Psa'him
Daf 17a
רִבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אָמַר. 17a קְרָמִית חַייֶבֶת בַּחַלָּה. שֶׁהִיא בָאָה לִידֵי מַצָּה וְחָמֵץ. וְרַבָּנִין אָֽמְרְי. אֵינָהּ בָאָה לִידֵי מַצָּה וְחָמֵץ. וְיִבְדָּקוּהָ. עַל עִיקַּר בְּדִיקָתָהּ הֵן חוֹלְקִין. רִבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אָמַר. בְּדָקוּהָ וּמָֽצְאוּ אוֹתָהּ שֶׁהִיא בָאָה לִידֵי מַצָּה וְחָמֵץ. וְרַבָּנִין אָֽמְרִין. בְּדָקוּהָ וְלֹא מָֽצְאוּ אוֹתָהּ שֶׁהִיא בָאָה לִידֵי מַצָּה וְחָמֵץ.
Traduction
vide
Pnei Moshe non traduit
ר' יוחנן בן נורי אומר קרמית. זה הקצח ניל''א בלע''ז:
שהיא באה לידי מצה וחימוץ. כלומר שהיא כשאר חמשת המינין שהן ניכרין בין מצה לחמץ לפי שבאות לידי חימוץ וסבירא ליה לר' יוחנן בן נורי דאף קרמית כן:
ויבדקוה. ומאי פליגי בדבר שנוכל לבדוק ולעמוד עליו אם בא לידי חימוץ או לא ומשני על עיקר בדיקתה הן חלוקין כלומר שבאמת בדקוה ואחר שבדקוה חלוקין הן דר' יוחנן בן נורי בדקה והיה נראה לו שבאת לידי חימוץ ולרבנן שבדקוה לא מצאו אותה כך:
תַּמָּן תַּנִּינָן. תַּפּוּחַ שֶׁרִיסְּקוֹ וּנְתָנוֹ לְתוֹךְ עִיסָּה וְחִימְּצָהּ. הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה. [שְׂעוֹרִין שֶׁנָּפְלוּ לְתוֹךְ הַבּוֹר שֶׁל מַיִם. אַף עַל פִּי שֶׁהִבְאִישׁוּ מֵימָיו. מוּתָּרִין׃] תַּנֵּי. רִבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר. מוּתָּר. רִבִּי אָחָא רִבִּי אַבָּהוּ בְשֵׁם רִבִּי יוֹסֵה בַּר חֲנִינָה. מַה פְלִיגִין. בּמְחַמֵּץ בְּמֵימָיו. אֲבָל בִּמְחַמֵּץ בְּגוּפוֹ דִּבְרֵי הַכֹּל מוּתָּר. רִבִּי יוֹסֵי כְדַעְתֵּיהּ. כְּמַה דוּ אָמַר תַּמָּן. אֵין תַּבְשִׁילוֹ תַבְשִׁיל בָּרוּר. כָּךְ הוּא אָמַר הָכָא. אֵין חִמּוּצוֹ חָמֵץ בָּרוּר.
Traduction
vide
Pnei Moshe non traduit
תמן תנינן. בפ''י דתרומות תפוח שרסקו וכו' וגרסי' להא לעיל בפ' כירה בהלכה ג' וכן הא דלקמן פגה שטמנה וכו' דהתם שייכא ושם פירשתי:
תַּנֵּי. פַּגָּה שֶׁטְּמָנָהּ בְּתֶבֶן וַחֲרָרָה שֶׁטְּמָנָהּ בִּגְחָלִים. אִם הָיוּ מִקְצָתָן מְגוּלִּין נִיטָּלִין בַּשַּׁבָּת. וְאִם לָאו אֵין נִיטָּלִין.
Traduction
vide
מְנַיִין שֶׁהַכֹּהֲנִים יוֹצְאִין יְדֵי חוֹבָתָן בַּחַלָּה וּבַתְּרוּמָה וְיִשְׂרָאֵל בְּמַעֲשֵׂר שֵׂינִי בַפֶּסַח. תַּלְמוּד לוֹמַר תֹּֽאכְל֖וּ מַצּוֹת. רִיבָה.
Traduction
⁠— (64)En tête de ce §, il y a un passage, qui se trouve déjà en Halla 1, traduit t. 3, p. 262. D’où sait-on que, pour l’accomplissement du devoir pascal de manger de l’azyme, le cohen peut utiliser la Halla ou l’oblation (65)Jér., (Megila 1, 2)., et le simple israélite de la 2e dîme? De ce qu’il est dit (Ex 12, 18): Vous mangerez des azymes; cette expression explétive (66)Ce devoir ayant déjà été prescrit précédemment. englobe les dits objets.
