Psa'him
Daf 21a
משנה: כֵּיצַד מַפְרִישִׁין חַלַּת טוּמְאָה בְּיוֹם טוֹב. רִבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר לֹא תִקְרָא לָהּ שֵׁם עַד שֶׁתֵּאָפֶה. בֶּן בְּתֵירָא אוֹמֵר תַּטִּיל לַצּוֹנֵין. אָמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ לֹא זֶהוּ חָמֵץ שֶׁמּוּזְהָרִין עָלָיו בְּבַל יֵרָאֶה וּבְבַל יִמָּצֵא אֶלָּא מַפְרְשַׁתָּה וּמַנִּחַתָּה עַד הָעֶרֶב וְאִם הֶחֱמִייצָה הֶחֱמִייצָה׃
Traduction
De quelle façon prélève-t-on la Halla sur une pâte devenue impure (100)''On ne peut pas la cuire en ce jour, puisqu'elle est interdite à la consommation même du cohen; ni attendre jusqu'au soir pour la brûler, de craindre qu'elle fermente; ni enfin la brûler en ce jour, où il est défendu de brûler les saintetés.'' à la fête de Pâques? R. Eliézer dit: on fera la désignation de la Halla que lorsque la pâte sera cuite (qu’il n’y a plus de fermentation à craindre); selon R. Bethera, on jettera la pâte à l’eau froide (pour l’empêcher de lever). R. Josué dit: ce n’est pas un levain à l’égard duquel subsiste la défense qu’il ne doit ''pas être vu'' ou ''ne pas être trouvé'' (le ''pas être vu'' ou ''fait qu’il n’est plus à vous); on la prélève donc, on la laisse intacte jusqu’au soir, et si à ce moment elle a fermenté, on la traite comme telle.
Pnei Moshe non traduit
מתני' כיצד מפרישין חלת טומאה בי''ט. של פסח שאם נטמאת העיסה ואין החלה הניטלת ממנה ראוי לאכילת כהן וכיצד מפרישין אותה הרי אינו יכול לאפותה ביום טוב מאחר שאינה ראוי' לאכילה ולשהותה ולשורפה לערב אי אפשר היום שלא תחמיץ ולשורפה אי אפשר לפי שאין שורפין קדשים בי''ט:
לא תקרא לה שם. חלה עד שתאפה וטעמא דר''א מפרש התם בגמרא דס''ל דאמרי' הואיל דהואיל אי בעי למיתשל עלה לאחר קריאת שם הוה מיתשל עלה וכדידיה חשיבא ולא של הקדש ועבר עליה בבל יראה ובל ימצא הלכך לא יקרא לה שם עד אחר שתאפה וכל זמן שלא קרא עליה שם חלה מותר נמי לאפותה בי''ט:
תטיל לצונן. שלא תחמיץ וא''כ יכול הוא לקרות לה שם חלה ולערב הוא שורפה:
אמר ר' יהושע לא זהו חמץ וכו'. כלומר דר' יהושע ס''ל לא אמרי' הואיל וא''כ מפרשתה וכו' ויקרא לה שם חלה והרי הוא כהקדש ואינו מוזהר עליו בבל יראה ובל ימצא דשלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של הקדש ולא של כהן נמי לא חשיבא דאכתי לא מטא לידיה והמסקנא דהלכה כר''א בהא דאמרינן הואיל:
רִבִּי יִרְמְיָה בְשֵׁם רִבִּי זְעִירָה. שְׁנֵי חֲצָאֵי זֵיתִים בְּתוֹךְ הַבַּיִת. אֵין הַבַּיִת מְצָרֵף. בְּתוֹךְ הַכֶּלִי. הַכֶּלִי מְצָרֵף. וְהָא תַנִּינָן. פָּחוּת מִכֵּן בָּטֵל בְּמִיעוּטוֹ. כָּאן בְּתָלוּשׁ וְכָאן בִּמְחוּבָּר. מַהוּ. מִיעֲטוֹ בָטֵל. אוֹ מִכֵּיוָן שֶׁנִּרְאֶה לְבָעֵר צָרִיךְ לְבָעֵר אֶת כּוּלּוֹ. עַד אֵיכָן. סָֽבְרִין מֵימַר. עַד רוּבָּהּ שֶׁלָּעֲרֵבָה. מָה. מִיעֵט רוּבָּהּ שֶׁלָּעֲרֵבָה בָּטֵל. אוֹ אוֹ מִכֵּיוָן שֶׁנִּרְאֶה לְבָעֵר צָרִיךְ לְבָעֵר אֶת כּוּלּוֹ. 21a (תַּמָּן אָמַר רִבִּי יִרְמְיָה בְשֵׁם רִבִּי זְעִירָה. שְׁנֵי חֲצָיֵי זֵיתִים בְּתוֹךְ הַבַּיִת. אֵין הַבַּיִת מְצָרֵף. בְּתוֹךְ הַכֶּלִי. הַכֶּלִי מְצָרֵף. וְהָכָא הוּא אָמַר הָכֵין.)
