Psa'him
Daf 22b
משנה: רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר שָׁלֹשׁ נָשִׁים לָשׁוֹת כְּאַחַת וְאוֹפוֹת בְּתַנּוּר אֶחָד זוֹ אַחַר זוֹ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים שָׁלֹשׁ נָשִׁים עוֹסְקוֹת בַּבָּצֵק אַחַת לָשָׁה וְאַחַת עוֹרֶכֶת וְאַחַת אוֹפָה. רִבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר לֹא כָל הַנָּשִׁים וְלֹא כָל הָעֵצִים וְלֹא כָל הַתַּנּוּרִים שָׁוִין. זֶה הַכְּלָל תִּפַּח תִּלְטוֹשׁ בְּצוֹנֵין׃
Traduction
R. Gamliel dit: trois femmes peuvent pétrir en même temps leur pâte destinée à fournir les azymes (sans crainte qu’ils fermentent), bien qu’elles les cuisent dans le même four l’une après l’autre. Selon les autres sages, elles devront disposer leurs travaux concernant la pâte comme suit: pendant que l’une pétrit, et l’autre étale la pâte, la première les fait déjà cuire. En effet, dit R. aqiba (adoptant l’avis des sages), certaines femmes sont moins vives que d’autres, de même certains bois brûlent moins bien, et certains fours sont plus lents à chauffer. Voici une règle générale: dès que l’on s’aperçoit que la pâte va gonfler, il faut tremper les mains dans l’eau fraîche et pétrir la pâte à nouveau (pour éviter le ferment).
Pnei Moshe non traduit
מתני' ר''ג אומר לש נשים לשות כאחת. כל אחת ואחת יכולה ללוש כפי תנור מלא ואע''פ שאחת מהן צריכה להמתין כשיעור שתי אפיות אין כאן חמץ ואופות זו אחר זו בתנור אחד וכל אחת ואחת מסיקה התנור לצורכה כדמפרש בגמרא ואפ''ה אין כאן חפש:
וחכמים אומרים. אין להקל כל כך שיהו לשות באחת וממתינות זו על זו באפייה אלא שלש נשים עוסקות כאחת בבצק של כל אחת ואחת אחת לשה וכו' והיינו כשהראשונה שלשה תחילה אופה השניה היא עורכת שכבר לשה הבצק שלה בשעה שערכה הראשונה בצק כלה והשלישית לשה עכשיו וכשגמרה הראשונ' האפייה השניה היא אופה והשלישית עורכת וחוזרת הראשונה ולשה והשלישית אופה והשניה עורכת וכן חוזרת חלילה ומפני שהתנורים שלהן היו קטנים ולא היו מספיקין לאפות הרבה כאחת:
ר''ע אומר וכו'. אדר''ג קאי שאין ראוי לעשות כן לפי שיש נשים עצלניות ושוהות הרבה ויש תנור שאינו חם הרבה ויש עצים שאינן נבערין מהר לפיכך אינו נכון שיהו ממתינת זו על זו אלא כדברי חכמים לפי שכל זמן שעוסקין בבצק אינו בא לידי חימוץ וכן הלכה:
זה הכלל תפח. אם רואה שהבצק שבידה רוצה לתפוח תלטוש ידה בצונן ותקטפנו ויצטנן:
הלכה: תַּנֵּי. הָרִאשׁוֹנָה כְדֵי שֶׁיְּהֵא כְדֵי הַסִּיקָה. וְהַשְּׁנִייָה כְדֵי שְׁנֵי הַסִּיקִין וַאֲפִייָה אַחַת. וְהַשְּׁלִישִׁית כְּדֵי שְׁלֹשָׁה הַסִּיקִין וּשְׁתֵּי אֲפִיּוֹת. אִם עָשָׂת כִּכַּר רִאשׁוֹן אַחֲרוֹן כְדֵי שְׁלֹשָׁה הַסִּיקִין וְשָׁלֹשׁ אֲפִיּוֹת.
