אָמַר רִבִּי בָּא בַּר מָמָל. אִילּוּ הָיָה לִי מִי שֶׁיִימָנֶה עִמִּי הִיתַּרְתִּי בְּשַׁר בְּכוֹר לְהִישָּׁקֵל בְּלִיטְרָא וְהִיתַּרְתִּי שֶׁיְּהוּ עוֹשִׂין מְלָאכָה בְחוֹלוֹ שֶׁלְמוֹעֵד. כְּלוּם אָֽסְרוּ בְּשַׁר בְּכוֹר לְהִישָּׁקֵל בְּלִיטְרָא לֹא כְדֵי שֶׁיְּהוּ מוֹכְרִין אוֹתוֹ בְּזוֹל. וְהֵן מַעֲרִימִין עָלָיו וּמוֹכְרִין אוֹתוֹ בְּיוֹקֶר. כְּלוּם אָֽסְרוּ לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְחוֹלוֹ שֶׁלְמוֹעֵד אֶלָּא כְדֵי שֶׁיְּהוּ אוֹכְלִין וְשׁוֹתִין וִיגִיעִין בַּתּוֹרָה. וְאִינּוּן אָֽכְלִין וְשָׁתִין וּפָחֲזִין.
Pnei Moshe (non traduit)
להשקל בליטרא. דקי''ל אין שוקלין בשר בכור בליטרא שהוא דרך בזיון כדתנינן בפ''ה דבכורות וכל עצמו לא אמרו כך אלא כדי שיהו מוכרין אותו בזול והן מערימין ומוכרין אותו ביוקר וא''כ מה הועילו חכמים בתקנתן ולפיכך אלו היה אחד מי שימנה עמי להתיר הייתי מתיר למכור אותו ע''י משקל וכן אמר בענין איסור מלאכה שאסרו חכמים במועד כלום אסרו חכמים וכו'. ופחזין. במיני שחוק ודברי היתול ומוטב שהיו עושין איזו מלאכה:
רִבִּי חֲנַנְיָה חֲבֵרִין דְּרַבָּנִין אָמַר. פְּרַגָמַטִּיָּא נִגְבִּית 9a מִנִּכְסֵי יְתוֹמִין קְטַנִּים. הֲווֹן בָּעֵיי מֵימַר. בְּשֶׁיֵּשׁ עֲדִים. הָא אִם אֵין עֵדִים יוֹדְעִין לֹא. רַבָּנִן דְּקַיסָרִין בְּשֵׁם רִבִּי לָא. לָכֵן צְרִיכָה בְּשֶׁיֵּשׁ עֲדִים יוֹדְעִין. הָא אִם אֵין עֵדִים יוֹדְעִין נַעֲשֵׂית דְּפִיקָּדוֹן. [כָּךְ אָנוּ אוֹמְרִים] פִּיקָּדוֹן לֹא יִיגָּבַה מְנִּכְסֵי יְתוֹמִין קָטַנִּים. מַה בֵינוֹ לַמִּלְוֶה. מִלְוֶה נִיתְנָה לְהוֹצָאָה. וְזֶה לֹא נִיתַּן לְהוֹצָאָה.
Pnei Moshe (non traduit)
פרגמטיא נגבית מנכסי יתומים קטנים. איידי דאיירי הכא בפרגמטיא אבודה שמותרת להתעסק בה במועד נקט נמי להאי דינא דק''ל דאין גובין מנכסי יתומים קטנים עד שיגדלו ואם הניח אביהן להן פרגמטיא וידוע שהיא של אחרים נגבית מהן שלא תאבד הפרגמטיא בתוך כך אם ימתין עד שיגדלו:
הוון. בני ישיבה בעיין למימר בשיש עדים שהיא של אותן הבאים לגבות מהן אבל אם אין עדים לא נגבת מן הקטנים. לכן צריכה בשיש עדים יודעין. בתמיה כלומר וכי לכך צריך להשמיענו שאם יש עדים שהן שלהן שנגבית היא מהקטנים:
הא אם אין עדים יודעין נעשית כפקדון. כלו' הא היא דאיצטריך לאשמועינן שאף אם אין כאן עדים יודעין כלום אפ''ה נגבית היא מפני שנעשית כפקדון שהפקיד זה אצל אביהן ובתוך כך מת וכי כך אנו אומרים פקדון לא יגבה מנכסי יתומים קטנים בתמיה:
מה בינו. בין פקדון למלוה שאינה נגבית מיתומים קטנים:
מלוה ניתנה להוצאה. ואינה בעין שנוכל לומר זה הוא של המלוה אבל פקדון לא ניתן להוצאה ומכיון שעדיין בעין הוא וזה אומר שלי היא נאמן בשבועה ונגבית מיתימים קטנים:
אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן. אִם הִזְכִּירוּךָ לְבוּלֵי יִהְיֶה יַרְדֵּן בַּעַל גְּבוּלְךָ. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן. קֻבְלִין לָרָשׁוּת לְהִיפָּטֵר מִבּוּלֵי. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן. לוֹוִין בְּרִיבִּית לַחֲבוּרַת מִצְוָה וּלְקִידּוּשׁ הַחוֹדֶשׁ. רִבִּי יוֹחָנָן בְּצַפְרָא הֲוָה נְחַת לִכְנִשְׁתָּא וְהֲוָה מְלַקֵּט פֵּירוּרִין וַאֲכִל וַאֲמַר. יְהֵא חֶלְקִי עִם אִילֵּין דַּאָֽכְלוּן הָכָא רוּמְשִׁית.
