Psa'him
Daf 25a
משנה: מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּעַרְבֵי פְסָחִים עַד חֲצוֹת עוֹשִׂין. מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת אֵין עוֹשִׂין. הַהוֹלֵךְ מִמְּקוֹם שֶׁעוֹשִׂין לִמְקוֹם שֶׁאֵינָן עוֹשִׂין אוֹ מִמְּקוֹם שֶׁאֵינָן עוֹשִׂין לִמְקוֹם שֶׁעוֹשִׂין נוֹתְנִין עָלָיו חוּמְרֵי הַמָּקוֹם שֶׁיָּצָא מִשָּׁם וְחוּמְרֵי הַמָּקוֹם שֶׁהָלַךְ לְשָׁם. 25a וְאַל יְשַׁנֶּה אָדָם מִפְּנֵי הַמַּחֲלוֹקֶת׃
Traduction
Dans certaines localités, il est d’usage de travailler la veille de Pâques jusqu’à midi (ce qui est interdit partout l’après-midi); dans d’autres, ce n’est pas l’usage. Celui qui va d’une localité où il est d’usage de travailler, dans telle autre où ce n’est pas l’usage, ou vice versa, adoptera celui des 2 usages qui est le plus sévère. L’on ne heurtera pas l’usage local, pour éviter toute discussion.
Pnei Moshe non traduit
מתני' מקום שנהגו לעשות מלאכה בע''פ עד חצות. היום עושין אבל מחצות ולמעלה לאו במנהגא תליא מילתא אלא אסור הוא בכל מקום כדמפרש הכא בגמ' לטעמא דאינו בדין שתהא עסוק במלאכה וקרבנך קרב והואיל וזמן שחיטת הפסח אחר חצות הוא אין האיסור אלא מחצות ולמעלה. והאידנא אף על גב דבטל זה הטעם הגזירה לא בטלה. ועוד איכא טעמא אחרינא ואף בזמן הזה כדי שלא יהא טרוד במלאכה וישכח ביעור חמץ ותיקון מצה לצורך הלילה שמצוה לטרוח מבעוד יום כדי להסב מהר כדאמר בפ' בתרא חוטפין מצה בלילי פסחים בשביל התינוקות שלא ישנו:
ואל ישנה אדם מפני המחלוקת. מפרש בגמרא דה''ק דההולך ממקום שאין עושין נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם ואף על פי שהוא עכשיו במקום העושין לפי שהטעם להא שאמרו אל ישנה אדם ממנהג העיר אשר בא לשם מפני המחלוקת הוא שלא יאמרו זה שבא לכאן חולק עלינו וכאן ליכא מחלוקת שהרואה אותו שאינו עושה מלאכה יאמר אדם בטל הוא דפוק חזי כמה בטלני איכא בשוקא בכל ימות השנה. ומפקינן דהא דתנן ונותנין עליו חומרי המקום שיצא משם היינו בשדעתו לחזור למקומו אבל אם אין דעתו לחזור למקומו נוהג הוא לעולם כמנהג המקום שהלך לשם בין לקולא ובין לחומרא:
הלכה: מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה כול'. כְּתִיב שָׁ֛ם תִּזְבַּ֥ח אֶת הַפֶּ֖סַח בָּעָ֑רֶב. אֵין לִי אֶלָּא הוּא. שְׁלוּחוֹ מְנַיִין. תַּלְמוּד לוֹמַר וּבִשַּׁלְתָּ֙ וְאָ֣כַלְתָּ֔. מַה תַלְמוּד לוֹמַר שָׁ֛ם תִּזְבַּ֥ח אֶת הַפֶּ֖סַח בָּעָ֑רֶב. אֵינוֹ בְדִין שֶׁתְּהֵא עָסוּק בִּמְלַאכְתָּךָ וְקָרְבָּֽנְךָ קָרֵב. אֲבָל אָֽסְרוּ מִלַּעֲשׂוֹת מְלָאכָה. כְּהָדָא דְתַנֵּי. לָהֵן כָּל אִינַשׁ דִּיהֲוֵי עֲלוֹהִי אָעִין וּבִיכּוּרִין. הָאוֹמֵר. הֲרֵי עָלַי עֵצִים לַמִּזְבֵּחַ וְגִיזִירִים לַמַּעֲרָכָה. אָסוּר בְהֶסְפֵּד וְתַעֲנִית וּמִלַּעֲשׂוֹת מְלָאכָה בוֹ בַיּוֹם.
