Psa'him
Daf 39a
משנה: 39a אֵילּוּ דְבָרִים בַּפֶּסַח דּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת שְׁחִיטָתוֹ וּזְרִיקַת דָּמוֹ וּמִיחוּי קְרָבָיו וְהֶקְטֵר חֲלָבָיו. אֲבָל צְלִייָתוֹ וַהֲדָחַת קְרָבָיו אֵינָן דּוֹחִין. הַרְכָּבוֹ וַהֲבָאָתוֹ מִחוּץ לַתְּחוּם וַחֲתִיכַת יַבַּלְתּוֹ אֵינָן דּוֹחִין. רִבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר דּוֹחִין׃
Traduction
Voici les travaux qui, pour l’accomplissement du sacrifice pascal, l’emportent sur la solennité du Shabat (pour eux, l’on enfreint le repos prescrit): l’égorger, répandre le sang, nettoyer les intestins, brûler les graisses; mais il n’est pas permis, le samedi, de rôtir l’agneau, ou de rincer les entrailles. On ne doit pas non plus en ce jour l’apporter du dehors sur ses épaules, ou d’une grande distance (au delà des limites shabatiques), ou lui couper une verrue (travaux pouvant avoir lieu la veille); R. Eliézer permet de les accomplir en ce jour.
Pnei Moshe non traduit
מתני' אלו בפסח דוחין את השבת. בגמרא יליף לה מג''ש דבמועדו נאמר בפסח במועדו ונאמר בתמיד במועדו מה תמיד דוחה את השבת דגלי קרא ביה בהדיא דכתיב עולת שבת בשבתו על עולת התמיד אף פסח דוחה את השבת והדר ילפינן מהאי גזירה שוה תמיד מפסח לענין דחיית טומאה מה פסח דוחה את הטומאה בצבור דכתיב איש איש כי יהיה טמא לנפש ודרשינן איש נדחה לפסח שני ואין צבור טמאי מתים נדחין לפסח שני אלא עבדו הראשון בטומאה אף תמיד דוחה את הטומאה:
שחיטתו שא''א לשוחטו בלילה דביום כתיב ואגב תני נמי זריקתו ואע''ג דבלאו הכי לית ביה דחיית שבת שאינו אלא משום שבות:
ומיחוי קרביו. שמקנח הקרבים שלא יסריחו ושלא יהא נראה כנוטל את האימורין מתוך זבח מנוול כדקאמר הכא בגמרא:
והקטר חלביו. ובכלל זה נמי הפשיטו דג''כ דוחה את השבת לפי שאינו יכול להוציא את החלבים אלא אחר הפשיטו את כולו מפני הנימין:
אבל צלייתו והדחת קרביו אינן דוחין את השבת. שזה אפשר לעשות משתחשך:
הרכבתו. להרכיבו על כתיפיו ולהביאו דרך ר''ה לעזרה וכן להביאו מחוץ לתחום אין דוחין את השבת דמצי למעבדינהו מע''ש:
וחתיכת יבלתו. של הפסח להסיר ממנו מפני המום או אם יבלת בידו של הכהן ובגופו המעכב את העבודה אין דוחין את השבת דהו''ל למיעבדה מאתמול. ומתני' דהכא בלחה והא דתנינן בפ' בתרא דעירובין חותכין יבלת במקדש ההוא ביבישה מיירי שנפרכת ויבישה אפי' בכלי חותכה כדמפרשינן התם:
