Psa'him
Daf 21b
הלכה: מַתְנִיתַא בְּשֶׁנִּטְמֵאת לְאַחַר גִּילְגּוּלָהּ. 21b אֲבָל אִם נִטְמֵאת קוֹדֶם לְגִילְגּוּלָהּ יַעֲשֶׂנָּהּ קַבִּין. בְּלָשָׁהּ בְּיוֹם טוֹב. אֲבָל לָשָׁהּ מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב כְּהָדָא דְתַנֵּי. הַלָּשׁ עִיסָּה בְיוֹם טוֹב מַפְרִישׁ חַלָּתָהּ בְּיוֹם טוֹב. לָשָׁהּ מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב וְשָׁכַח לְהַפְרִישׁ חַלָּתָהּ. אָסוּר לְטַלְטְלָהּ. אֵין צָרִיךְ לוֹמַר. לִיטּוֹל מִמֶּנָּהּ. עִירֵס. לֹא אַמַר אֶלָּא לָשׁ. הָא עִירֵס לֹא. אָמַר רִבִּי שְׁמוּאֵל אָחוֹי דְּרִבִּי בְרֶכְיָה. תִּיפְתָּר בְּעִיסָּה טְמֵיאָה שֶׁאֵינוֹ מַפְרִישׁ חַלָּתָהּ אֶלָּא בַסּוֹף. אָמַר רִבִּי יוֹסֵה בֵירִבִּי בּוּן. בְּדִין הָיָה בְעִיסָּה טְהוֹרָה שֶׁלֹּא יַפְרִישׁ חַלָּתָהּ אֶלָּא בַסּוֹף. תַּקָּנָה תִקְנוּ בָהּ שֶׁיַּפְרִישֶׁנָּהּ תְחִילָּה. שֶׁלֹּא תִטָמֵא אֶת הָעִיסָּה. מַתְנִיתַא בְיוֹם טוֹב שֶׁלְפֶּסַח. הָא בָעֲצֶרֶת וּבַחַג מוּתָּר. רִבִּי יוֹסֵה בֵירִבִּי בּוּן רִבִּי חוּנָא בְשֵׁם רִבִּי אָחָא. אֲפִילוּ בָעֲצֶרֶת וּבַחַג אָסוּר. עַל שֵׁם כָּל מְלָאכָה֙ לֹא יֵֽעָשֶׂ֣ה בָהֶ֔ם.
Traduction
La Mishna émet divers avis, parce qu’il s’agit du cas où la pâte est devenue impure (101)Cf., (Halla 2, 3)., après avoir été pétrie (qu’il y avait déjà obligation de la Halla); mais si elle est devenue impure auparavant (102)Même 3, 1, commencement., il suffira de la pétrir par fragments qui ne dépassent pas la mesure d’un cab (et ne sont pas soumis à la Halla). En outre, il s’agit du cas où on la pétrit le même jour même de la fête; mais, si c’est la veille au soir, on procédera selon l’enseignement qui dit (103)Jér., Betsa1, 8 (60d).: lorsqu’on pétrit la pâte au jour même de la fête, il faut aussi prélever la Halla en ce jour; si on la pétrit la veille et que l’on a oublié de prélever la Halla, il sera défendu de la toucher en ce jour (à titre de produit inaffranchi, tébel), et il va sans dire que l’on ne pourra pas en prélever la Halla en ce jour de fête. Or, il est seulement question là d’un pétrissage complet, sans parler d’un simple mélange d’eau à la farine; est-ce à dire qu’en ce dernier cas le devoir de la Halla n’est pas le même? aurait-il lieu, en ce cas, au jour même de la fête, à l’achèvement, bien que d’ordinaire l’obligation soit imposée dès qu’il y a mélange? Il peut s’agir, répond R. Samuel, frère de R. Berakhia, d’une pâte impure, dont on prélève seulement la Halla à la fin de travaux de préparation (après la cuisson), non au jour de fête. En effet, dit R. Yossé b. R. Aboun, en principe on ne devait prélever la Halla sur une pâte pure que lorsque les travaux relatifs y étaient achevés seulement, les sages ont établi la précaution de la faire prélever dès l’instant du mélange, pour éviter la possibilité d'un contact impur à la pâte. Ledit enseignement (où il est dit qu’en cas d’oubli de la Halla sur une pâte pétrie la veille, il n’est plus permis de la toucher en ce jour), traite de la fête de Pâques (en raison de la fermentation qui a pu se produire); mais c’est permis à toute autre fête, comme celle de la Pentecôte ou des Tabernacles (auquel cas on laisse la Halla de côté jusqu’au soir). Selon R. Yossé b. R. Aboun, ou R. Houna au nom de R. Aha, c’est également interdit aux autres fêtes, en raison du verset (Ex 12, 16) disant: il ne sera fait nul travail pour eux (et le prélèvement de la Halla est une appropriation).