Traduction
Il est écrit (Dt 16, 6): là tu sacrifieras l’agneau pascal vers le soir; jusque là, on sait seulement que le maître doit l’égorger; comment sait-on que l’on peut aussi charger un envoyé de ce soin? De ce qu’il est dit ensuite (7)Casuistique Neta' Schaschouim, section 1, 7.: tu le cuiras et le mangeras (ce dernier devoir importe seul). Mais pourquoi alors est-il dit: tu sacrifieras, ce qui semble impliquer aussi le devoir d’égorger soi-même? C’est pour dire qu’il faut être censé se livrer à cette œuvre, parce qu’il serait déplacé de s’occuper d’autre chose, pendant qu’un autre offre son sacrifice; aussi est-il défendu de faire nul travail à ce moment. Ainsi, il a été enseigné (118)(Taanit 5, 15) (Hagiga 2, 4) ( 78a).: si quelqu’un s’engage par vœu à offrir du bois pour la combustion de l’autel, ou des bûches pour les rangées du temple, il lui sera interdit en ce même jour de se livrer au deuil, ni au jeûne, ni à un travail, en raison du sacrifice offert.
Pnei Moshe non traduit
גמ' ת''ל ובשלת ואכלת. דמשמע אין עליך אלא מצות אכילתו אבל הזביחה יכול אתה לעשות ע''י שליח ושלוחו של אדם כמותו וא''כ מה ת''ל תזבח ללמד שתהא כאלו אתה עוסק בזביחתו ובעשייתו ולא במלאכה אחרת לפי שאינו בדין וכו' אבל אסרו וכו' כלומר דמכאן למדו ואסרו מלעשות מלאכה מחצות ולמעלה כדמסיק לקמן שאין הפסח קרב אלא מו' שעות ולמעלן:
כהדא דתני. במגילת תענית ומייתי לה לקמן בפ''ק דמגילה. להן אמרו כל אינש וכו' כדמפרש ואזיל שהאומר הרי עלי עצים וכו' היום אסור וכו' בו ביום:
אָמַר רִבִּי יוֹנָה. אִילֵּין תְּמִידִין קָרְבְּנוֹתֵיהֶן שֶׁלְכָּל יִשְׂרָאֵל אִינּוּן. אִם יִהְיוּ כָל יִשְׂרָאֵל עוֹלִין לִירוּשָׁלִַם. לֵית כְּתִיב אֶלָּא שָׁל֣וֹשׁ פְּעָמִ֣ים ׀ בַּשָּׁנָ֡ה יֵרָֽאֶ֨ה כָל זְכֽוּרְךָ֜. אִם יִהְיוּ כָל יִשְׂרָאֵל יוֹשִׁבִין וּבְטֵילִין. וְהָֽכְתִיב וְאָֽסַפְתָּ֣ דְגָנֶ֔ךָ. מִי אוֹסֵף לָהֶן אֶת הַדָּגָן. אֶלָּא שֶׁהִתְקִינוּ הַנְּבִיאִים הָרִאשׁוֹנִים עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע מִשְׁמָרוֹת. עַל כָּל מִשְׁמָר וּמִשְׁמָר הָיָה עוֹמֵד בִּירוּשָׁלִַם [שֶׁל כֹּהֲנִים וְשֶׁל לְוִיִּם וְשֶׁל יִשְׂרְאֵלִים]. תַּנֵּי. עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה אֶלֶף. עָמוּד מִירוּשָׁלִַם וַחֲצִי עָמוּד מִירִיחוֹ. אַף יְרִיחוֹ הָֽיְתָה יְכוֹלָה לְהוֹצִיא עָמוּד שָׁלֵם. אֶלְּא בִשְׁבִיל לַחֲלוֹק כָּבוֹד לִירוּשָׁלִַם הָֽיְתָה מוֹצִיאָה חֲצִי עָמוּד. הַכֹּהֲנִים לַעֲבוֹדָה וְהָלְּוִיִּם לַדּוּכָן וְיִשְׂרָאֵל מוֹכִיחִין עַל עַצְמָן שֶׁהֵן שְׁלוּחֵיהֶן שֶׁלְכָּל יִשְׂרָאֵל.