Traduction
R. Jérémie dit au nom de R. Zeira (94)Ci-après, 3, et (5, 4).: deux morceaux, chacun d’une demi-olive, en 2 places différentes de la maison, ne sont pas considérés comme joints; s’ils sont dans un même vase, celui-ci les joint. -Mais notre Mishna ne dit-elle pas que tout morceau inférieur à une olive est nul? -C’est vrai de la pâte adhérente au pétrin; mais si elle est détachée, par exemple dans un vase, on joint les morceaux. Quelle sera la règle si l’on a enlevé une parcelle d’un morceau égal à une olive? Dira-t-on qu’en raison de l’amoindrissement, il devient nul, ou bien que l’on est tenu toujours de le brûler en raison de sa grandeur primitive? En outre, dans cette dernière hypothèse, jusqu’à quels fragments du pétrin étendre cette règle? Les compagnons d’étude ont supposé que la jonction des morceaux a lieu si le plus grand intervalle entre eux ne dépasse pas la majeure part du pétrin. -Mais alors on peut encore demander quelle sera la règle si l’on a diminué cet intervalle? L’annulation a-t-elle lieu, ou bien faut-il faire disparaître le tout en raison de l’état primitif d’interdit? – (95)Question non résolue. Suivent quelques mots, qui, selon tous les commentaires, n'ont que faire ici et se retrouvent ci-après, 3.
Pnei Moshe non traduit
רבי ירמיה וכו'. לא פליג על האי דשני חצאי זיתים דקאמרי חברייא בשם רבי יוחנן אלא דקאמר דדוקא אם הן בתוך הכלי מצטרפין הן אבל שני חצאי זיתים בתוך הבית אין הבית מצרף אותן דליחשבו כזית במקום אחד:
והא תנינן פחות מכאן בטל במיעוטו. ומשמע דבפחות מכזית במקום אחד לעולם בטל הוא ואפי' יש עוד כמו חצי זית בתוך הכלי אין הכלי מצרפן:
ומשני כאן בתלוש. הא דר' ירמיה מיירי שהבצק מונח בתלוש בתוך העריבה והלכך הכלי מצרף אותן משום שהן יכולין ליגע זה בזה ע''י טילטול הכלי וכאן במחובר הא דדייקת מדקתני סתמא פחות מכאן משמע דכשהוא במקום אחד פחות מכזית לא מהני צירוף הכלי להצטרף עמו חצי זית שבמקום אחר בתוכו בבצק מחובר להעריבה ונדבק בה מיירי ואין יכולין לבוא ביחד ע''י הכלי:
מהו מיעטו. בעיא היא כלומר מהו הדין אם היה בו כזית במקום אחד ומיעטו אח''כ:
בטל. מי נימא דמכיון דהשתא אין בו כזית במקום אחד בטל הוא או דנימא מכיון שנראה לבער בתחלה צריך הוא לבער את כולו. ואפי' אין בו עכשיו כזית במקום אחד:
עד איכן. בעיא אחריתא היא ובדרך את''ל היא דאם תימצא לימר דמסתברא שצריך לבער את כולו ועד היכן הוא צריך לבער אם את כל שאר החצאי זיתים שבעריבה או לא:
סברין. בני הישיבה מימר עד רובה של עריבה וקאמר הש''ס דאכתי איכא למיבעי מהו אם מיעט רובה של עריבה אי אמרי' דבעל הוא השאר חתיכות קטנות שבתוכה או דלא היא דמכיון שנראה לבער כלומר שהיה כאן בתחלה כזית במקום אחד ונראה לבער כשמבער עכשיו צריך הוא לבער את כל מה שבעריבה:
תמן אמר ר' ירמיה וכו'. האי לא שייך הכא אלא לקמן בהלכה ג' פריך לה אדר' ירמיה דקאמר ויפרידנה וכו' כדגריס לה שם תמן אמר וכו' עד והכא הוא אומר הכין ואיידי דאיירי כאן במילתיה דר' ירמי' מייתי האי פירכא ולקמן משני לה:
אִם הִקְפִּיד עָלָיו חוֹצֵץ הוּא לִטְבִילָה. וְאִם לָאו אֵינוֹ חוֹצֵץ לִטְבִילָה הִיא טְבִילָה הִיא הֲזָייָה. אֵינוֹ חִיבּוּר לְטוּמְאָה. מִן הָדָא. אִם רוֹצֶה הוּא בְקִיּוּמוֹ הֲרֵי הוּא כָעֲרֵיבָה. וְאִם לָאו כְּגוּפָהּ שֶׁלָּעֲרִיבָה. רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר. כָּךְ שָׁנָה רִבִּי. צוֹאָה שֶׁתַּחַת הַכִּסֵּא חִיבּוּר לְטוּמְאָה וְאֵינוֹ חִיבּוּר לַהֲזָייָה. רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ בְּשֵׁם רִבִּי שִׁמְעוֹן בַּר כַּהֲנָא. אֵבֶר מְדוּלְדָּל צִפּוֹרֶן מְדוּלְדֶּלֶת וְצוֹאָה שֶׁתַּחַת הַכִּסֵּא וְהִידּוּק קִירוּיָה וְכִרְוְיָהּ. רִבִּי יוֹסֵי בֵּירִבִּי בּוּן אָמַר. אַף כִּשּׁוּת שֶׁלִּיקְטוֹ חִיבּוּר לְטוּמְאָה וְאֵינוֹ חִיבּוּר לַהֲזָייָה. מַה בֵין טוּמְאָה מַה בֵין הֲזָייָה. אָמַר רִבִּי לָא. בָּהַזָייָה כָתוּב וְהִזָּ֤ה עַל הָאֹ֨הֶל֙ וְעַל כָּל הַכֵּלִ֔ים. וְעַל כָּל הַמְקוּייָמִין שֶׁבַּכֶּלִי. בְּרַם הָכָא לָכֶֽם. כָּל שֶׁהוּא לְצוֹרֶךְ לָכֶם.
Traduction
Si un morceau de pâte est considéré comme ayant une valeur, est-il dit, il constitue une séparation''. C’est vrai pour le bain légal, et ce dernier appliqué au pétrin n’est valable qu’après l’enlèvement des morceaux de valeur; ces derniers, n’ayant pas de valeur, peuvent rester sans inconvénient. Il en est de même de tout vase devant être aspergé, et le morceau de pâte touché par impureté n’est pas considéré comme adhérent (de façon à rendre impur tout le pétrin). Ce qui le prouve, c’est qu’il est dit à la fin: ''si l’on tient à ce qu’il reste dans le pétrin pour boucher la fente (que l’on y attache de la valeur), il sera considéré comme du pétrin'', et en fera partie intégrante. R. Simon b. Lakish dit que Rabbi a enseigné ce qui suit (96)''Tossefta au Para, ch. 11 (12); B; Shabat 48.'': une ordure adhérente à un siège est considérée comme partie intégrante sous le rapport de l’impureté (le contact de cette dernière entache tout), mais la jonction est imparfaite pour l’aspersion (cette dernière est insuffisante pour purifier le tout si elle ne touche qu’à la dite ordure). R. Simon b. Lakish dit au nom de R. Simon b. Cahana: un membre presque détaché du corps par fracture, ou un ongle à demi-arraché, ou l’ordure adhérente à un siège, ou le circuit de consolidation d’une courge creuse (servant à puiser l’eau), ou le couvercle (bouchon) des puits des coussins, ainsi que, selon R. Yossé b. R. Aboun, l’épice du costum (97)''Ainsi le traduit J. Lévy. Le comment. Pné-Mosché a: '''' excroissance poilue survenue au corps des enfants ''''.'', chacun de ces objets constitue la jonction au point de vue de l’impureté (le contact de celle-ci à l’une de ces parties entache le tout), mais non pour l’aspersion (elle serait insuffisante). -A quoi tient cette distinction entre le contact pour l’impureté et celui de l’aspersion? -C’est que, dit R. Ila, de cette dernière il est écrit (Nb 19, 18): Il fera l’aspersion sur la tente et sur tous les vases, dernière expression désignant ce qui fait partie intégrante des vases (non ce qui adhère par accident); tandis que de l’impureté il est dit (Lv 11, 38): ce sera impur pour vous, y englobant tout ce qui sert à votre (98)B., Hulin 118a. usage (comme les objets précités).