Traduction
On a enseigné combien chacune d’elles attendra: la 1re fait reposer la pâte pendant qu’elle chauffe une fois le four; la 2e attend pendant qu’elle chauffe une 2e fois après la cuisson de la 1ere fournée (pendant 3 opérations); enfin la 3e est obligée d’attendre que l’on ait chauffé le four pour la 3e fois, après deux cuissons (savoir pendant 4 opérations). En outre, l’attente sera encore plus longue, si la 1ere femme pétrit plusieurs miches, de sorte que déjà pour la 3e il y aura eu 3 fois le chauffage du four et 3 cuissons.
Pnei Moshe non traduit
גמ' תני הראשונה וכו'. למילתיה דר''ג מפרש דלא חייש אפי' הן ממתינות הרבה זו על זו כדנקיט ואזיל שהראשונה האופה בתחלה הוא שוהת כדי שיהא כדי הסיקה להתנור בלבד וא''כ השניה שצריכה להמתין על אפיה של הראשונה ועל הסיק שלה אח''כ שוהא היא כדי שני היסיקן דהראשונה ודדידה ואפיה אחת של הראשונה והשלישית שצריכה להסיק עוד לאחר שאפה השניה שוהא היא כדי שלשה הסיקין וכדי שתי אפיות ואח''כ אופה היא:
עשת ככר ראשון וכו'. כלומר ולא עוד אלא שאתה מוצא שלפעמים הן צריכות להמתין כולן כדי שלשה הסיקין ושלש אפיות ואף הראשונה וכגון שהיה לה כדי שתי ככרות לאפות ולפי שהתנור קטן ואינו מחזיק אלא ככר אחד בלבד צריכה עוד להסיקו כדי לאפות הככר השני והיינו דקאמר שאם עשת בתחלה ככר ראשון בלבד ואפאו נמצא ממתנת על ככר אחרון שהיה נילוש כבר שהרי כולן לשות כאחת להבצק שלה ושוהא היא בו כדי שלשה הסיקין והיינו של השניה שהיא אפאה ככר שלה מיד אחר הראשונה וכדי היסק השלישית וכדי היסק דידה לאפות ככר האחרון ונמצא שיש כאן ג' הסיקין וכן ג' אפיות האחת אפיה דידה של ככר הראשון שלה ואפיה של השניה ואפיה של השלישית וכן אם יש גם להשניה שני ככרין וכן גם להשלישית:
רִבִּי יִרְמְיָה בָעֵי. וְיַפְרִידֶינָהּ וְיַשְׁלִיכֶינָהּ לַאֲוֵיר הַבַּיִת וְיִקְרָא לָהּ שֵׁם. תַּמָּן אָמַר רִבִּי יִרְמְיָה בְשֵׁם רִבִּי זְעוּרָה. שְׁנֵי חֲצָיֵי זֵיתִים בְּתוֹךְ הַבַּיִת. אֵין הַבַּיִת מְצָרֵף. בְּכֶלִי הַכֶּלִי מְצָרֵף. וְהָכָא הוּא אָמַר (אָכֵן) [הָכֵן]. אָמַר רִבִּי יוֹסֵה. 22b עַד שֶׁהוּא בָאֲוֵיר הַבַּיִת יִקְרָא לָהּ שֵׁם. אֲוֵיר הַבַּיִת מְצָרֵף לַחַלָּה. אֵין קַרְקַע הַבַּיִת מְצָרֵף לַחָמֵץ.
Traduction
Mais, observe R. Jérémie, on devrait pouvoir briser cet azyme en morceaux, que l’on éparpillerait dans les maisons, puis l’on désignerait la Halla. -Quoi, fut-il répliqué, plus haut (§ 2) le même R. Jérémie au nom de R. Zeira a déclaré que 2 morceaux ayant chacun la valeur d’une demi-olive ne sont pas considérés comme joints dans la même maison pour constituer l’interdit, mais s’ils sont dans un même vase, celui-ci les joints; tandis qu’ici il admettrait la jonction, puisqu’il dit de désigner la Halla après l’éparpillement? (ne se contredit-il pas)? -Non, dit R. Yossé, c’est avant la chute de morceaux, pendant qu’ils sont encore dans l’air que l’on désignera la Halla, car l’air constitue une jonction, non le sol (106)Le commentaire Qorban 'Eda donne un sens interrogatif à cette dernière phrase. Il conclut que, faute d'un arrangement, on laisse brûler la Halla au four..
