Psa'him
Daf 49a
בָּא בְטוּמְאַת עוֹבְדִין. הֵיךְ עֲבִידָה. שָֽׁחֲטוּ אוֹתוֹ בַּעֲלֵי מוּמִין וְזָֽרְקוּ אוֹתוֹ טְהוֹרִין. אָמַר רִבִּי הִילָא. וְהַבָּשָׂ֞ר אֲשֶׁר יִגַּ֤ע בְּכָל טָמֵא֙ לֹ֣א יֵֽאָכֵ֔ל. הֲרֵי לֹא נָגַע בוֹ טָמֵא. (וְהַטָּהוֹר) {וְהַ֨בָּשָׂ֔ר} כָּל טָה֖וֹר יֹאכַ֥ל בָּשָֽׂר׃ הֲרֵי יֵשׁ כָּאן טְהוֹרִים שֶׁיֹּאכְלוּהוּ. רִבִּי זְעוּרָה. מֵאַחַר שֶׁאִילּוּ הַפֶּסַח הַבָּא בְטוּמְאָה וְנֶאֱכַל בְטוּמְאָה [וְהָכָא כְמִי שֶׁבָּא בְטוּמְאָה]. וֵייְדָא אָמַר. רִבִּי שְׁמוּאֵל אָמַר. רִבִּי זְעוּרָה בָעֵי. בָּא בְטוּמְאַת הַדָּם הֵיךְ עֲבִידָא. מֵאַחַר שֶׁאֵין מַתִּירִין לוֹ לִזְרוֹק כְּמִי שֶׁבָּא בְטוּמְאָה. אוֹ מֵאַחַר שֶׁאִילּוּ עָבַר וְזָרַק הוּרְצָה כְּמִי שֶׁלֹּא בָא בְטוּמְאָה. נִישְׁמְעִינָהּ מִן הָדָא דְּאָמַר רִבִּי הוֹשַׁעְיָה. וְנָשָׂ֨א אַֽהֲרֹ֜ן אֶת עֲוֹ֣ן הַקֳּדָשִׁ֗ים. 49a עֲוֹן הַקְּרֵיבִים. לֹא עֲוֹן הַמַּקְרִיבִים. הִפְרִישׁ בֵּין קְרֵיבִין לְיָחִיד לַקְּרֵיבִין לַצִּיבּוּר. הַקְּרֵיבִין לְיָחִיד אִם יֵשׁ לוֹ אוֹמְרִין לוֹ. הֲבֵא. [וְאִם לָאו. אֵין מַתִּירִין לוֹ לִזְרוֹק אֶת דָּמוֹ.] עָבַר וְזָרַק הוּרְצָה. הַמַּקְרִיבִין לְיָחִיד בֵּין שֶׁיֵּשׁ לוֹ בֵין שֶׁאֵין לוֹ [לֹא הוּרְצָה. הַקְּרֵיבִין לַצִּבּוּר אִם יֵשׁ אוֹמְרִין לוֹ. הֲבֵא. וְאִם לָאו מַתִּיריִן לוֹ לִזְרק בַּתְּחִילָּה. הַמַּקְרִיבִין לַצִּיבּוּר בֵּין שֶׁיֵּשׁ לוֹ בֵין שֶׁאֵין לוֹ עָבַר] וְזָרַק הוּרְצָה.