Traduction
R. Yona dit (119)(Taanit 2, 4) ( 67d).: le sacrifice quotidien représente l’offrande de tout Israël, mais il est impossible à tous les israélites de se rendre journellement à Jérusalem, puisqu’il est dit d’ailleurs (ib. 16): trois fois par an tous tes gens mâles verront etc., et il est aussi impossible que tout Israël reste chaque jour inoccupé par égard pour ce sacrifice, mais il est dit du reste (Dt 11, 14): tu rentreras ta récolte etc. ce qu’il faut bien opérer comme les autres travaux. Aussi, les premiers prophètes ont institué 24 sections de service, dont chacune était composée de cohanim, de lévites, et de simples israélites (120)B., ib., 27a.. On a enseigné: la section qui représentait Jérusalem comprenait 24.000 hommes, et l’on tirait une section de moitié aussi forte de Jéricho; bien que celle-ci eût pu fournir un nombre d’hommes égal à la 1re, elle n’envoyait que la moitié, afin de rendre ainsi hommage à la capitale. Les cohanim de chaque section accomplissaient les travaux du culte divin au Temple par semaine; les lévites se chargeaient de toute la partie musicale, et les simples israélites ne servaient qu’à représenter le reste d’Israël auprès des sacrifices.
Pnei Moshe non traduit
אמר ר' יונה אילין תמידין וכו'. גרסי' להא בפ''ד דתענית על המתני' דמעמדות ומשמרות ומפרש להטעם שהתקינו אותן לפי שאם יהיו כל ישראל עולין לירושלים לעמוד על קרבנותיהן של כל יום ויום זה אי אפשר חדא דלית כתיב וכו' ועוד אם יהיו כל ישראל יושבין ובטלין ממלאכה בכל יום בשביל קרבן התמיד שיש לכל ישראל בו א''כ הא דכתיב ואספת דגנך מי אוסף וכו' אלא לפיכך הוא שהתקינו וכו' ומייתי לה הכא משום האי דקאמר אינו בדין שתהא עסוק במלאכתך וכו'. ולקמן פריך על זה קרי פסח וכו' ומשני:
עשרים וארבעה אלף עמוד מירושלים. וכך הוא הגירסא בתענית שם וכלומר שמעמד אחד היה מירושלים והיה באותו מעמד עשרים וארבעה אלף מאנשי ירושלים תמיד:
וחצי עמוד מיריחו. חצי המעמד אחד היה מיריחו:
בשביל לחלוק כבוד לירושלים. שאין מעמד שלם ממקום אחר כמו מאנשי ירושלים בתוכה:
וישראל מוכיחין על עצמן וכו'. כלומר הישראלים מהמעמד הן הן בשביל שליחות של כל ישראל שאינן יכולין כולן לעלות לירושלים בכל יום:
Psa'him
Daf 25b
תַּנֵּי רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר. כֹּהֲנִים וּלְוִייִם וְיִשְׂרָאֵל וְשִׁיר מְעַכְּבִין אֶת הַקָּרְבָּן. רִבִּי אַבִּין בְּשֵׁם רִבִּי אֶלְעָזָר. טַעֲמֵהּ דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר. כָּל הַקָּהָל֙ מִֽשְׁתַּֽחֲוִ֔ים. אֵילּוּ יִשְׂרָאֵל. וְהַשִּׁ֣יר מְשׁוֹרֵ֔ר אֵילּוּ הַלְּוִיִּם. וְהַֽחֲצֹֽצְר֖וֹת מַחְצְצרִ֑ים אֵילּוּ הַכֹּהֲנִים. הַכֹּ֕ל עַ֖ד לִכְל֥וֹת הָעֹלָֽה. הַכֹּל מְעַכְּבִין אֶת