Psa'him
Daf 46a
משנה: כֵּיצַד צוֹלִין אֶת הַפֶּסַח שַׁפּוּד שֶׁל רִמּוֹן תּוֹחֲבוֹ מִתּוֹךְ פִּיו עַד בֵּית נְקוּבָתוֹ וְנוֹתֵן אֶת כְּרָעָיו וְאֶת בְּנֵי מֵעָיו לְתוֹכוֹ דִּבְרֵי רִבִּי יוֹסֵי הַגָּלִילִי. רִבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר כְּמִין בִּישּׁוּל הוּא זֶה אֶלָּא תוֹלִין חוּצָה לוֹ׃
Traduction
Pour rôtir l’agneau pascal, on l’embrochait dans une tige en bois de grenadier (228)On choisissait ce bois, parce qu'il n'émet pas de liquide, dont la présence est sévèrement interdite., sur laquelle on l’enfonçait depuis la gueule jusqu’à l’anus; au milieu du corps vidé, on remettait les jarrets et les entrailles (229)(Lv 12, 9)., selon l’avis de R. Yossé le galiléen. En agissant ainsi, dit R. aqiba, on semblerait cuire les parties internes (ce qui est absolument interdit), et il faut les suspendre en dehors.
Pnei Moshe non traduit
מתני' כיצד צולין את הפסח. משום דבעי' צלי מחמת אש ולא מחמת דבר אחר לפיכך מפרש התנא כיצד הוא נצלה:
שפוד של רימון. היו בוררין לצלייתו ולא של שאר עצים משום דמפקי מיא מבפנים והוה ליה מבושל אבל של רימון לא מפקי מיא. ובשפוד של מתכות לא משום שהמתכות חם מקצתו חם כולו ונצלה הוא מחמת השפוד והוה ליה צלי מחמת דבר אחר:
תוחבו. להשפוד בקצה הדק שלו מתוך פיו עד בית נקובתו לפי שקצה הגס של השפוד צריך שיהיה למטה כדי שלא יפול הפסח והשתא הוה בית השחיטה למטה וקדייב דמא דרך שם:
לתוכו. מפרש הכא בגמרא דטעמיה דר' יוסי הגלילי משום דמפרש על כרעיו ועל קרבו על ממש שצריך שיהיו בתוכו:
רע''א כמין בשול הוא זה. שמתבשלין לתוכו כמו בתוך הקדירה אלא תולין בתנור חוצה לו דר''ק מפרש על בסמוך ולא על ממש והלכה כר''ע:
הלכה: כֵּיצַד צוֹלִין אֶת הַפֶּסַח כול'. לָמָּה שֶׁלְרִימּוֹן. אָמַר רִבִּי חִייָה בָּר בָּא. כָּל הָעֵצִים בּוֹצְצִין מַשְׁקִין וְשֶׁלְרִימּוֹן אֵינוֹ בוֹצֵץ מַשְׁקִין. מַה אֲנָן קַייָמִין. אִם בְּלַחִין. אֲפִילוּ שֶׁלְרִימּוֹן בּוֹצֵץ. אִם בִּיבֵישִׁין. אֲפִילוּ כָל הָעֵצִים אֵינָן בּוֹצְצִין. אֶלָּא כֵינִי. כָּל הָעֵצִים יְבֵישִׁין מִבַּחוּץ וְלַחִין מִבִּפְנִים. רִימּוֹן יָבֵשׁ מִבַּחוּץ יָבֵשׁ מִבִּפְנִים.
Traduction
Pourquoi devait-on employer ce bois spécial? -C’est que, dit R. Hiya b. Aba, de tous les bois il s’écoule de la sève (230)''Elle produirait une sorte de cuisson; ce que la Bible défend formellement.''; du grenadier seul il ne s’en échappe pas. De quelle sorte s’agit-il? S’il est vert, il s’écoule de la sève même du grenadier? S’il est sec, aucun bois n’en a plus? -Voici ce que la Mishna veut dire: tous les autres bois, quoique déjà secs en apparence, peuvent être encore verts à l’intérieur et produire de la sève en crépitant; tandis que le grenadier seul, lorsqu’il a l’apparence sèche, l’est réellement jusqu’à l’intérieur.