Traduction
Si des sacrifices publics ont été offerts par des desservants impurs (cas admissible, comme on l’a vu plus haut), sera-t-il permis de les manger dans cet état (étant déjà impurs par le précédent contact du cohen)? Une telle particularité (de chair pure, bien que les cohanim soient impurs) n’a lieu qu’au cas où le sacrifice a été égorgé par des maîtres défectueux (mais purs), et le sang a été répandu par d’autres desservants impurs; or, dit R. Ila, le verset ''la chair qui touche à quoi que ce soit d’impur ne pourra pas être mangée'' n’est pas applicable, puisqu’il n’y a pas eu de contact impur; '' la chair restée pure pourra être mangée, puisqu’il y a des gens purs (les maîtres) qui l’a mangeront. R. Zeira dit: puisque le sacrifice pascal est offert à l’état impur, on le mangera, de même ici on estimera l’impureté des graisses comme équivalente à l’état impur pendant l’offrande. -Où R. Zeira s’est-il exprimé ainsi? -C’est lorsque R. Samuel a demandé au nom de R. Zeira: s’il survient une impureté au sang des sacrifices publics (ce qui rend l’aspersion impossible), quelle sera la règle pour la consommation (sera-t-elle permise ou non )? Dira-t-on qu’en raison de l’interdit de répandre le sang, il sera défendu de manger la chair? Ou bien, puisqu’en cas de transgression de cet interdit, l’aspersion (quoique défendue) ferait agréer le sacrifice, on ne tiendra pas compte de l’état d’impureté (pour le manger)? -On peut résoudre la question par l’interprétation de R. Oshia sur ce verset (Ex 28, 38): Aaron supportera la peine provenant des consécrations, c’est-à-dire de ce qui sera survenu aux victimes offertes, non aux sacrificateurs (pour ces derniers, l’état impur ne sera pas levé); mais il y a une distinction entre les offrandes des particuliers et celles du public, comme entre les sacrificateurs d’une victime privée (244)C'est pour eux qu'il n'y a pas de remise de la peine. V. B, Zevahim 23b. et ceux des sacrifices publics. Ainsi, pour l’offrande d’un particulier, s’il survient une impureté, on l’engagera autant que possible à amener une autre victime, sans quoi on ne lui permettra pas de répandre le sang; cependant si, par transgression, le sang a été répandu, le sacrifice sera agréé, tandis que s’il s’agit de l’impureté du sacrificateur d’une victime privée, en aucun cas, qu’il puisse la remplacer, ou non, le sacrifice ne sera valable. – Les victimes offertes pour le public doivent (en cas d’impureté) être remplacées si l’on en a d’autres (245)B., Yoma 7a.; sinon, il sera permis en principe de répandre le sang; quant à l’impureté survenue aux sacrificateurs d’offrandes publiques, en tous cas, si l’on peut les remplacer, ou non, une fois l’aspersion accomplie le sacrifice devient valable (donc, pour l’impureté survenue au sang du sacrifice pascal, ou victime privée, il y a remise de la peine et autorisation de le manger).
Pnei Moshe non traduit
עובדין היך עבידא. בעיא הוא אם אירע כעין דבר זה בכהנים העובדין מהו וכדמפרש ואזיל שאם שחטו אותו בעלי מומין שפסולין לעבודה וזרקו טהורין את הדם ובפסח מיירי ואם הבשר מותר באכילה שאע''פ ששחטו אותו בעלי מומין מכל מקום השחיטה עצמה כשירה היא כדתנן ריש פ''ג דזבחים כל הפסולין ששחטו שחיטתן כשירה:
