Psa'him
Daf 38b
משנה: קְרָעוֹ וְהוֹצִיא אֲת אֵימוּרָיו נְתָנוֹ בַמָּגִס וְהִקְטִירָם עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. יָצָאת כַּת הָרִאשׁוֹנָה וְיָֽשְׁבָה לָהּ בְּהַר הַבַּיִת. שְׁנִיָּה בַחֵיל. הַשְּׁלִישִׁית בִּמְקוֹמָהּ עוֹמֶדֶת. חָשֵׁיכָה יָֽצְאוּ וְצָלוּ אֶת פִּסְחֵיהֶן׃
Traduction
Après avoir écorché l’agneau et enlevé les graisses à brûler, on les déposait dans une écuelle, et on les faisait fumer sur l’autel. Puis, la première série de gens se retirait et allait attendre sur l’enceinte extrême de la montagne sainte l’issue du Shabat (ne pouvant emporter l’agneau en ce jour); la 2e série se tenait dans la galerie circulaire près de la sortie; enfin la 3e série attendait sur place. Une fois la nuit venue, tous sortaient pour faire rôtir l’agneau pascal.
Pnei Moshe non traduit
מתני' קרעו. להפסח:
והוציא את אימוריו. החלבים הקריבים ע''ג המזבח:
נתנן במגיס. בקערה אחת והקטירין על גבי המזבח ומפרש בגמרא להקטירן שלאחר שנתן הרבה בתוך קערה אחת היה נוטל כל חלב של כל פסח ופסח ומקטירו לפי שאסור לערב חלבים בחלבים:
יצאת כת ראשונה וישבה לה בהר הבית. בשבת מיירי שאין יכולין לטלטל ולהוליך פסחיהן לביתם:
שניה בחיל. הוא לפנים מן הסורק ובין חומת עזרה של הנשים:
והשלישית במקומה עומדת. בעזרה:
חשיכה יצאו וצלו את פסחיהן. שאין צליית הפסח דוחה את השבת:
משנה: כֵּיצַד תּוֹלִין וּמַפְשִׁיטִין אוּנְקְלָיוֹת שֶׁל בַּרְזֶל הָיוּ קְבוּעִין בַּכְּתָלִים וּבָעַמּוּדִין שֶׁבָּהֶן תּוֹלִין וּמַפְשִׁיטִין. כָּל מִי שֶׁאֵין לוֹ מָקוֹם לִתְלוֹת וּלְהַפְשִׁיט מַקְלוֹת דַּקִּין חֲלָקִים הָיוּ שָׁם וּמַנִּיחַ עַל כְּתֵיפוֹ וְעַל כֶּתֶף חֲבֵיירוֹ וְתוֹלֶה וּמַפְשִׁיט. רִבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר אַרְבָּעָה עָשָׂר שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת מַנִּיחַ יָדוֹ עַל כֶּתֶף חֲבֵירוֹ וְיַד חֲבֵירוֹ עַל כְּתֵיפוֹ וְתוֹלֶה וּמַפְשִׁיט׃
Traduction
Pour suspendre l’agneau pascal afin de pouvoir l’écorcher, on avait recours aux crochets de fer fixés dans les murailles du Temple et aux colonnes. A défaut de ces crochets (s’ils étaient déjà occupés), on prenait des bâtons minces, dépouillés de l’écorce, dont on posait un bout sur son épaule et l’autre sur celle du voisin, afin d’y suspendre ainsi l’agneau pour l’écorcher. R. Eliézer dit: si le 14 Nissan se trouve être un samedi, on ne doit pas avoir recours à ces bâtons, mais l’on posera la main sur l’épaule du prochain, et celui-ci met la sienne sur votre épaule, de façon à opérer la suspension sur les deux bras ainsi joints.
Pnei Moshe non traduit
מתני' אונקלאות של ברזל. מסמרים שראשיהן כפופין למעלה היו קבועים בכותלים של העזרה ובעמודים שהיו בבית המטבחיים בעזרה:
מקלות דקין חלקים. שהיו קליפתן מפוצלין:
רבי אליעזר אומר ארבעה עשר שחל להיות בשבת. שאין יכולין לטלטל המקלות מניח זה ידו השמאלית על כתיפו של חבירו וזה ידו השמאלית על כתיפו של חבירו ותולה בהן ומפשיט כל אחד בידו הימנית. ואין הלכה כן וכדקאמר בגמרא דלאחר שהתירו הכלים באיזה צורך מותר לטלטל המקלות:
הלכה: רִבִּי זְעִירָא בְשֵׁם רִבִּי אֶלְעָזָר. קָנִים וּמַקְלוֹת קוֹדֶם לַהַתָּרַת הַכֵּלִים נִשְׁנוּ.