הלכה: אֵילּוּ דְבָרִים בַּפֶּסַח כול'. זוֹ הֲלָכָה נֶעֶלְמָה מִזִּקְנֵי בָּתֵירָה. פַּעַם אַחַת חָל אַרְבָּעָה עָשָׂר לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת. וְלֹא הָיוּ יוֹדְעִין אִם פֶּסַח דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת אִם לָאו. אָֽמְרוּ. יֵשׁ כָּאן בַּבְלִי אֶחָד וְהִלֵּל שְׁמוֹ. שֶׁשִּׁימֵּשׁ אֶת שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן. יוֹדֵעַ אִם פֶּסַח דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת אִם לָאו. אֶיפְשַׁר שֶׁיֵּשׁ מִמֶּנּוּ תוֹחֶלֶת. שָֽׁלְחוּ וְקָֽרְאוּ לוֹ. אָֽמְרוּ לוֹ. שָׁמַעְתָּ מִיָּמֶיךָ. כְּשֶׁחָל אַרְבָּעָה עֶשְׂרֵה לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת. אִם דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת אִם לָאו. אָמַר לָהֶן. וְכִי אֵין לָנוּ אֶלָּא פֶסַח אֶחָד בִּלְבַד דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת בְּכָל שָׁנָה. וַהֲלֹא כַמָּה פְסָחִים יִדְחוּ אֶת הַשַּׁבָּת בְּכָל שָׁנָה. אִית תַּנָּיֵי תַנֵּי. מֵאָה. אִית תַּנָּיֵי תַנֵּי. מָאתַיִם. אִית תַּנָּיֵי תַנֵּי. שָׁלֹשׁ מֵאוֹת. מָאן דְּאָמַר. מֵאָה. תְּמִידִין. מָאן דְּאָמר. מָאתַיִם. תְּמִידִין וּמוּסְפֵי שַׁבָּתוֹת. מָאן דְּאָמַר. שָׁלֹשׁ מֵאוֹת. תְּמִידִין וּמוּסְפֵי שַׁבָּתוֹת שֶׁלְיָמִים טוֹבִים וְשֶׁלְרָאשֵׁי חֳדָשִׁים וְשֶׁלְמוֹעֲדוֹת. אָֽמְרוּ לוֹ. כְּבָר אָמַרְנוּ שֶׁיֵּשׁ מִמְּךָ תוֹחֶלֶת. הִתְחִיל דּוֹרֵשׁ לָהֶן מֵהֶקֵּשׁ וּמִקַּל וָחוֹמֶר וּמִגְזֵירָה שָׁוָה. מֵהֶקֵּשׁ. הוֹאִיל וְתָמִיד קָרְבַּן צִיבּוּר וּפֶסַח קָרְבַּן צִיבּוּר. מַה תָמִיד קָרְבַּן צִיבּוּר וְדּוֹחֶה [שַׁבָּת]. אַף פֶּסַח קָרְבַּן צִיבּוּר דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת. מִקַּל וָחוֹמֶר. מַה אִם תָּמִיד שֶׁאֵין חַייָבִין עַל עֲשִׂייָתוֹ כָרֵת דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת. פֶּסַח שֶׁחַייָבִין עַל עֲשִׂייָתוֹ כָרֵת אֵינוֹ דִין שֶׁיִּדְחֶה אֶת הַשַּׁבָּת. מִגְזֵירָה שָׁוָה. נֶאֱמַר בְּתָמִד בְּמֽוֹעֲדֽוֹ וְנֶאֱמַר בְּפֶסַח בְּמֽוֹעֲדֽוֹ׃ מַה תָמִיד שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ בְּמֽוֹעֲדֽוֹ דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת. אַף פֶּסַח שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ בְּמֽוֹעֲדֽוֹ דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת. אָֽמְרוּ לוֹ. כְּבָר אָמַרְנוּ אִם יֵשׁ תּוֹחֶלֶת מִבַּבְלִי. הֶקֵּישׁ שֶׁאָמַרְתָּ יֵשׁ לוֹ תְשׁוּבָה. לֹא. אִם אָמַרְתָּ בְתָמִיד שֶׁכֵּן יֵשׁ לוֹ קִיצְבָה. תֹּאמַר בְּפֶסַח שֶׁאֵין לוֹ קִיצְבָה. קַל וָחוֹמֶר שֶׁאָמַרְתָּ יֵשׁ לוֹ תְשׁוּבָה. לֹא. אִם אָמַרְתָּ בְתָמִיד שֶׁהוּא קָדְשֶׁי קָדָשִׁים. תֹּאמַר בְּפֶסַח שֶׁהוּא קֳדָשִׁים קַלִּים. גְּזֵירָה שָׁוָה שֶׁאָמַרְתָּ. שֶׁאֵין אָדָם דָּן גְּזֵירָה שָׁוָה מֵעַצְמוֹ.