Pnei Moshe non traduit
אם הקפיד עליו חוצץ. קתני במתניתין ומפרש מאי חוצץ לטבילה שאם היתה העריבה טמאה וצריכה טבילה אם מקפיד על הבצק שבתוכה חוצץ הוא וצריך לנקות אותו קודם שיטבילנה:
ואם לאו. שאינו מקפיד עליו אינו חוצץ לטבולה:
היא טבילה היא הזייה. לענין קפידא שכל מה שחוצץ בטבילה חוצץ נמי להזאה אם הכלי צריכה הזאה:
אינו חיבור לטומאה. ושואל הש''ס דהואיל דמפרשה להא דקתני וכן לענין הטומאה אם מקפיד עליו וכו' דלענין טבילה מטומאה קאמר א''כ אם הבצק אינו חיבור לעריבה לענין טומאה שאם נטמא הבצק לא נטמאה העריבה וקאמר דזה פשטינן מן הדא דמסיים אם רוצה הוא בקיומיה וכו' ואם לאו וכו' וכלו' דלענין חיבור לטומאה ג''כ נכלל בהא דקתני אם רוצה הוא בקיומו דקאי אאם לאו שאינו מקפיד עליו ליטלו לפי שהוא רוצה בקיומו שם א''כ הרי הוא כגופה של עריבה ואם נגעה הטומאה בבצק נטמאה העריבה:
כאן שנה רבי צואה וכו'. כלומר מדלא קתני אלא לענין טומאה ולא הזכיר להזאה א''ש שמעינן דצואה שתחת הכסא חיבור לטמאה אם נגעה בה טומאה נטמא הכסא ואינו חיבור להזאה אם נפלה ההזאה עליה לא מהני להכסא וכמו דין הבצק שבעריבה דמשמע דחיבור לטומאה הוא דהויא ולא להזאה שלא הזכירה התנא כלל:
אבר מדולדל באדם ומחובר הוא במקצת וכן צפורן וכו' וכן הידוק קירויה או כרויה והיא דלעת יבשה וחלולה ששואבין בה מים ועושין סביבותיה עגיל של עץ או של ברזל כדי להדקה וקאמר ר''ל דכל אלו חיבור הוא לטומאה ואם נטמאת הקירויה נטמא העיגול ואינן חיבור להזאה:
אף כשות שליקטו. בפ''ט דמקואות תנן כשות של קטן לא טמא ולא מטמא והוא שער שנולד בבשר הקטנים כעין שער הקישואין ששנינו בריש פ''ב דעוקצין כשות של קישות וקאמר ר' יוסי אם ליקט את השער ביחד חיבור הן לטומאה אם נטמא זה נטמא זה ואין חיבור להזאה:
אמר ר' אילא. היינו טעמא משום דבהזאה כתיב והזה וגו' ועל כל הכלים האי כל לרבות הוא שעל כל המקיימין שעשייין לקיים את הכלי צריך הזאה בפני עצמם ואם הזה על הכלי בלבד אינו מועיל להמקיימין אבל הכא גבי טומאה כתיב וכל אשר יפול מנבלתם עליו יטמא תנור וכירים יותץ טמאים הם וטמאים יהו לכם ודרשי' כל שהוא לצורך לכם בהכלים אם נטמא הכלי נטמא גם צרכי הכלי המקיימין אותו:
תַּמָּן אָֽמְרִין. טְרַקְטָא. הוֹרֵי רִבִּי יִצְחָק מֵיעֲבַד חַד. תְּרֵיי תָלָתָא אָסוּר. אֶלָּא אִין שְׁזַג יָדוֹי בָמַייָא. תַּנֵּי. קוּבֳטִיּוֹת בִּירָתִיּוֹת צָרִיךְ לְבָעֵר. הוֹרֵי רִבִּי יַסַּי בְּאִילֵּין פְּלוֹלֵינָא צָרִיךְ לְבָעֵר.
Traduction
On a dit là-bas (à Babylone): quant aux tartelettes de dessert trwcta, R. Isaac a enseigné qu’il est permis de les préparer un à un, non 2 ou 3 à la fois (la finesse de la pâte la fait adhérer aux doigts et provoque le ferment), à moins d’avoir soin de tremper les mains dans l’eau fraîche entre chaque confection. On a enseigné: il faudra aussi brûler avant Pâques certain dessert d’herbes sauvages épicées (quoique contenant à peine des parcelles de pain). De même, les gâteaux (99)Sans doute pétris au jus de fruits., qui s’émiettent, dit R. Yossé, devront être brûlés.