Traduction
R. Zeira dit au nom de R. Eliézer (198)Jér., (Shabat 17, 1).: la permission refusée (même au Temple), le samedi, de placer les tiges entre les pains de proposition pour les aérer, ou d’étendre des bâtons d’une épaule à celle du voisin pour y écorcher l’agneau pascal, a été émise avant l’autorisation générale de déplacer les ustensiles en ce jour.
Pnei Moshe non traduit
גמ' קנים ומקלות. קנים הא דתנינן במנחות פ' שתי הלחם לא סדור קנים ולא נטילתן דוחין את השבת. ומקלות דמתני' לר''א קודם להתרת הכלים נשנו כדאמרי' לעיל בפ' כל הכלים בהלכה א' שבראשונה הי' אוסרין וכו' עד שחזרו ואמרו כל הכלים ניטלין בשבת חוץ מן המסר הגדול ויתד של מחרישה:
הלכה: כָּתוּב וְהִזָּה מִמֶּנּוּ׃ מִכּוּלּוֹ. אָמַר רִבִּי אַבּוּנָא. וּבִלְבַד מִזֶּבַח שָׁלֵם. כְּתוּב וְהִקְטִ֨ירוּ אֹת֤וֹ. וְהִקְטִיר֥וֹ. וְהִקְטִירָ֥ם. מַה תַלְמוּד לוֹמַר וְהִקְטִ֨ירוּ אֹת֤וֹ. הַכָּשֵׁר וְלֹא הַפָּסוּל. וְהִקְטִיר֥וֹ. שֶׁלֹּא יְעָרֵב חֲלָבִים בַּחֲלָבִים. וְהִקְטִירָ֥ם. כּוּלָּם כְּאַחַת. הָכָא אַתָּ מַר. וְהִקְטִיר֥וֹ. שֶׁלֹּא יְעָרֵב חֲלָבִים בַּחֲלָבִים. וְהָכָא אַתָּ מַר. הִקְטִירָן. כּוּלָּם כְּאַחַת. אָמַר רִבִּי לָא. כָּאן בְּמַגִּס. וְכָאן עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ
Traduction
Comme il est écrit (ib. 8, 11): il répondait de lui, on conclut de ce dernier terme que l’aspersion du sang aura lieu de l’entier (on ne l’écorchera qu’après cette cérémonie); c’est-à-dire, ajoute R. Abina, le sacrifice devra être encore entier à ce moment. Il est dit au sujet du festin de paix (Lv 3, 5): on le brûlera, lui; puis: on le brûlera (11)''Ils achètent du vin en gros pour le revendre en détail; et, avant de la goûter, ils mangent un peu.'', et enfin: on les brûlera (16)Jér., (Sanhedrin 5, 3) ( 22d).. Dans la première expression, le terme explétif lui sert à préciser qu’il s’agit exclusivement de brûler le sacrifice valable, non l’impropre (199)Torath Cohanim, ou comment. sur le (Lv ch. 14.; la seconde indique qu’il faut le brûler seul, afin de ne pas s’exposer à mélanger la graisse de l’offrande de l’un avec celle de l’autre; enfin la dernière expression (employant le pluriel) autorise de les brûler ensemble. Comment se fait-il que d’abord on précise l’obligation de les séparer, puis on autorise la combustion d’ensemble? -R. Ila répond: la première règle s’applique à la jonction dans un même vase (c’est interdit); mais, sur l’autel, on peut les joindre. – Comment a-t-on pu dire (200)''Jér., (Yoma 3, 2) ( 40b); (Sota 7, 7) ( 22c).'' que le Roi, debout dans le parvis, recevait le rouleau de la Loi et lisait assis?
Pnei Moshe non traduit
גמ' כתיב והזה ממנו. ודרשי' ממנו מכולו וכדקאמר ר' אבינא:
ובלבד מזבח שלם. שצריך שיהא הזבח שלם בשעת הזיית הדם ולפיכך לא קרעו עד אח''כ שבא להוציא את אימוריו:
כתיב והקטירו אותו. והדר כתיב והקטירו והקטירם גבי אימורי קרבן ומה תלמוד לומר אותו בקרא דוהקטירו ללמד הכשר ולא הפסול שאם אירע איזה פסול בין זריקה להקטרה לא היו מקטירין את האמורין:
והקטירו. ל' יחיד שלא יערב חלבים של קרבן אחד בחלבים של קרבן אחר וכתיב נמי והקטירם דמשמע כולם כאחת אם יש חלבים מהקרבנות לפניו וא''כ קשו קראי אהדדי הכא את אמר והקטירו וכו':
אמר ר' אילא כאן במגס. כשנותן בקערה היה יכול ליתנם כלם כאחת וכאן על גבי המזבח כשבא להקטיר מקטיר כל חלב של קרבן וקרבן בפ''ע:
לֹא כֵן תַּנֵּי רִבִּי חִייָה. לֹא הָֽיְתָה יְשִׁיבָה בָעֲזָרָה אֶלָּא לְמַלְכֵי בֵית דָּוִד בִּלְבַד. וְאָמַר רִבִּי אִימִּי בְשֵׁם רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ. אֲפִילוּ לְמַלְכֵי בֵית דָּוִד לֹא הָֽיְתָה יְשִׁיבָה בָעֲזָרָה. תִּיפְתָּר שֶׁסָּמַךְ עַצְמוֹ לַכּוֹתֶל וְיָשַׁב לוֹ. וְהָא כָתוּב וַיָּבֹא֙ הַמֶּ֣לֶךְ דָּוִ֔יד וַיֵּשֶׁ֭ב לִפְנֵ֣י יְי וגו'. אָמַר רִבִּי אַייְבוֹ בַּר נַגָּרִי. וַיִּישֶׁב עַצְמוֹ לִתְפִילָּה.