Traduction
Voici une décision ignorée des anciens de Bettyra (201)Passage traduit, en majeure partie, dans Derenbourg, Essai, etc., p. 178-9. V. Sifri à Lv n° 165.: le 14 Nissan tombant une fois le samedi, on ne savait pas si le devoir du sacrifice pascal l’emporte, ou non, sur le repos shabatique. On se dit alors: il y a là un babylonien nommé Hillel, disciple de Saméas et Abtalion qui saura peut être quelle est la règle à ce sujet; nous pouvons du moins l’espérer. On le fit venir et on lui dit: as-tu jamais entendu enseigner si l’on doit ou non, célébrer la cérémonie de l’agneau pascal lorsque le 14 Nissan se trouve être un samedi? N’avons-nous, répondit-il, que cette seule Pâques, qui l’emporte sur le Shabat? N’avons-nous pas un grand nombre de victimes semblables à la Pâques, auquel cas le Shabat cède aussi devant l’importance de l’offrande? Selon les uns, il y en a cent de ce genre; selon d’autres, 200; selon d’autres encore, 300. La première version a en vue les sacrifices quotidiens (2 par jour) des 50 samedis de l’année; la 2e y ajoute les sacrifices supplémentaires (moussaph) des samedis; enfin la 3e y englobe, outre les sacrifices quotidiens et supplémentaires, ceux des jours de fête coïncidant avec le samedi et des néoménies. Nous avons donc eu raison, dirent-ils, d’avoir espoir en toi. Hillel commença alors par appuyer sa décision sur l’analogie, sur une conclusion a fortiori et sur l’emploi égal des mots. Pour l’analogie: le sacrifice quotidien est offert par la communauté, et la Pâques l’est aussi; comme le premier l’emporte sur le Shabat, l’autre l’emportera aussi. Sur la conclusion a fortiori: Si le sacrifice quotidien, dont la négligence n’entraîne pas la pénalité du retranchement, l’emporte sur le Shabat, à plus forte raison la Pâques, dont l’omission est passible de la dite pénalité, l’emportera sur le Shabat. Sur l’emploi égal des mots: pour le sacrifice quotidien (Nb 28, 2), on emploi l’expression à son temps, et elle est usitée aussi pour la Pâques. A quoi l’on réplique: comment avons-nous pu dire que l’on puisse avoir confiance dans l’enseignement d’un babylonien? Chaque point est susceptible de réfutation. Ainsi quant à l’analogie: il est vrai que, pour le sacrifice quotidien, on enfreint le repos shabatique en raison de la périodicité fixe; tandis que le sacrifice pascal, n’ayant pas cette qualité, ne jouit peut être pas non plus du même privilège. De même on peut réfuter la conclusion tirée par a fortiori: pour le sacrifice quotidien on enfreint le repos shabatique, parce qu’il est une sainteté de premier ordre (holocauste), tandis que l’agneau pascal n’est qu’une sainteté secondaire. Enfin, quant à la comparaison des mots, on observe qu’elle est inadmissible pour ce que quelqu’un a dit lui-même (pour sa propre assertion).
Pnei Moshe non traduit
גמ' זו הלכה נעלמה מזקני בתירה וכו'. בתוספתא פ''ד נשנית וקצת בשינוי הנוסחא:
אפשר שיש ממנו תוחלת. לפי שבאותו הדור לא היו סומכין כל כך על הבבליים כדלקמן:
והלא כמה פסחים. כלומר כמה קרבנות מצינו שדוחין את השבת:
תמידין. של חמשים שבתות השנה:
ומוספי שבתות של יום טוב וכו'. ובתוספתא גריס יותר משלש מאות קחשיב אף של יום טוב עצמן ואפי' אינן חלין בשבת. ודרך גוזמא קאמר להו:
כבר אמרנו שיש ממך תוחלת. בדרך בדיחותא דמהיכא נפקא לך בפסח גופיה:
כבר אמרנו אם יש תוחלת מבבלי. שכל דבריו מופרכים הן:
היקש שאמרת. ואין זה היקש ממש שאין משיבין עליו דלא מצינו בכתוב שהקשו אלא בבנין אב ובמה מצינו קאמרת ויש להשיב אם אמרת בתמיד שכן לו קצבה בכל יום ויום שני כבשים ותדיר הוא:
רִבִּי יוֹסֵי בֵּירִבִּי בּוּן אָמַר בְּשֵׁם רִבִּי אַבָּא בַּר מָמָל. אִם בָּא אָדָם לְדִין אַחַר גְּזֵירָה שָׁוָה [מֵעַצְמוֹ] עוֹשֶׁה אֶת הַשֶּׁרֶץ מְטַמֵּא בָאֹהֶל. וְאֶת הַמֵּת מְטַמֵּא בְכָעֲדָשָׁה. דּוּ דָרַשׁ. בֶּגֶד עוֹר בֶּגֶד עוֹר לִגְזֵירָה שָׁוָה. כָּךְ אִם יִהְיֶה הַשֶּׁרֶץ בְּיָדוֹ שֶׁלְאָדָם אֲפִילוּ טוֹבֵל בְּמֵי שִׁילוֹחַ אוֹ בְמֵי בְרֵאשִׁית אֵין לוֹ טַהֲרָה עוֹלָמִית. הִשִׁלִיכוֹ מְיָּדוֹ מִיַּד הוּא טַהוֹר. רִבִּי יוֹסֵה בֵּירִבִּי בּוּן בְּשֵׁם רִבִּי בָּא בַּר מָמָל. אָדָם דָּן גְּזֵירָה שָׁוָה לְקַייֵם תַּלְמוּדוֹ. וְאֵין אָדָם דָּן גְּזֵירָה שָׁוָה לְבַטֵּל תַּלְמוּדוֹ. רִבִּי יוֹסֵי בֵּירִבִּי בּוּן בְּשֵׁם רִבִּי בָּא בַּר מָמָל. אָדַם דָּן קַל וָחוֹמֶר לָעַצְמוֹ וְאֵין אָדַם דָּן גְּזֵירָה שָׁוָה לְעַצְמוֹ. לְפִיכָךְ מְשִׁיבִין מִקַּל וָחוֹמֶר וְאֵין מְשִׁיבִין מִגְּזֵירָה שָׁוָה.
Traduction
Or, R. Yossé b. R. Aboun a dit au nom de R. Aba b. Mamal: si une telle comparaison était admise, on dirait que la présence d’un ver dans une tente la rend toute impure, ou que la grandeur d’une lentille d’un cadavre constitue l’impureté (fait notoirement faux), en se basant sur l’analogie des mots vêtement ou peau employés pour l’un et l’autre (Lv 11, 32), et (Nb 31, 20) – (202)Il se trouve là dans le texte, par inadvertance, un passage reproduit du (Taanit 2, 1). Cf. B., ib., 67a.. Ce R. Yossé dit au nom du même: on établit une comparaison de mots pour confirmer un enseignement, non pour le contredire. Il dit encore: on pourra établir un raisonnement par a fortiori de son propre chef (sans qu’il soit de tradition), non une comparaison de mots. Voilà pourquoi il est loisible de répliquer par a fortiori, non par comparaison des mots.
Pnei Moshe non traduit
עושה את השרץ מטמא באהל וכו'. דהיא דריש בגד ועור דגבי שרץ ודגבי טומאת מת לג''ש:
כך אם יהיה שרץ בידו וכו'. כלומר וכ''ת אין הכי נמי דאפשר שהשרץ מטמא באהל הא לא מצית אמרת הכי שהרי זה ידוע היא לדרשא דדרשינן לקרא דנשא לבבנו אל כפים וגו' בשמים כדדריש ליה בהאי תלמודא לקמן בפ''ב דתענית בהלכה א'. וכי אפשר כן אית בר נש דנסיב ליביה ויהיב גו ידיה אלא מהו נישא נשוי ליבינן לכף ידינן ואח''כ אל אל בשמים כך אם יהיה השרץ בידו של אדם אפי' טובל במי שילוח או במי בראשית אין לו טהרה עולמית השליכו מידו מיד טהור. מדרש אגדה זו כבר שמעינן שאין השרץ מטמא באהל שמיד שהשליכו מידו במקומו היא טהור:
Psa'him
Daf 39b
אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב וְדוֹרֵשׁ לָהֶן כָּל הַיּוֹם לֹא קִיבְּלוּ מִמֶּנּוּ עַד שֶׁאָמַר לָהֶן. יָבוֹא עָלַי כֵּן שָׁמַעְתִּי מִשְּׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן. כֵּיוָן שֶׁשָּֽׁמְעוּ מִמֶּנּוּ כֵן עָֽמְדוּ וּמִינוּ אוֹתוֹ נְשִׂיא עֲלֵיהֶן. כֵּיוָן שֶׁמִּינוּ אוֹתוֹ נְשִׂיא עֲלֵיהֶן הִתְחִיל מְקֶנְתְּרָן בִּדְבָרִים וְאוֹמֵר. מִי גָרַם לָכֶם לְצָרֵךְ לַבַּבְלִי הַזֶּה. לֹא עַל שֶׁלֹּא שִׁימַּשְׁתֶּם לִשְׂנֵי גְדוֹלֵי עוֹלָם לִשְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן שֶׁהָיוּ יוֹשְׁבִין אֶצְלֵכֶם. כֵּיוָן שֶׁקֶּנְתְּרָן בִּדְבָרִים 39b נֶעֶלְמָה הֲלָכָה מִמֶּנּוּ.
