Vayedaber

Meguilah

Daf 3b

משנה: כֵּיצַד חָל לִהְיוֹת כַּשֵּׁנִי כְּפָרִים וַעֲייָרוֹת גְּדוֹלוֹת קוֹרִין בּוֹ בַּיּוֹם וּמוּקָּפוֹת חוֹמָה לְמָחָר. חָל לִהְיוֹת בַּשְּׁלִישִׁי אוֹ בָּרְבִיעִי כְּפָרִים מַקְדִּימִין לְיוֹם הַכְּנִיסָה וַעֲייָרוֹת גְּדוֹלוֹת קוֹרִין בּוֹ בַּיּוֹם וּמוּקָּפוֹת חוֹמָה לְמָחָר.

Traduction

La variation des jours pour cette lecture tient aux causes suivantes: Si Purim est un lundi, les habitants des bourgs et des grandes villes liront le rouleau d’Esther le même jour (le 14), et ceux des villes fortifiées le lendemain (le 15). Si le 14 est un mardi ou mercredi, les villageois l’avanceront au lundi, jour de réunion synagogale (pour ne pas les déranger à nouveau); ceux des grandes villes liront le même jour, et ceux des villes fortifiées le lendemain.

Pnei Moshe non traduit

מתני' כיצד. משכחת לה פעמים בי''א וכו':

חל להיות. י''ד בשני וכו':

חל להיות בשלישי או ברביעי וכו'. הרי כאן הכפרים קורין בי''ג או בי''ב:

חל להיות בחמישי וכו' בו ביום. דמיום הכניסה ליום הכניסה לא מקדמינן:

חל להיות ע''ש כפרים וכו' ועיירות גדולות ומוקפות חומה קורין בו ביום. שאין קריאת המגילה בשבת שגזרו חכמים שמא ילך אצל הבקי לקרות ויטילנה בידו ויעבירנה ד' אמות בר''ה ואם יאחרנה עד אחר השבת הוה ליה י''ו וכתיב ולא יעבור ואע''פ שכשחל ט''ו בשבת קורין בני הכרכים בארבעה עשר מכל מקום אין קורין ויבא עמלק אלא בשבת שהוא חמשה עשר דבקריאת התורה לא חששו חכמים וכמו שקורין בתורה בכל שבת דליכא למיחש שמא יטלטל כל הספר תורה בשביל הפרשה של יום וסעודת פורים כשחל בשבת יש חילוק דיעות אם עושין אותה בארבעה עשר שבו קורין את המגילה או שמאחרין אותה עד לאחר השבת והכי משמע הכא בגמרא ולכולי עלמא אין עושין אותה בשבת לפי שאינה ניכרת שהיא לסעודת פורים אלא בשביל כבוד השבת:

חל להיות אחר השבת וכו'. זה חסר כאן בנוסחת המשנה:

כפרים. מקדימין ליום הכניסה. וזהו אחד עשר והא דאמרינן בכפרים שמקדימין ליום הכניסה זה דוקא בזמן שהיו ישראל שרויין על אדמתן ושלוחי בית דין יוצאין להודיע מתי קדשו ב''ד החדש ומתי הפסח נקבע אבל בזה''ז שהעם מסתכלין בקריאת המגילה ומונין ממנה ל' יום לפסח אם יקדימו הכפרים קריאתן הרי יעשו פסח לסוף ל' יום של קריאה ונמצא אוכלין חמץ בימים אחרונים של פסח לפיכך אין קורין עכשיו את המגילה אלא בזמנה לעיירות בארבעה עשר ולמוקפין בחמשה עשר:

משנה: חָל לִהְיוֹת בַּחֲמִישִׁי כְּפָרִים וַעֲייָרוֹת גְּדוֹלוֹת קוֹרִין בּוֹ בַּיּוֹם וּמֻקָּפוֹת חוֹמָה לְמָחָר. חָל לִהְיוֹת עֶרֶב שַׁבָּת כְּפָרִים מַקְדִּימִין לְיוֹם הַכְּנִיסָה וַעֲייָרוֹת גְּדוֹלוֹת וּמוּקָּפוֹת חוֹמָה קוֹרִין בּוֹ בַּיּוֹם. חָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת כְּפָרִים וַעֲייָרוֹת גְּדוֹלוֹת מַקְדִּימִין וְקוֹרִין לְיוֹם הַכְּנִיסָה וּמוּקָּפוֹת חוֹמָה לְמָחָר.