Pnei Moshe non traduit
מנין שהכהנים יוצאים ידי חובתן וכו'. גרסי' להא לקמן בסוף פ''ק דמגילה:
יָכוֹל יֵצְאוּ יְדֵי חוֹבָתָן בַּבִּיכּוּרִים. תַּלְמוּד לוֹמַר בְּכֹל֙ מוֹשְׁבוֹתֵיכֶם תֹּֽאכְל֖וּ מַצּֽוֹת׃ מַצָּה הַנֶּאֱכֶלֶת בְּכָל מוֹשָׁב. יָֽצְאוּ הַבִּיכּוּרִים שֶׁאֵינָן נֶאֱכָלִין בְּכָל מוֹשָׁב. הָתִיבוּן. הֲרֵי מַעֲשֵׂר שֵׂינִי הֲרֵי אֵינוֹ נֶאֱכָל בְּכָל מוֹשָׁב. רָאוּי הוּא לְהִיפָּדוֹת וּלְהֵיאָכֵל בְּכָל מוֹשָׁב. רִבִּי בּוּן בַּר חִייָה בָעֵי. (מֵעַתָּה) הַלָּקוּחַ בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר שֶׁנִּיטְמָא כְרִבִּי יוּדָה [מָהוּ. דְּתַנֵּי. לָקוּחַ בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר שֶׁנִּטְמָא יִפָּדֶה. רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר. יִקָּבֵר. אָֽמְרוּ לוֹ לְרִבִּי יוּדָא. מָה אִם מַעֲשֵׂר שֵׁנִי עַצְמוֹ שֶׁנִּטְמָא הֲרֵי הוּא נִפְדֶּה. הַלָּקוּחַ בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר שֶׁנִּטְמָא אֵינוֹ דִין שֶׁיִּפָּדֶה. אָמַר לָהֶן. לֹא. אִם אֲמַרְתֶּם בְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי. שֶׁכֵּן הוּא נִפְדֶּה טָהוֹר בְּרִיחוּק מָקוֹם. תֹּאמְרוּ בַלָּקוּחַ בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר. שֶׁאֵינוֹ נִפְדֶּה טָהוֹר בְּרִחוּק מָקוֹם׃] הוֹאִיל וְאֵינוֹ רָאוּי לְהִיפָּדוֹת וְלֵיאָכֵל בְּכָל מוּשָׁב אֵין יוֹצְאִין בּוֹ. רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ בָּעֵי. מֵעַתָּה חַלַּת עִיסַּת מַעֲשֵׂר שֵׂינִי בִירוּשָׁלִַם. הוֹאִיל וְאֵינָהּ רָאוּיָה לְהִיפָּדוֹת וּלְהֵיאָכֵל בְּכָל מוֹשָׁב אֵין יוֹצְאִין בָּהּ.
Traduction
Est-ce à dire que le cohen peut aussi employer à cet effet des prémices (qu’il a reçues en céréales)? -Non, parce qu’il est dit (ib. 20): dans toutes vos habitations vous mangerez des azymes; il doit donc s’agir d’un mets que l’on consomme partout, tandis que les prémices ne peuvent pas être consommées en dehors de Jérusalem. -Mais, fut-il objecté, pourquoi alors autorise-t-on l’emploi de la 2e dîme, qu’il est interdit de manger ailleurs? -C’est qu’après l’avoir rachetée (67)Au cas où elle est devenue impure., on peut en manger partout. R. Aboun b. Hiya demanda: quelle est la règle pour le produit de l’argent de 2ê dîme qui est devenu impur, selon R. Juda? (admet-il qu’en cas de rachat fait indûment, ce produit peut servir à remplir le devoir de l’azyme, ou non)? Car l’on a enseigné (68)Jér., (Maasser Sheni 3, 10).: si le produit acheté pour de l’argent de la 2e dîme est devenu impur, on peut le racheter à son tour; selon R. Juda, il faut l’enterrer (un premier échange pour le montant de la 2e dîme ayant déjà eu lieu, il faut s’y tenir). Son interlocuteur lui objecta ce raisonnement: puisqu’il est permis de racheter la 2e dîme elle-même, si elle est devenue impure, à plus forte raison doit-on pouvoir racheter ce qui a été pris pour l’argent provenant de la 2e dîme. -Non, répliqua R. Juda, ce n’est pas semblable: on permet le rachat de la 2e dîme à l’état pur, en raison de l’éloignement de Jérusalem; mais ce qui a été racheté avec le montant de la 2e dîme ne peut plus, même pur, être racheté hors de Jérusalem. Donc (quant à la question posée par R. Aboun au sujet du devoir de l’azyme), comme il ne permet pas de racheter un tel produit et de le manger en tout lieu, il ne peut pas servir à remplir de devoir. Puisqu’il en est ainsi, demanda R. Simon b. Lakish, le cohen ne peut-il pas non plus remplir le précepte de manger l’azyme en prenant de la Halla d’une pâte de la 2e dîme se trouvant à Jérusalem, par la raison que s’il survient une impureté on ne peut pas la racheter (devant la brûler), ni la manger ailleurs? (Ou dira-t-on que son caractère de Halla ne l’empêche pas d’être de l’azyme et de servir comme tel)?