אמר רבי הילא. מאי תיבעי לך דכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל והרי כאן לא נגע בו טמא וכן נמי כתיב והבשר כל טהור יאכל בשר והרי יש כאן טהורים שיאכלוהו:
ר' זעירא וכו'. דברי רבי הילא הן כלומר שמענו לרבי זעירא דאיהו בעי לגוונא דצריכא למיבעי ואמר מאחר שאילו הפסח הבא בטומאה והכא כמי שבא בטומאה כך שמענו ממנו אבל לא הוה ידעי' היכא קאי וכדמסיק ואזיל:
והיידא אמר. ובאיזה ענין מיירי עד דאמר ר' שמואל בשמיה שכך הוא מה דרבי זעירא בעי אם בא בטומאת הדם היך עבידא אם נטמא הדם מהו מי נימא מאחר שלכתחלה אין מתירין לו לזרוק הדם שנטמא דין הפסח הזה כמי שבא בטומאה הוא שדמו נטמא ולא נזרק והרי זה כשאר הפסח שבא בטומאה שנאכל בטומאה ואינו צריך לשומרו בטהרה או דנימא מאחר שאלו עבר וזרק הורצה כדתנן במתני' דלקמן נטמא טומאת הדם הציץ מרצה הרי זה כמי שלא בא בטומאה שהרי הורצה הוא ואינו נאכל אלא בטהרה והיינו דקאמר רבי זירא לעיל מאחר שאילו הפסח הבא בטומאה ונאכל בטומאה והכא כמי שבא בטומאה ולא הוה ידעי' אהיכא קאי עד שבא ר' שמואל ופירש בשמיה דאם בא בטומאת הדם הוא דקא מיבעיא לי' וכדאמרן:
נישמעינה. לזה מן הדא דאמר ר' הושעיא ונשא אהרן את עון הקדשים גבי ציץ כתיב ומדכתב עון הקדשים דריש שהציץ מרצה עון הקרבים שנקרבו בטומאה אבל לא עון המקריבים בטומאה ומדלקמן נפשטה הבעיא דרבי זירא:
הפריש בין קריבין ליחיד וכו'. כלומר אבל יש הפרש בין קרבנות יחיד לבין קרבנות צבור ובין קריבין למקריבין בשניהן שהקריבין ליחיד אם יש לו קרבן אחר אומרים לו הבא האחר ואם לאו אין מתירין לו לכתחלה לזרוק את דמו ואם עבר וזרק הורצה ובהמקריבין ליחיד שנטמאו לעולם לא הורצה שאין הציץ מרצה על עון המקריבין:
הקריבין לצבור. שנטמאו אם יש קרבן אחר אומרים לו הבא ואם לאו מתירין לו לזרוק הדם בתחלה לפי שקרבן צבור בא בטומאה והמקריבין לצבור שנטמאו בין שיש לו אחר שיקריבנו בטהרה בין שאין לו אם עבר וזרק זה הורצה דס''ל כהן המרצה בקרבנות הצבור אם הקריב בטומאה הורצה בדיעבד שמעי' השתא דקרבן פסח דתנינן בי' במתני' דלקמן שאם נזרק דמו ואח''כ נודע שהבשר טמא הציץ מרצה וה''ז כהקריבין ליחיד בהאי דר' הושעיא שלכתחלה אין מתירין לו לזרוק את דמו אלא שאם עבר וזרק הורצה והיינו בטומאת בשר שמכיון שאין הפסח בא אלא לאכילה אם נטמא הבשר לא יזרק לכתחלה את דמו אבל בטומאת הדם דהפסח ראוי לאכילה נהי דנמי דלכתחלה אין מתירין לו לזרוק מ''מ כיון דבדיעבד הורצה. כדתנן לקמן הנזיר ועושה פסח הציץ מרצה על טומאת הדם וה''ז כשאר פסח הבא בטהרה ונאכל הוא בטהרה ונפשטה הבעיא דר' זעירא:
אָמַר רִבִּי לָֽעְזָר. מַתְנִיתָה בְּבָא בְטוּמְאָה מִשָּׁעָה רִאשׁוֹנָה. אֲבָל אִם בָּא בְטַהֲרָה וְנִיטְמָא אֵינוֹ נֶאֱכַל בְּטוּמְאָה. שְׁחָטוֹ בְטַהֲרָה וְנִיטְמָא הַצִּיבּוּר. יִיזָרֵק הַדָּם בְּטַהֲרָה וְאַל יֵיאָכֶל הַבָּשָׂר בְּטוּמְאָה. (וְאָמַר אַף בִּזְרִיקָה כֵן.) [רִבִּי לָא בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. רִבִּי נָתָן הִיא. דְּרִבִּי נָתָן אָמַר. יוֹצְאִין בִּזְרִיקָה בְּלֹא אֲכִילָה. שְׁחָטוֹ בְטַהֲרָה וְנִטְמָא הַדָּם הָצָּבוּר. יִזָרֵק הַדָּם בְּטוּמְאָה וְאַל יֵאָכֶל הַבָּשָׂר בְּטוּמְאָה. רִבִּי יִרְמְיָה בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן. שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ. רָאִינוּ פֶּסַח בָּא בְטַהֲרָה וְנִזְרַק בְּטוּמְאָה. מֵעַתָּה לֹא יִיזָרֵק הַדָּם בְּטוּמְאָה.] שָׁלֹּא יְהוּ אוֹמְרִין. רָאִינוּ פֶּסַח שֶׁבָּא בְטַהֲרָה וְנִזְרַק בְּטוּמְאָה. הָא סוֹפָךְ מֵימַר דְּרִבִּי נָתָן הִיא. מוֹדֶה רִבִּי נָתָן בְּחוֹלֶה וּבְזָקֵן. מוֹדֶה רִבִּי נָתָן הִיא בַחֲבוּרָה שֶׁנִּיטְמָא עוֹבֵד שֶׁלָּהּ. שֶׁהֵן נִידָּחִין לַפֶּסַח הַשֵּׁינִי. מוֹדֶה רִבִּי נָתָן בַּחֲבוּרָה שֶׁנִּמְצֵאת יַבֶּלֶת בְּעוֹרָהּ. שֶׁהֵן נִידָּחִין לַפֶּסַח הַשֵּׁינִי.