Pnei Moshe non traduit
גמ' כל העצים בוצצין. זורקין ופולטין משקין הלחלוחית שבהן והוה לי' מבושל וכדמפרש ואזיל דבמה אנן קיימין אם בעצים לחין הלא אפי' של רימון בוצץ הוא הלחלוחית ואם ביבשין וכו' אלא כן הוא שכל העצים אפי' כשהן יבשין נשאר בהן הלחלוחית מבפנים ושל רימון כשהוא יבש אף מבפנים נתייבש הוא:
תַּנֵּי בְשֵׁם רִבִּי יוּדָה. צוֹלֶה אוֹתוֹ בִשְׁפוּד שֶׁלְמַתֶּכֶת. אָֽמְרוּ לוֹ. וַהֲרֵי הוּא רוֹתֵחַ וּמַרְתִּיחַ. אָמַר לָהֶן. [כְּשֵׁם] שֶׁלְעֵץ אֵינוֹ נִשְׂרַף כָּךְ שֶׁלְמַתֶּכֶת אֵינוֹ מַרְתִּיחַ. אָֽמְרוּ לוֹ. לֹא דוֹמֶה הָעֵץ לַמַּתֶּכֶת. שֶׁהָעֵץ חַם מִקְצָתוֹ לֹא חַם כּוּלּוֹ. שֶׁלְמַתֶּכֶת חַם מִקְצָתוֹ חַם כּוּלּוֹ.
Traduction
On a enseigné au nom de R. Juda (231)Tossefta à ce, ch. 5. qu’il est même permis d’employer une broche de métal. Mais, lui fut-il objecté, n’est-il pas possible qu’elle rougisse, et par suite, qu’elle brûle la chair à l’intérieur (au lieu de laisser rôtir au feu, selon l’ordre biblique)? -Non, répondit-il, pas plus qu’une broche en bois ne se consume, celle de métal ne rougira. Il y a cette différence, répliquèrent-ils, entre le bois et le métal, que lorsque le bois est brûlant en partie, le reste ne l’est pas forcément; au contraire pour la tige de métal, la chaleur se propage à l’entier.
Pnei Moshe non traduit
תני. בתוספתא פ''ה בשם רבי יהודה אומר וכו' כשם שהשפוד של עץ אינו נשרף מה שבתוכו כך של מתכות אינו מרתיח בתוכו אמרו לו וכו' וכדפרישית במתני':
רִבִּי יָסָא בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. דְּרִבִּי יְהוּדָה הִיא. דְּתַנִּינָן תַּמָּן. אֵין שׁוֹחֲטִין אֶת הַפֶּסַח עַל הַיָּחִיד. דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. וְרַבִּי יוֹסֵה מַתִּיר. רִבִּי זְעוּרָה בְעָא קוֹמֵי רִבִּי מָנָא. הַן אַשְׁכַּחְנָן פָּטוּר וְכָשֵׁר. אָמַר לֵיהּ. תַּנִּינָן הָכָא. פָּטוּר. וְתַנִּינָן תַּמָּן. כָּשֵׁר. 46a וְעַל כּוּלָּם הָיָה רִבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֵׁלְרִבִּי יוֹחָנָן בֵּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר. תְּעוּבַּר צוּרָתוֹ וְיֵצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵיפָה רִבִּי לָֽעְזָר בֵּירִבִּי יוֹסֵי בְעָא קוֹמֵי רִבִּי יוֹסֵי. נִיחָא שֶׁמֵּתוּ וְשֶׁנִּיטְמְאוּ. שָׁמָּֽשְׁכוּ הַבְּעָלִים אֶת יָדָם. מָא אֲנָן קַייָמִין. אִם בַּחַייִם. פְּסוּל מַכְשִׁיר. פָּסוּל הוּא. אִם לְאַחַר שְׁחִיטָה. יֵשׁ מְשִׁיכָה לְאַחַר שְׁחִיטָה. מֵכֵּיוָן שֶׁיֵּשׁ לוֹ רְשׁוּת לִמְשׁוֹךְ. פְּסוּל מַכְשִׁיר הוּא. וְטָעוּן צוּרָה.