Traduction
R. Hiya n’a-t-il pas enseigné que nul ne devait s’y asseoir? -C’était permis seulement aux rois de la famille de David. -Mais R. Imi ne dit-il pas au nom de R. Simon b. Lakish que même à ces derniers c’était interdit? -On peut répondre qu’il se contentait de s’adosser à une colonne, pour se soutenir. -Mais peut-on admettre cette explication, puisqu’il est dit formellement (1Ch 17, 16): le roi David vint s’asseoir devant Dieu, etc.? -Le terme traduit par s’asseoir, dit R. Aïbo b. Nagri, signifie l’application que le roi mit dans sa prière (sans être assis).
Pnei Moshe non traduit
לא כן תני ר' חייה וכו'. אמתני' פריך דקתני השלישית במקומה עומדת וקס''ד דמדקתני ברישא וישבה לה בהר הבית הני נמי כולן בישיבה הן ועומדת לשון המתנה הוא ואתה פה עמוד עמדי והא תני ר''ח לא היתה ישיבה בעזרה וכו'. וגרסי' להא לקמן בסוטה בסוף פ' אלו נאמרין:
תיפתר שסמך עצמו לכותל וישב לו. התם קאי דמדייק על הא דקתני המלך עומד ומקבל וקורא יושב והא אין ישיבה בעזרה ומשני תיפתר וכו' לא שישב ממש אלא שסמך לו לכותל וישב לו בעמידה שיש בה סמיכה דהויא כעין ישיבה וזה מותר בעזרה. ואגב מייתי לה נמי הכא והאי דמתני' דידן לקמן הוא דמפרש לה:
והכתיב ויבא המלך דוד וישב וגו'. והיאך אמר רשב''ל אף למלכי בית דוד אין ישיבה בעזרה. ומשני ר' אייבו דר''ל מפרש וישב שיישב עצמו לכוין דעתו בתפלה לפני ה' ולא שישב ממש:
תַּמָּן תַּנִּינָן. רַבִּי יְהוּדָה מְחַיֵּב בְּדַם הַתַּמְצִית׃ אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן. לֹא רִיבָה אוֹתָהּ רִבִּי יוּדָה אֶלָּא לְהִכָּרֵת. אָתָא רִבִּי חִזִקִיָּה רִבִּי אַבָּהוּ בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. לֹא רִיבָה אוֹתָהּ רִבִּי יוּדָה אֶלָּא לְהִכָּרֵת. תַּמָּן אָֽמְרִין בְּשֵׁם רַב חִסְדָּא מַתְנִיתָה כֵן. אָֽמְרוּ לוֹ. וְהֲלֹא דַּם הַתַּמְצִית הוּא. וְדַם תַּמְצִית פָּסוּל עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. וְעוֹד מִן הָדָא. וְרוּבּוֹ לֹא נִתְקַבֵּל בְּכֶלִי. וְדָם שֶׁלֹּא נִתְקַבֵּל בְּכֶלִי פָּסוּל מֵעַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. וְאִית לְרִבִּי יוּדָה דָּם מְבַטֵּל דָּם. כְּמַה דְלֵית לֵיהּ הָדָא וְהוּא מְקַבֵּל מִינְּהוֹן. כֵּן לֵיהּ הָכָא וְהוּא מְקַבֵּל מִינְּהוֹן. רִבִּי יוֹסֵי בֵּירִבִּי בּוּן בְּשֵׁם רַב חִסְדָּא. מַתְנִיתָה אָֽמְרָה כֵן. אֵין לִי אֶלָּא דַם הַנֶּפֶשׁ בְּמוּקְדָּשִׁין דָּבָר שֶׁהוּא רָאוּי לַכַּפָּרָה. מְנַיִין דַם הַנֶּפֶשׁ בְּחוּלִין. וְדַם תַּמְצִית בֵּין בְּחוּלִין בֵּין בְּמוּקְדָּשִׁין. 38b תַּלְמוּד לוֹמַר דָּם. וְכָל דָּם. כְּשֶׁהוּא אֶצֶל מֶפֶשׁ הוּא מַזְכִּיר כַּפָּרָה. אֶצֶל תַּמְצִית אֵינוֹ מַזְכִּיר כַּפָּרָה.