Traduction
R. Eléazar dit: lorsqu’il a été enseigné que le sacrifice pascal offert à l’état impur pourra être consommé de même, il s’agit du cas où l’impureté subsistait dès le principe (avant de l’égorger); mais, si à ce moment tous étaient purs et que l’impureté leur est survenue plus tard, il ne sera pas permis de le manger dans cet état impur. Ainsi, il a été dit: si pendant l’égorgement l’assemblée était pure et qu’ensuite celle-ci est devenue en majeure partie impure, l’aspersion du sang devra avoir lieu par les sacrificateurs restés purs, et l’agneau sera mangé seulement par ceux qui sont restés purs. R. Ila dit au nom de R. Yohanan que cet enseignement est justifiable selon R. Nathan, qui dit: malgré l’impossibilité de manger l’agneau pascal (en raison de l’état impur), le devoir sera rempli pas l’aspersion du sang de l’agneau, sans le manger. Si après l’avoir égorgé à l’état pur, le sang devient impur pour l’assemblée, il faudra malgré cela verser le sang, sans pouvoir manger la chair. Selon R. Jérémie au nom de R. Yohanan, c’est seulement pour parer à l’apparence de mal que l’on a défendu de manger cette chair à l’état impur, afin que l’on ne dise pas avoir vu offrir l’agneau pascal à l’état pur et le manger à l’état impur. S’il en est ainsi (que l’on éprouve une telle crainte pour l’apparence), on devrait défendre aussi d’asperger le sang à l’état impur, afin qu’il ne soit pas dit que l’on a vu offrir l’agneau pascal à l’état pur et répandre le sang à l’état impur (soupçonnant les desservants d’impureté). Il faut donc en revenir finalement à l’explication déjà donnée, que l’enseignement est conforme à R. Nathan (l’abstention de manger de la chair à cause de l’impureté, n’empêche pas l’accomplissement du devoir). – R. Nathan reconnaît que si l’agneau pascal a été égorgé pour un malade, ou un vieillard (qui n’en mange pas), ainsi que pour une compagnie de gens dont le sacrificateur est devenu impur (et a communiqué son état à la victime en l’égorgeant), il faudra reculer à la seconde Pâques les nouvelles offrandes; et de même il reconnaît que si (après l’égorgement) on aperçoit une verrue sur la peau de l’animal offert (cas d’invalidité rétrospective), il faudra renouvela le sacrifice à la seconde Pâques.