Pnei Moshe non traduit
גמ' מתניתא. דפליגי בהפרשת חלה ביו''ט מעיסה שנטמאת דוקא בשנטמאת לאחר גילגולה שכבר הוקבעה לחיוב הפרשת חלה אבל אם נטמאת קודם גילגולה דאכתי לא חל עליה קביעות חיוב חלה א''כ הדין הוא בכה''ג שיעשנה קבין קבין בפחות מכשיעור כדי שלא יצטרך להפריש חלה וכהאי דתנינן בפ''ב דחלה בהלכה ג' מי שאינו יכול לעשות עיסתו בטהרה יעשנה קבין ואל יעשנה בטומאה וה''ה הכא מכיון שנטמאת מקודם ואינו יכול לעשותה בטהרה ואפי' לר' עקיבא דפליג התם את''ק וסבירא ליה יעשנה בטומאה ואל יעשנה קבין מודה הוא הכא שיעשנה קבין שלא יבא לידי שיעור חיוב חלה כדי שלא יצטרך לעשותה בטומאה ואינו יכול להתעסק בחלה שלה ביו''ט מכיון דלא חזיא לאכילה:
בלשה בי''ט. והא דקתני כיצד מפרישין דמשמע דלכ''ע מיהת מפריש היא החלה בי''ט אלא דפליגי הכא בתקנתא מכיון דבי''ט של פסח הוא דוקא בשלשה העיסה היום ביו''ט דלא הוה אפשר להפריש החלה מעי''ט אבל אם לש העיסה מעי''ט הדרינן להאי דינא כהדא דתני בתוספתא דביצה פ''ק וגריס להא נמי בהאי תלמודא פ''ק דביצה בהלכה ו':
הלש עיסה ביו''ט מפריש חלתה ביו''ט. ובתוספתא שם גריס הלש עיסה בי''ט בין טמאה ובין טהורה מפריש וכו' והאי תלמודא לא גריס הכי וכדמוכח מדלקמן:
לשה מערב יו''ט ושכח להפריש חלתה. בעי''ט אסור הוא לטלטל העיסה בי''ט דטבל הוא וקסבר האי תנא דאין טבל מוכן אצל י''ט ושבת ואין צריך לומר ליטול ממנה חלתה בי''ט ומתני' דקתני כיצד מפרישין בשלש ביו''ט איירי כדאמרן:
עירס לא אמר. ומדייק הש''ס להא דקתני בברייתא הלש ולא קאמר עירס הקמח במים ביו''ט כי היכי דנשמע להגוונא דסיפא דהוה מיבעי לי' לאסוקי להסיפא אבל אם עירס מעיו''ט אסור לטלטלה וא''צ לומר ליטול ממנה שהרי בשעירס בלבד כבר נתחייבה בחלה מערב יום טוב וכדתנן בפ''ג דחלה כיון שהיא נותנת את המים מיד מגבהת היא חלתה ומדלא קתני ברישא אלא הלש ש''מ הא עירס לא בתמיה וכלומר דלא קתני עירס ומשום דלא מצי לאסוקי הסיפא אבל אם עירס מערב יום טוב וכו' ואמאי הא אנן תנינן בחלה כשנתגלגלה העושה והיינו עירס שנתערב כל שיעור הקמח במים כבר הוקבעה לחלה וא''כ הוה ליה למיתני עירס כי היכי דלאשמעי' רבותא טפי בסיפא שאפי' אם העירס בלבד הי' בערב יום טוב אינו יכול להפריש חלתה בי''ט וליכא למימר נמי דאשמעי' רבותא ברישא דאם הלישה היתה ביום טוב אפי' העירוס הי' בערב יום טוב מפריש חלתה היום דהיא גופה הוא דקשיא לן שאם העירוס היה בעי''ט אמאי יכול להפריש היום הוה ליה להפריש מאתמול:
אמר ר' שמואל. דלא קשיא דתיפתר דהך ברייתא איירי בעיסה טמאה שאינו מפריש חלתה ביום טוב אלא לבסוף והיינו לאחר שתאפה וכר''א דמתני' דהלכתא כוותיה דקאמר לא תקרא לה שם עד שתאפה דלאו דוקא ביום טוב של פסח הוא דאמר אלא ה''ה בעצרת ובחג כדמסיק לקמן דבכל יום טוב אסור להתעסק ולהפרי' חלה מעיסה טמאה מקודם שתאפה דמכיון דלא חזיא לאכילה אסור אף ללוש אותה משום כל מלאכה לא יעשה והלכך לא יפריש חלה עד שתאפה דמשום דעד שלא קרא שם חלה עליה מותר לאפות דכל חדא וחדא מהפת חזיא ליה. והשתא ניחא דלא קתני עירס אלא הלש דלאו לדיוקא מיתני אלא משום היא גופה ורבותא קמ''ל שאפי' נטמאת העיסה קודם הלישה יכול הוא ללוש אותה ביום טוב עד שלא יקרא עליה שם חלה ואופה אותה ומפריש חלתה לבסוף לאחר שתאפה:
אמר ר' יוסי בר' בון וכו'. לא פליג אהא דר' שמואל אלא מוסיף הוא דבדין היה דלאו דוקא בעיסה טמאה שמפריש חלתה ביום טוב לאחר שתאפה אלא אפי' בעיסה טהורה שנילושה ביום טוב שלא יפריש החלה אלא לבסוף לאחר שתאפה ולא מקודם שהרי הוא כמתקן ביום טוב להעיסה ועד שלא הפריש החלה מותר להתעסק בה ללוש ולאפות דאמרי' כל מקצת ומקצת מהעיסה חזיא ליה ולאחר שתאפה יקרא לשם חלה שזה יהיה לחלה ונותנה לכהן מתי שירצה שאין כאן מתקן ביום טוב:
תקנה תיקנו בה. כלומר אלא מפני מה התירו להפריש החלה ביום טוב לאחר שהוקבעה העיסה לחלה ומקודם שתאפה משום דתקנה תקנו בה:
שלא תטמא את העיסה. כלומר שלא יארע לה איזה טומאה ותטמא את העיסה ואם לא יפריש החלה בתחלה שוב אינו יכול להתעסק בהעיסה שהרי טבל טמא הוא והחלה שיפריש לא חזיא לאכילה אלא לשריפה עומדת וכדי שלא יבא לידי כך לפיכך התירו להפריש החלה בתחלה ביום טוב מעיסה טהורה:
מתני' ביום טוב של פסח וכו' מותר. להפריש מעיסה טמאה וקאמר ר' יוסי בר' בון וכו' דלא הוא אלא אפי' ביום טוב של עצרת וחג אסור להפריש ולהתעסק בעיסה טמאה מכיון דלא חזיא לאכילה והאיך יתעסק הוא בהחלה והרי יש כאן משום כל מלאכה לא יעשה אלא לא יקרא לה שם חלה עד שתאפה:
מַה בֵּינָהּ לִקְנִיבַת יָרָק שֶׁלִּתְרוּמָה. זוֹ רְאוּיָה לַאֲכִילָה. וְזוֹ אֵינָהּ רְאוּיָה לַאֲכִילָה. רַבָּנִין דְּקַיְסָרִין בְּעָייָן. מַה בֵּינָהּ לְבוֹרֵר קִטְנִית בְּיוֹם טוֹב.