Traduction
Bien que Hillel continuât à discuter toute la journée, ils (les anciens de Bettyra) n’acceptèrent pas sa décision, jusqu’à ce qu’il leur eût dit: je veux être puni (je jure) avoir appris cette règle (comme je l’expose) par Saméas et Abtalion. Aussitôt qu’ils eurent entendu ces paroles, ils se levèrent et le placèrent comme nassi (chef) à leur tête. Dès qu’il fut nommé, Hillel les réprimanda et leur dit: A qui la faute si vous devez recourir à un babylonien? -C’est que vous n’avez pas assez fréquenté Saméas et Abtalion, ces deux grands hommes du siècle qui demeurèrent parmi vous. Par suite de cette réprimande, une autre règle lui échappa – (203)''Suit un passage reproduit textuellement du (Shabat 19, 1); traduit t. 4, p. 178.''.
Pnei Moshe non traduit
כיון ששמעו ממנו כן. שאינו דורש הגזרה שוה מעצמו אלא כך הוא מקובל מפי שמעיה ואבטליון והם קיבלו איש מפי איש עד למשה מסיני:
שהיו יושבין אצליכן. בירושלים כדאמרי' בפ''ג דיומא ואחר כך הלכו לבבל וקיבל הילל מהם:
אָֽמְרוּ לוֹ. מַה לַעֲשׂוֹת לָעָם וְלֹא הֵבִיאוּ סַכִּינֵיהֶן. אָמַר לָהֶן. הֲלָכָה זוֹ שָׁמַעְתִּי וְשָׁכַחְתִּי. אֶלָּא הַנִּיחוּ לְיִשְׂרָאֵל אִם אֵינָן נְבִיאִים בְּנֵי נְבִיאִים הֵן. מִיָּד כָּל מִי שֶׁהָיָה פִסָחוּ טְלֶה הָיָה תוֹחְבָהּ בְּגִיזָתוֹ. גְּדִי הָיָה קוֹשְׁרוֹ בֵין קַרְנָיו. נִמְצְאוּ פִּסְחֵיהֶן מְבִיאִין סַכִּינֵיהֶן עִמָּהֶן. כֵּיוָן שֶׁרָאָה אֶת הָמַּעֲשֶׂה נִזְכַּר אֶת הַהֲלָכָה. אָמַר. כָּךְ שָׁמַעְתִּי מִפִּי שְׁמַעְיָה וְאַבָטַלְיוֹן.