הַקָּרְבָּן. רִבִּי תַנְחוּמָא בְשֵׁם רִבִּי לָֽעְזָר שָׁמַע לָהּ מִן הָדָא. וָאֶתְּנָ֙ה אֶת הַֽלְוִיִּ֜ם נְתֻנִ֣ים ׀ לְאַֽהֲרֹ֣ן וּלְבָנָ֗יו מִתּוֹךְ֘ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒. אֵילּוּ הַלְּוִיִּם. לַעֲבֹ֞ד אֶת עֲבֹדַ֤ת בְּנֵֽי יִשְׂרָאֵל֙ בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד. אֵילּוּ הַכֹּהֲנִים. 25b וּלְכַפֵּר֭ עַל בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל. זֶה הַשִּׁיר. וְלֹ֨א יִֽהְיֶ֜ה בִּבְנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ נֶ֔גֶף בְּגֶ֥שֶׁת בְּנֵֽי יִשְׂרָאֵ֖ל אֶל הַקּוֹדֶשׁ. אֵילּוּ יִשְׂרָאֵל.
Traduction
R. Simon b. Eléazar dit (121)''Jér., (Eruvin 10, 11); (Taanit 4, 2) ( 64c).'': à défaut soit des Cohanim, soit des lévites, soit des israélites, soit même à défaut du chant, le sacrifice n’était pas agréé. Le dernier avis, dit R. Aboun au nom de R. Eliézer, est fondé sur ce qu’il est dit (2Ch 29, 28): toute l’assemblée se prosternait, ce qui se rapporte aux simples israélites; le chant retentissait est applicable aux lévites, et les trompettes sonnaient, se référant aux Cohanim; le tout jusqu’à l’achèvement de l’holocauste, est-il dit à la fin, pour indiquer qu’un seul de ces détails omis obvie à l’accomplissement du sacrifice. R. Tanhouma dit au nom de R. Eliézer que l’on eut tirer la même conclusion de ce qu’il est dit (Nb 8, 19): j’ai remis les lévites placés au service d’Aaron et de ses fils au milieu des enfants d’Israël; voilà pour l’office des lévites; puis: afin d’accomplir le service à la place des enfants d’Israël dans la tente d’assignation, désignant l’office des Cohanim; afin d’obtenir le pardon pour les israélites, par le chant (122)B., Erakhin 11a.; et qu’il n’y ait pas d’épidémie parmi les enfants d’Israël lorsqu’ils approcheront du sanctuaire, ce qui correspond à l’acte de présence des simples israélites, sans office.
Pnei Moshe non traduit
וכל הקהל משתחוים והשיר משורר וגו'. פסוק הוא בד''ה גבי יחזקי' המלך שהקריב קרבנותיו ודריש ליה על עיכוב לכולן בשעת הקרבן:
ולכפר על בני ישראל. מיותר הוא דהא כתיב לעבוד וגו' הלכך דריש ליה על שיר הלוים בשעת הקרבן ומכאן שמעכב כפרה מדכתיב ולכפר גביה כדמסיק ואזיל:
מְנַיִין שֶׁהַשִּׁיר קָרוּי כַפָּרָה. חִינְנָא אֲבוֹי דְּרַב יַנְטָה בְשֵׁם רִבִּי בְנָיָה. וּלְכַפֵּר֭ עַל בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל. זֶה הַשִּׁיר. מְנַיִין שֶׁהַשִּׁיר מְעַכֵּב. רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא רִבִּי שִׁמְעוֹן בּוּלֶווְטָה בְשֶׁם רִבִּי חֲנִינָה. וּלְכַפֵּר֖ עַל בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל. זֶה הַשִּׁיר.
