Psa'him
Daf 10a
רִבִּי אַבָּהוּ בְשֵׁם רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ. טַעֲמֵיהּ דְּרִבִּי יוּדָה. לֹ֖א תֹּֽאכְלֶנּ֑וּ עַל הָאָ֥רֶץ תִּשְׁפְּכֶנּ֭וּ כַּמָּֽיִם׃ לֹא הִיתַּרְתִּי לָךְ אֶת דָּמוֹ 10a אֶלָּא בִשְׁפִיכָה. הָתִיב רִבִּי אַבָּא מָרִי אַחֲוָה דְּרִבִּי יוֹסֵה. וְהָֽכְתִיב אַף בִּפְסוּלֵי הַמּוּקְדָּשִׁין כֵּן. לֹ֖א תֹּֽאכְלֶנּ֑וּ עַל הָאָ֥רֶץ תִּשְׁפְּכֶנּ֭וּ כַּמָּֽיִם׃ אָמַר רִבִּי חִייָה בַּר אָדָא. לְהַכְשִׁיר אִתְאֲמָרַת. מַה הַמַּיִם מַכְשִׁירִין אַף הַדָּם יְהֵא מַכְשִׁיר.
Traduction
Pnei Moshe non traduit
והכתיב אף בפסולי המוקדשין וכו'. ודרשי' להאי קרא דבפסול המוקדשין הכתוב מדבר כדכתי' אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל וגו' והשתא מאי דרשת בהאי תשפכנו דכתי' בהו דלא מצית למימר למעוטי הקזה שהרי כבר נפסלו ואינו עובר על עשיית מום בהם:
ההיא להכשיר אית אמרית. ללמדנו איזה דם הוא מכשיר לקבל טומאה ואיזה אינו מכשיר ודרשינן תשפכנו כמים מה מים נשפכין ומכשירין אף דם נשפך הוא מכשיר פרט לדם קדשים שאינו מכשיר הזרעים:
רִבִּי אַבָּהוּ בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. שְׁנֵיהֶן מִקְרָא אֶחָד הֵן דּוֹרְשִׁין. תָּמִ֤ים יִֽהְיֶה֙ לְרָצ֔וֹן כָּל מ֖וּם לֹ֥א יִֽהְיֶה בּֽוֹ׃ רִבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר. בְּשָׁעָה שֶׁהוּא לְרָצוֹן אֵין אַתְּ רַשַּׁאי לִיתֵּן בּוֹ מוּם. [וּבְשָׁעָה שֶׁאֵינוֹ לְרָצוֹן אַתָּה רַשַּׁאי לִיתֵּן בּוֹ מוּם.] וַחֲכָמִים אוֹמְרִים. אֲפִילוּ כוּלּוֹ מוּמִין אֵין אַתְּ רַשַּׁאי לִיתֵּן בּוֹ מוּם.
Traduction
Pnei Moshe non traduit
ושניהן. ר''ש וחכמים מקרא אחד דרשו:
בשעה שאינו לרצון. כגון זה שאחזו דם וכבעל מום הוא וחכמים דרשו מדכתיב כל מום משמע אפילו הוא כבר מלא מומין אין אתה רשאי להטיל בו עוד מים אלא יניחנו כמות שהוא הדרן עלך אור י''ד
Psa'him
Daf 10b
משנה: 10b כָּל שָׁעָה שֶׁהוּא מוּתָּר לוֹכַל מַאֲכִיל לַבְּהֵמָה לַחַיָּה וְלָעוֹפוֹת וּמוֹכְרוֹ לַנָּכְרִי וּמוּתָּר בַּהֲנָאָתוֹ. עָבַר זְמַנּוֹ אָסוּר בַּהֲנָאָתוֹ. לֹא יַסִּיק בּוֹ תַּנּוּר וְכִירַיִם. רִבִּי יוּדָה אוֹמֵר אֵין בִּיעוּר חָמֵץ אֶלָּא שְׂרֵיפָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים מְפָרֵר וְזוֹרֶה לָרוּחַ אוֹ מַטִּיל לַיָּם׃
Traduction
Aussi longtemps qu’il est permis de manger le pain levé, on peut le donner à consommer aux animaux domestiques, ou sauvage, aux oiseaux, ou le vendre aux païens (sans se préoccuper de ce que plus tard ceux-ci ne le détruiront pas), ou en tirer un profit quelconque. Dès que l’heure de débarrasser tout levain est arrivée, il est défendu d’en tirer un profit, ni d’utiliser la combustion pour chauffer un four ou un poêle. Selon R. Juda, l’enlèvement final du pain levé s’opère seulement par la combustion; selon les autres sages, on peut aussi l’émietter et le disperser au vent, ou le jeter à la mer.