Pnei Moshe non traduit
תמן. בבבל אמרין:
טרקטה הורי ר' יצחק וכו'. טריקטה הוא סופגנין הנזכר בפ''ק דחלה ומפרש הש''ס שם בהלכה ד' דהיינו טריקטה ובלילתה רכה היא ולפיכך הורי ר' יצחק דמיעבד חד הוא דשרי אבל אם רוצה לעשית שנים או שלשה זה אחר זה אסור אא''כ רחץ ידו במים בין כל א' וא' שמתיך שבלילתה רכה נדבק הבצק בידו ומחמץ הנעשה אח''כ ואיידי דאיירינן הכא בבצק הנדבק בעריבה נקט לה הכא:
קובטיו' בירטיות. הן מיני רקיקין עשויין ממרקחי בשמים ונותנין מעט קמח ומים כדי לדבקן וקמ''ל דלא אמרי' שנתבטל מעט הקמח שבתוכן ויכול לקיימן עד אחר הפסח אלא צריך לבערן:
פלונינא. מלה לעז היא החלוגלוגות והן פרפחיני בלשון הגמרא לעיל בפ''ח דפיאה ובפ' בכל מערבין ובלע''ז קורין אותו פולפליני ודרך לכובשן וניתנין מעט קמח בתוכן וצריך לבערן:
רִבִּי אַבָּהוּ בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. בָּצֵק שֶׁצִּינֵּן. לֹא הָיָה שָׁם אַחֵר כְּיוֹצֵא בוֹ שֶׁהֶחֱמִיץ עַד אֵיכָן. רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא רִבִּי עוּלָּא דְקַיְסָרִין בְּשֵׁם רִבִּי חֲנִינָה. עַד כְּדֵי הִילּוּךְ אַרְבָּעַת מִיל.
Traduction
– R. Abahou dit au nom de R. Yohanan: si, en présence d’une pâte subitement refroidie (nommée par la Mishna: pâte sourde), on n’a pas d’autre pâte pétrie en même temps qui ait fermenté (pour servir de point de comparaison), jusqu’à quel moment faut-il attendre pour qu’elle soit interdite? R. Jacob b. Aha, ou R. Oula de Césarée dit au nom de R. Hanania: c’est le temps qu’il faut pour parcourir un espace de 4 milles.
Pnei Moshe non traduit
בצק שצונן. לפרושי בצק החרש דמתני' קאמר שנצטנן ואינו משמיע קול כשמקישין עליו:
Psa'him
Daf 21b
הלכה: מַתְנִיתַא בְּשֶׁנִּטְמֵאת לְאַחַר גִּילְגּוּלָהּ. 21b אֲבָל אִם נִטְמֵאת קוֹדֶם לְגִילְגּוּלָהּ יַעֲשֶׂנָּהּ קַבִּין. בְּלָשָׁהּ בְּיוֹם טוֹב. אֲבָל לָשָׁהּ מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב כְּהָדָא דְתַנֵּי. הַלָּשׁ עִיסָּה בְיוֹם טוֹב מַפְרִישׁ חַלָּתָהּ בְּיוֹם טוֹב. לָשָׁהּ מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב וְשָׁכַח לְהַפְרִישׁ חַלָּתָהּ. אָסוּר לְטַלְטְלָהּ. אֵין צָרִיךְ לוֹמַר. לִיטּוֹל מִמֶּנָּהּ. עִירֵס. לֹא אַמַר אֶלָּא לָשׁ. הָא עִירֵס לֹא. אָמַר רִבִּי שְׁמוּאֵל אָחוֹי דְּרִבִּי בְרֶכְיָה. תִּיפְתָּר בְּעִיסָּה טְמֵיאָה שֶׁאֵינוֹ מַפְרִישׁ חַלָּתָהּ אֶלָּא בַסּוֹף. אָמַר רִבִּי יוֹסֵה בֵירִבִּי בּוּן. בְּדִין הָיָה בְעִיסָּה טְהוֹרָה שֶׁלֹּא יַפְרִישׁ חַלָּתָהּ אֶלָּא בַסּוֹף. תַּקָּנָה תִקְנוּ בָהּ שֶׁיַּפְרִישֶׁנָּהּ תְחִילָּה. שֶׁלֹּא תִטָמֵא אֶת הָעִיסָּה. מַתְנִיתַא בְיוֹם טוֹב שֶׁלְפֶּסַח. הָא בָעֲצֶרֶת וּבַחַג מוּתָּר. רִבִּי יוֹסֵה בֵירִבִּי בּוּן רִבִּי חוּנָא בְשֵׁם רִבִּי אָחָא. אֲפִילוּ בָעֲצֶרֶת וּבַחַג אָסוּר. עַל שֵׁם כָּל מְלָאכָה֙ לֹא יֵֽעָשֶׂ֣ה בָהֶ֔ם.
