּזְרָח וְסוֹף שָׁעָה חַמָּה בַמַּעֲרָב. לְעוֹלָם אֵין הַחַמָּה נוֹטָה לְמַעֲרָב אֶלָּא בְסוֹף שֶׁבַע.]
Traduction
Or, n’est-il pas en contradiction avec lui-même, puisque plus loin (2, 7) il dit qu’une telle confusion est inadmissible? -C’est que, répond R. Yossé, ailleurs il s’agit d’un cas de témoignage soumis à l’appréciation du tribunal qui est attentif; tandis qu’ici l’objet de brûler tout reste de levain est confié parfois aux femmes, qui, par leur nature indolente, sont plutôt sujettes à se mettre en retard. R. Yossé b. R. Aboun répond ainsi à l’objection: ailleurs les deux avis diffèrent notablement, en ce que l’un parle du commencement de la 5e heure et l’autre de la fin de la 7e; tandis qu’ici il s’agit d’un intervalle de temps moins étendu, entre la fin de la 5e heure et le commencement de la 7e (plutôt sujette à confusion). On a enseigné en effet qu’au commencement de la 5e heure, le soleil penche encore vers l’est, et à la fin de la 7e il incline à l’ouest, car jamais il n’incline de ce côté avant la fin de la 7e heure (on pourrait donc se tromper pour le commencement de cette 7e heure).
Pnei Moshe non traduit
מחלפא שיטתיה דרבי יהודה. קשיא דידיה אדידיה תמן הוא אומר אין חמישית מתחלפת בשביעית גבי עדות בפ''ה דסנהדרין וגרסינן לכולה סוגיא שם בהלכה ג' דמודה התם רבי יהודה באחד אומר בחמש שעות היה המעשה ואחד אומר בשבע דעדותן בטלה ואפילו אמרינן אדם טועה בשתי שעות כדקאמר שם רבי יהודה אחד אומר בג' ואחד אומר בה' עדותן קיימת מ''מ בין חמש לשבע לא טעו אינשי כדמפרש התם שבחמש חמה במזרח ובשבע חמה במערב ואמאי קאמר הכא גבי חמץ דטעו אינשי בין חמש לשבע:
תמן. בעדות הדבר לב''ד שחוקרין ודורשין אותן והן זריזין וכלומר ומתוך כך העדים נזהרים ביותר שלא לטעות בכך לפי שהן יודעין שסופן לחקור ולדרוש אותן בבית דין אבל הכא בחמץ הדבר מסור לכל וגם להנשים ועצילות הן מלהשגיח על הדבר הלכך חיישינן דאפי' בין חמש לשבע אתו למיטעי:
אמר רבי יוסי בר' בון. בלאו הכי ל''ק דתמן בעדות אחד אומר בחמש היינו בתחלת חמש ואחד אומר בשבע היינו בסוף שבע דהוי להו שלש שעות והלכך אף על גב דסבירא ליה לרבי יהודה אדם טועה גם בג' שעות דהא ברישא דהתם אחד אומר בג' ואחד אומר בה' דקאמר רבי יהודה עדותן קיימת וא''כ אם אנו מפרשין גם כן להרישא כמו הסיפא דזה אומר בתחלת שלש וזה אומר בסוף חמש והוו ג' שעות ואפ''ה עדותן קיימת מכל מקום בסיפא מכיון דאיכא היכרא טובא בחמה לא טעו אינשי והוי הכחשה:
ברם הכא סוף חמישית תחלת שביעית. כלומר אי שרית להו למיכל בחמש חיישינן דילמא אתו למיכל נמי בסוף חמישית ובין סוף חמישית לתחלת שביעית ליכא היכרא דהיינו הך כדתני לקמיה דבתחלת חמש הוא דהחמה במזרח ובסוף שבע הוא דהחמה במערב וא''כ אתו למיטעי בין סוף חמש לתחילת שבע ותחילת שבע איסורא דאורייתא היא ומשום סוף חמש אמרו רבנן דלא יאכל כל חמש ולא הוי גזירה לגזירה דבסוף חמש טעמא רבא איכא דלא למיכל וכולא חמש חדא היא:
ותני בהדיא כן שבתחילת חמש וכו'. וא''כ מתחילת חמש לבין סוף שבע היא דליכא למיטעי וכדאמרן:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source