Pnei Moshe non traduit
אמר ר' אלעזר. מתני' דקתני הפסח שבא בטומאה נאכל בטומאה דוקא בבא בטומאה משעה ראשונה שהיו רוב הצבור טמאין מקודם שנשחט אבל אם בא מתחלה בטהרה וכו' כדמפרש ואזיל כדתנינן בהך ברייתא שחטו בטהרה ונטמא הצבור אח''כ וכגון שמת הנשיא ונטמאו רוב הצבור:
יזרק הדם בטהרה. אם יש שם כהנים טהורים יזרקו הן וכן אל יאכל הבשר בטומאה אלא אם יש טהורין מבני החבורה יאכל בטהרה:
ר' נתן היא. אליבא דר' נתן נשנית דס''ל אכילת פסחים לא מעכבא ויוצאין בזריקה בלא אכילה כדתני בתוספתא שהבאתי לעיל:
שחטו בטהרה ונטמא דם הצבור. כלומר הדם שהוא בצבור ולא נזרק ותוספתא היא ריש פ''ו וכתוב שם ג''כ ונטמא דם הצבור ועל דם הצבור בכלי קאמר וצ''ל הא דמסיים ואל יאכל הבשר בטומאה משום דה''א הואיל ונטמא הדם א''צ עוד לשמרו בטהרה קמ''ל:
יזרוק הדם בטומאה ואל יאכל הבשר בטומאה. כדמפרש ר' יוחנן לטעמא:
מפני מראית עין שלא יאמרו ראינו פסח שבא בטהרה ונאכל בטומאה. כצ''ל ותיבת ונזרק הכתוב כאן בספרי הדפוס טעות הוא ואגב שיטפא דלקמיה הוא:
שלא יאמרו ראינו פסח שבא בטהרה וכו'. שהרי בשעת שחיטה טהורין היו. ופריך מעתה לא יזרק הדם בטומאה מפני גזירה זו שלא יאמרו הפסח שבא בטהרה ונזרק הוא בטומאה ומוטב שלא יזרק הדם כלל שהרי אין הפסח נאכל:
הא סופך מימר דר' נתן היא. אלא ע''כ האי ברייתא כר' נתן היא דאתא דס''ל יוצאין בזריקה בלא אכילה הלכך יזרק הדם ואפילו נטמא ואל יאכל הבשר בטומאה מכיון דלא מעכבא:
מודה ר' נתן בחולה וזקן. שאין יכולין לאכול כזית דמעכב דנהי דקאמר אכילה לא מעכבא גברא דחזי לאכילה מיהת הוא דבעינן:
מודה ר' נתן. וכו'. וכן נמי מודה הוא בחבורה שנטמא כהן העובד שלה שאותה חבורה נדחית לפסח שני דלא תימא הא דקאמר ר' נתן יוצאין בזריקה בלא אכילה היינו לומר שאם נזרק הדם יוצא י''ח ואין האכילה מעכבת אבל לא דבעי זריקה דוקא הלכך קמ''ל שלדוקא קאמר ואם נטמא הכהן וא''א לזרוק הדם וכגון שאין שם כהן אחר נדחין הן לפסח שני. א''נ דלדוקא קאמר כהן שלה שהכהן הוא אחד מבני החבורה וקמ''ל שאע''פ שיש כהן אחר לזרוק הדם מ''מ הואיל דבחבורה זו אין מי שראוי לזרוק נדחין הן דנהי דאכילתן לא מעכבא ראויין לזריקה מיהת בעינן ועיקר:
מודה ר' נתן וכו'. וכן מודה הוא שאם נמצא יבלת בעור הפסח של החבורה שהן נדחין לפסח שני דאע''ג דלא בעי אכילת הפסח מיהו פסח כשר וראוי לאכילה הוא דבעי' ואפי' נמצא היבלת אחר השחיטה דבהכי הוא דאיירי מ''מ מכיון דהוה בי' מקודם אין יוצאין י''ח בו ונדחין הן:
Psa'him
Daf 49b
משנה: נִיטְמָא קָהָל אוֹ רוּבּוֹ אוֹ שֶׁהָיוּ הַכֹּהֲנִים טְמֵאִים וְהַקָּהָל טָהוֹר יֵעָשֶׂה בְטוּמְאָה. נִיטְמָא מִיעוּט הַקָּהָל הַטְּהוֹרִין עוֹשִׂין אֶת הָרִאשׁוֹן וְהַטְּמֵאִין עוֹשִׂין אֶת הַשֵּׁנִי׃
Traduction
Si l’assemblée est devenue impure, ou la majeure part, ou si les cohanim sont impurs et l’assemblée est pure, on offrira le sacrifice pascal malgré l’état d’impureté de l’assemblée (sans attendre à la seconde Pâques, au 14 Iyar, réservée aux impurs isolés). Si la minorité de l’assemblée est impure, les gens purs offriront le premier sacrifice; les autres attendront à la seconde Pâques (pour l’offrir à part).