Traduction
vide
Pnei Moshe non traduit
הלכה זו שמעתי ושכחתי וכו'. מכאן עד כדי ליתן גדולה להלל כתוב לעיל פרק רבי אליעזר דמילה בהלכה א' ושם פירשתי:
רִבִּי זְעִירָה בְשֵׁם רִבִּי אֶלְעָזָר. כָּל תּוֹרָה שֶׁאֵין לָהּ בֶיֵת אָב אֵינָהּ תּוֹרָה. תַּמָּן תַּנִּינָן. רָכַב עָלֶיהָ. נִשְׁעַן עָלֶיהָ. נִתְלָה בִזְנָבָהּ. עָבַר בָּהּ אֶת הַנָּהָר. קִיפֵּל עָלֶיהָ אֶת הַמּוֹסֵירָה. נָתַן טַלִּיתוֹ עָלֶיהָ. פְּסוּלָה. [אֲבָל קוֹשְׁרָהּ בַּמּוֹסֵרָה. עָשָׂה לָהּ סַנְדָּל בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא תַחֲלִיק. פֵּרַס טַלִּיתוֹ עָלֶיהָ מִפְּנֵי הַזְּבוּבִין. כְּשֵׁרָה. זֶה הַכְּלָל. כֹּל שֶׁהוּא לְצָרְכָּהּ כְּשֵׁרָה. לְצוֹרֶךְ אַחֵר פְּסוּלָה׃] הָדָא יַלְפַּה מִן הַהִיא וְהַהִיא יַלְפַּה מִן הָדָא. הָדָא יַלְפַּה מִן הַהִיא. שֶׁאִם תָּלָה בָהּ סַכִּין לְשׁוֹחֲטָהּ כְשֵׁירְה. וְהַהִיא יַלְפַּה מִן הָדָא. שֶׁכָּל עֲבוֹדָה שֶׁהִיא לְשֵׁם קֳדָשִׁים אֵינָהּ עֲבוֹדָה. וְיַתִּירוּ לָהֶן עַל יְדֵי חוֹלָה. אֶלָּא כְרִבִּי אִימִּי. וַאֲפִילוּ תֵימַר כְּרִבִּי סִימוֹן. כְּשֵׁם שֶׁנֶּעֶלְמָה זוֹ כָךְ נֶעֶלְמָה זוֹ. אָמַר רִבִּי אָבוּן. וַהֲלֹא [אֵי] אֶיפְשַׁר לִשְׁנֵי שָׁבוּעוֹת שֶׁלֹּא חָל אָרְבָּעָה עָשָׂר לִהְיוֹת בְּשַּׁבָּת. וְלָמָּה נֶעֶלְמָה הֲלָכָה מֵהֶן. כְּדֵי לִיתֵּן גְּדוּלָּה לְהִלֵּל.
Traduction
vide
אָמַר רִבִּי מָנָא. אֲנָא שְׁמָעִית מֵרִבִּי יוּדָן וּמִן כָּל רַבָּנִין. מִפְּנֵי מַה נוֹהֲגִין בְּבֵית דִּין שֶׁלְמַטָּן בְּכָבוֹד. שֶׁלֹּא יִרְבּוּ מַחֲלוֹקֹת בְּיִשְׂרָאֵל. שְׁלֹשָׁה הִנִּיחוּ כִתְרָן בָּעוֹלָם הַזֶּה וְייָֽרְשׁוּ חַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. וְאֵילּוּ הֵן. יוֹנָתָן בֶּן שָׁאוּל. וְאֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה. וְזִקְנֵי בְּתֵירָה. יוֹנָתָן בֶּן שָׁאוּל. אָמַר רִבִּי לָא. אֲפִילוּ נָשִׁים מֵאֲחוֹרֵי הַקַּורָיִין יוֹדְעוֹת הָיוּ שֶׁדָּוִד עָתִיד לִמְלוֹךְ. אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה תְנַייָן הֲוָה. לֵית לָךְ כְּהָדָא דְזִקְנֵי בְּתֵירָה דְּשָׁרוֹן גַּרְמוֹן מִן נְשִׂייוּתָא וּמְנוּנֵיהּ נָשִׂיא. רַבָּנִין דְּקַיְסָרִין אָֽמְרִין. אַף רִבִּי חֲנִינָה דְצִיפּוֹרִין לְרִבִּי מָנָא. אָמַר רִבִּי יוֹשׁוּעַ בֵּן קָבֻסַיי. כָּל יוֹמַי הָיִיתִי בוֹרֵחַ מִן הַשְּׂרָרָה. עַכְשָׁיו שֶׁנִּכְנַסְתִּי. כָּל מִי שֶׁבָּא וּמוֹצִיאֵנִי. כְּקוֹמְקוּם הַזֶּה אֲנִי יוֹרֵד לוֹ. מַה הַקּוֹמְקוּם הַזֶּה כוֹוֶה וּמַפְצִיעַ וּמְפַחֵם בּוֹ. כָּךְ אֲנִי יוֹרֵד לוֹ. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי בֵירִבִּי בּוּן. חַס וְשָׁלוֹם דַּהֲוָה בָעֵי לָהּ. אֶלָּא דַהֲוָה אֲמַר. מָאן יֵימַר לִי דְּחוֹרָן מְקַדֵּשׁ שֵׁם שָׁמַיִם דִּכְווָתִי.