Traduction
Pourquoi ce prélèvement est-il défendu, et est-il permis d’approprier (émonder) pour les manger des verdures d’oblation? -C’est que l’on peut manger ces dernières (et les travaux servant à ce but sont permis), tandis que la Halla de pâte impure n’est pas comestible. Quelle différence y a-t-il entre ce prélèvement interdit et l’action permise de trier les bons grains aux jours de fête, dont le déchet ne peut pas servir à la consommation? (objection non réfutée).
Pnei Moshe non traduit
מה בינה לקניבת ירק של תרומה. שמותר ביום טוב לקנב הירק מהפסולת שבו והרי של תרומה לא חזיא לאכילה. דבשלמא של חולין חזיא הפסולת לאכילת בהמה וקס''ד דאפי' הפסולת של תרומה אין מאכילין אותה לבהמה ואפ''ה מותר ומ''ש מהפרשת חלה מעיסה טמאה ביום טוב:
זו ראויה לאכילה. לא כדסלקא אדעתיך אלא הפסולת של תרומה ראוי' היא לאכילת בהמה דבדבר שהוא ראוי לאכילת אדם אסור בתרומה להאכיל לבהמה אבל הנברר מהירק מאכילין אותו לבהמה וכדתנן בפ' בתרא דתרומו' כרשיני תרומה מאכילין אותו לבהמה ומשום שאינן למאכל אדם אלא על ידי הדחק:
מה בינה לבורר קטנית ביום טוב. דהפסולת של קטנית אין ראויין כלל אפי' לבהמה:
כֵּיצַד יַעֲשֶׂה עַל דְּרִבִּי אֱלֳיִעֶזֶר. מַעֲרִים וְאוֹמֵר. זוֹ אֲנִי רוֹצֶה לוֹכַל [וְזוֹ אֲנִי רוֹצֶה לֶאֱכוֹל.] וְאוֹפֶה אֶת כּוּלָּהּ. וּכְשֶׁהוּא רוֹדֶה מַעֲרִים וְאוֹמֵר. זוֹ אֲנִי רוֹצֶה לְיַישֵּׁן. זוֹ אֲנִי רוֹצֶה לְיַישֵּׁן. וּמֵשַׁייֵר אַחַת.
Traduction
Selon l’opinion de R. Eliézer dans la Mishna (de signaler la Halla nominalement), le maître procédera comme suit par subterfuge (puisqu’il n’est pas permis de toucher à la part de Halla, une fois qu’elle est déterminée): à chaque miche qu’il met au four, il dit qu’il la mangera peut être, et il les cuits toutes; en les retirant, il déclarera pour chacune qu’il les met de côté, et finalement il laisse la dernière au four sans y toucher – (104)Suit un passage que l'on retrouve in extenso, (Eruvin 10, 13), traduit au t. 4, p. 305..
Pnei Moshe non traduit
כיצד יעשה על דר' אליעזר. ומפרש השתא לר' אליעזר דמתני' דקאמר לא יקרא לה שם חלה עד שתאפה ומשמע דכל זמן שלא קרא עלי' שם חלה מותר להתעסק בכל והרי יש כאן אחת דלא חזיא כלל לאכילה וקאמר דמערים ואומר וכו' על כל אחת ואחת וכשהוא רודה הפת מן התנור אומר זו אני רוצה ליישן וכו' כדי שישייר אחת והיא לחלה:
Psa'him
Daf 22a
אָמַר לוֹ רִבִּי יוֹשׁוּעַ. 22a לֹא נִמְצֵאתָה כְשׂוֹרֵף קֳדָשִׁים בְּיוֹם טוֹב. אָמַר לוֹ רִבִּי אֱלִיעֶזֶר. מֵאֵילֵיהֶן הֵן נִשְׂרָפִין. אָמַר לוֹ רִבִּי יוֹשׁוּעַ. לֹא נִמְצֵאתָ עוֹבֵר עַל בַּל ייֵרָאֶה וּבַל יִמָּצֵא. אָמַר לוֹ. מוּטָב לַעֲבוֹר מִצְוָה בְלֹא תַעֲשֶׂה שֶׁלֹּא בָאָת לְפָנָיו מִמִּצְוָה בְלֹא תַעֲשֶׂה שֶׁבָּאָת לְפָנָיו.