Traduction
R. Yassa dit au nom de R. Yohanan: il arrive que l’agneau pascal est lui-même offert à titre de sacrifice pacifique, seulement au cas où, ayant été perdu avant midi, le devoir des maîtres a été rempli par un autre agneau, et on le trouve aussitôt après. -Mais n’est-il pas dit que l’on n’est pas coupable, ce qui semble conclure à la validité de l’offrande? -Non, on peut supposer aussi en ce cas qu’il y a dispense de pénalité, malgré l’invalidité de l’offre. Samuel dit: chaque fois que, pour le sacrifice expiatoire, il est question de mort (soit, en cas de perte), le devoir étant rempli par une autre bête, soit par le décès du maître), on pourra dans le même cas (du changement de destination), à l’égard du sacrifice pascal, l’offrir lui-même en sacrifice pacifique. -Mais, puisque la Mishna dit qu’en cas de décès du propriétaire on est dispensé de la pénalité pour avoir indûment égorgé l’agneau pascal, ne faut-il pas en déduire (comme auparavant) qu’il est sans aucune valeur (même pacifique)? -Non, fut-il expliqué, selon Samuel il sera valable. R. Yassa dit au nom de R. Yohanan que c’est conforme à l’avis de R. Juda, puisqu’il est dit plus loin (8, 7): ''on ne doit pas égorger l’agneau pascal pour une seule personne, selon R. Juda; R. Yossé le permet'' (et de même, dans notre Mishna, il ne restait qu’une personne pour ce sacrifice; il est alors valable et n’entraîne pas de pénalité). R. Zeira demanda en présence de R. Mena:où trouve-t-on l’expression ''non coupable et valable'', pour qu’elle soit applicable au présent cas? -C’est une induction très facile, puisqu’il est dit ici (dans notre Mishna) que l’on est dispensé, et qu’ailleurs on emploie l’expression ''valable'' dans les mêmes circonstances (c’est une preuve d’analogie de fond). – Dans tous les cas de changement maî''e (par décès, impureté, ou renonciation), il faut, selon R. Ismaël, fils de R. Yohanan b. Broqa, que la forme première de cette chair soit changée (ait reçu un défaut personnel, p. ex. celui du reliquat au lendemain) pour la brûler (pas de suite). R. Eléazar b. R. Yossé objecta en présence de R. Yossé: on comprend cette restriction (que le défaut n’est pas inhérent à l’animal) lorsque le propriétaire est mort, ou devenu impur après l’égorgement (le sacrifice avait eu, à ce moment, toute sa valeur); mais comment expliquer le cas du retrait de possession? Si elle a eu lieu lorsque l’animal était encore en vie, est-ce là un défaut susceptible de validité (puisque déjà l’égorgement d’un animal sans maître était défectueux, et il faut le brûler de suite)? Parle-t-on d’une renonciation après l’égorgement? Une telle renonciation est non avenue; comment donc l’expliquer? -On peut admettre, fut-il répondu, qu’il s’agit de la renonciation avant l’égorgement, et, en raison de la faculté laissée au maître d’y renoncer, ou de le garder, on considère ce défaut comme susceptible de validité, impliquant l’attente d’un autre défaut plus grave pour justifier la combustion.