Traduction

Si le 14 est un jeudi, les villageois et les citadins feront la lecture le même jour, et les gens des places fortifiées le lendemain. Si c’est un vendredi, les villageois l’avancent au jour de réunion (jeudi); ceux des villes ou des places fortes liront le même jour. Si c’est un samedi, les villageois et les citadins l’avancent au jeudi, et les habitants des places fortes attendent au lendemain.

הלכה: כָּל הֵן דְּתַנִּינָן חָל לִהִיוֹת בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר אֲנָן קַייָמִין. אָמַר רִבִּי יוֹסֵה. מַתְנִיתָה אָֽמְרָה כֵן. מוּקָּפוֹת חוֹמָה לְמָחָר. אָמַר רִבִּי יוֹסֵה. לֵית כָּאן חָל לִהְיוֹת בַּשֵּׁינִי [וְלֵית כָּאן] חָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת. חָל לִהְיוֹת בַּשֵּׁינִי צוֹמָא רַבָּא בְּחַד בְּשׁוּבָא. חָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת צוֹמָא רַבָּא בָּעֲרוּבְתָא.

Traduction

Chaque fois que la Mishna dit ''si le pourim survient'', il s’agit du 14. En effet, dit R. Yossa, la Mishna le confirme en disant: ceux des places fortes lisent le lendemain (le 15). R. Yossa remarque: on ne parle pas de l’hypothèse d’un lundi, ni d’un samedi; car si c’était un lundi, le jeûne du grand pardon serait un dimanche (jour inadmissible), et si c’était un samedi, le grand pardon surviendrait un vendredi (hypothèse également inadmissible, ce grand jeûne n’était jamais attenant au samedi).

Pnei Moshe non traduit

גמ' כל הן דתנינן וכו'. קמ''ל דכולהו דתנינן חל להיות משכחת לה שחל ארבעה עשר להיות בהן בזמן שלא היו משגיחין על הדחיות ולא כדר' יוסי דלקמן:

מתני' אמרה כן. דקתני בשני וכן בשבת ומוקפות חומה למחר וא''כ חל להיות אי''ד קאי:

אמר רבי יוסי לית כאן חל להיות בשני וכו'. ולא גרסי' להו במתני' דלא משכחת להו שחל י''ד להיות בהן שאם י''ד אדר בשני בשבת א''כ צומא רבא בחד בשבא ואם חל בשבת צומא רבא בערובתא דשבת ואנן לא עבדינן שבת ויוה''כ כהדדי כדאמרינן בר''ה:

נַחְמָן בְּרֵיהּ דְּרִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן. שִׂמְחָ֤ה וְשָׂשׂוֹן֙ מִיכָּן שֶׁהֵן אֲסוּרִין בְּהֶסְפֵּד. וּמִשְׁתֶּה֭ מִיכָּן שֶׁאֲסוּרִין בְּתַעֲנִית. וְי֣וֹם ט֑וֹב מִיכָּן שֶׁאֲסוּרִין בַּעֲשִׂיַית מְלָאכָה. אָמַר רִבִּי חֶלְבּוֹ. זִימְנִין סַגִּין יָֽתְבִית קוֹמֵי רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן וְלָא שְׁמָעִית מִינֵיהּ הָדָא מִילְּתָא. אֲמַר לֵיהּ. כָּל מַה דַהֲוָה אַבָּא שְׁמִיעַ אַתְּ שְׁמִיעַ. מִילְּתֵיהּ דְּרִבִּי פְלִיגָא. דְּרִבִּי הָיָה מְפַרְסֵם עַצְמוֹ שְׁנֵי יָמִים בַּשָּׁנָה. רוֹחֵץ בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז 3b וְנוֹטֵעַ נְטִיעוֹת בְּפוּרִים. רִבִּי חָבִיבָה בְשֵׁם רַבָּנִן דְּתַמָּן. בְּכָל מָקוֹם [שֶׁכָּתוּב] יוֹם טוֹב אֵין כָּתוּב וְקִיבֵּל. בְּכָל מָקוֹם שֶׁכָּתוּב וְקִיבֵּל אֵין כָּתוּב יוֹם טוֹב. וְכָאן כָּתוּב יוֹם טוֹב וְכָתוּב וְקִיבֵּל. רִבִּי סִימוֹן בֵּשֵׁם רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן. מִשְׁפָּחָה֙ וּמִשְׁפָּחָ֔ה אֵילּוּ הַכְּפָרִים. מְדִינָ֥ה וּמְדִינָ֖ה אֵילּו הַכַּרָכִים. וְעִ֣יר וָעִ֑יר אֵילּו הָעֲייָרוֹת.