Traduction
vide
Pnei Moshe non traduit
לא נמצאת כשורף וכו'. כלומר אע''ג דלאו שורף ממש הוא מ''מ מדקאמר אחר שתאפה קורא לה שם חלה ומשייר אחת והרי היא לשריפה עומדת נראה הוא כמפריש לכתחלה בידים לשריפה. ולדידי ניחא דאמינא מפרשתה ומניחה עד הערב וכו' ואז הוא שורפה:
מאיליהן הן נשרפין. דמיהת אינו שורף ממש היום אלא משייר אחת הוא ואחר כך תשרף:
אמר ליה לר' יהושע לא נמצאת עובר וכו'. כצ''ל ולעיל בסוף עירובין נדפס ג''כ בש''ס:
לא נמצאת עובר. לדידך דקאמרת מפרשתה ומניחה וכו':
א''ל ר''י לר''א מוטב וכו' שלא באת לפניו. כלומר דהרי לא עביד מידי ומאיליהן עובר על בל יראה ממצוה בל''ת שבאת לפניו ועובר הוא בידים:
[אָמַר רִבִּי פִינְחָס. אַתְייָן אִילֵּין פְּלוּגָתָא כְאִילֵּין פְּלוּגָתָא.
Traduction
vide
דְּתַּנִּינָן תַּמָּן. הַנִּיתָּנִין בְּמַתָּנָה אַחַת וכו'. אָמַר לוֹ רִבִּי אֱלִיעֶזֶר. לֹא נִמְצֵאתָ עוֹבֵר עַל בַּל תִּגְרַע. אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ. לֹא נִמְצֵאתָ עוֹבֵר עַל בַּל תּוֹסִף. אָמַר לוֹ. מוּטָב לַעֲבוֹר מִצְוָה בְלֹא תַעֲשֶׂה שֶׁלֹּא בָאָת לְפָנַי מִמִּצְוָה בְלֹא תַעֲשֶׂה שֶׁבָּאָת לְפָנַי.]
Traduction
vide
Pnei Moshe non traduit
דתנינן תמן. בפ''ח דזבחים וכו'. והובא זה גם כן בעירובין שם:
א''ל מוטב לעבור וכו'. זה ג''כ מדברי ר' יהושע וסיים במילתא בטעמא:
עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי אֱלִיעֶזֶר. יִקְרָא לָהּ שֵׁם וְיִרְדֶּנָּהּ. אֲסוּרָה לְטַלְטֵל. וְיִרְדֶּנָּהּ וְיִקְרָא לָהּ שֵׁם. שֶׁמָּא יִשְׁכַּח וְיֹאכַל. וְיִרְדֶּנָּהּ וְיִקְרָא לָהּ שֵׁם וְיוֹלִיךְ עִמָּהּ אֲחֶרֶת לְקֶרֶן זָוִית. כַּהִיא דְתַנִּינָן תַּמָּן. מְטַלְטְלִין תְּרוּמָה טְהוֹרָה עִם הַטְּמֵיאָה עִם הַחוּלִּין. וְלָא דַמְיָא. תַּמָּן טְמֵיאָה לְצוֹרֶךְ טְהוֹרָה. בְּרַם הָכָא חוּלִין לְצוֹרֶךְ טְמֵאָה. חֲבֵרַייָא בָעֵי. וְיַשְׁלִיכֶנָּה לָאַשְׁפָּה וְיַקְדִּישֶׁנָּה. וְיֵשׁ אָדָם מַקְדִּישׁ דָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ. וְיַקְדִּישֶׁנָּה וְיַשְׁלִיכֶנָּה לָאַשְׁפָּה. וְיֵשׁ אָדָם מַבְקִיר דָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ.