Pnei Moshe non traduit
מתני' נטמא הקהל או רובו וכו' יעשו בטומאה. ואין נדחין לפסח שני ובין שרוב הקהל טמאין או הכהנים או שהכלי שרת טמאין יעשו הכל בטומאה בין הטמאים ובין מיעוט הטהורים. ודבר זה לא נאמר אלא בטומאת מת בלבד וכדפרישית בריש פרק דלעיל דלמדו חכמים מדכתיב איש איש כי יהיה טמא לנפש וגו'. איש נדחה לפסח שני ואין צבור נדחין לפסח שני אלא יעשו בטומאה ואף היחידים הטהורים עושין עמהן בטומאה לפי שאין קרבן הצבור חלוק ומדכתיב לנפש דרשי' לומר שאין זה אלא בטומאת המת בלבד ובשאר טומאות הכל נדחה לפסח שני:
נטמא מיעוט הקהל. והטהורין יכולין לעשות בטהרה שהי' הכהני' וגם כלי שרת טהורין. הם יעשו את הראשון ומיעוט הטמאין נדחין לפסח שני:
חָמֵשׁ חֲבוּרוֹת שֶׁנִּתְעָֽרְבוּ עוֹרוֹת פִּסְחֵיהֶן וְנִמְצֵאת יַבּוֹלֶת בְּעוֹרָהּ שֶׁלְאַחַת מֵהֶן. כּוּלְּהֹן יֵצְאוּ לְבֵית הַשְּׂרֵיפָה וּפְטוּרִין מִלַּעֲשׂוֹת פֶּסַח שֵׁינִי. סָֽבְרִין מֵימַר דְּרִבִּי נָתָן הִיא. 49b תִּיפְתָּר דִּבְרֵי הַכֹּל בְּמִיטָּמֵא בִּסְפֵק קֶבֶר הַתְּהוֹם. וּכְרִבִּי נָתָן זוֹרֵק אֶת הַדָּם.
Traduction
Si les peaux des agneaux de cinq séries différentes de gens ont été mêlées et qu’ensuite sur l’une d’elles on aperçoit une verrue, il faudra toutes les brûler en raison du doute, mais la validité du devoir rempli est telle, que l’on est dispensé de le renouveler à la seconde Pâques. – On a donc cru devoir dire plus haut que l’enseignement en question se réfère à R. Nathan seul; mais on peut aussi l’expliquer d’après d’autres interlocuteurs, et l’impureté en question qui atteint l’assemblée est seulement celle du doute sur l’existence d’une sépulture au fond du champ (246)A une place inconnue., sur lequel on a passé (voilà pourquoi malgré l’interdit de la chair soumise au doute, l’aspersion a lieu); tandis que selon R. Nathan, l’aspersion aurait lieu en tous cas (sans qu’il y ait doute).
Pnei Moshe non traduit
כולהון יוצאות לבית השריפה. לפי שאינו ידוע מאיזה חבורה הוא ופטורין מלעשות פסח שני וסברין בני ישיבה מימר דהאי ברייתא דר' נתן היא דאלו להת''ק דהתוספתא כמו שהבאתי לעיל בריש הסוגיא צריכין הן לעשות פ''ש. כך היה נראה לכאורה אלא דלפ''ז לא שייך הא דקאמר תיפתר ד''ה במיטמא וכו' דטומאה מאי עבידתה הכא וע''כ צ''ל דהגי' בספרים מסורסת היא והרבה תמצא כן בהעתקת הש''ס הזה והאי סברין מימר דר' נתן היא מקומו מקודם מודה ר' נתן