Pnei Moshe non traduit
ויפרידנה. לפירורין קטנים וישליכנה לאויר הבית דשוב אינו עובר שהרי אין בכזית במקום אחד ובטילין הן ויקרא להן שם חלה. ופריך הש''ס אדר' ירמיה והיאך הוא יוצא ידי חלה והרי אין כאן צירוף לכשיעור דהא אמר ר' ירמיה וכו' לעיל בהלכה ב'. שאין הבית מצרף והכא הוא אומר הכין. בתמיה. ומשני ר' יוסה דה''ק עד שהוא באויר הבית קודם שינוח קורא לה שם ואויר הבית שפיר מצרף הוא לכשיעור חלה אבל ההיא דשני חצאי זיתים שהן מונחין בתוך הבית אין קרקע הבית מצרף לכזית חמץ:
אֹת֣וֹ וְאֶת בְּנ֔וֹ שֶׁנָּֽפְלוּ לַבּוֹר. רִבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר. יַעֲלֶה אֶת הָרִאשׁוֹן עַל מְנָת לִשְׁחוֹט וְיִשְׁחוֹט. וְהַשֵּׁינִי עוֹשִׂין לֹו פַרְנָסָה שֶׁלֹּא יָמוּת. רִבִּי יוֹשׁוּעַ אוֹמֵר. יַעֲלֶה אֶת הָרִאשׁוֹן עַל מְנָת לִשְׁחוֹט וְלֹא יִשְׁחוֹט וְיַעֲרִים וְיַעֲלֶה אֶת הַשֵּׁינִי. אַף עַל פִּי שֶׁחִישֵּׁב שֶׁלֹּא לִשְׁחוֹט אֶחָד מֵהֶן מוּתָּר. רִבִּי בּוּן בַּר חִייָה בָעֵי. מִחְלְפָה שִׁיטָּתֵיהּ דְּרִבִּי אֱלִיעֶזֶר. תַּמָּן הוּא אָמַר. אָסוּר לְהַעֲרִים. וְהָכָא הוּא אָמַר. מוּתָּר לְהַעֲרִים. הָכָא מִשּׁוּם בַּל ייֵרָאֶה וּבַל יִמָּצֵא. תַּמָּן מָה אִית לָךְ. מִחְלְפָה שִׁיטָּתֵיהּ דְּרִבִּי יְהוֹשֻׁעַ. תַּמָּן הוּא אָמַר. מוּתָּר לְהַעֲרִים. וְהָכָא הוּא אָמַר. אָסוּר לְהַעֲרִים. אָמַר רִבִּי אִידִי. כָּאן שְׁבוּת. וְכָאן חִיּוּב חַטָּאת. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי בֵּירִבִּי בּוּן. תַּמָּן כְּדֵי לָחוּס עַל נִכְסֶיהֶן שֶׁל יִשַׂראֵל. הָכָא מָה אִית לָךְ.
Traduction
Il est dit (107)Casuistique de R. Ez partie 1, n° 14.: lorsqu’un animal et son petit sont tombés dans un fossé un jour de fête (qu’il est défendu d’égorger le même jour et qu’au moment de la fête l’on ne doit pas déplacer inutilement), il faudra, selon R. Eliézer, tirer de là l’un des animaux pour l’égorger en vue de la consommation du jour, et nourrir l’autre sur place pour l’empêcher de mourir; selon R. Josué, on pourra faire monter l’un avec l’intention de l’égorger, sans toutefois procéder à cet acte, puis se ravisant, on pourra par suite de cette ruse, faire monter l’autre, bien qu’en somme l’on ne se soit résolu à égorger aucun des deux animaux. Or, objecta R. Aboun b. Hiya, n’y a-t-il pas une contradiction entre cet avis de R. Eliézer, qui (à l’opposé de R. Josué) interdit d’agir par ruse (108)(Betsa 3, 4 ), tandis qu’ici (pour la Halla) il le permet? C’est qu’ici, fut-il répondu, il s’agit d’éviter à Pâques la production du levain, tandis qu’il n’y a pas de tels motifs pour la présence simultanée des 2 bêtes au fossé. - N’y a-t-il pas de contradiction entre les 2 avis de R. Josué, puisqu’il autorise en ce dernier cas de procéder par ruse, tandis qu’il le défend ici pour la Halla? -C’est que, répondit R. Idi, en autorisant au jour de fête le transport d’un animal, on transgresse une simple prescription rabbinique (d’interruption de repos), tandis qu’ici il s’agit d’un fait plus grave (légal), celui de la Halla. R. Yossé b. R. Aboun explique cette apparence de contradiction selon R. Josué, en disant: lorsque la bête et le petit sont dans le fossé, il s’agit d’éviter une perte d’argent; tandis que la parcelle de Halla ne représente pas une valeur.