Traduction

Nahman fils de R. Samuel b. Nahman déduit des mots joie et allégresse (Est 8, 16) qu’il est défendu de se livrer au deuil en ces jours; du mot festin, qu’il est interdit de jeûner, et du terme jour de fête, que l’on ne doit pas travailler en ce jour. Bien souvent, dit R. Helbo (9)'''''' Cf. (Shabat 3, 1); '(Eruvin 9, 2) (ib., p. 291); (Yebamot 4, 7), fin ( 5d).'''''', j’étais assis devant R. Samuel b. Nahman, et je ne lui ai pas entendu exprimer cette dernière règle. As-tu entendu, lui répliqua-t-il, tout ce que mon père a entendu? (C’est donc possible). Contre cet avis, on peut citer les faits de Rabbi, qui s’affichait en public 2 jours de l’année, en premier lieu pour se baigner le 17 Tamouz, et en second lieu pour s’occuper de ses plantations à Purim. R. Habiba dit au nom des rabbins de Babylone: partout où il est dit jour de fête, il n’est pas dit: on agréa, et si ce terme est usité, on n’emploie pas les mots jours de fête, tandis que pour la fête d’Esther, les 2 expressions sont employées (Est 9, 19 -27). R. Simon dit au nom de R. Samuel b. Nahman: l’expression chaque famille (ib. 28) désigne les villages; par chaque province on entend les villes fortes (murées); enfin le mot villes est applicable aux grandes villes (10)Chaque série de gens fixe ses jours, les uns les 11 et 12, d'autres les 13 et 14, d'autres les 14 et 15..

Pnei Moshe non traduit

נחמן בריה דר' שמואל. דריש שמחה וששון כתיב מכאן שהן אסורין בהספד בי''ד וט''ו משתה וי''ט כתיבי בהאי קרא מכאן שאסורין בתענית ובעשיית מלאכה:

זימנין סגין. ישבתי לפני ר' שמואל בר נחמן אביך ולא שמעית מיניה הדא מילתא לדרוש שיהא אסורין במלאכה:

אמר ליה. נחמן:

וכי כל מה דהוה אבא שמיע ליה אנת שמיע מיניה. אתה לא שמעת זה ממנו אבל הוא אמר שכך הוא מקובל מרבו:

מילתא דרבי פליגא. על זה דקאמר ר' שמואל בר נחמן שאסורין במלאכה דרבי היה מפרסם עצמו לעשות לפני רבים באלו שני ימים בשנה. שהיה רוחץ בי''ז בתמוז בחמין ונטע נטיעות בפורים דס''ל שמותרין במלאכה:

בכל מקום שכתוב. במגילת אסתר י''ט לא תמצא כתיב בזה המקרא וקיבל עליהם אלא מעצמן עשו כן בשנה הראשונה שהגיע להם הבשורה טובה כדכתיב בהאי קרא ובכל מדינה ומדינה וגו' מקום אשר דבר המלך ודתו מגיע שמחה וששון ליהודים משתה ויום טוב וכל מקום שכתוב וקיבל אין כתיב י''ט אלא כתיב וקיבל היהודים את אשר החלו לעשות וזהו כדכתיב לעיל מיניה לעשות אותם ימי משתה ושמחה ומשלוח מנות וגו':

וכאן כתיב י''ט וכתיב וקיבל. בלשון תמיה בפסוק זה ובכל מדינה וגו' שאתה דורש י''ט כתיב ביה ומי כתיב שקיבלו עליהם לעשות י''ט לעולם:

משפחה ומשפחה מדינה ומדינה וגו'. כתיב ודריש רישיה דקרא רמז על זמן בני הכפרים מדינה ומדינה וכו':