Pnei Moshe (non traduit)
הוה נחות לכנישתא. שהיו נוהגין לעשות סעודת קידוש החדש בבה''כ ומלקט פירורין מהנשאר מהסעודה של אמש ואכל אותן וכל זה כדי לחבב ולייקר להמתאספים בחבורת סעודת מצוה זו ואמר יהא חלקי עם אלו שאכלו כאן בלילה זו:
לוין ברבית וכו'. התם איירי בענין סעודת חבורת מצוה וקידוש החדש כדקתני שם במתני' אבל בחבורת מצוה וכו' ואגב מייתי לה נמי הכא:
אם הזכירוך לבולי. לשון חשיבות ושררה הוא ואם בני אדם הזכירוך שתמנה עמהן לעשות כן ולהתנהג עמהן בענין סעודת מאכל ומשתה ומיני חשיבות יהא הירדן בעל גבולך כלומר תברח ותתרחק מהם עד גבול הירדן ולא תשתתף עמהן ואל תלך בדרך אתם. וגרסי' להא בפרק ח' דסנהדרין בהלכה ב':
קבלין לרשות להפטר מבולאי. כלומר קובלין בפני הרשות אפי' במועד כדי להפטר מחבורת הפוחזין האלו המתנהגין כך בחשיבות ואוכלין ושותין ופוחזין:
משנה: אֵין לוֹקְחִין בָּתִּים עֲבָדִים וּבְהֵמָה וָאֲבָנִים אֶלָּא לְצוֹרֶךְ הַמּוֹעֵד אוֹ לְצוֹרֶךְ הַמּוֹכֵר שֶׁאֵין לוֹ מַה יֹּאכַל. אֵין מְפַנִּין מִבַּיִת לְבַיִת אֲבָל מְפַנֶּה הוּא לַחֲצֵרוֹ מִפְּנֵי שֶׁשִּׂמְחָה הִיא לוֹ. אֵין מְבִיאִין כֵּלִים מִבֵּית הָאוּמָּן וְאִם חוֹשֵׁשׁ לָהֶן מְפַנָּן לְחָצֵר אַחֶרֶת׃
Pnei Moshe (non traduit)
אין מביאין כלים מבית האומן. בכלים שאינן לצורך מועד מיירי אבל אם הן לצורך המועד כגון כרים וכסתות וכסות וקיתוניות שרי. ואם חושש להם. שמא יגנבו מבית האומן או שהאומן צריך לשכרו והבעל הבית אינו מאמינו שמא ישאל ממנו שכר פעולתו פעם שניה מפנן הוא לחצר אחרת.
אין מפנין. כלים או שאר דברים מבית זה לבית אחר רחוק ממנו דרך ר''ה מפני הטורח אבל מפנה הוא לחצירו מבית לבית שבאותו חצר דהוי דרך צינעה:
או לצורך המוכר. שצריך מעות להוציאן לצורך המועד:
ואבנים. בגמרא מפרש דמשכחת להו לצורך המועד בכותל גוהה שנוטה ליפול ויש בו סכנה שסותרו ובונה אותו בי''ט:
מתני' אין לוקחין בתים וכו'. רבותא קמ''ל דאפי' הני דהוון בפרהסיא שרי לצורך המועד ושאינו לצורך המועד אפי' שאר דברים אסור:
הלכה: נִיחָא כוּלְּהֹן. אֲבָנִים. כְּהָדָא. אִם הָיָה כּוֹתְלוֹ גוֹהֶה סוֹתְרוֹ וּבוֹנֶהוּ. וְיִסְתּוֹר וְלֹא יִבְנֶהוּ. רִבִּי חֲנַנְיָה בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. הִתִּירוּ סוֹפוֹ מִפְּנֵי תְחִילָּתוֹ. שֶׁאִם אוֹמֵר אַתְּ לוֹ שֶׁלֹּא יִבְנֶה אַף הוּא אֵינוֹ סוֹתְרוֹ. וְנִמְצָא בָּא לִידֵי סַכָּנָה.