Traduction
Pourquoi, selon R. Eliézer, ne pas désigner comme Halla la dernière miche puis la retirer du four (pour ne pas brûler une sainteté au jour de fête)? -C’est que, dès lors (à titre de consécration devenue impure), il n’est plus permis de la déplacer. -Mais pourquoi alors ne peut-on pas la retirer d’abord du four, puis lui donner le nom de Halla? -C’est que l’on craint que, par mégarde (en la confondant), on la mange. -Mais pourquoi, dès la désignation de la Halla ne pas prendre en même temps que cet azyme un autre, et les placer tous deux dans un coin que l’on ne touchera pas, comme il a été enseigné ailleurs (105)B., Shabat 141b.: avec des produits profanes, on peut transporter de l’oblation pure et impure qui sont réunies? -L’analogie n’est pas complète entre ces 2 cas: ailleurs on déplace l’impure pour arriver à la partie pure, placée au-dessous (voilà pourquoi l’adjonction des produits profanes est indispensable), tandis qu’ici le transport du profane aurait exclusivement lieu en faveur de l’impure, ce qui est interdit. Mais, objectèrent les compagnons d’étude, pourquoi après le retrait du four ne pas jeter cet azyme sur le fumier (où il n’y a plus lieu de craindre qu’on le reprenne), puis le consacrer à titre de Halla? -Ce procédé est impossible, fut-il répliqué, car il n’est pas permis de consacrer ce que l’on a rejeté et ne vous appartient plus; et l’on ne pourra pas non plus la consacrer, puis la jeter au fumier, car il n’est pas permis d’abandonner à tout venant ce qui ne vous appartient plus.
Pnei Moshe non traduit
על דעתיה דר''א אמאי לא יקרא לה שם עד אחר שתאפה ולמה לא יקרא לה שם בשעת רדייה לתנור וירדנה אח''כ. ומשני אסורה לטלטל אחר שיקרא לה שם שהרי אינה ראויה לאכילה והיאך ירדה איתה:
וירדנה ויקרא לה שם. ולמה ימתין עד שתאפה לגמרי:
שמא ישכח ויאכל. דכשקורא שם בשעה שהפת מונח בתנור חיישינן שמא אח''כ ישכח איזו היא חלה ויאכל אותה אבל עכשיו שנאפה הכל לגמרי קורא שם לאחת מהן ומיד משיירה ומניחה בקרן זוית:
ירדנה ויקרא לה שם ויוליך עמה אחרת לקרן זוית. ואכתי קשיא יקרא לה שם מקודם שתאפה והא דקאמרת אסור לטלטלה יוליך עמה פת אחרת לקרן זוית ואגב אותה פת יכול לטלטלה וכהדא דתנינן לעיל פ' נוטל מטלטלין וכו' ומשני ולא דמייא דתמן מטלטל את הטמאה לצורך טהורה כדמוקמינן שם דמיירי כשהטהורה היא תחת הטמאה וכשרוצה ליטול את הטהורה צריך הוא ליטול בתחלה הטמאה וא''כ לצורך טהורה הוא מטלטלה אבל הכא דאמרת יוליך אחרת עמה א''כ מטלטל להחולין צורך החלה הטמאה דמאי מהניא ליה שמוליך את החולין הרי החולין יכול הוא לטלטלן בפ''ע ומאי דעביד לצורך הטמאה הוא דעביד וזה אסור:
וישליכנה לאשפה ויקדישנה. לחלה דהשתא אינו עובר עליה בבל יראה שהרי השליכה לאשפה וידי חלה יצא שהרי מקדיש וקורא לה שם ובלאו הכי לא חזיא לאכילה ואמאי אינו קורא לה שם עד שתאפה:
ויש אדם מקדיש דבר שאינו שלי. בתמיה דמאחר שהשליכה אינו שלו ולא חל עליה שם חלה:
ויקדישנה וישליכנה לאשפה. דהוי הפקר ושוב אינו עובר בבל יראה:
ויש אדם מפקיר דבר שאינו שלו. דמכיון שהקדישה אינו שלו ואינו יכול להפקירה:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source