Traduction
La Mishna émet divers avis, parce qu’il s’agit du cas où la pâte est devenue impure (101)Cf., (Halla 2, 3)., après avoir été pétrie (qu’il y avait déjà obligation de la Halla); mais si elle est devenue impure auparavant (102)Même 3, 1, commencement., il suffira de la pétrir par fragments qui ne dépassent pas la mesure d’un cab (et ne sont pas soumis à la Halla). En outre, il s’agit du cas où on la pétrit le même jour même de la fête; mais, si c’est la veille au soir, on procédera selon l’enseignement qui dit (103)Jér., Betsa1, 8 (60d).: lorsqu’on pétrit la pâte au jour même de la fête, il faut aussi prélever la Halla en ce jour; si on la pétrit la veille et que l’on a oublié de prélever la Halla, il sera défendu de la toucher en ce jour (à titre de produit inaffranchi, tébel), et il va sans dire que l’on ne pourra pas en prélever la Halla en ce jour de fête. Or, il est seulement question là d’un pétrissage complet, sans parler d’un simple mélange d’eau à la farine; est-ce à dire qu’en ce dernier cas le devoir de la Halla n’est pas le même? aurait-il lieu, en ce cas, au jour même de la fête, à l’achèvement, bien que d’ordinaire l’obligation soit imposée dès qu’il y a mélange? Il peut s’agir, répond R. Samuel, frère de R. Berakhia, d’une pâte impure, dont on prélève seulement la Halla à la fin de travaux de préparation (après la cuisson), non au jour de fête. En effet, dit R. Yossé b. R. Aboun, en principe on ne devait prélever la Halla sur une pâte pure que lorsque les travaux relatifs y étaient achevés seulement, les sages ont établi la précaution de la faire prélever dès l’instant du mélange, pour éviter la possibilité d'un contact impur à la pâte. Ledit enseignement (où il est dit qu’en cas d’oubli de la Halla sur une pâte pétrie la veille, il n’est plus permis de la toucher en ce jour), traite de la fête de Pâques (en raison de la fermentation qui a pu se produire); mais c’est permis à toute autre fête, comme celle de la Pentecôte ou des Tabernacles (auquel cas on laisse la Halla de côté jusqu’au soir). Selon R. Yossé b. R. Aboun, ou R. Houna au nom de R. Aha, c’est également interdit aux autres fêtes, en raison du verset (Ex 12, 16) disant: il ne sera fait nul travail pour eux (et le prélèvement de la Halla est une appropriation).
Pnei Moshe non traduit
גמ' מתניתא. דפליגי בהפרשת חלה ביו''ט מעיסה שנטמאת דוקא בשנטמאת לאחר גילגולה שכבר הוקבעה לחיוב הפרשת חלה אבל אם נטמאת קודם גילגולה דאכתי לא חל עליה קביעות חיוב חלה א''כ הדין הוא בכה''ג שיעשנה קבין קבין בפחות מכשיעור כדי שלא יצטרך להפריש חלה וכהאי דתנינן בפ''ב דחלה בהלכה ג' מי שאינו יכול לעשות עיסתו בטהרה יעשנה קבין ואל יעשנה בטומאה וה''ה הכא מכיון שנטמאת מקודם ואינו יכול לעשותה בטהרה ואפי' לר' עקיבא דפליג התם את''ק וסבירא ליה יעשנה בטומאה ואל יעשנה קבין מודה הוא הכא שיעשנה קבין שלא יבא לידי שיעור חיוב חלה כדי שלא יצטרך לעשותה בטומאה ואינו יכול להתעסק בחלה שלה ביו''ט מכיון דלא חזיא לאכילה:
בלשה בי''ט. והא דקתני כיצד מפרישין דמשמע דלכ''ע מיהת מפריש היא החלה בי''ט אלא דפליגי הכא בתקנתא מכיון דבי''ט של פסח הוא דוקא בשלשה העיסה היום ביו''ט דלא הוה אפשר להפריש החלה מעי''ט אבל אם לש העיסה מעי''ט הדרינן להאי דינא כהדא דתני בתוספתא דביצה פ''ק וגריס להא נמי בהאי תלמודא פ''ק דביצה בהלכה ו':