Pnei Moshe (non traduit)
כהדא. משכחת בהו לצורך המועד אם היתה כותלו גוהה וכו' וכדאמרינן לעיל בפ''ק בה''ד:
אבנים. בתמיה מה צורך בהן במועד הלא אסור בבנין:
גמ' ניחא כולהון. משכחת בהו לצורך המועד בתים לישב בהן עבדים לשמשו בהמה לשחיטה:
קִיבְּלוּ עֲלֵיהֶן חַרְמֵי טִיבֵּרִיָּה וּדְשׁוּשֵׁי עַכּוֹ וּגְרוֹסֵי צִיפּוֹרִין שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְחוֹלוֹ שֶׁלְמוֹעֵד. נִיחָא גְּרוֹסֵי צִיפּוֹרִין דְּשׁוּשֵׁי עַכּוֹ. חַרְמֵי טִיבֵּרִיָּה וְאֵינָן מְמָעֲטִין בְּשִׂמְחַת הָרֶגֶל. צָד הוּא בְחָכָּה צָד הוּא בְמִכְמוֹרֶת. אֲפִילוּ כֵן אֵינָן מְמָעֲטִין בְּשִׂמְחַת הָרֶגֶל. רִבִּי אִימִּי מֵיקַל לוֹן שֶׁהֵן מְמָעֲטִין בְּשִׂמְחַת הָרֶגֶל.
Pnei Moshe (non traduit)
קיבלו עליהן חרמי טבריא וכו'. גרסינן להא לעיל בפ' מקום שנהגו בהלכה א':
אלו הצדים דגים בחרמות וברשתות בימה של טבריא ואלו העושין גרוסין בציפורי והכותשין דשושי חטים לדייסא בעכו קיבלו והחמירו על עצמן שלא לעשות מלאכתן במועד ואף על פי דמדינא מותר הוא כדתנינן במתני':
ניחא גרוסי צפורי ודשושי עכו. שהניחו להן חכמים במנהגן משום שיכולין לתקן זה מקודם המועד אלא חרמי טבריא קשיא וכי אינן ממעטין בשמחת הרגל ומשני צד הוא בחכה וכו'. דלא אוושא מילתא כל כך:
ופריך אפי' כן וכו'. דאינן יכולין לצוד הרבה בחכה ובמכמורת:
ר' אמי מיקל. מבזה אותן לאלו שנמנעו מלעשות מה שהוא לשמחת הרגל:
הדרן עלך פרק מי שהפך
אימת רבי שאל. אימת קאי השאלה של רבי ודאי בשבת היא השאלה הא תני בהדיא אפי' בשבת מותר משום ישוב א''י וכדמסיק ואזיל כיצד הוא עושה וכו'. ומעלה. בארכאות שלהם שכן מצינו וכו' כדאמרי' לעיל בפ''ק דשבת בהלכה:
הלכה: כֵּינִי מַתְנִיתָה מְעַבִּין. רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר. יְאַבֵּד דָּבָר מְמוּעָט וְאַל יְאַבֵּד דָּבָר מְרובֶּה. רִבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר. אַל יְאַבֵּד דָּבָר כָּל עִיקָּר. כַּהֲנָא אָמַר. אִית מִּילִּין בְּמוֹעֵד דְּקַשְׁייָן מִן אֲהִילוּת וּמִן נְגָעִים. תַּמָּן אָמַר רַב יִרְמְיָה בְשֵׁם רַב. פּוֹרְסִין מַחֲצֶלֶת עַל גַּבֵּי שִׁיפוּף בַּשַּׁבָּת. וָכָא הוּא אָמַר הָכֵין. רַבָּנִן דְּקַיְסָרִין בְּשֵׁם רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא. לְתוֹלֵשׁ מִן הַקַּרְקַע בֵּינִיהוֹן. רַבָּנִן אָֽמְרֵי. קוֹצֵר ומְעַבֶּה. רִבִּי יוּדָה אוֹמֵר. לֹא יִקְצוֹר אֶלָּא יְעַבֶּה.