Pnei Moshe non traduit
דר' יהודה היא. למאן דס''ל פטור וכשר הוא דקאמר דלדידיה צריך לאוקמי להך סיפא דמתני' משכו הבעלים את ידם וכו' כר' יהודה:
דתנינן תמן. לקמן בפ''ח אין שוחטין את הפסח על היחיד דברי ר' יהודה וא''כ מתחילה ע''כ ששחטו לשם שנים או יותר ומשכחת לה דאע''ג שמשך אחד את ידיו ממנו לא נשאר הפסח בלא בעלים ולא מיפסל דאי כר' יוסי דמתיר לשחוט על היחיד ומתני' סתמא קתני ולדידיה כששחטו על היחיד נמי בכלל והרי זה נשאר בלא בעלים כשמשך את ידיו ממנו ומהיכי תיתי יהא כשר דהא איכא למ''ד דפסח בלא בעלים אפילו פסולו בגופו נקרא ומיד יצא לבית השריפה כדלקמן אלא ודאי לדידי' מתני' כר' יהודה ובשלא נשאר בלא בעלים מוקי לה:
הן אשכחן פטור וכשר. והיכן מצינו כן ומאיזה מקום למד האי מ''ד לפרש פטור וכשר:
א''ל. דבפשיטות הוא נלמד דתנינן הכא פטור ותנינן תמן כשר גבי לאוכליו ושלא לאוכליו דמתני' דקתני פטור ובהדיא תנינן לעיל דכשר הוא וכן בשאר זבחים הראוין ושחטן לשם פסח לר' יהושע דפטור וכשר הוא וה''ה להך סיפא דמתני':
ועל כולם. ששנינו בהאי סיפא משכו הבעלים וכו' תנינן בתוספתא פ''ו היה ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר תעובר צורתו וכו' דלת''ק דהתם פסח בלא בעלים פסול גוף מיקרי וישרף מיד ור' ישמעאל סבירא לי' דלאו פסול גוף הוא אלא כמו שאירע פסול בדם או פסול בבעלים וכדקאמר שם זה הכלל אירע פסול בגופו ישרף מיד בדם או בבעלים תעובר צורתו ויצא לבית השריפה. ומשום דמדייק עלה דר' ישמעאל לקמיה מייתי לה:
ניחא שמתו או שנטמאו. הבעלים שפיר משכחת לה כגון שאירע זה לאחר שחיטה דמכיון בשעת שחיטה היה ראוי לאו פסול בגופו מיקרי אלא כמו שאירע פסול בדם הוא ופסול מכשיר הוא נקרא וטעון עיבור צורה שיפסול בלינה ואח''כ יצא לבית השריפה:
שמשכו הבעלים את ידם. קשיא דהיכא משכחת לה שיהא נקרא פסול מכשיר דמה אנן קיימין אם בחיים כשהפסח בחיים ועדיין לא נשחט אלא אחר כן כשמשכו את ידם ממנו פסול מכשיר בתמיה היאך אתה קורא לזה פסול מכשיר הלא פסול הוא בגופו ממש שהרי כשנשחט לא היו לו בעלים ואם לאחר שחיטה משכו את ידם קשיא וכי יש משיכה לאחר שחיטה:
והא תנינן. לקמן בפ''ח נמנין ומושכין את ידיהם ממנו עד שישחוט ולא אשכחן לר' ישמעאל דפליג בהא וא''כ משיכה דידהו לאו משיכה הוא כלל דאכתי יש לו בעלים ואפי' פסול מכשיר לא הוי. ומשני אין דמיהת יש לו רשות למשוך מקודם אלא דהכא מיירי שלא נודע לזה שמשכו את ידם עד לאחר שחיטה ומכיון שיש לו רשות למשוך מקודם פסול מכשיר הוא נקרא וטעון עיבור צורה לר' ישמעאל:
הדרן עלך אלו דברים
אִית תַּנָּיֵי תַנֵּי. תּוֹחְבוֹ מִבֵּית נְקוּבָתוֹ עַד שֶׁהוּא מַגִּיעַ לְתוֹךְ פִּיו. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּהָדֵין תַּנָּייָה בַרְייָה חוֹזֵר וְהוֹפְכוֹ.