תַּנֵּי שְׁמוּאֵל. מִפְּנֵי מַה מַקְדִּימִין לְיוֹם הַכְּנִיסָה. כֵּדֵי שֶׁיְּסַפְּקוּ [מַיִם ו]מָזוֹן לַאֲחֵיהֶם שֶׁבַּכַּרָכִים. רִבִּי פִילִיפָּא בַּר פְּרוֹטָא אָמַר קוֹמֵי רִבִּי יוֹנָה. לֵית הָדָא אָֽמְרָה שֶׁאָסוּר בַּעֲשִׂיַית מְלָאכָה. אָמַר לֵיהּ. אִין מִן הָדָא לֵית שְׁמַע מִינָּהּ כְּלוּם. הֲרֵי חוֹלוֹ שֶׁלְמוֹעֵד הֲרֵי הוּא אָסוּר בַּעֲשִׂיַית מְלָאכָה וְהֵן מְסַפְּקִין מָזוֹן לַאֲחֵיהֶם שֶׁבַּכַּרָכִים. לֵית לָךְ אֶלָּא כְהָדָא דְרִבִּי. דְּרִבִּי הָיָה מְפַרְסֵם עַצְמוֹ שְׁנֵי יָמִים בַּשָּׁנָה. רוֹחֵץ בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז וְנוֹטֵעַ נְטִיעוֹת בְּפוּרִים.

Traduction

Samuel a enseigné: on avance parfois la lecture d’Esther jusqu’au ''jour de réunion'' (au jeudi), afin que les campagnards puissent fournir des vivres à leurs frères des villes fortes. Mais, dit R. Polipa b. Prouta devant R. Yona, cette disposition ne prouve-t-elle pas qu’on ne doit pas travailler ce jour? Ceci ne prouve rien, lui répondit R. Yona, puisqu’aux jours de demi-fête on ne doit pas se livrer au travail, et pourtant les villageois fournissaient en ce jour des provisions à leurs frères des villes fortes (c’est seulement pour qu’ils soient libres). Quant à la question des travaux, il suffit pour les autoriser de rappeler que Rabbi s’y livrait publiquement 2 jours de l’année, il se baignait le 17 Tamouz, et plantait à Purim.

Pnei Moshe non traduit

לית הדא אמרה שאסור בעשיית מלאכה. וכי לאו ש''מ מזה שבני י''ד ובני ט''ו אסורין במלאכה בימים שלהם ולפיכך בני הכפרים שמקדימין וקורין ואין י''ד וט''ו ימים שלהם כדדריש מרמז הכתוב הן הן שמספיקין להם מים ומזון בימים האלו:

א''ל אין מן הדא. אתה בא להכריח לאו מילתא הוא ולית ש''מ כלום שהרי חולו של מועד הוא אסור בעשיית מלאכה בדבר שאינו אבוד ורואין אנו שהכפרים מספיקין וכו' ודבר זה לאו כלום דכדי שיהא להם פנאי קאמרינן להכין להם מה שצריכין ואין בהן משום מלאכה אלא לית לך בענין עשיית מלאכה בפורים אלא כהדא דרבי דלעיל דס''ל שמותרין במלאכה:

רִבִּי יוּסְטָא בֵּירִבִּי שׁוּנֶם בְּעָא קוֹמֵי רִבִּי מָנָא. וְלֹא עֶזְרָא תִיקֵּן שֶׁיְּהוּ קוֹרִין בַּתּוֹרָה בַּשֵּׁינִי וּבַחֲמִישִּׁי וּבַשַּׁבָּת בַּמִּנְחָה. וּמָרְדְכַי וְאֶסְתֵּר מְתַקְּנִים אַל מַה שֶׁעֶזְרָה עָתִיד לְהַתְקִין. אָמַר לֵיהּ. מִי שֶׁסִּידֵּר אֶת הַמִּשְׁנָה סָֽמְכָהּ לַמִּקְרָא. מִשְׁפָּחָה֙ וּמִשְׁפָּחָ֔ה מְדִינָ֥ה וּמְדִינָ֖ה וְעִ֣יר וָעִ֑יר.