קמא הוא ובתר דקאמר הא סופך מימר דר' נתן היא שם היא דשייכא ועל הא דקאמר הא סופך מימר על כרחך דר' נתן היא עלה קאמר דסברין מימר מעיקרא כן דהך תוספתא דקתני יזרק הדם בטומאה ואל יאכל הבשר בטומאה לא מיתוקמא אלא כר' נתן דס''ל יוצאין בזריקה בלא אכילה והדר קאמרי' דלא היא אלא תיפתר הך תוספתא כד''ה ובמיטמא בספק בקבר התהום מיירי והלכך אל יאכל הבשר בטומאה דטמא אין כאן טומאה כלל והיאך יטמא הבשר בטומאה ודאית:
וכר' נתן זורק את הדם. כלומר ודאי אליבא דר' נתן בלאו הכי ניחא דלדידיה לא צריך לדחוקי כולי האי והא דקתני זורק את הדם שפיר הוא אליבא דר' נתן מיהו הא דמסיים ואל יאכל הבשר בטומאה יכילנא לשנויי לך ולאוקמי להא כד''ה ובנטמא בספק קבר התהום עסקינן:
רִבִּי יוֹחָנָן רִבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּשֵׁם רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ. כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר אַ֣ךְ בְּכוֹר שׁ֡וֹר אֽוֹ בְכ֨וֹר כֶּ֜שֶׂב אֽוֹ בְכ֥וֹר עֵז֖ וגו'. וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר וְזָרַ֨ק הַכֹּהֵ֤ן אֶת הַדָּם֙ עַל מִזְבַּ֣ח יְי פֶּ֖תַח אוֹהֶל מוֹעֵ֑ד וְהִקְטִ֣יר הַחֵ֔לֶב לְרֵ֥יחַ נִיחֹ֖חַ לַֽיי. עַד שֶׁיְּהֵא שָׁם אוֹ בָשָׂר לַאֲכִילָה אוֹ אֵימוֹרִין לְהַקְטָרָה. תַּמָּן תַּנִּינָן. נִטְמְאוּ שְׁיֵרֶיהָ נִשְׂרְפוּ שְׁיֵרֶיהָ אָֽבְדוּ שְׁיֵרֶיה. כְּמִידַּת רִבִּי אֱלִיעֶזֶר כְּשֵׁירָה וּכְמִידַּת רֵבִּי יְהוֹשֻׁעַ פְּסוּלָה. [שֶׁלֹּא בִכְלִי שָׁרֵת פְּסוּלָה. רִבִּי יִשָׁמָעֵאל מַכְשִׁיר. הִקְטִיר קֻמְצוֹ פַּעֲמַיִם. כְּשֵׁרָה׃] עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי אֱלִיעֶזֶר. אִם אֵין דָּם אֵין בָּשָׂר. אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בָּשָׂר יֵשׁ דָּם. אִם אֵין קוֹמֶץ אֵין שְׁיֵרִיים. אַף עַל פִּי שֶׁאֵין שְׁירִיים יֵשׁ קוֹמֶץ. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי יְהוֹשֻׁעַ. אִם אֵין דָּם אֵין בָּשָׂר. אִם אֵין בָּשָׂר אֵין דָּם. אִם אֵין קוֹמֶץ אֵין שְׁיֵרִיים. אִם אֵין שְׁיֵרִיים אֵין קוֹמֶץ. אָמַר רִבִּי מָנָא. תִּיפְתָּר כְּרִבִּי אֱלִיעֶזֶר. דְּרִבִּי אֱלִיעֶזֶר אָמַר. אַף עַל פִּי שֶׁאֵין שְׁייֵרִים יֵשׁ קוֹמֶץ. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי בֵּירִבִּי בּוּן. רַב וְרִבִּי יוֹחָנָן תְּרֵיהוֹן אָֽמְרִין. מוֹדֶה רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ שֶׁאִם עָבַר וְזָרַק אֶת הַדָּם שֶׁהוּרְצָה.