Pnei Moshe non traduit
יכול יצאו ידי חובתן. הכהנים בבכורי':
שאין נאכלין בכל מושב. אלא בירושלי':
התיבון הרי מע''ש וכו'. ואת אמרת יוצאין בו ומשני דראוי הוא לפדות בגבולין ולאכול שם משא''כ בבכורים:
הלקוח בכסף מע''ש. שלקח פירות בכסף מעשר שני ונטמא דלר' יודה אין לו פדיון כדתנינן בפ''ג דמעשר שני מהו שיוצא בו משום מצה מי אמרינן הואיל ויוצא במעשר שני עצמו יוצא נמי בלקוח בדמיו או דילמא הואיל ואין הלקוח ראוי להפדות ולאכלו בגבולין אפי' אם עבר ופדאו אין יוצאין בו:
מעתה. דאמרת מכיון שאין ראוי להפדות עכשיו לא יצא בו אע''פ שבמעשר שני כשהוא בגבולין יוצא בו א''כ חלת עיסת מעשר שני בירושלים דשוב אין לה פדיה דכבר קלטוה מחיצות ואינה ראויה לאכלה בגבולין נמי לא יהא יוצא בה דבשלמא מע''ש עצמו לא תיבעי לך דמשכחת לה היתר פדיה אפי' בירושלים כגון שנטמא אבל חלה של מעשר שני בירושלים אין אתה מוצא בה פדיה דאם נטמאת לשריפה אזלא ואנן תנינן סתמא הכהנים יוצאין בחלה וכו' ומשמע אפי' בחלה של מעשר שני בירושלים:
Psa'him
Daf 17b
יָכוֹל יֵצְאוּ יְדֵי חוֹבָתָן בַּחַלּוֹת תּוֹדָה וּרְקִיקֵי נָזִיר. תַּלְמוּד לוֹמַר שִׁבְעַ֤ת יָמִים֙ מַצּ֣וֹת תֹּאכֵ֔לוּ. מַצָּה הַנֶּאֱכֶלֶת כָּל שִׁבְעָה. וְאֵין חַלּוֹת תּוֹדָה 17b וּרְקִיקֵי נָזִיר נֶאֱכָלִין כָּל שִׁבְעָה. רִבִּי יוֹנָה בְשֵׁם רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ. מִמַּה שֶׁנֵּאָֽכְלוּ חַלּוֹת תּוֹדָה וּרְקִיקֵי נָזִיר בְּכָל גְּבוּל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לֹא צָרַךְ הַשּׁוֹנֶה לְהוֹצִיאָן מִמּוֹשָׁב. רִבִּי יוֹסֵה בְשֵׁם רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ. זֹאת אוֹמֶרֶת שֶׁנֵּאָֽכְלוּ חַלּוֹת תּוֹדָה וּרְקִיקֵי נָזִיר בְּכָל עָרֵי יִשְׂרָאֵל. לְפִיכָךְ לֹא צָרַךְ הַשּׁוֹנֶה לְהוֹצִיאָן מִמּוֹשָׁב. נִיחְא חַלּוֹת תּוֹדָה. וּרְקִיקֵי נָזִיר אֵינוֹ כֵן. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן. לֵית כָּאן נְזִירוּת. נְזִירוּת חוֹבָה הִיא. אָמַר רִבִּי בּוּן בַּר כַּהֲנָא. תִּיפְתָּר שֶׁקָּֽרְבָה חַטָּאתוֹ בְשִׁילֹה. וְעוֹלָתוֹ וּשְׁלָמָיו בְּנוֹב וְגִבְעוֹן. רִבִּי חֲנַנְיָה רִבִּי עֶזְרָה בְעוֹן קוֹמֵי רִבִּי מָנָא. לֹא כֵן אָמַר רִבִּי בְּשֵׁם רִבִּי יוֹסֵה. שַׁלְמֵי חֲגִיגָה הַבָּאִים בְּבָמָה כְּשֵׂירִים אֶלָּא שֶׁלֹּא עָלוּ לַבַּעֲלִים לְשֵׁם חוֹבָה. אֶלָּא כְרִבִּי יְהוּדָה. דְּרִבִּי יְהוּדָה אָמַר. חַטָּאת וּפֶסַח לְיָחִיד בְּבָמָה גְדוֹלָה. אֵין חַטָּאת וּפֶסַח לְיָחִיד בְּבָמָה קְטַנָּה. לֹא אַתְיָא אֶלָּא כְרִבִּי שִׁמְעוֹן. דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר. כֵּיוָן שֶׁנִּזְרַק עָלָיו אֶחָד מִן הַדָּמִים הוּתַּר הַנָּזִיר לִשְׁתּוֹת בַּיַּיִן וְלִיטַּמֵּא לַמֵּתִים׃
Traduction