Traduction
Selon les uns, on enfonce la broche par derrière, jusqu’à ce que l’on ait atteint la gueule (le maintenant ainsi debout, à l’inverse de ce qu’indique la Mishna). Selon cette version de la barayeta, on devait retourner l’agneau avant de le mettre au four (de façon que le sang s’écoule par le cou).
Pnei Moshe non traduit
אית תניי תני. איפכא מתנא דמתני' תוחבו לקצה הדק מבית נקובתו וכו':
על דעתיה דהדין תנא ברא. חוזר והופכו אח''כ להפסח כשהוא על השפוד כדי שיהא פיו למטה ושיזוב דמו דרך בית השחיטה ואלו לתנא דידן א''צ להופכו וכדפרישית במתני':
Psa'him
Daf 46b
מַה. כְּיֶרֵךְ [עָבָה] עֲבַד לֵיהּ רִבִּי יוֹסֵי הַגָּלִילִי. אוֹ קְּרָיי דְרַשׁ רֹאשׁ֥וֹ עַל כְּרָעָ֖יו וְעַל קִרְבּֽוֹ׃ 46b מַה נְפַק מִבֵּינֵיהוֹן. צְלָייוֹ כִגְדִי שֶׁלְחוּלִין. אִין תֵּימַר כְּיֶרֵךְ עָבָה עֲבַד לֵיהּ רִבִּי יוֹסֵי הַגָּלִילִי. פָּסוּל. אִין תֵּימַר קְּרָיי דְרַשׁ רֹאשׁ֥וֹ עַל כְּרָעָ֖יו וְעַל קִרְבּֽוֹ. כָּשֵׁר. חָתַךְ מִמֶּנּוּ בָשָׂר וּצְלָייוֹ בוֹ. אִין תֵּימַר כְּיֶרֵךְ עָבָה עֲבַד לֵיהּ רִבִּי יוֹסֵי הַגָּלִילִי. כָּשֵׁר. אִין תֵּימַר קְּרָיי דְרַשׁ רֹאשׁ֥וֹ עַל כְּרָעָ֖יו וְעַל קִרְבּֽוֹ. פָּסוּל. צְלָייוֹ בַּחֲבַל שֶׁלִּקְדֵירָה. אִין תֵּימַר כְּיֶרֵךְ עָבָה עֲבַד לֵיהּ רִבִּי יוֹסֵי הַגָּלִילִי. פָּסוּל. אִין תֵּימַר קְּרָיי דְרַשׁ רֹאשׁ֥וֹ עַל כְּרָעָ֖יו וְעַל קִרְבּֽוֹ. כָּשֵׁר. לֹא כֵן תַּנֵּי. צְלִי אֵ֔שׁ. לֹא צְלִי קְדֵירָה. [שָׁנִי לָהּ]. בְּנוֹגֵעַ בְגוּפָהּ שֶׁלִּקְדֵירָה. הָדָא אָֽמְרָה. קְּרָיי דְרִישׁ.