Traduction
On a dit ailleurs (196)(Kritot 5, 1).: R. Juda déclare que, pour avoir mangé du sang substantiel (qui, s’échappant lors de la mort, est supérieur), on est passible de la pénalité du retranchement. Toutefois, dit R. Yohanan, c’est seulement au point de vue de cette pénalité que R. Juda y attache de la gravité (sans l’admettre toutefois à servir d’aspersion). Le même avis est exprimé par R. Hiskia, ou R. Abahou au nom de R. Yohanan. A Babylone, on a dit au nom de R. Hisda qu’un renseignement le prouve, en s’exprimant ainsi: les sages disent à R. Juda ne pas pouvoir admettre son avis autorisant la prise d’un verre de sang mélangé pour l’asperger sur l’autel, car ce mélange comprend du sang substantiel, lequel est impropre pour l’autel (et, de ce qu’il n’a rien opposé, on conclut à son assentiment). Ils lui ont aussi opposé cette raison que la majeure part de ce sang n’a pas été recueillie dans un vase, et dès lors la partie recueillie (annulée par rapport au reste) est impropre à l’aspersion de l’autel. R. Juda ne pourrait-il pas leur répliquer qu’il n’admet pas que des sangs de provenances diverses se confondent? Or, comme malgré son désaccord sur ce dernier point, il n’a rien objecté, ce sera de même pour le sang substantiel (et son défaut de réplique ne prouve rien). R. Yossé b. R. Aboun cite au nom de R. Hisda un enseignement prouvant que R. Juda admet (comme les autres sages) la non-valeur du sang substantiel: ''on connaît seulement la pénalité du retranchement pour celui qui mange du sang vital des sainteté'' parce qu’il implique le pardon; mais comment sait-on qu’elle existe aussi pour la consommation du sang vital d’animaux profanes, ou pour le sang substantiel, soit d’animaux profanes, soit des sacrifices? On déduit cette extension de ce qu’il est dit (Lv 16, 15): et tout sang, d’une façon explétive'' (étendant, selon R. Juda, ladite pénalité même au sang substantiel). Or, pour le premier sang seul, R. Juda parle de pardon (197)B., Shabat 123., non au sujet du second; on peut en conclure qu’il le déclare aussi impropre à l’autel.
Pnei Moshe non traduit
תמן תנינן. בריש פ''ה דכריתות דם התמצית שמתמצה אחר יציאת דם הנפש אין חייבין עליו:
ר' יהודה מחייב בדם התמצית:
ור' יודה וכו'. מיותר הוא ואגב שטפת הדפוס ול''ג ליה:
אמר ר' יוחנן לא ריבה אותה ר' יהודה. לדם התמצית לכל שיהא כדם הנפש אלא להכרת שיהא האוכלו חייב כרת אבל מודה הוא שפסול ע''ג המזבח:
תמן. בבבל אמרי בשם רב חסדא:
מתניתא כן. דמהאי ברייתא שמעינן כן דלא אמר ר' יהודה אלא לענין כרת בלבד:
דתנינן. בתוספתא פ''ד אמרו לו חכמים לר' יהודה היאך אתה אומר כוס היה ממלא מדם התערובות וזורקו זריקה אחת ע''ג המזבח והלא דם התמצית הוא שנתערב בו ופסול הוא ע''ג המזבח ולא השיב ר' יהודה כלום ש''מ שמודה להם בזה:
ועוד מן הדא וכו'. כלומר דדחי לה לראיה דרב חסדא דהתם דאפי' תימא דר' יהודה ס''ל דאף ע''ג המזבח כשר הוא והא דלא השיב להם לאו ראייה הוא דהא חזינן שעוד א''ל לר' יהודה שם והרי רובו של דם לא נתקבל בכלי ופסול הוא ע''ג המזבח וג''כ לא השיב להם כלום:
ואית לר' יהודה דם מבטל דם. בתמיה והא שמעי' לדידיה אין דם מבטל דם כדאמר בהדיא בפ''ח דזבחים ובפ' כיסוי הדם והיה לו לומר להם לדידי אין הדם שנתקבל בכלי בטיל כלל ואפ''ה לא השיב כלום א''כ כמה דלית לי' הדא שהשיבו לו והלא רובו לא נתקבל בכלי ואפי' כן והוא מקבל מינהון כן לית ליה הכא בדם התמצית והוא מקבל מנהון התשובה ולא חש ר' יהודה לתת להם תשובה והשתא לא שמעי' מידי דר' יהודה מודה בדם התמצית שפסל מע''ג המזבח:
ר' יוסי בר' בון. דהכא קאמר בשם ר''ח מתניתא אמרה כן דמהאי ברייתא שפיר שמעי' דמודה ר' יהודה בזה דתניא דם אין לי אלא דם הנפש במוקדשין שהוא בהכרת שהוא דבר שראוי לכפרה ומנין דם הנפש בחולין. ומשום דהאי קרא דכתי' בי' כרת בדם גבי קרבן היא דכתי' כי כל אוכל חלב מן הבהמה אשר יקריב ממנה וגו' וכל דם לא תאכלו וגו' כל נפש אשר תאכל כל דם ונכרתה ובחולין מנין ודם התמצית בין בחולין ובין במוקדשין מנין שלא מצינו גבי הקרבה אלא דם הנפש כדכתיב כי נפש הבשר בדם הוא ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר ת''ל דם וכל דם לרבות לדם התמצית שהוא בהכרת. והאי ברייתא דר' יהודה הוא שהרי חכמים סבירא להו דם התמצית אין חייבין עליו:
והשתא מדחזינן כשהוא אצל דם הנפש הוא מזכיר כפרה כדקאמר דבר שהוא ראוי לכפרה ואצל דם התמצית אינו מזכיר כפרה וש''מ דמודה רבי יהודה דדם התמצית אינו ראוי לכפרה:
יָצָאת כַּת רִאשׁוֹנָה וְיָֽשְׁבָה לָהּ בְּהַר הַבַּיִת. שְׁנִיָּה בַחֵיל. שְׁלִישִׁית בִּמְקוֹמָהּ. רִבִּי נַחְמָן בְּשֵׁם רִבִּי מָנָא. מָה אֲתִינָן מִיתְנֵי. וְיָֽשְׁבָה בִּמְקוֹמָהּ. עָֽמְדָה לָהּ בִּמְקוֹמָהּ.
Traduction
Lorsque la première catégorie des sacrifiants avait achevé l’offrande, elle allait s’asseoir sur la Montagne du Temple (s’éloignant un peu pour faire place); quand la seconde avait terminé, elle se plaçait dans l’enceinte; enfin, la 3e restait sur place. -Pourquoi était-il permis à cette dernière de s’asseoir? -Il n’est pas dit, répond R. Nahman au nom de R. Mena, que ces gens s’y asseyaient, mais ils se tenaient sur place.
Pnei Moshe non traduit
יצאת כת ראשונה וכו'. וקשיא מהשלישית דקס''ד בישיבה וכדפרישית וקאמר רב נחמן מה אתינן מיתני וישבה לה במקומה בתמיה וכי ישבה לה תנינן עמדה לה במקומה הוא דתנינן ולא בישיבה:
הדרן עלך תמיד נשחט
Psa'him
Daf 39a
משנה: 39a אֵילּוּ דְבָרִים בַּפֶּסַח דּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת שְׁחִיטָתוֹ וּזְרִיקַת דָּמוֹ וּמִיחוּי קְרָבָיו וְהֶקְטֵר חֲלָבָיו. אֲבָל צְלִייָתוֹ וַהֲדָחַת קְרָבָיו אֵינָן דּוֹחִין. הַרְכָּבוֹ וַהֲבָאָתוֹ מִחוּץ לַתְּחוּם וַחֲתִיכַת יַבַּלְתּוֹ אֵינָן דּוֹחִין. רִבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר דּוֹחִין׃
Traduction
Voici les travaux qui, pour l’accomplissement du sacrifice pascal, l’emportent sur la solennité du Shabat (pour eux, l’on enfreint le repos prescrit): l’égorger, répandre le sang, nettoyer les intestins, brûler les graisses; mais il n’est pas permis, le samedi, de rôtir l’agneau, ou de rincer les entrailles. On ne doit pas non plus en ce jour l’apporter du dehors sur ses épaules, ou d’une grande distance (au delà des limites shabatiques), ou lui couper une verrue (travaux pouvant avoir lieu la veille); R. Eliézer permet de les accomplir en ce jour.