De même, le cohen peut-il employer, pour remplir ce devoir, des gâteaux d’action de grâce, ou des flancs de Naziréen (Nb 6, 15)? -Non, parce qu’il est dit: vous mangerez des azymes pendant 7 jours, tandis que les dites offrandes ne peuvent pas être mangées pendant un tel espace de temps (69)Leur limite de temps est d'un jour et une nuit.. R. Yona remarque au nom de R. Simon b. Lakish: comme il est admis qu’à un certain moment de l’histoire d’Israël (70)Lorsque, sous les Juges le tabernacle était à Nob et à Guibeon, on pouvait sacrifier partout. Voir (Jos 18, 25). les dites offrandes pouvaient être consommées dans toute l’étendue du territoire palestinien, le tana (celui qui a enseigné l’avis précédent) n’a pas déduit de la question d’emplacement (à Jérusalem) la défense au cohen de s’en servir pour le devoir de l’azyme (mais il a fait valoir la divergence qu’offre la limite de temps). R. Yossa au contraire dit au nom du même: ceci prouve justement que les dits gâteaux pouvaient être mangés dans toutes les villes d’Israël, et par ce motif le préopinant ne les exclut pas du titre d’azyme comme étant soumis à une restriction de place) et il fait valoir celle du temps trop limité. On comprend toutefois que les gâteaux d’actions de grâce pouvaient être offerts en tous lieux; mais comment l’admettre des flancs du naziréen? En effet, R. Yohanan dit que ce dernier devoir est obligatoire (et comme tel, il fallait l’offrir au temple même, en tous temps). On peut admettre aussi, dit R. Aboun b. Cahana, que les flancs du naziréen sont parfois comestibles dans toutes les villes d’Israël, au cas où celui-ci a déjà offert le sacrifice de péché à Siloh (au Temple central) et qu’ensuite (la destruction de ce dernier ayant eu lieu) il a présenté à Nob ou à Guibéon (en dehors) l’holocauste (71)B., Zevahim 117b. et le sacrifice pacifique (ainsi que les dits flancs). -Mais, objectèrent R. Hanania et R. Ezra en présence de R. Mena, Rabbi n’a-t-il pas dit au nom de R. Yossa que les sacrifices pacifiques des fêtes présentés sur des autels du dehors sont aptes à la consommation, mais ne servant pas au maître à représenter le devoir obligatoire de l’offrande? (Comment admettre ici l’hypothèse de la présentation des flancs hors du Temple)? -Il faut donc admettre que l’avis de R. Aboun est seulement justifiable selon R. Juda, qui permet (72)Jér., (Megila 1, 11). d’offrir le sacrifice expiatoire ou l’agneau pascal sur l’autel général (public), non sur l’autel d’un particulier. Encore n’est-ce vrai que pour ces deux objets, tandis qu’il n’autorise pas la présentation des offrandes pacifiques, et l’objection à l’égard des flancs de naziréen (73)B., Nazir 46a. subsiste. En effet, nulle offrande obligatoire n’est présentable au dehors; seulement, la restriction faite pour les sacrifices pacifiques du naziréen s’explique selon R. Simon, qui dit (74)(6, 13).: dès que le naziréen a reçu l’aspersion de l’un des sangs des 3 sacrifices (faisant partie de la cérémonie de libération), il lui est permis de boire du vin, ou de se rendre impur pour un mort (et les flancs, n’étant plus obligatoires, peuvent être présentés n’importe où).