Pnei Moshe (non traduit)
גמ' כיני מתניתא מעבין. כן צריך למתני במתני' מעבין לת''ק ור' יהודה מחמיר הוא ולא כדתנינן לר' יהודה אף מעבין דא''כ ר' יהודה מיקל הוא והא שמעינן לר' יהודה דמחמיר הוא במועד כדאמרי' לעיל בהלכה א' לר' יהודה דאומר יאבד דבר מועט וכו' שלאיבוד דבר מועט לא עשו חכמי' תקנה להתיר במועד אלא לאיבוד דבר מרובה הוא דחששו וא''כ צריך לגרוס בהיפוך מעבין הקציעות בקש ר' יהודה אומר מחפין. א''נ ה''ק כיני מתני' מעבין גרסי' לר' יהודה ולא אף מעבין ולעולם ר' יהודה מחמיר הוא וכדמוכח מדלקמן:
אית מילין במועד. שהן קשים יותר מהלכות אהלות ונגעים שהן קשים אהדדי כדנקיט ואזיל:
תמן וכו'. לעיל בשבת פ''ד בהלכה ב' קאמר רב ירמיה בשם רב פורסין מחצלות ע''ג שיפוף בשבת שייפות ושורות של לבנים פורסין עליהן להגן מפני הגשמים ואע''ג דעומדות לבנין הן ומפני שראוין לישיבה ודעתיה עלייהו אלמא אפילו בשבת מותר לפרוס מחצלת:
והכא הוא אמר הכין. בתמיה דאף במועד אין מכסין בדבר דאית ביה טירחא כדקתני מחפין בדוקא:
לתולש מן הקרקע ביניהן. כלומר הכי הוא דמפרשינן לפלוגתייהו במתני' ולא קשיא מידי דרבנן אמרו והוא הת''ק דאפי' קוצר ותולש הקש מן הקרקע כדי לעבות זו ע''ג זו בחיפוי וכיסוי גמור ודקתני מחפין היינו בכל צד שיכול לחפות אותן ואפי' לתלוש הקש מן הקרקע ור' יהודה פליג לחומרא וקאמר לא יקצור בתחלה להקש אלא יעבה ויכסה אותן אם יש לו קש מוכן ולא גרסי' בדברי רבי יהודה אף מעבין אלא מעבין בלחוד וכדלעיל והשתא לא קשיא מהת''ק לרב דלעיל:
משנה: מְחַפִּין אֶת הַקְּצִיעוֹת בַּקַּשׁ. רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אַף מְעַבִּין. מוֹכְרֵי פֵירוֹת כְּסוּת וְכֵלִים מוֹכְרִין בְּצִנְעָה לְצוֹרֶךְ הַמּוֹעֵד. הַצַּייָדִין וְהַדָּשׁוֹשׁוֹת וְהַגָּרוֹסוֹת עוֹשִׂין בְּצִינְעָה לְצוֹרֶךְ הַמּוֹעֵד. רִבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר הֵם הֶחְמִירוּ עַל עַצְמָן׃
Pnei Moshe (non traduit)
והדשישות. הדשים וכותתין חטים לדייסא:
והגרוסות. העושין גריסין של פול:
ר' יוסי אומר הן. האומנין עצמן:
החמירו על עצמן. שלא לעשות כלל. ואין הלכה כר' יוסי:
הציידין. ציידי עופות ודגים:
אף מעבין. שנותנין אותן זו על גב זו ועושה כמין שיהו העליונות מגינות על התחתונות ואין הלכה כן:
מתני' מחפין את הקציעות. תאנים השטוחין בשדה כדי לייבשן מכסין אותן בקש מפני הגשמים:
אֵין מְבִיאִין כֵּלִים מִבֵּית הָאוּמָּן. הָדָא אָֽמְרָה. פְּרַגְמַטֵיָא אָבֵדָה שָׁרִי מְטַלְטְלָתָא בַּמּוֹעֲדָא.
Pnei Moshe (non traduit)
הדא אמרה. מדקתני ואם חושש להן מותר לפנותן ש''מ פרקמטיא אבודה שעומדת לילך לאיבוד שרי מטלטלא במועדא למקום השמור כדאמר בריש הל' דלעיל:
אֵין מְפַנִּין אֶת הַמֵּת וְאֶת הָעֲצָמוֹת מִקֶּבֶר מְכוּבָּד לִמְכוּבָּד וְלֹא מִבָּזוּי לְבָזוּי וְלֹא מִבָּזוּי לִמְכוּבָּד. אֵין צוֹרֶךְ לוֹמַר מִן הַמְכוּבָּד לַבָּזוּי. וּבְתוֹךְ שֶׁלּוֹ אֲפִילוּ מִן הַמְכוּבָּד לַבָּזוּי. עָרֵב הוּא לָאָדָם שֶׁהוּא נִינּוּחַ אֶצֶל אֲבוֹתָיו.