Traduction
⁠— D’où sait-on que le chant correspond à l’obtention du pardon? -De ce qu’il est dit, selon Hinena, père de R. Yantah, au nom de R. Bania, afin de pardonner aux enfants d’Israël, expression pléonastique servant à faire entendre quelle gravité est attachée au chant. -Comment sait-on que ce dernier (omis) est une cause d’obstacle à la valeur de l’offrande? -On le déduit, selon R. Jacob b. Aha ou R. Simon Boluta au nom de R. Hanina, du même verset. ⁠—
הֲרֵי פֶסַח הֲרֵי קָרְבָּנָן שֶׁלְכָּל יִשְׂרָאֵל הוּא וְתָלוּ אוֹתוֹ מִנְהָג. אָמַר רִבִּי אַבָּהוּ. שַׁנְייָא הִיא. שֶׁאֵין הַפֶּסַח קָרֵב אֶלְּא מִשֵּׁשׁ שָׁעוֹת וּלְמַעֲלָן. רִבִּי אַבָּהוּ בָעֵי. אָמַר. הֲרֵי עָלַי עוֹלָה מִשֵּׁשׁ שָׁעוֹת וּלְמַעֲלָן. מוּתָּר לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה מִשֵּׁשׁ שָׁעוֹת וּלְמַטָּן. אָמַר רִבִּי יוֹסֵה. פֶּסַח שֶׁהִקְרִיבוֹ בַּשַּׁחֲרִית אֵינוֹ פֶסַח. עוֹלָה שֶׁהִקְרִיבוּהָ בַשַּׁחֲרִית עוֹלָה הִיא.
Traduction
Pourquoi tout travail est-il interdit (comme il est dit plus haut) pendant l’offrande du sacrifice pascal, puisque c’est un sacrifice commun à tout Israël, aussi bien que le quotidien, et que c’est seulement un usage local d’interdire le travail en ce jour? - R. Abahou répond: il y a cette différence pour l’agneau pascal qu’il est offert seulement à partir de la 6e heure du jour (depuis midi). R. Abahou demanda: si quelqu’un fait vœu d’offrir un holocauste après la 6e heure, devra-t-il cesser ses travaux dès le matin? -C’est que, répond R. Yossa, si l’on a offert le sacrifice pascal dès le matin, il est sans valeur, tandis qu’il est permis d’offrir un holocauste le matin;
Pnei Moshe non traduit
הרי פסח וכו' אדלעיל מהדר ואם דילפינן מקרא שאסור במלאכה ביום הקרבת הקרבן ומפני מה תלי איסור מלאכה בערב פסח קודם חצות במנהג הרי פסח קרבן של כל ישראל הוא היום ולתסר בכל מקום כל היום:
אמר רבי אבהו שניא הוא קרבן פסח וכו'. ור' אבהו גופיה מסתפק ובעי דמעתה אם אמר הרי עלי עולה להקריב משש שעות ולמעלה והיינו קודם לתמיד של בין הערבים אם מותר הוא לעשות מלאכה מו' שעות ולמטן כלומר קודם ו' שעות דעכשיו דומיא דפסח היא וקאמר ר' יוסה דלא דמיא דפסח אינו כשר אלא מו' שעות ולמעלה ואם הקריבו בשחרית אינו עולה לפסח אבל עולה שהקריבה בשחרית עולה הוא והלכך אפי' אמר הרי עלי להקריבה מחצות ולמעלה אסור במלאכה כל היום הואיל וזמנה כל היום:
כָּל הַדְּבָרִים תָּלוּ אוֹתָן בַּמֵּנְהָג. נַשְׁייָא דִנְהִיגִין דְּלָא לְמֵיעֲבַד עוֹבְדָא בָאֲפוּקֵי שׁוּבְתָא אֵינוֹ [מִנְהָג]. עַד יַפְנֵי סִדְרָא [מִנְהָג]. בַּתְּרִייָא וּבַחֲמִשְׁתָּא [אֵינוֹ מִנְהָ]ג. עַד יִתְפַּנֵּי תַעֲנִיתָא מִנְהָג. יוֹמָא דַעֲרוּבְתָא אֵינוֹ מִנְהָג. מִן מִנְחְתָא וּלְעֵיל מִנְהָג. יוֹמָא דְיַרְחָא מִנְהָג. אָמַר רִבִּי זְעוּרָה. נַשְׁייָא דִנְהִיגִין דְּלָא לְמִשְׁתַּייָא מִן דְּאָב עֲלִיל מִנְהָג. שֶׁבּוֹ פָּֽסְקָה אֶבֶן שְׁתִייָה. מַה טַעֲמָא כִּי הַ֭שָּׁתוֹת יֵֽהָרֵס֑וּן.