Pnei Moshe non traduit
אותו ואת בנו וכו'. גרסינן להא לקמן בפרק ג' דביצה:
תמן הוא אומר אסור להערים והכא גבי חלה קאמר לעיל מותר להערים ומשני הכא מותר משום שלא לעבור על בל יראה כשקורא שם קודם שתאפה והלכך קאמר קורא אחר כך ומערים וכו' אבל תמן גבי אותו ואת בנו מה אית לך למימר ומאיזה טעם נתיר לו להערים:
אמר ר' אידי. דר' יהושע אדר' יהישע נמי ל''ק דכאן גבי אותו ואת בנו מה שמעלה מן הבור ביו''ט אינו אלא משום שבות אבל הכא יש כאן חיוב חטאת כשאופה מה שאינו ראוי לו לאכילה וחיוב חטאת לאו דוקא שאין חיוב חטאת ביו''ט אלא כלומר משום מלאכה בי''ט שאינה לצורך אוכל נפש:
תמן. גבי אותו ואת בנו ס''ל לר' יהושע מותר להערים כדי לחוס על ממונו של ישראל שלא ימות השני בבור והכא מה אית לך למימר שיהא מותר להערים:
רִבִּי יִצְחָק וְרִבִּי יֹאשִׁיָה. חַד כְּהָדֵין וְחַד כְהָדֵין. דָּרַשׁ רִבִּי בֶרֶכְיָה כְּהָדָא דְבֶן בְּתֵירָה. מַתְנִיתָא אָֽמְרָה כֵן. תִּפַּח תִּלְטוֹשׁ בְּצוֹנֵין׃ מִילֵּיהוֹן דְּרַבָּנִין פְּלִיגִין. דָּמַר רִבִּי חִזְקִיָּה רִבִּי אַבָּהוּ בְשֵׁם רִבִּי לָֽעְזָר. כָּל מָקוֹם שֶׁשָּׁנָה רִבִּי מַחֲלוֹקֶת וְחָזַר וְשַׁנָה סְתָם. הֲלָכָה כִסְתָם.
Traduction
R. Isaac et R. Oshia adoptent chacun l’une des 2 explications (de R. Idi et de R. Yossé qui viennent d’être données). R. Berakhia exposa que l’avis de Ben Bethera exprimé ici (de recourir à l’eau froide) doit servir de règle, puisque la Mishna suivante dit aussi: dès que la pâte gonfle, il faut la rafraîchir à l’eau froide (pour éviter la fermentation). Toutefois, on peut objecter contre la validité de cette preuve l’argumentation de la Mishna suivante; car, dit R. Hiskia, ou R. Abahou au nom de R. Eliézer, chaque fois que Rabbi (le texte mishnique) expose d’abord une discussion, puis un avis anonyme, ce dernier l’emporte (109)''Cf., (Taanit 2, 14) ( 66a); (Megila 1, 6) ( 70d).'' comme règle (or, dans cette Mishna, le dernier avis exprimé n’est pas anonyme, mais de R. aqiba, et il ne peut pas servir de règle).