Pnei Moshe non traduit
מתני' כל שעה שמותר לאכול מאכיל. לגופיה לא איצטריך דפשיטא הוא אלא לדיוקא דתידוק מיניה הא כל שעה שאינו מותר לאכול אינו מאכיל. ובבבלי מדייק מדלא קתני כל שעה שאוכל מאכיל וכר''מ דס''ל אוכלין כל חמש ושורפין בתחלת שש ומדקתני כל שעה שמותר לאכול מאכיל ש''מ דבתרי גברי מיירי ומוקמינן למתניתין כר''ג דס''ל חולין נאכלין כל ד' ותרומה כל חמש וה''ק כל שמה שמותר לכהן לאכול בתרומה מאכיל ישראל חולין לבהמתו אבל אין הלכה כר''ג כדפרישית בפ''ק:
מאכיל לבהמה ולחיה ולעופות. בבבלי עביד צריכותא דאי תני בהמה ה''א דיקא בהמה אי דמשיירא חזי לי' ומבערו אבל חיה דאורחה להצניע אימא לא ואי תני חיה ה''א דחיה אין משום דאי משיירא מיהת מצנע לה ולא עבר עליה בבל יראה ובל ימצא אבל בהמה זמנין דמשיירא ולאו אדעתיה לבער ועבר עליה צריכא ואיידי דתני בהמה וחיה תני נמי עופות:
ומכרו לעכו''ם. לאפוקי מדב''ש דס''ל לא ימכור אדם חמצו לנכרי אא''כ שיכלה קודם הפסח קמ''ל:
ומותר בהנאתו. התם פריך פשיטא ומשני לא צריכא שחרכו קודם זמנו ונפסל מלאכול לכלב וקמ''ל דבכה''ג מותר בהנאתו אפילו לאחר זמנו:
עבר זמנו אסור בהנאתו. הא קמ''ל דאפילו בשעות דרבנן והיינו מתחילת שעה ששית אסור בהנאה:
ולא יסיק בו תנור וכיריים. הך בבא אליבא דרבי יהודה איצטריך דס''ל אין ביעור חמץ אלא שריפה מהו דתימא בהדי דקא שריף ליה ליתהני מיניה קמ''ל דכי מטא זמן איסוריה אפילו בדרך ביעורו אסור בהנאה:
אלא שריפה. דיליף מנותר דאסור בהנאה וענוש כרת ומצותו בשריפה דוקא אף חמץ כן וחכמים לא ילפי מנותר דחלבו של שור הנסקל יוכיח דאסור אפילו בהנאה וענוש כרת ואינו טעון שריפה אלא אף מפררו וזורה לרוח או מטיל לים בעינא ודוקא בנהמא אבל אם היה חמץ קשה כגון חטים מפרר ומטיל לים והלכה כחכמים:
הלכה: כָּל שָׁעָה כול'. אָמַר רִבִּי אִימִּי. מָאן תַּנָּא כָּל שָׁעָה שֶׁהוּא מוּתָּר לוֹכַל מוּתָּר לְהַאֲכִיל. אָסוּר לָאוֹכֵל אָסוּר לְהַאֲכִיל. רִבִּי מֵאִיר. בְּרַם כְּרִבִּי יוּדָה. חֲמִישִּׁית אַף עַל פִּי שֶׁהוּא אָסוּר לוֹכַל מוּתָּר לְהַאֲכִיל. הָתִיב רִבִּי בָּא. וְהָתַנִּינָן. סִיעוּר יִשָּׂרֵף וְהָאוֹכְלוֹ פָּטוּר. וְאָמַר רַב חוּנָה בְשֵׁם רִבִּי. מוּתָּר לְהַאֲכִילוֹ לַכְּלָבִים. אָמַר רִבִּי יוֹסֵה. מָה אֲתִינָן מִיתְנֵי כָּל חָמֵץ. לֹא שָׁעוֹת. מָאן תַּנָּא שָׁעוֹת. רִבִּי מֵאִיר.