Pnei Moshe non traduit
מתני' אלו בפסח דוחין את השבת. בגמרא יליף לה מג''ש דבמועדו נאמר בפסח במועדו ונאמר בתמיד במועדו מה תמיד דוחה את השבת דגלי קרא ביה בהדיא דכתיב עולת שבת בשבתו על עולת התמיד אף פסח דוחה את השבת והדר ילפינן מהאי גזירה שוה תמיד מפסח לענין דחיית טומאה מה פסח דוחה את הטומאה בצבור דכתיב איש איש כי יהיה טמא לנפש ודרשינן איש נדחה לפסח שני ואין צבור טמאי מתים נדחין לפסח שני אלא עבדו הראשון בטומאה אף תמיד דוחה את הטומאה:
שחיטתו שא''א לשוחטו בלילה דביום כתיב ואגב תני נמי זריקתו ואע''ג דבלאו הכי לית ביה דחיית שבת שאינו אלא משום שבות:
ומיחוי קרביו. שמקנח הקרבים שלא יסריחו ושלא יהא נראה כנוטל את האימורין מתוך זבח מנוול כדקאמר הכא בגמרא:
והקטר חלביו. ובכלל זה נמי הפשיטו דג''כ דוחה את השבת לפי שאינו יכול להוציא את החלבים אלא אחר הפשיטו את כולו מפני הנימין:
אבל צלייתו והדחת קרביו אינן דוחין את השבת. שזה אפשר לעשות משתחשך:
הרכבתו. להרכיבו על כתיפיו ולהביאו דרך ר''ה לעזרה וכן להביאו מחוץ לתחום אין דוחין את השבת דמצי למעבדינהו מע''ש:
וחתיכת יבלתו. של הפסח להסיר ממנו מפני המום או אם יבלת בידו של הכהן ובגופו המעכב את העבודה אין דוחין את השבת דהו''ל למיעבדה מאתמול. ומתני' דהכא בלחה והא דתנינן בפ' בתרא דעירובין חותכין יבלת במקדש ההוא ביבישה מיירי שנפרכת ויבישה אפי' בכלי חותכה כדמפרשינן התם:
הלכה: אֵילּוּ דְבָרִים בַּפֶּסַח כול'. זוֹ הֲלָכָה נֶעֶלְמָה מִזִּקְנֵי בָּתֵירָה. פַּעַם אַחַת חָל אַרְבָּעָה עָשָׂר לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת. וְלֹא הָיוּ יוֹדְעִין אִם פֶּסַח דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת אִם לָאו. אָֽמְרוּ. יֵשׁ כָּאן בַּבְלִי אֶחָד וְהִלֵּל שְׁמוֹ. שֶׁשִּׁימֵּשׁ אֶת שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן. יוֹדֵעַ אִם פֶּסַח דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת אִם לָאו. אֶיפְשַׁר שֶׁיֵּשׁ מִמֶּנּוּ תוֹחֶלֶת. שָֽׁלְחוּ וְקָֽרְאוּ לוֹ. אָֽמְרוּ לוֹ. שָׁמַעְתָּ מִיָּמֶיךָ. כְּשֶׁחָל אַרְבָּעָה עֶשְׂרֵה לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת. אִם דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת אִם לָאו. אָמַר לָהֶן. וְכִי אֵין לָנוּ אֶלָּא פֶסַח אֶחָד בִּלְבַד דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת בְּכָל שָׁנָה. וַהֲלֹא כַמָּה פְסָחִים יִדְחוּ אֶת הַשַּׁבָּת בְּכָל שָׁנָה. אִית תַּנָּיֵי תַנֵּי. מֵאָה. אִית תַּנָּיֵי תַנֵּי. מָאתַיִם. אִית תַּנָּיֵי תַנֵּי. שָׁלֹשׁ מֵאוֹת. מָאן דְּאָמַר. מֵאָה. תְּמִידִין. מָאן דְּאָמר. מָאתַיִם. תְּמִידִין וּמוּסְפֵי שַׁבָּתוֹת. מָאן דְּאָמַר. שָׁלֹשׁ מֵאוֹת. תְּמִידִין וּמוּסְפֵי שַׁבָּתוֹת שֶׁלְיָמִים טוֹבִים וְשֶׁלְרָאשֵׁי חֳדָשִׁים וְשֶׁלְמוֹעֲדוֹת. אָֽמְרוּ לוֹ. כְּבָר אָמַרְנוּ שֶׁיֵּשׁ מִמְּךָ תוֹחֶלֶת. הִתְחִיל דּוֹרֵשׁ לָהֶן מֵהֶקֵּשׁ וּמִקַּל וָחוֹמֶר וּמִגְזֵירָה שָׁוָה. מֵהֶקֵּשׁ. הוֹאִיל וְתָמִיד קָרְבַּן צִיבּוּר וּפֶסַח קָרְבַּן צִיבּוּר. מַה תָמִיד קָרְבַּן צִיבּוּר וְדּוֹחֶה [שַׁבָּת]. אַף פֶּסַח קָרְבַּן צִיבּוּר דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת. מִקַּל וָחוֹמֶר. מַה אִם תָּמִיד שֶׁאֵין חַייָבִין עַל עֲשִׂייָתוֹ כָרֵת דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת. פֶּסַח שֶׁחַייָבִין עַל עֲשִׂייָתוֹ כָרֵת אֵינוֹ דִין שֶׁיִּדְחֶה אֶת הַשַּׁבָּת. מִגְזֵירָה שָׁוָה. נֶאֱמַר בְּתָמִד בְּמֽוֹעֲדֽוֹ וְנֶאֱמַר בְּפֶסַח בְּמֽוֹעֲדֽוֹ׃ מַה תָמִיד שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ בְּמֽוֹעֲדֽוֹ דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת. אַף פֶּסַח שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ בְּמֽוֹעֲדֽוֹ דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת. אָֽמְרוּ לוֹ. כְּבָר אָמַרְנוּ אִם יֵשׁ תּוֹחֶלֶת מִבַּבְלִי. הֶקֵּישׁ שֶׁאָמַרְתָּ יֵשׁ לוֹ תְשׁוּבָה. לֹא. אִם אָמַרְתָּ בְתָמִיד שֶׁכֵּן יֵשׁ לוֹ קִיצְבָה. תֹּאמַר בְּפֶסַח שֶׁאֵין לוֹ קִיצְבָה. קַל וָחוֹמֶר שֶׁאָמַרְתָּ יֵשׁ לוֹ תְשׁוּבָה. לֹא. אִם אָמַרְתָּ בְתָמִיד שֶׁהוּא קָדְשֶׁי קָדָשִׁים. תֹּאמַר בְּפֶסַח שֶׁהוּא קֳדָשִׁים קַלִּים. גְּזֵירָה שָׁוָה שֶׁאָמַרְתָּ. שֶׁאֵין אָדָם דָּן גְּזֵירָה שָׁוָה מֵעַצְמוֹ.