Traduction
⁠—Pourquoi R. Yossé le galiléen permet-il de remettre à l’intérieur les jarrets et les entrailles, sans se préoccuper de leur cuisson? -C’est qu’il considère ces parties comme un membre épais (que le feu ne saisira pas moins directement); ou bien, il s’en tient strictement aux termes du verset (Ex 12, 9): la tête sur les jarrets et les entrailles. Il y a une différence pratique entre ces deux motifs, au cas où l’on rôtit ces parties à l’intérieur d’un agneau profane: si le premier motif est invoqué que l’on considère l’ensemble comme un membre épais, cette façon de rôtir l’ensemble sera valable, et l’on pourra tout manger; si au contraire le second motif est en cause, qu’il faut joindre toutes les parties de l’agneau pour les rôtir ensemble, le mode précité de rôtir ces parties les rendra impropres. De même, si après avoir détaché une partie de chair de l’agneau on le fait rôtir en l’y joignant, au cas où le premier motif est invoqué, ce mode d’opérer sera valable; au contraire, si l’on a égard au second motif, cette manière de rôtir sera impropre, le texte biblique désignant expressément ''la tête, les jarrets et les entrailles'', pour être joints. De même encore, si au lieu de rôtir au feu, on cuit l’agneau par la vapeur s’échappant d’une marmite, au cas où le premier motif est invoqué, ce mode d’opérer sera valable au contraire, si l'on a égard au second motif, ce mode de rôtir rendra les dites parties impropres à la consommation, puisque le texte biblique dit formellement quelles sont les parties qui doivent être rôties au feu. -Mais n’est-il pas dit plus loin (§ 2) qu'en raison de l’expression biblique ''rôti au feu'', on exclut la cuisson par la marmite? -C’est différent ici, en ce que cette chair ne touche pas à la marmite même (mais brûle par la vapeur qui en sort). De ce qui suit, on peut conclure que R. Yossé le Galiléen a recours à l’interprétation textuelle du verset: tous reconnaissent que l’expression ''sur lui'' a le sens d’ ''auprès'';
Pnei Moshe non traduit
מה. ושואל הש''ס מה הוא דעתיה דרבי יוסי הגלילי דקסבר נותן כרעיו ובני מעיו לתוכו:
כירך עבה עביד ליה ר''י הגלילי. כלומר אם כמו ירך עבה עביד ליה שמדמה זה לירך עבה שנצלה שאין חוששין לומר שצד הפנימי אינו נצלה אלא כשנצלה על האש כולו צלי האש הוא אף כך הוא בני המעיים שבתוכו שכולו נקרא צלי אש או דילמא טעמיה דר' יוסי הגלילי דקרא הוא דריש דכתיב ראשו על כרעיו ועל קרבו שצריך שיהא נדבקין בו ועל ממש הוא:
ומה נפיק מביניהון. מהני תרי טעמי צלייו להכרעים ובני מעיים בתוך גדי של חולין איכא בינייהו:
אין תימר כירך עבה עביד ליה ר' יוסי הגלילי כשר אין תימר קריי' דרש ראשו על כרעיו ועל קרבו פסול. כצ''ל ובספרי הדפוס נתחלפו התיבות בטעות דאי אמרינן דמדמה אותו לירך עבה א''כ אפי' כשהן נצלין בתוך גדי של חולין על האש לא איכפת לן מידי שהרי מ''מ הכל נצלה על האש ולנתינת טעם של חולין אינו חושש כלום אבל אי אמרי' דטעמי' משום דקרא קדריש א''כ גזירת הכתוב הוא שצריך שיהא על הפסח ובתוכו ממש ולא שיהו נצלין בתוך של חולין:
חתך ממנו בשר. ונתנו בתוכו וצלייו בו נמי איכא בינייהו דאין תימר כירך עבה עביד ליה זה ג''כ כשר שהרי הכל צלי אש הוא כמו ירך העבה שנצלה. ואין תימר דטעמיה מגזירת הכתוב הוא א''כ כה''ג פסול אליבא דר''י הגלילי דאי מדייק ליה להכתוב שצריך שיהא הכל נדבקין בו א''כ צריך ג''כ שיהא שלם בדוקא אלא שהבני מעיים שצריך לנקותם מסירן בתחילה ומנקה אותן ואח''כ נותנן לתוכו אבל אין לו לחתוך בשר ממנו ואע''פ שנותנן בתוכו משום דקרא בדוקא הוא דכתיב:
צלייו בחבל של קדירה. כמו בהבל הוא שתלאן בתוך הקדירה שיהו נצלין מחמת ההבל החם היוצא מן הקדירה נמי איכא בינייהו:
אין תימר וכו'. גם כאן נתחלפו התיבות בספרי הדפוס בטעות וכצ''ל אין תימר כירך עביד ליה ר' יוסי הגלילי כשר שהרי אינו מקפיד אלא שיהו נצלין וא''כ אם הכרעים והבני מעיים נצלין אפי' מחמת ההבל של הקדירה כבר נצלין הן וכשר דלא יהא אלא שהן בתוכו ומדמה לה לירך עבה שהכל קרוי צלי אש ואפי' צד הפנימי וה''ה אם הבל קדרה קרוי צלי אש נצלין הן וכשר ולקמיה פריך עלה ומשני ואין תימר קרי' דריש וכו' פסול הוא דגזירת הכתוב הוא שיהו מדובקין בהפסח. וא''א לפרש לפי גי' הספרים צלייו להפסח בהבל של קדירה קאמר דא''כ אם כירך עבה עביד ליה פשיטא דכשר דאם ההבל של הקדירה צלי אש קרוי הכל צלי אש הוא ועוד דהאי אין תימר בתרא אין לו פירוש כלל לפי גי' הספרים אלא טעות הוא וכדאמרן:
לא כן תני וכו'. כלומר דפריך על הא דקאמרת שאם תלאן בתוך הבל של קדירה להך טעמא דכירך עבה עביד ליה כשר הוא כדפרישית הא תני בברייתא למעט צלי קדירה דצלי אש אמר רחמנא:
שני לה. תריץ להא בנוגע בגופה של קדירה הוא דמיעט הכתוב ולעולם אימא לך דבהבל של קדרה צלי מחמת האש הוא:
הדא אמרה קריי' דריש. אהא דלקמן קאי וכלומר מהא דמפרשינן לפלוגתייהו דרבי יוסי הגלילי ורבי עקיבה כדלקמן ש''מ דמדרש' דקרא נפקא ליה לרבי יוסי הגלילי לטעמיה ובדרשא דקרא הוא דפליגי:
הַכֹּל מוֹדִין בְּעָלָיו שֶׁהוּא סָמוּךְ. מַה פְלִיגִין. בְּעַל. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר. עַל הַמַּעֲרָכָה סָמוּךְ לַמַּעֲרָכָה. וְרַבָּנִין אָֽמְרִין. עַל הַמַּעֲרָכָה עַל גַּגָּהּ שֶׁלְמַעֲרָכָה. אַתְיָא דְאַבְּא שָׁאוּל כְּרִבִּי עֲקִיבָה. וּדְרַבָּנִין כְּרִבִּי יוֹסֵי הַגָּלִילִי. רִבִּי אוֹמֵר. אֲפִילוּ עֲשָׂאָן שְׁנֵי סְדָרִין שֶׁלְאַרְבַּע עֶשׂרֵה רוֹאִין אֶת הָעֶלְיוֹנוֹת כְּאִילּוּ אֵינָן וְהַתַּחְתּוֹנוֹת כְּשֵׁירוֹת. רִבִּי יוֹסֵי בֵּירִבִּי בּוּן בְּשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. רִבִּי וְאַבָּא שָׁאוּל בְּשִׁיטַּת רִבִּי מֵאִיר בְּשׁוּלְחָן.
Traduction
il n’y a de discussion qu’au sujet du terme ''sur'' (isolé, sans suffixe): Aba Saül ''sur lui'' a le sens d’ ''auprès''; il n’y a de discussion qu’au sujet du terme 'elle'; selon les autres sages, c’est strictement au-dessus d’elle, sur son sommet. Or, l’avis d’Aba Saül est conforme à celui de R. aqiba dans notre Mishna; l’avis des autres sages suit celui de R. Yossé le Galiléen. Rabbi dit: si même l’on a exposé les pains de proposition en deux rangées de sept pains chacune, soit ensemble quatorze, on considère ceux du haut comme non avenus (malgré la réception de l’encens), et ceux du bas (quoique séparés par les pains annulés) sont valables. R. Yossé b. R. Aboun dit au nom de R. Yohanan: Rabbi et Aba Saül adoptent l’avis de R. Meir au sujet de la longueur de la table au Temple pour les pains de proposition (qu’elle avait 6 palmes, tandis que selon R. Juda, attribuant à cette table seulement une longueur de 5 palmes, il serait impossible d’entasser plus de 2 rangs superposés de ces pains, et ils ne pourraient pas tenir).