Pnei Moshe non traduit
חד כהדין. אחד מהם משני דר' יהושע אדר' יהישע כר' אידי ואידך כר' יוסה:
מתניתא אמרה כן. במתניתין דלקמן זה הכלל. תפח תלטוש בצונן אלמא דתקנתא מעלייתא היא:
מיליהון דרבנן. דלקמן פליגי אהא דמביא ראיה ממתני' דלקמן דקאמרי בל מקום וכו' וחזר ושנה וסתם הלכה בסתם אבל במקום דלא סתים אחר כך עדיין היא במחלוקת והרי מתני' דלקמן לאו סתמא היא אלא דר''ע הוא דאמר הכי:
Psa'him
Daf 23a
משנה: אַרְבָּעָה עָשָׂר שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת מְבַעֲרִין אֶת הַכֹּל מִלִּפְנֵי הַשַּׁבָּת דִּבְרֵי רִבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים בִּזְמַנָּן. רִבִּי אֶלְעָזָר בַּר צָדוֹק אוֹמֵר תְּרוּמָה מִלִּפְנֵי הַשַּׁבָּת וְחוּלִּין בִּזְמַנָּן׃
Traduction
Lorsque le 14 Nissan, survient un samedi, on fait disparaître (brûle) la veille tout ce qui ne sera pas mangé en entier le samedi matin. Tel est l’avis de R. Meir. Selon les autres sages, on enlèvera tout en son temps, non d’avance. Selon R. Eliézer b. R. Cadoq, on enlèvera dès la veille du samedi ce qui pourrait rester de l’oblation sacerdotale (non accessible à tous), mais on débarrasse en temps ordinaire le profane (que l’on peut distribuer entre beaucoup de gens).
Pnei Moshe non traduit
מתני' מבערין את הכל מלפני השבת. בין חולין ובין תרומה מלבד מה שצריך כדי אכילתו לשבת:
תרומה. שאינו יכול להאכילו לא לזרים ולא לבהמה ולהשהותה אי אפשר מבער הוא מלפני השבת מה שעתיד לבער וחולין שימצא להן אוכלין הרבה א''צ לבערן אלא בזמנן בשבת ואין הלכה אלא כר''א איש ברתותא דהברייתא דקאמר מבערין את הכל מלפני השבת ואיפסק הלכתא כוותיה בגמרא דהבבלי:
משנה: שֵׂיאוּר יִשָּׂרֵף וְהָאוֹכְלוֹ פָּטוּר. סִידּוּק יִשָּׂרֵף וְהָאוֹכְלוֹ חַייָב כָּרֵת. אֵיזֶהוּ שֵׂיאוּר כְּקַרְנֵי חֲגָבִים. סִידּוּק שֶׁנִּתְעָֽרְבוּ סְדָקָיו זֶה בָזֶה דִּבְרֵי רִבִּי יְהוּדָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים זֶה וָזֶה הָאוֹכְלוֹ חַייָב כָּרֵת. אֵי זֶהוּ שֵׂיאוּר כָּל שֶׁהִכְסִיפוּ פָנָיו כְּאָדָם שֶׁעָֽמְדוּ שַׂעֲרוֹתָיו׃
Traduction
Le ferment, quoiqu’insuffisamment levé, devra être brûlé; mais celui qui en mange (par mégarde) est dispensé de toute pénalité. Tout fragment de pâte levée devra être brûlé; et si l’on en mange sciemment, on est passible du retranchement. Au premier cas, la pâte a comme des cornes de sauterelles; au second cas, les filaments s’entremêlent (la fermentation est déjà faite). Tel est l’avis de R. Juda. Selon les autres sages, la pénalité du retranchement est applicable aux deux cas. -Quel est donc (selon eux) le levain pour lequel il n’y a pas de pénalité? -C’est la pâte à peine saisie, blanche comme la figure de quelqu’un dont la frayeur a hérissé les cheveux (blême).
Pnei Moshe non traduit
מתני' שיאור זה שלא החמיץ כל צורכו:
ישרף. לכתחלה והאוכלו פטור מכלום:
סידוק. דרך הבצק כשמחמיץ נעשה סדקים סדקים:
כקרני חגבים. אם נראה סדק לכאן וסדק לכאן כמו קרני חגבים:
וחכמים אומרים זה וזה האוכלו חייב כרת. ואפי' לא נראה למעלה קלא כקרני חגבים לפי שאין לך סדק מלמעלה שאין לו כמה סדקים מלמטה והרי נתערבו סדקיו למטה:
ואיזהו שיאור. שהאוכלו פטור כל שאין בו סדק כלל אלא שהכסיפו פניו כאדם שעמדו שערותיו מתוך פחד ומתוך כך פניו מכסיפין והלכה כחכמים:
הלכה: אַתְיָא דְּרִבִּי מֵאִיר כְּרִבִּי לִיעֶזֶר וְרוֹבָה מִן דְּרִבִּי אֱלִיעֶזֶר. דְּרִבִּי לִיעֶזֶר אוֹמֵר. שֶׁלֹּא יָבוֹא לִידֵי בַּל יֵרָאֶה וּבַל יִמָּצֵא. רִבִּי מֵאִיר אוֹמֵר. שֶׁלֹּא יָבוֹא לְסָפֵק בַּל יֵרָאֶה וּבַל יִמָּצֵא. אַתְיָא דְּרַבָּנִין כְּרִבִּי יוֹשׁוּעַ וְרוֹבָה מֵרִבִּי יוֹשׁוּעַ. דְּרִבִּי יוֹשׁוּעַ אוֹמֵר. אֵין שׂוֹרְפִין אֶת הַקֳּדָשִׁים בְּיוֹם טוֹב. וְרַבָּנִין אָֽמְרִין. אֲפִילוּ בַחוֹל אֵין שׂוֹרְפִין אֶת הַקֳּדָשִׁים.