אֵין מְפַנִּין מִדִּירָה נָאָה לְדִירָה נָאָה וְלֹא מִדִּירָה (נָאָה) [כְעוּרָה] לְדִירָה כְאוּרָה וְלֹא מִדִּירָה כְאוּרָה לְדִירָה נָאָה. אֵין צוֹרֶךְ לוֹמַר מִדִּירָה נָאָה לְדִירָה כְאוּרָה. וּבְתוֹךְ שֶׁלּוֹ אֲפִילוּ מִדִּירָה נָאָה לְדִירָה כְאוּרָה. שִׂמְחָה לָאָדָם בְּשָׁעָה שֶׁהוּא דָר בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ.
Pnei Moshe (non traduit)
ובתוך שלו. שהבית השני שלו היא אפי' מדירה נאה וכו' מותר מפני ששמחה היא לאדם בשעה שהוא דר בתוך שלו וכן אין מפנין וכו':
הֲרֵי שֶׁאֵין לוֹ מַה יֹאכַל קוֹצֵר וּמְעַמֵּר וְדָשׁ וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִדּוֹשׁ בְּפָרָה. בִּמְסַפֵּק לְיָחִיד. אֲבָל בִּמְסַפֵּק לָרַבִּים דָּשׁ אֲפִילוּ בְּפָרָה.
Pnei Moshe (non traduit)
במספק ליחיד. בשצריך סיפוק לביתו כיחיד אבל אם צריך לספק לרבים דש ואפי' בפרה במועד:
רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי שָׁאָל לְרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ. מָהוּ לִיקַּח בָּתִּים מִן הַגּוֹי. אָמַר לֵיהּ. אֵימַת רִבִּי שָׁאַל. בַּשַּׁבָּת. תַּנֵּי. בַּשַּׁבָּת מוּתָּר. כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה. מַרְאֶה לוֹ כִיסִּין שֶׁלְדִּינָרִין וְהַגּוֹי חוֹתֵם וּמַעֲלֶה לָאַרְכָיִים. 9b שֶׁכֵּן מָצָאנוּ שֶׁלֹּא נִכְבְּשָׁה אֶלָּא יְרִיחוֹ אֶלָּא בַּשַּׁבָּת. דִּכְתִיב כֹּ֥ה תַֽעֲשֶׂ֖ה שֵׁ֥שֶׁת יָמִֽים. וּכְתִיב וּבַיּוֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֔י תָּסוֹבּוּ אֶת הָעִ֖יר שֶׁ֣בַע פְּעָמִ֑ים. וּכְתִיב עַ֥ד רִדְתָּֽהּ. אֲפִילוּ בַּשַּׁבָּת.
Pnei Moshe (non traduit)
קיבלו עליהן חרמי טבריא וכו'. גרסינן להא לעיל בפ' מקום שנהגו בהלכה א':
אלו הצדים דגים בחרמות וברשתות בימה של טבריא ואלו העושין גרוסין בציפורי והכותשין דשושי חטים לדייסא בעכו קיבלו והחמירו על עצמן שלא לעשות מלאכתן במועד ואף על פי דמדינא מותר הוא כדתנינן במתני':
ניחא גרוסי צפורי ודשושי עכו. שהניחו להן חכמים במנהגן משום שיכולין לתקן זה מקודם המועד אלא חרמי טבריא קשיא וכי אינן ממעטין בשמחת הרגל ומשני צד הוא בחכה וכו'. דלא אוושא מילתא כל כך:
ופריך אפי' כן וכו'. דאינן יכולין לצוד הרבה בחכה ובמכמורת:
ר' אמי מיקל. מבזה אותן לאלו שנמנעו מלעשות מה שהוא לשמחת הרגל:
הדרן עלך פרק מי שהפך
אימת רבי שאל. אימת קאי השאלה של רבי ודאי בשבת היא השאלה הא תני בהדיא אפי' בשבת מותר משום ישוב א''י וכדמסיק ואזיל כיצד הוא עושה וכו'. ומעלה. בארכאות שלהם שכן מצינו וכו' כדאמרי' לעיל בפ''ק דשבת בהלכה:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source