Traduction
R. Imi dit: qui a émis l’opinion de la Mishna, à savoir de pouvoir donner le pain levé à consommer aux animaux (d’en profiter) aussi longtemps qu’il est permis à l’homme de le manger, et que l’interdit général commence dès que c’est aussi défendu à l’homme? Ce doit être R. Meir; car son interlocuteur R. Juda dit plus haut (1, 4) que, loin de pouvoir manger jusqu’à la 5e heure incluse, on doit cesser au commencement de celle-ci, et qu’il est loisible toutefois de le faire consommer aux animaux pendant cette heure là. -Mais objecta R. Aba contre R. Meir, comment établit-il une analogie complète entre les défenses et défend-il de le faire consommer aux animaux dès que c’est interdit à l’homme? -N’est-il pas dit plus loin (3, 5): même la pâte imparfaitement levée doit être brûlée, sans que toutefois cette consommation entraîne la peine du retranchement; et R. Houna ajoute à ce sujet au nom de Rabbi qu’il est permis de la jeter aux chiens? -Il y a une distinction à établir, dit R. Yossa:il n’est pas dit que (selon R. Meir) toutes les sortes de levain sont interdites aux animaux aussi bien qu’à l’homme, mais il est question ici d’heures égales, et c’est à cet égard que R. Meir exprime son avis (31)Pour le levain imparfait, qu'il est permis de jeter aux chiens, ce n'est pas une question d'heure, puisque la règle est la même pendant Pâques..
Pnei Moshe non traduit
גמ' מאן תנא כל שעה וכו' ר' מאיר. דלדידיה אוכל ומאכיל כל שעה חמשית דאלו לרבי יהודה הרי שעה חמשית אע''פ שהוא אסור לאכול מאכיל הוא לבהמה:
התיב רבי בא. והיכי אמרת דלר''מ כל שהוא אוכל מאכיל הוא ומשמע שאם הוא אסור לאכול אסור נמי להאכיל לבהמה והתנינן לקמן בפ''ג שאור והוא חמץ שלא החמיץ כל צרכו ישרף לפי שאסור הוא באכילה ואם אכלו פטור מכרת ואמר רב הונא עלה בשם רבי דמותר להאכילו לכלבי' הרי שהוא איני אוכל ואפ''ה מאכיל הוא:
מה אתינן מיתני כל חמץ. בתמיה וכי כל חמץ שהוא אוכל מאכיל קתני דקשיא לך משאור ומהאי דרב הונא וכי לא שעות תנינן ועל שעות הוא דאמרי' מאן תנא ר''מ:
אָמַר רִבִּי בּוּן בַּר חִייָה קוֹמֵי רִבִּי זְעִירָה. זֹאת אוֹמֶרֶת שֶּׁמּוּתָּר לְהַאֲכִילוֹ לִבְהֵמַת הֶבְקֵר. הָתִיב רִבִּי יִרְמְיָה. וְהָתַנִּינָן. מְפָרֵר. סָבַר רִבִּי יִרְמְיָה כִּכָּרוֹת. אָמַר לֵיהּ רִבִּי יוֹסֵה. לֹא אָמַר אֶלָּא מְפָרֵר. מִכֵּיוָן שֶׁפֵּירְרוֹ בָּטֵל. וְאֵייְדֵא אָמַר דָּא. לֹא יֵֽאָכֵל֭ חָמֵֽץ הַיּ֖וֹם. אֲפִילוּ לַכְּלָבִים. הֲרֵי זֶה בָא לְאוֹסְרוֹ בַהֲנָייָה. מָה אֲנָן קַייָמִין. אִם לְכַלְבּוֹ. הָתַנֵּי אִיסּוּר הֲנָייָה. אֶלָּא כִי נָן קַייָמִין. אֲפִילוּ לְכֶלֶב [אֲחֵרִים]. זֹאת אוֹמֶרֶת. שֶׁאָסוּר לְהַאֲכִילוֹ לִבְהֵמַת הֶבְקֵר.