הלש עיסה ביו''ט מפריש חלתה ביו''ט. ובתוספתא שם גריס הלש עיסה בי''ט בין טמאה ובין טהורה מפריש וכו' והאי תלמודא לא גריס הכי וכדמוכח מדלקמן:
לשה מערב יו''ט ושכח להפריש חלתה. בעי''ט אסור הוא לטלטל העיסה בי''ט דטבל הוא וקסבר האי תנא דאין טבל מוכן אצל י''ט ושבת ואין צריך לומר ליטול ממנה חלתה בי''ט ומתני' דקתני כיצד מפרישין בשלש ביו''ט איירי כדאמרן:
עירס לא אמר. ומדייק הש''ס להא דקתני בברייתא הלש ולא קאמר עירס הקמח במים ביו''ט כי היכי דנשמע להגוונא דסיפא דהוה מיבעי לי' לאסוקי להסיפא אבל אם עירס מעיו''ט אסור לטלטלה וא''צ לומר ליטול ממנה שהרי בשעירס בלבד כבר נתחייבה בחלה מערב יום טוב וכדתנן בפ''ג דחלה כיון שהיא נותנת את המים מיד מגבהת היא חלתה ומדלא קתני ברישא אלא הלש ש''מ הא עירס לא בתמיה וכלומר דלא קתני עירס ומשום דלא מצי לאסוקי הסיפא אבל אם עירס מערב יום טוב וכו' ואמאי הא אנן תנינן בחלה כשנתגלגלה העושה והיינו עירס שנתערב כל שיעור הקמח במים כבר הוקבעה לחלה וא''כ הוה ליה למיתני עירס כי היכי דלאשמעי' רבותא טפי בסיפא שאפי' אם העירס בלבד הי' בערב יום טוב אינו יכול להפריש חלתה בי''ט וליכא למימר נמי דאשמעי' רבותא ברישא דאם הלישה היתה ביום טוב אפי' העירוס הי' בערב יום טוב מפריש חלתה היום דהיא גופה הוא דקשיא לן שאם העירוס היה בעי''ט אמאי יכול להפריש היום הוה ליה להפריש מאתמול:
אמר ר' שמואל. דלא קשיא דתיפתר דהך ברייתא איירי בעיסה טמאה שאינו מפריש חלתה ביום טוב אלא לבסוף והיינו לאחר שתאפה וכר''א דמתני' דהלכתא כוותיה דקאמר לא תקרא לה שם עד שתאפה דלאו דוקא ביום טוב של פסח הוא דאמר אלא ה''ה בעצרת ובחג כדמסיק לקמן דבכל יום טוב אסור להתעסק ולהפרי' חלה מעיסה טמאה מקודם שתאפה דמכיון דלא חזיא לאכילה אסור אף ללוש אותה משום כל מלאכה לא יעשה והלכך לא יפריש חלה עד שתאפה דמשום דעד שלא קרא שם חלה עליה מותר לאפות דכל חדא וחדא מהפת חזיא ליה. והשתא ניחא דלא קתני עירס אלא הלש דלאו לדיוקא מיתני אלא משום היא גופה ורבותא קמ''ל שאפי' נטמאת העיסה קודם הלישה יכול הוא ללוש אותה ביום טוב עד שלא יקרא עליה שם חלה ואופה אותה ומפריש חלתה לבסוף לאחר שתאפה:
אמר ר' יוסי בר' בון וכו'. לא פליג אהא דר' שמואל אלא מוסיף הוא דבדין היה דלאו דוקא בעיסה טמאה שמפריש חלתה ביום טוב לאחר שתאפה אלא אפי' בעיסה טהורה שנילושה ביום טוב שלא יפריש החלה אלא לבסוף לאחר שתאפה ולא מקודם שהרי הוא כמתקן ביום טוב להעיסה ועד שלא הפריש החלה מותר להתעסק בה ללוש ולאפות דאמרי' כל מקצת ומקצת מהעיסה חזיא ליה ולאחר שתאפה יקרא לשם חלה שזה יהיה לחלה ונותנה לכהן מתי שירצה שאין כאן מתקן ביום טוב:
תקנה תיקנו בה. כלומר אלא מפני מה התירו להפריש החלה ביום טוב לאחר שהוקבעה העיסה לחלה ומקודם שתאפה משום דתקנה תקנו בה:
שלא תטמא את העיסה. כלומר שלא יארע לה איזה טומאה ותטמא את העיסה ואם לא יפריש החלה בתחלה שוב אינו יכול להתעסק בהעיסה שהרי טבל טמא הוא והחלה שיפריש לא חזיא לאכילה אלא לשריפה עומדת וכדי שלא יבא לידי כך לפיכך התירו להפריש החלה בתחלה ביום טוב מעיסה טהורה:
מתני' ביום טוב של פסח וכו' מותר. להפריש מעיסה טמאה וקאמר ר' יוסי בר' בון וכו' דלא הוא אלא אפי' ביום טוב של עצרת וחג אסור להפריש ולהתעסק בעיסה טמאה מכיון דלא חזיא לאכילה והאיך יתעסק הוא בהחלה והרי יש כאן משום כל מלאכה לא יעשה אלא לא יקרא לה שם חלה עד שתאפה:
מַה בֵּינָהּ לִקְנִיבַת יָרָק שֶׁלִּתְרוּמָה. זוֹ רְאוּיָה לַאֲכִילָה. וְזוֹ אֵינָהּ רְאוּיָה לַאֲכִילָה. רַבָּנִין דְּקַיְסָרִין בְּעָייָן. מַה בֵּינָהּ לְבוֹרֵר קִטְנִית בְּיוֹם טוֹב.