Pnei Moshe non traduit
הכל מודים בעליו שהוא סמוך. אמתני' דפ' שתי הלחם קאי דתנינן שם גבי פלוגתא דר' יהודה ור''מ בארכו של השלחן ורחבו ולרבי מאיר השלחן ארכו שנים עשר ורחבו ששה ולחם הפנים ארכו עשרה ורחבו רמשה נותנו לארכו כנגד רחבו של שלחן וכופל טפחיים מכאן וטפחיים מכאן וטפחיים ריוח באמצע כדי שתהא הרוח מנשבת בהן אבא שאול אומר שם היו נותנין שני בזיכי לבונה של לחם הפנים אמרו לו והרי כבר נאמר ונתת על המערכת לבונה זכה אמר להם הרי כבר נאמר ועליו מטה מנשה ועלה קאמר הכא הכל מודין היכא דכתיב עליו שהוא סמוך דעליו מטה מנשה אין לפרשו אלא בסמוך וה''ה כל עליו שבכתוב ובמה הן מפליגין בעל דאבא שאול סבירא ליה על המערכה סמוך למערכה הוא ולא על ממש כמו בעליו מטה מנשה ורבנן אמרין לא ילפינן על מאליו אלא על משמע ממש על גגה של מערכה:
אתיא דאבא שאול כר''ע. דהכא לא דריש על ממש אלא בסמוך בהתנור ודרבנן דהתם כר' יוסי הגלילי דהכא דעל ממש הוא וכדפרישית במתני':
רבי אומר וכו'. תוספתא היא בפ' י''א דמנחות ואיידי דאיירי בההיא דרבי מאיר ור' יהודה דפליגי בהשלחן מייתי להא הכא דתני התם כיצד מסדרין לחם הפנים נותן שש חלות לסדר זה ושש חלות לסדר זה ואם נתן שמונה חלות לסדר זה וארבע חלות לסדר זה או שעשה שלשה סדרים של ארבע ארבע לא עשה כלום עשאן שני סדרים של ארבע עשרה רבי אומר רואין את העליונות כאלו אינן והתחתונות כשירות ומשום דשנים עשרה חלות כתיב ואם עשאן שני סדרים של שבעה שישעה שתים העליונות רואין אותן כאילו אינן ושתים עשרה התחתונות כשירות:
ר' יוסי בר' בון בשם רבי יוחנן. קאמר רבי דהתוספתא ואבא שאול דמתניתין דהתם כדלעיל בשיטת רבי מאיר בארכו של שלחן ורחבו קאמרי דלר''מ דסבירא ליה ארכו של שלחן י''ב ורחבו ששה נשתיירו שני טפחים באמצע ששם היו שני בזיכי לבונה כאבא שאול דאילו לר' יהודה דהתם דסבירא ליה השלחן ארכו עשרה ורחבו חמשה ולחם הפנים ג''כ ארכו עשרה ורחבו ה' א''כ כשנותן ארכו כנגד רחבו של שלחן כופל טפחיים ומחצה מכאן וטפחיים ומחצה מכאן ונמצא ארכו ממלא רחבו של שלחן כדקאמר ר' יהודה שם ואין כאן מקום לבזיכי לבונה שיהיו נתונין בסמוך ולדידיה נתונין על גג של מערכה כרבנן דאבא שאול. וכן רבי דסבירא ליה שאפי' מסדר הוא השני סדרים שבעה שבעה כשירות ורואין וכו' היינו דוקא אליבא דרבי מאיר שרחבו של שלחן היה ו' וא''כ אף כשמסדרן גבוה ביותר יכולין הן לעמוד דאלו לר' יהודה דהשלחן לא היה רחבו אלא ה' וכשמסדרן ממלא ארכן כל רחבו של שלחן אם היה מסדרן יותר מו' זה על גב זה יפלו אלא דסבירא ליה נמי כר' מאיר:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source