Traduction
L’avis exprimé ici par R. Meir est conforme à ce que R. Eliézer dit plus haut (3,3) pour la Halla, mais il le dépasse encore; car la prescription de R. Eliézer (de ne pas la désigner nominalement) a lieu pour ne pas s’exposer à la défense ''de ne pas voir'' ou ''de ne pas trouver de pain levé '' en cas de certitude, tandis que R. Meir est aussi sévère pour la prévision douteuse, qu’il peut rester de l’oblation au lendemain. L’avis exprimé ici par les autres sages est conforme à celui de R. Josué (l’interlocuteur de R. Eliézer, plus haut), mais en le dépassant encore. Or, R. Josué dit plus haut qu’en un jour de fête, on ne brûle pas les saintetés, tandis qu’ici les sages l’interdisent même en semaine (si le lendemain samedi, il y a possibilité de les manger).
Pnei Moshe non traduit
גמ' אתיא דר''מ. דאמר מבערין את הכל מלפני השבת ומשום דחייש שמא לא ימצא אוכלין לאכול כל החמץ וישכח בשבת לבערו ויבא לידי בל יראה ובל ימצא וזהו כר' אליעזר דהלכה ג' גבי חלה בטומאה דקאמר לא תקרא לה שם עד שתאפה דאם יפרישנה ויניחנה עד הערב אתי לידי בל יראה ובל ימצא:
וריבה מן דרבי אליעזר. ועדיפא הא דרבי מאיר מדר' אליעזר דאלו רבי אליעזר אומר שלא יבוא וכו' דהתם מסתמא יבא לידי כך ואלו רבי מאיר חייש אפי' לספק שמא יבא לידי כך וכדפרישית. אתיא דרבנן כר' יהושע וכו' ועדיפא מדר' יהושע דאלו ר' יהושע קאמר לעיל שם אם לא יקרא להשם עד שתאפה ואח''כ כשיקרא שם חלה ישייר אחת לחלה הוי כשורף קדשים ביום טוב ואלו לרבנן דהכא דסברי מבער הכל בזמנו ואף התרומה ומשום דבכה''ג אפי' בחול שהיא בע''ש אין שורפין את הקדשים דאכתי חזיא לאכילה עד למחר קודם זמן איסורו:
הלכה: רַב הוּנָא בְשֵׁם רַב. מוּתָּר לְהַאֲכִילוֹ [לְכַלְבּוֹ.] תַּנֵּי בַּר קַפָּרָא. אֵין לָךְ סֶדֶק מִלְּמַעֲלָן שֶׁאֵין תַּחְתָּיו כַּמָּה סְדָקִין.
Traduction
Toutefois, dit R. Houna au nom de Rav (111)Ci-dessus, (2, 1), et ci-après, (5, 4)., il est permis de donner ce ferment à manger à son chien. Selon b. Kappara, les autres sages sont d’un avis plus sévère, parce qu’il n’a pas de pâte dont la surface revête un pli sans qu’il y en ait plusieurs au-dessous (signe de fermentation).