Traduction
Voici une décision ignorée des anciens de Bettyra (201)Passage traduit, en majeure partie, dans Derenbourg, Essai, etc., p. 178-9. V. Sifri à Lv n° 165.: le 14 Nissan tombant une fois le samedi, on ne savait pas si le devoir du sacrifice pascal l’emporte, ou non, sur le repos shabatique. On se dit alors: il y a là un babylonien nommé Hillel, disciple de Saméas et Abtalion qui saura peut être quelle est la règle à ce sujet; nous pouvons du moins l’espérer. On le fit venir et on lui dit: as-tu jamais entendu enseigner si l’on doit ou non, célébrer la cérémonie de l’agneau pascal lorsque le 14 Nissan se trouve être un samedi? N’avons-nous, répondit-il, que cette seule Pâques, qui l’emporte sur le Shabat? N’avons-nous pas un grand nombre de victimes semblables à la Pâques, auquel cas le Shabat cède aussi devant l’importance de l’offrande? Selon les uns, il y en a cent de ce genre; selon d’autres, 200; selon d’autres encore, 300. La première version a en vue les sacrifices quotidiens (2 par jour) des 50 samedis de l’année; la 2e y ajoute les sacrifices supplémentaires (moussaph) des samedis; enfin la 3e y englobe, outre les sacrifices quotidiens et supplémentaires, ceux des jours de fête coïncidant avec le samedi et des néoménies. Nous avons donc eu raison, dirent-ils, d’avoir espoir en toi. Hillel commença alors par appuyer sa décision sur l’analogie, sur une conclusion a fortiori et sur l’emploi égal des mots. Pour l’analogie: le sacrifice quotidien est offert par la communauté, et la Pâques l’est aussi; comme le premier l’emporte sur le Shabat, l’autre l’emportera aussi. Sur la conclusion a fortiori: Si le sacrifice quotidien, dont la négligence n’entraîne pas la pénalité du retranchement, l’emporte sur le Shabat, à plus forte raison la Pâques, dont l’omission est passible de la dite pénalité, l’emportera sur le Shabat. Sur l’emploi égal des mots: pour le sacrifice quotidien (Nb 28, 2), on emploi l’expression à son temps, et elle est usitée aussi pour la Pâques. A quoi l’on réplique: comment avons-nous pu dire que l’on puisse avoir confiance dans l’enseignement d’un babylonien? Chaque point est susceptible de réfutation. Ainsi quant à l’analogie: il est vrai que, pour le sacrifice quotidien, on enfreint le repos shabatique en raison de la périodicité fixe; tandis que le sacrifice pascal, n’ayant pas cette qualité, ne jouit peut être pas non plus du même privilège. De même on peut réfuter la conclusion tirée par a fortiori: pour le sacrifice quotidien on enfreint le repos shabatique, parce qu’il est une sainteté de premier ordre (holocauste), tandis que l’agneau pascal n’est qu’une sainteté secondaire. Enfin, quant à la comparaison des mots, on observe qu’elle est inadmissible pour ce que quelqu’un a dit lui-même (pour sa propre assertion).