Traduction
R. Aboun b. Hiya dit devant R. Zeira: de ce que la Mishna dit qu’une fois l’heure de la destruction passée, il n’est plus permis de tirer un profit du pain levé, on déduit que le profit est interdit; mais il est permis de le jeter aux animaux abandonnés (non aux siens). Cependant, objecte R. Jérémie, la Mishna ne dit-elle pas que, pour détruire le pain, on l’émiettera, en supposant même qu’il s’agisse de pains entiers? -Non, dit R. Yossa, on a voulu indiquer par ce procédé un mode d’annulation, mais sans interdit de le jeter aux animaux étrangers. S’il en est ainsi (que la Mishna n’indique pas d’avis précis à ce sujet), d’où sait-on s’il est permis, ou non, de faire manger du pain levé (après l’heure) aux animaux abandonnés? De ce qu’il est dit (Ex 13, 3-4): il ne sera pas mangé de pain levé (32)Ici, l'on suppose les 2 versets joints., en ce jour (à la forme passive), on déduit que l’interdit est applicable aux chiens; or, cet interdit de puissance ne saurait être applicable au propre chien d’un homme, puisque cette défense est déjà englobée dans celle de ne pas tirer profit du levain; il ne peut donc s’agir là que de chiens étrangers, et cela prouve qu’il est interdit de faire manger tout levain (après l’heure définitive de l’enlèvement) même aux animaux abandonnés – (33)Suit un passage reproduit du (Orla 3, 1), traduit t. 3, p. 346-8..
Pnei Moshe non traduit
זאת אומרת שמותר להאכילו לבהמת הבקר. אהא דקתני עבר זמנו אסור בהנאתו קאי משום דקשיא לי' פשיטא ומאי קא משמע לן הלכך מפרש דלדיוקא קתני דדוקא בהנאתו הוא דאסור כגון להאכילו לבהמתו אבל מותר הוא להאכילו להחמץ לבהמת הפקר דאין זה להנאתו:
התיב רבי ירמיה והתנינן מפרר. כלומר למה לך למידק מדיוקא דמתני' ולא מדקתני בהדיא דהתנינן מפרר וזורה לרוח וקס''ד דמפרר לאו מפרר ממש קאמר אלא מפזרו לרוח כדמסיים הס''ד דסבר ר' ירמיה ככרות שמפזר לככרות שלימות לרוח וכיון שכן לא יבצר שתמצאם בהמת הפקר ותאכלם ואפ''ה לא חיישינן דמותר אף להאכיל לבהמת הפקר:
א''ל רבי יוסה. דלא היא דלא אמר אלא מפרר ממש לפירורין קטנים ותו ליכא למיחש לבהמת הפקר דאפילו תמצאם ותאכל אין בכך כלים דמכיון שפיררו בטל הוא וכאלו אינו בעולם:
ואיידא אמרה. כלומר דהשתא דליכא למילף מידי ממתני' ומאיזה מקום שמעינן להאי דינא אם מותר להאכיל לבהמת הפקר או לא:
דא. מזה דלקמן ש''מ דאסור הוא דתנינן בברייתא דדריש להאי קרא לא יאכל חמץ היום אפילו לכלבים דיאכל לאחרים משמע וה''ז בא הכתוב לאסרו לחמץ בהנאה והשתא מה אנן קיימין להאי ברייתא אם לאסור להאכיל לכלבו והתני איסור הנאה במתני' ומאי קמ''ל בברייתא אלא כי אנן קיימין להברייתא שאפילו לכלב אחרים אסור להאכיל וא''כ איפכא הוא מהאי דקאמר ר' בון אלא דזאת אומרת שאסור להאכילו לבהמת הפקר והשתא נמי לא תידוק כדדייק רבי בון ממשנה יתירה עבר זמנו וכו' אלא דהיא גופה קמ''ל נמי במתני' והאי בהנאתו אהנאת חמץ קאמר וכלומר דכל הנאתו של החמץ אסור ואפילו ליהנות לבהמת הפקר ולהאכילה:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source