Pnei Moshe non traduit
מצה הנאכלת כל שבעה. יצאה חלות תודה ורקיקי נזיר שאינן נאכלין אלא ליום ולילה:
ר' יונה בשם רשב''ל וכו'. משום דקשיא ליה תיפוק ליה שאינן נאכלין בכל מושב ופליגי ר' יונה ור' יוסי אליבא דרשב''ל היכי מתרץ לה דר' יונה קיבל משמיה דה''ק ממה שנאכלו חלות תודה ורקיקי נזיר בכל גבול ארך ישראל והיינו בנוב וגבעון וכדתנן בפ' בתרא דזבחים באו לניב וגבעון הותרו הבמות ק''ק נאכלין לפנים מן הקלעים קדשים קלים נאכלין בכל ערי ישראל הילכך לא צריך השונה להוציאן ממושב כלומר לא צריך לימר כך דלא נפקא ליה ממעוטא דמושבותיכם לאותן שקרבו בנוב וגבעון וממעט להו מדכתיב שבעת ימים דזה כולל גם לאותן שבנוב וגבעון הכי שמיע ליה לר' יונה דמשמע דלר''ל הוה פשיטא ליה בלא''ה שחלות תודה ורקיקי נזיר נאכלין בנוב וגבעון והלכך משני לה הכי בפשיטות:
ר' יוסה בשם רשב''ל וכו'. ר' יוסה לא קיבל כך משמיה דר''ל אלא דכך אמר זאת אומרת וכו' דמהכא ה''א דדייק לה כך דנאכלות בנוב וגבעון ובכל ערי ישראל ולא דהוי ליה פשיטא מעיקרא אלא מדלא צריך ליה למימר להתנא השונה וכלימר דלא נפקא ליה ממושבותיכם כדאמרן הוא דלמד ר''ל השתא הכי:
ניחא חלות תודה. השתא פריך על עיקרא דמילתא דמשני לה רשב''ל דהניחא חלות תודה דנידר ונידב הוא משכחת לה דקרב בנוב וגבעון אלא ורקיקי נזיר דקתני אינו כן דהרי קרבן נזירות חובה היא ואנן תנן דחובות שאין קבוע להן זמן אפי' בבמה גדולה כמו נוב וגבעון לא קרב וכהאי תנא דפ''ק דמגילה אין בין במה גדולה לבמה קטנה אלא פסחים. ומפרשינן כעין פסחים דהיינו חובות הקבוע להן זמן אבל חובות שאין קבוע להן זמן כאן וכאן לא קרב:
אמר ר' יוחנן לית כאן נזירות. סמי מכאן רקיקי נזיר דנזירו' חובה היא כלומר לאחר שנדר בנזיר קרבנותיו חובה הן עליו ולא משכחת לה שקרבו בנוב וגבעון:
אמר ר' בון בר כהנא. לא צריך לסמויי לנזירות דהא עיקר הקושיא מחטא' נזיר הוא דס''ל כהאי דר''א בפ''ו דנזיר לא היה מגלח אלא על החטאת וחטאת נזיר לא קרבה בנוב וגבעון אבל עולה ושלמים שלו שפיר קרבה בנוב וגבעון וא''כ תיפתר שהיה נזיר מקודם כשהיתה שילה עומדת וקרבה חטאתו בשילה דמכיון שקרבה חטאתו אין עולה ושלמים חובה עליו ואותן קרבו בנוב וגבעון ורקיקי נזיר עם השלמים הן קריבין ושפיר משכחת לה שנאכלין בכל ערי ישראל:
בעון קומי ר' מנא. והיכי אמרת דבמקום דבעו שלמים לאו חובה נינהו וקרבו בבמה גדולה וכי לא כן אמר רבי בשם ר' יוסי וכו' אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה אלמא דשלמי חגיגה אין קריבין בבמה והיינו אפי' בבמה כעין נוב וגבעון ומ''ש שלמי נזיר משלמי חגיגה וג''כ לא עלו לו להתירו מנזירות:
אלא כר' יהודה דר' יהודה אמר חטאת ופסח וכו'. כלומר ואי דשיטתך אליבא דר' יהודה דקאמר התם בתוספתא דזבחים דחטאת נמי קרב ליחיד בבמה גדולה נמי אכתי מעולה ושלמים קשיא דהא לא שמעינן מדר' יהודה אלא חטאת בלבד ושלמי נזיר הרי הן כשלמי חגיגה והדרא קושיין לדוכתה:
לא אתיא אלא כר' שמעון. כלומר אליבא דר''ש דקאמר בפ''ו דנזיר מכיון שנזרק עליו אחד מן הדמים הותר הנזיר וכו' והשתא אליבא דהאי דר''ש שפיר מיתרצא דמכיון שקרבה חטאתו בלחוד כבר הותרה נזירותו ומעתה אין עולה ושלמים חובה עליו כלל וכלל ומשכחת לה דרקיקי נזיר שלו נאכלין בשעת במת נוב וגבעון בכל ערי ישראל:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source