Pnei Moshe non traduit
גמ' זו הלכה נעלמה מזקני בתירה וכו'. בתוספתא פ''ד נשנית וקצת בשינוי הנוסחא:
אפשר שיש ממנו תוחלת. לפי שבאותו הדור לא היו סומכין כל כך על הבבליים כדלקמן:
והלא כמה פסחים. כלומר כמה קרבנות מצינו שדוחין את השבת:
תמידין. של חמשים שבתות השנה:
ומוספי שבתות של יום טוב וכו'. ובתוספתא גריס יותר משלש מאות קחשיב אף של יום טוב עצמן ואפי' אינן חלין בשבת. ודרך גוזמא קאמר להו:
כבר אמרנו שיש ממך תוחלת. בדרך בדיחותא דמהיכא נפקא לך בפסח גופיה:
כבר אמרנו אם יש תוחלת מבבלי. שכל דבריו מופרכים הן:
היקש שאמרת. ואין זה היקש ממש שאין משיבין עליו דלא מצינו בכתוב שהקשו אלא בבנין אב ובמה מצינו קאמרת ויש להשיב אם אמרת בתמיד שכן לו קצבה בכל יום ויום שני כבשים ותדיר הוא:
רִבִּי יוֹסֵי בֵּירִבִּי בּוּן אָמַר בְּשֵׁם רִבִּי אַבָּא בַּר מָמָל. אִם בָּא אָדָם לְדִין אַחַר גְּזֵירָה שָׁוָה [מֵעַצְמוֹ] עוֹשֶׁה אֶת הַשֶּׁרֶץ מְטַמֵּא בָאֹהֶל. וְאֶת הַמֵּת מְטַמֵּא בְכָעֲדָשָׁה. דּוּ דָרַשׁ. בֶּגֶד עוֹר בֶּגֶד עוֹר לִגְזֵירָה שָׁוָה. כָּךְ אִם יִהְיֶה הַשֶּׁרֶץ בְּיָדוֹ שֶׁלְאָדָם אֲפִילוּ טוֹבֵל בְּמֵי שִׁילוֹחַ אוֹ בְמֵי בְרֵאשִׁית אֵין לוֹ טַהֲרָה עוֹלָמִית. הִשִׁלִיכוֹ מְיָּדוֹ מִיַּד הוּא טַהוֹר. רִבִּי יוֹסֵה בֵּירִבִּי בּוּן בְּשֵׁם רִבִּי בָּא בַּר מָמָל. אָדָם דָּן גְּזֵירָה שָׁוָה לְקַייֵם תַּלְמוּדוֹ. וְאֵין אָדָם דָּן גְּזֵירָה שָׁוָה לְבַטֵּל תַּלְמוּדוֹ. רִבִּי יוֹסֵי בֵּירִבִּי בּוּן בְּשֵׁם רִבִּי בָּא בַּר מָמָל. אָדַם דָּן קַל וָחוֹמֶר לָעַצְמוֹ וְאֵין אָדַם דָּן גְּזֵירָה שָׁוָה לְעַצְמוֹ. לְפִיכָךְ מְשִׁיבִין מִקַּל וָחוֹמֶר וְאֵין מְשִׁיבִין מִגְּזֵירָה שָׁוָה.
Traduction
Or, R. Yossé b. R. Aboun a dit au nom de R. Aba b. Mamal: si une telle comparaison était admise, on dirait que la présence d’un ver dans une tente la rend toute impure, ou que la grandeur d’une lentille d’un cadavre constitue l’impureté (fait notoirement faux), en se basant sur l’analogie des mots vêtement ou peau employés pour l’un et l’autre (Lv 11, 32), et (Nb 31, 20) – (202)Il se trouve là dans le texte, par inadvertance, un passage reproduit du (Taanit 2, 1). Cf. B., ib., 67a.. Ce R. Yossé dit au nom du même: on établit une comparaison de mots pour confirmer un enseignement, non pour le contredire. Il dit encore: on pourra établir un raisonnement par a fortiori de son propre chef (sans qu’il soit de tradition), non une comparaison de mots. Voilà pourquoi il est loisible de répliquer par a fortiori, non par comparaison des mots.
Pnei Moshe non traduit
עושה את השרץ מטמא באהל וכו'. דהיא דריש בגד ועור דגבי שרץ ודגבי טומאת מת לג''ש:
כך אם יהיה שרץ בידו וכו'. כלומר וכ''ת אין הכי נמי דאפשר שהשרץ מטמא באהל הא לא מצית אמרת הכי שהרי זה ידוע היא לדרשא דדרשינן לקרא דנשא לבבנו אל כפים וגו' בשמים כדדריש ליה בהאי תלמודא לקמן בפ''ב דתענית בהלכה א'. וכי אפשר כן אית בר נש דנסיב ליביה ויהיב גו ידיה אלא מהו נישא נשוי ליבינן לכף ידינן ואח''כ אל אל בשמים כך אם יהיה השרץ בידו של אדם אפי' טובל במי שילוח או במי בראשית אין לו טהרה עולמית השליכו מידו מיד טהור. מדרש אגדה זו כבר שמעינן שאין השרץ מטמא באהל שמיד שהשליכו מידו במקומו היא טהור:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source