Traduction
R. Yohanan ou R. Ismaël dit au nom de R. Josué: comme il est écrit d’une part (Nb 18, 17): ''mais le premier né de la vache, ou de la brebis, ou de la chèvre, etc.'', et d’autre part (Lv 17, 6): ''le cohen lancera le sang sur l’autel de l’Eternel à l’entrée de la tente d’assignation, et il fera fumer la graisse comme une odeur agréable à l’Eternel'', il suffit (pour justifier l’aspersion du sang) qu’il y ait, ou de la chair à manger, ou des graisses à brûler. On a enseigné ailleurs (247)Mis., (Menahot 3, 4).: si après la prise d’une poignée par le cohen (sur l’offrande de farine), le reliquat est devenu impur, ou a été brûlé, ou a été perdu, l’offrande reste pourtant valable selon l'avis de R. Eliézer (qui prescrit aussi de répandre le sang des victimes, malgré l’impureté, ou la disparition de la chair); selon R. Josué (qui est d’un avis contraire pour ce sang), ladite offrande ne sera pas valable; si l’on a omis de sanctifier la poignée prélevée, en la déposant dans un vase sacré (avant de la brûler, comme c’est dû en principe), elle ne sera pas valable; R. Ismaël la déclare valable; Si l’on a fait fumer la poignée en deux moitiés, l’opération est valable. L’opinion de R. Eliézer est ainsi expliquée: s’il n’y a pas de sang d’aspersion (par suite d’impureté), il n’y a pas non plus de chair (elle devient inaccessibles); mais au cas contraire, bien que la chair soit inaccessible, le sang qui subsiste sera répandu, et de même s’il n’y pas de poignée de farine (à brûler), il n’y a pas non plus de reste permis (248)Jér., (Yoma 2, 1) ( 39c).; mais, malgré l’absence de dernier, l’offrande de la poignée pourra avoir lieu. L’opinion de R. Josué sera expliquée de la façon suivante: s’il n’y a plus de sang, il n’y aura pas de chair permise, ainsi qu’à l’inverse s’il n’y a pas de chair, il n’y aura pas de sang à verser; et de même, en l’absence de la poignée de la farine (à offrir), il n’y aura pas de reste permis, pas plus qu’à l’inverse il n’y aura lieu d’offrir la poignée s’il n’y a plus de reste. Ce que notre Mishna permet d’offrir, malgré l’absence des restes (considérés comme tels par l’état d’impureté), n’est pas en opposition avec ce qui vient d’être dit; car, dit R. Mena, on peut la justifier selon l’avis de R. Eliézer, qui admet la combustion de la poignée de farine (la validité de cette offre), même en l’absence des restes. R. Yossa b. R. Aboun déclare que Rav et R. Yohanan disent tous deux: R. Josué est seulement d’un avis opposé en principe, et il reconnaît que si par transgression, on a répandu le sang (en cet état), le sacrifice est agréé (valable).
Pnei Moshe non traduit
כתוב אחד אומר אך בכור שור וגו' את דמם תזרוק על המזבח ואת חלבם תקטיר וגו' וכתיב בתריה ובשרם יהיה לך כחזה התנופה וכשוק הימין וגו' הרי נזכר כאן זריקת הדם בשביל הקטרת אימורין ובשביל הבשר לאכילה וכתוב אחד אומר וזרק הכהן את הדם על מזבח ה' וגו' והקטיר החלב לריח ניחח לה' ואין כאן בשר לאכילה הא כיצד עד שיהא שם או בשר לאכילה או אימורין להקטרה דכתיב וזרק הכהן וגו' גילה לך דלאו דוקא שיהו כאן האימורין להקטרה וגם הבשר לאכילה באותן הקרבנות ששתיהן נוהגות בהן אלא אפי' יש בהן אלו שתיהן אתה מוצא שלפעמים זריקת הדם בשביל אחת מהן ועד שיהא שם או בשר לאכילה או אימורין להקטרה והיינו דתנינן במתני' ובמוקדשין אינו כן אלא אע''פ שנטמא הבשר והחלב קיים זורק את הדם:
תמן תנינן וכו'. בפ''ג דמנחות והבאתי הכל לעיל עם הפלוגתא דר''א ורבי יהושע בתוספתא גבי הא דר' מנא תיפתר וכו' דלעיל דמוקי להא דר' שמי כר''א ומייתי לה הדר כאן לומר דמתני' דקתני אפי' נטמא הבשר וכו' כר''א דתוספתא מיתוקמא דקאמר אף על פי שאין בשר יש דם ואיידי דקאמר לעיל אף על פי שאין שיריים וכו' מייתי לה נמי הכא בהאי לישנא ומשום דפלוגתייהו בקומץ ושיריים תני לה בהדיא במתני' דמנחות ואידך פלוגתא בברייתא היא:
רב ור' יוחנן תריהון אמרין. דלא פליג רבי יהושע אלא לכתחילה ומודה הוא שאם עבר וזרק את הדם הורצה ואף על פי שאין בשר הורצה הוא להקטיר את האימורין וארישא דמתני' דמיירי בפסח קאמרי דקתני נטמא בשר וחלב קיים אין זורק את הדם ודוקא לכתחלה אבל בדיעבד אם זרק הורצה:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source