Traduction
tout dépendra donc de l’usage adopté. De même, si des femmes prennent sur elles de ne pas travailler le samedi soir, ce n’est pas un usage faisant loi (123)Jér., (Taanit 1, 6) (64c).; tandis que c’est un usage, ayant force de loi, d’attendre que toute la série des prières et cérémonies du samedi soir soit achevée avant de travailler. Il n’est pas non plus admis comme usage légal de cesser les travaux les lundis et jeudis de chaque semaine (bien que certaines gens l’observent); mais un tel usage devra être respecté les jours de jeûne public; de même, l’usage de ne pas travailler le jour de la solennité des saules (124)Selon le Qorban 4eda, les veilles de sabbat ou des fêtes., mais à partir de l’heure des vêpres, c’est un usage bon à suivre, comme on n’approuve aussi l’interruption de travail aux néoménies. R. Zeira dit: les femmes ont aussi l’habitude de ne pas commencer la trame d’un tissu aux 1er jours du mois d’Ab, parce qu’à ce moment la pierre shatiya (fondamentale) du Temple a été rompue (125)Point de départ de la destruction totale., selon ces mots (Ps 11, 3): les fondements sont renversés.
Pnei Moshe non traduit
כל הדברים תלו אותן במנהג אם מנהג קבוע היא כדקחשיב ואזיל ולהוציא מה שנוהגין בטעות:
באפקי שובתא. בכל הלילה של מוצאי שבת זה אינו מנהג אבל הנוהגין שלא לעשות מלאכה עד אם יפנה סדר התפלה של מוצאי שבת זהו מנהג נכון:
בתרייא ובחמשתה. בשני ובחמשי של כל שבוע אינו מנהג אבל של תענית צבור כאותן ששנינו במסכת תענית ונוהגות עצמן לאסור עד יפנה התענית ואפי' באותן שמותרין במלאכה מן הדין זהו מנהג:
יומא דערובתא. שלא לעשות מלאכה כל יום של הושענא רבה אינו מנהג ומן המנחה ולמעלה זהו מנהג מפני כבוד יו''ט האחרון של חג:
יומא דירחא מנהג. כך נהגו הנשים שלא לעשות מלאכה בראש חודש:
דלא למישתייא מן דאב עליל. שנוהגות שלא לעשות השתי ולהטוות משנכנס אב זהו מנהג שבו פסקה אבן שתיה שנחרב המקדש וסמכו על הפסוק כי השתות יהרסון ממלאכה:
אָמַר רִבִּי חִינְנָא. כָּל הַדְּבָרִים מִנְהָג. אָעִין דְּשֵׁיטִּין הֲווּ בְּמִגדַּל צְבָעַייְה. אָתוּן וּשְׁאָלוּן לְרִבִּי חֲנַנְיָה חֲבֵרֵהוֹן [דְּרַבָּנִין. מָהוּ מֵיעֲבֲד בָּהֶן עֲבוֹדָה]. אָמַר לָהֶן. מִכֵּיוָן שֶׁנָּהֲגוּ בָהֶן אֲבוֹתֵיכֶם בְּאִיסּוּר אַל תְּשַׁנּוּ מִנהַג אֲבוֹתֵיכֶם נוּחֵי נֶפֶשׁ. רִבִּי אֶלְעָזָר בָּשֵׁם רִבִּי אַבִּין. כָּל דָּבָר שֶׁאינוֹ יוֹדֵעַ שֶׁהוּא מוּתָּר וְטוֹעֶה בוֹ בְאִיסּוּר נִשְׁאַל וְהֵן מַתִּירִין לֹו. וְכָל דָּבָר שֶׁהוּא יוֹדֵעַ בוֹ שֶׁהוּא מוּתָּר וְהוּא נוֹהֵג בּוֹ בְאִיסּוּר נִשְׁאַל וְאֵין מַתִּירִין לוֹ.