Traduction
R. Mena dit: j’ai entendu exprimer l’avis de R. Judan et de tous les autres rabbins, que les plus grands personnages accordent les honneurs aux membres du tribunal d’ici-bas, afin d’éviter toute la discussion en Israël (et que personne ne se croie supérieur au tribunal). Trois personnes ont déposé leur couronne (la suprématie) en ce bas monde (204)B., Baba Metsia 85a., et elles en seront récompensées dans le monde futur: ce sont Jonathan fils de Saül (qui a cédé la royauté à David), Eléazar b. Azaria (qui s’est retiré du patriarcat en faveur de R. Gamliel), et les vieillards de Ben Bethera (qui ont nommé Hillel comme nassi à leur place). Toutefois, dit R. Ila, ils n’eurent pas grand mérite à cela: le 1er a cédé, car tout le monde savait, jusqu’aux femmes assises derrière leur tissu, que David régnerait; pour le 2e, il y avait eu, dès sa nomination au patriarcat, la condition faite de rétrocession du pouvoir de R. Gamliel; seuls ces vieillards ont été réellement modestes en renonçant à la dignité de nassi pour la remettre à Hillel. Les rabbins de Césarée comptent au même titre de R. Hanina de Sephoris qui se démit en faveur de R. Mena. R. Josué b. Qabsav dit (205)B., Menahot 109b.: toute ma vie, j’ai fui les honneurs de la suprématie; maintenant que j’occupe le pouvoir, je poursuis chaque personne qui vient me trouver dans cette marmite, comme son contenu d’eau chaude brûle celui qu’elle atteint, le blesse de son poids, et le noircit du feu qui l’entoure. Ce n’est pas à dire, ajouta R. Yossa b. Aboun, qu’il agit ainsi par orgueil; loin de là; il se demandait seulement si son successeur aurait un égal souci de faire ressortir la supériorité de la religion.
Pnei Moshe non traduit
בבית דין שלמטן בכבוד. בבית דין של הנשיא:
שלא ירבו המחלוקת בישראל. שזה יאמר כך וזה כך ולפיכך חולקין ג''כ כבוד לכל בית דין ובית דין בישראל מפני המחלוקת:
יונתן בן שאול. לדוד. ואלעזר בן עזריה. לר' גמליאל לאחר שחזרו ומינו אותו ורבי אליעזר בן עזריה עבר מנשיאותו:
יונתן בן שאול אמר ר' אילא אפי' נשים וכו'. כלומר אינן שוין הן מאי דחשיב להני כולהו שיונתן בן שאול כיודע בעצמו היה שהגדולה היא לדוד מה' שאפי' הנשים היושבות מאחרי הדלועים ללקטן יודעות היו שעתיד דוד למלוך. וכן ראב''ע לא מחל על כבודו מכל וכל אלא תניין הוה השני אחר ר''ג שכך אמרו ר''ג ידרוש וכו' ואח''כ ר''א בן עזריה:
לית לך. שהניחו כתרון מכל וכל אלא כהדא דזקני בתירא שהניחו והורידו עצמן מהנשיאות ומינוהו נשיא להלל:
אף ר' חנינה דציפורין לר' מנא. שהיה ר''ח ראש ישיבה בציפורי ומחל על כבודו ומינוהו לר' מנא:
כקומקום הזה. שהוא רותח ומפציע ומפחם למי שנוגע בו:
כך אני יורד לו. וכלומר בכל מיני תחבולות אני עומד כנגדו:
חס ושלום דהוה בעי לה ר' יהושע בן קבסיו. מפני הכבוד והגדולה אלא שכך היה רגיל לומר מאן יימר לי שאיש אחר יותר ראוי לכך ויקדש שם שמים כמוני לפי שהנסיון בגדולה הרבה הוא. וכמו שבעו''ה מצוי הוא בדורות הללו כשעולין לגדולה מחללין שם שמים בסתר ובגלוי:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source