Pnei Moshe non traduit
גמ' מותר להאכילו לכלבו. הא דקתני שיאור ישרף והאוכלו פטור היינו דוקא אם הוא כקרני חגבים לר' יהודה אבל זה שהכסיפו פניו ס''ל לר' יהודה דאפי' ביעור א''צ אלא מותר בהנאה ומאכילו לכלבו ואינו אסור אלא באכיל':
תני בר קפרא וכו'. טעמא דחכמים מפרש וכדפרישית במתניתין:
תַּנֵּי. גָּֽמְרָה זֶה לִישָׁתָהּ וְגָֽמְרָה זֶה קִיטוּפָהּ וְגָֽמְרָה זֶה הַסִּיקָהּ. הָרִאשׁוֹנָה שׁוֹהָא כְדֵי הַסִּיקָה. וְהַשְּׁנִייָה כְדֵי הַסִּיקָה וַאֲפִיַית חֲבֵירָתָהּ. וְהַשְּׁלִישִׁית כְּדֵי שְׁנֵי הַסִּיקִין וַאֲפִייָה אַחַת. אִם עָשָׂת כִּכַּר רִאשׁוֹן אַחֲרוֹן 23a כְּדֵי שְׁנֵי הַסִּיקִין וְשְׁתֵּי אֲפִיּוֹת.
Traduction
De même, on a dit (selon l’avis des autres sages): lorsque la dernière a fini de pétrir, la seconde d’étaler la pâte, la première de chauffer le four, celle-ci procède à la cuisson (n’ayant donc fait attendre la pâte que pendant une opération, le chauffage); la seconde attendra qu’elle chauffe le four, après que sa voisins a fin la cuisson (soit 2 œuvres); la 3e attendra pendant 2 chauffages interrompus par une cuisson. Si l’on cuit plusieurs miches à la suite les unes des autres, la dernière attendra aussi pendant deux chauffages entrecoupés d’une cuisson
Pnei Moshe non traduit
תני גמרה זו לישתה וכו'. האי אמילתייהו דחכמים קאי ומפרש כמה שהות לכל אחת ואחת וזהו פחות מהך דר''ג לפי שבשעה שזו לשה חבירתה שכבר לשה עורכת או מקטפת היא ואותה שכבר ערכה וקיטפה מסקת התנור כדי לאפות שלה וכדפרי' במתני' לדברי חכמים ונמצא שזו בשעה שגמרה לישתה גמרה חבירתה קיטופה והאחרת הסיקה והיא הראשונה שמתחלת בעסק האפייה בתחלה והיא אינה שוהא אלא כדי הסיקה בלבד. והב' שהיתה לשה בשעת עריכת הראשונה וערכה בשעת היסק הראשונה ועכשיו היא מסיקה לא שהתה אחר הלישה והעריכה שלה אלא כדי היסק שלה ואפיית חברתה והיא היא שאפאה בראשונה. והג' שגמרה הלישה בשעה שהסיקה הראשונה וערכה בשעת אפיית הראשונה ונמצאת שוהא אחר הלישה והעריכה שלה כדי היסק של השניה וכדי אפייתה וכדי היסק שלה הרי כאן שני הסיקין ואפויה אחת:
אם עשת ככר הראשון אחרון כדי שני הסיקין ושתי אפיות. אי אפשר להעמיד גי' זו אא''כ לא תחשוב כדי שהיית היסק שלה והרי בכל הענין הזה חושב אף כדי ההיסק של האשה האופה ומפני שכל זמן שאינה רודה הפת להתנור שהייה מיחשבא. ולכך צריך לגרוס כאן אחרון כדי שלשה הסיקין ושתי אפיות והיינו אם לא עשת הראשונה בפעם הראשון אלא ככר אחד בלבד לפי שאין התנור מחזיק יותר וצריכה להמתין לאפיית ככר האחרון שלה שכבר נילוש ונגמר עד שיאפו בתחלה השניה והשלישית את הככר הראשון. שלהן ונמצאת ממתנת הראשונה באפיית ככר האחרון כדי הסקה של השנייה וכדי אפייתה וכדי הסקה של הג' וכדי אפייתה וכדי היסק שלה בשביל ככר האחרון הרי כאן ג' הסיקין וב' אפיות שממתנה עד שתוכל לאפות ככר האחרון וזהו הנכון ושפיר מיתפרשא לפי הא דלעיל והרי ג''כ שיעור השהייה לדברי חכמים לעולם פחות היא מדברי ר''ג:
רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר שָׁלֹשׁ נָשִׁים לָשׁוֹת כְּאַחַת וְאוֹפוֹת בְּתַנּוּר אֶחָד זוֹ אַחַר זוֹ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים שָׁלֹשׁ נָשִׁים עוֹסְקוֹת בַּבָּצֵק. אַחַת לָשָׁה וְאַחַת עוֹרֶכֶת וְאַחַת אוֹפָה. תַּנֵּי רִבִּי הוֹשַׁעְיָה. וְאַחֶרֶת בָּאָה וְלָשָׁה תַחְתֵּיהֶן. אִית תַּנָּיֵי תַנֵּי. בַּחִיטִּין שְׁלֹשָׁה קַבִּין. וּבַשְּׂעוֹרִין אַרְבָּעַת קַבִּין. אִית תַּנָּיֵי תַנֵּי. בַּחִיטִּין אַרְבָּעַת קַבִּין. וּבַשְּׂעוֹרִין שְׁלֹשָׁה קַבִּין. מָאן דְּאָמַר. בַּחִיטִּין שְׁלֹשָׁה קַבִּין. בְּשֶׁיֵּשׁ בָּהֶן שַׁמְנוּנִית. בַּשְּׂעוֹרִין אַרְבָּעַת קַבִּין. בְּשֶׁאֵין בָּהֶן שַׁמְנוּנִית. מָאן דְּאָמַר. בַּחִיטִּין אַרְבָּעַת קַבִּין. דְּאיִנּוּן חַטְייָן. וּבַשְּׂעוֹרִין שְׁלֹשָׁה קַבִּין. דְּאִינִּין רְטִישִׁין.
Traduction
. – Contrairement à R. Gamliel, les autres sages sont d’avis que ces trois femmes doivent échelonner leurs travaux (de façon à moins attendre). Aussi, R. Oshia a enseigné: lorsque l’une commence à cuire les azymes, l’autre se met à pétrir sa pâte. Selon un enseignement (110)Tossefta à ce tr., ch. 3. la pâte composée de farine de froment devra avoir pour mesure 3 cabs au plus (afin d’éviter la fermentation); mais celle composée d’orge pourra avoir jusqu’à 4 cabs; selon une autre version, c’est à l’inverse cette dernière qui ne devra pas dépasser 3 cabs (l’orge étant prédisposée à fermenter). Pourtant, il n’y a pas de désaccord entre ces 2 avis: le premier est applicable au cas où le froment est comme gras (dru), tandis qu’il admet pour mesure de l’orge 4 cabs, lorsqu’elle n’est pas grasse (et équivaut à une qualité moindre); d’après le second avis, au contraire, on admet 4 cabs comme mesure du froment s’il est maigre (défectueux), tandis que celle de l’orge sera de 3 cabs, parce qu’étant déjà comprimée, elle lèvera davantage.
Pnei Moshe non traduit
ר''ג אומר וכו'. חוזר הש''ס ומציין להא דבמתני' וכדי לסיים הא דתני ר' הושטיה לדברי חכמים ואחרת באה וכו' וכלומר ואח''כ כשהשניה והשלישית מסיימות מלאכתן חוזרת האחרת והיא הראשונה ומתחלת בלישה וכשהיה עורכת השניה היא לשה וכו' וכך חוזרות חלילה:
בחטין ארבעת קבין שיעור העיסה נקט עד כמה הוא עושה אותה אם היא של חטין עד ג' קבין וכו' ואית תניי איפכא ומפרש מ''ד בחטין ג' קבין בשיש בהן שמנונית וכו' כלומר סתם חיטין יש בהן יותר שמנונית מבשעורין והלכך ג' קבין של חטין עושין כל כך קמח כמו ד' של שעורין ומ''ד בחטין ד' קבין בשכבר נעשה קמח הוא ר דאינון חטיין שנמשך העיסה מהן כחוט הזה ובלילתן רכה אבל של שעורין דאינון רטיטין העיסה הנעשה מהן קשה ונפררת ובלילתן עבה ואותו ג' קבין של שעורין עולין הן בלישה כמו הד' קבין של חטין ולא פליגי אלא מר בגרעינין הוא משער ומר בקמח שלהן הוא משער:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source