Traduction
Pourquoi ce prélèvement est-il défendu, et est-il permis d’approprier (émonder) pour les manger des verdures d’oblation? -C’est que l’on peut manger ces dernières (et les travaux servant à ce but sont permis), tandis que la Halla de pâte impure n’est pas comestible. Quelle différence y a-t-il entre ce prélèvement interdit et l’action permise de trier les bons grains aux jours de fête, dont le déchet ne peut pas servir à la consommation? (objection non réfutée).
Pnei Moshe non traduit
מה בינה לקניבת ירק של תרומה. שמותר ביום טוב לקנב הירק מהפסולת שבו והרי של תרומה לא חזיא לאכילה. דבשלמא של חולין חזיא הפסולת לאכילת בהמה וקס''ד דאפי' הפסולת של תרומה אין מאכילין אותה לבהמה ואפ''ה מותר ומ''ש מהפרשת חלה מעיסה טמאה ביום טוב:
זו ראויה לאכילה. לא כדסלקא אדעתיך אלא הפסולת של תרומה ראוי' היא לאכילת בהמה דבדבר שהוא ראוי לאכילת אדם אסור בתרומה להאכיל לבהמה אבל הנברר מהירק מאכילין אותו לבהמה וכדתנן בפ' בתרא דתרומו' כרשיני תרומה מאכילין אותו לבהמה ומשום שאינן למאכל אדם אלא על ידי הדחק:
מה בינה לבורר קטנית ביום טוב. דהפסולת של קטנית אין ראויין כלל אפי' לבהמה:
כֵּיצַד יַעֲשֶׂה עַל דְּרִבִּי אֱלֳיִעֶזֶר. מַעֲרִים וְאוֹמֵר. זוֹ אֲנִי רוֹצֶה לוֹכַל [וְזוֹ אֲנִי רוֹצֶה לֶאֱכוֹל.] וְאוֹפֶה אֶת כּוּלָּהּ. וּכְשֶׁהוּא רוֹדֶה מַעֲרִים וְאוֹמֵר. זוֹ אֲנִי רוֹצֶה לְיַישֵּׁן. זוֹ אֲנִי רוֹצֶה לְיַישֵּׁן. וּמֵשַׁייֵר אַחַת.
Traduction
Selon l’opinion de R. Eliézer dans la Mishna (de signaler la Halla nominalement), le maître procédera comme suit par subterfuge (puisqu’il n’est pas permis de toucher à la part de Halla, une fois qu’elle est déterminée): à chaque miche qu’il met au four, il dit qu’il la mangera peut être, et il les cuits toutes; en les retirant, il déclarera pour chacune qu’il les met de côté, et finalement il laisse la dernière au four sans y toucher – (104)Suit un passage que l'on retrouve in extenso, (Eruvin 10, 13), traduit au t. 4, p. 305..
Pnei Moshe non traduit
כיצד יעשה על דר' אליעזר. ומפרש השתא לר' אליעזר דמתני' דקאמר לא יקרא לה שם חלה עד שתאפה ומשמע דכל זמן שלא קרא עלי' שם חלה מותר להתעסק בכל והרי יש כאן אחת דלא חזיא כלל לאכילה וקאמר דמערים ואומר וכו' על כל אחת ואחת וכשהוא רודה הפת מן התנור אומר זו אני רוצה ליישן וכו' כדי שישייר אחת והיא לחלה:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source