Traduction
R. Hinena dit: tout usage sera respecté. Ainsi, au sujet des bois de cèdre que l’on conservait à Meigdal-Ceboya (tour des teinturiers), les compagnons des rabbins vinrent demander à R. Hanina s’il est permis de les employer à un travail profane (126)Ces bois avaient une destination sacrée, dit le Midrash sur Gn n° 92, et sur Cantiques, 1, 18.. -Puisque vos ancêtres les ont interdits, répondit-il, ne changez rien à cet usage, et laissez-leur âme en repos (127)Formules souvent employées, par ex. (Eruvin 3, 8), fin (t. 4, p.236).. R. Eliézer dit au nom de R. Aboun: pour tout objet dont on ignore si c’est permis et pour lequel on suppose par erreur que d’ordinaire c’est interdit, les sages que l’on interrogera déclareront ce sujet permis (sans s’y attacher); s’il on sait au contraire qu’un tel cas est permis et que par scrupule on se l’interdit, toute demande faite auprès des sages sera nulle, et l’interdit reste.
Pnei Moshe non traduit
כל הדברים מנהג. מה שכבר נהגו אין מבטלין ממנהגם וכהאי דעצי שטים היו במגדל צבעיה והיו נוהגין שלא להשתמש בהן בשביל זכר לחורבן שהיה בנוי מעצי שטים ואמר ר' חנינא להשואלין היתר בהן מכיון וכו' שלא לשנות מה שכבר נהגו איסור:
וטועה בו באיסור. שאוסר על עצמו בטעות ואלו היה יודע שהוא מותר לא היה נוהג כך:
נשאל. כשהוא נשאל לחכמים על זה יכולין להתיר לו אבל אם הוא יודע שהוא מותר אלא שמחמיר על עצמו אין מתירין לו:
יוֹשְׁבִין עַל סַפְסֵלוֹ שֶׁלְגּוֹי בַשַּׁבָּת. מַעֲשֶׂה בְרַבָּן גַּמְלִיאֵל שֶׁיָּשַׁב לוֹ עַל סַפְסֵילוֹ שֶׁלְגּוֹי בַשַּׁבָּת בְּעַכּוֹ. אָֽמְרוּ לוֹ. לֹא הָיוּ נוֹהֲגִין כֵּן לִהְיוֹת יוֹשְׁבִין עַל סַפְסֵילוֹ שֶׁלְגּוֹי בַשַּׁבָּת. וְלֹא רָצָה לוֹמַר לָהֶן. מוּתָּר לַעֲשׂוֹת כֵּן. אֶלָּא עָמַד וְהָלַךְ לוֹ.
Traduction
– Il est permis le samedi de s’asseoir sur la chaise de vente des païens, bien qu’en fait l’on s’en abstienne pour éviter tout soupçon d’infraction du Shabat. Il est arrivé à R. Gamliel de s’y asseoir un samedi, à Acco. -Ce n’est pas notre habitude, dirent les habitants israélites, de nous y asseoir; et R. Gamliel, loin de répliquer qu’en réalité c’est une action permise, se leva et alla s’asseoir ailleurs (respectant l’usage local).
Pnei Moshe non traduit
על ספסל של עכו''ם. שמוכר שם הסחורות יושבין עליו בשבת ולא חיישינן לחשדא:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source