Traduction

R. Yousta b. R. Shounam demanda devant R. Mena: n’est-ce pas Ezra qui établit (11)V. J., Baba Qama, 2, 1 et ci-après, 4, 2 ( 75a). l’usage de lire dans la Loi les lundis et les jeudis et à l’office des vèpres le samedi? Comment donc supposer qu’Esther et Mardochée ont établi un arrangement (d’avancer la lecture au jeudi, jour de réunion) en vue de ce qu’Ezra établira plus tard? Celui qui a énoncé la Mishna (et non Mardochée), répondit R. Mena, a établi cette convention du jeudi (12)J., (Pessahim 4, 1)., en l’appuyant seulement sur un verset d’Esther (ib.): chaque famille, chaque province, chaque ville.

Pnei Moshe non traduit

ולא עזרא. שהיה לאחר זמן מרדכי ואסתר הוא שתיקן שיהו קורין בתורה וכו' ואת אמרת מרמז הכתוב של מגילת אסתר שיהו הכפרים מקדימין וקורין בימי הכניסה לפי שמתאספין לקרות בו בתורה ולא הטריחו חכמים להתכנס עוד בי''ד וכי מרדכי ואסתר שקדמו מתקינים על מה שעזרא עתיד להתקין אחר זמן:

א''ל. לא היא דאין אנו אומרין שמרדכי ואסתר התקינו להם כך אלא מי שסידר את המשנה וראה תקנת חכמים לחלק בזמנים הללו סמכה להמקרא משפחה וכו' לומר שמכאן סמכו חכמים לומר שהכפרים מקדימין ליום הכניסה:

Meguilah

Daf 4a

הלכה: 4a בָּעוּן קוֹמֵי רִבִּי זְעִירָא. אִיתָא חֲמִי. חָל לִהְיוֹת לַכַּרַכִּים בַּשַּׁבָּת קוֹרִין בְּעֶרֶב שַׁבָּת. חָל לִהְיוֹת לָעֲייָרוֹת בַּשַּׁבָּת יִדָּחוּ לְיוֹם הַכְּנִיסָה. אָמַר רִבִּי לָא. מִפְּנֵי כְבוֹד הַכַּרַכִּים. שֶׁלֹּא יְהוּ אוֹמְרִין. רָאִינוּ כַּרַכִּים וָעֲייָרוֹת קוֹרִין כְּאַחַת. מֵעַתָּה לֹא יִדָּחוּ לְיוֹם הַכְּנִיסָה. שֶׁלֹּא יְהוּ אוֹמְרִין. רָאִינוּ כְּפָרִים וָעֲייָרוֹת קוֹרִין כְּאַחַת. מֵעַתָּה חָל לִהְיוֹת בַּשֵּׁינִי. חָל לִהְיוֹת [בַּחֲמִישִּׁי. חָל לִהְיוֹת] בַּשַּׁבָּת. אַשְׁכַּח תַּנֵּי. כְּפָרִים [וָעֲייָרוֹת] וַכַּרַכִּים קוֹרִין כְּאַחַת. וְהָהֵן תַּנָּייָה לָא נְסַב (אֲפִילוּ) [אַפָּה] לַבִּירְייָה. דְּאִית לֵיהּ שֶׁלֹּא יְקַדְּמוּ כַרַכִּים לָעֲייָרוֹת. דְּאִית לֵיהּ כָּל שֶׁהוּא נִדְחֶה מִמְּקוֹמוֹ יִדָּחֶה לְיוֹם הַכְּנִיסָה. רִבִּי אוֹמֵר. כּוּלְּהֹם יִדָּחוּ לְיוֹם הַכְּנִיסָה. דְּאִית לֵיהּ שֶׁלֹּא יְקַדְּמוּ כַרַכִּים לָעֲייָרוֹת. דְּאִית לֵיהּ. כָּל שֶׁהוּא נִדְחֶה מִמְּקוֹמוֹ יִדָּחֶה לְיוֹם הַכְּנִיסָה. הֵיךְ עַבְדִּן עוֹבִדָא. אָמַר רִבִּי יוֹסֵה. כְּמַתְנִיתָה.

Traduction

Devant R. Zeira on fit remarquer qu’il y a là une sorte de contradiction: si le 14 est un vendredi, de sorte que les gens des villes mariés auraient à faire leur lecture le lendemain samedi, ceux-ci l’avancent à la veille; et ensuite il est dit (1,3) que si le 14 survient un samedi, les villageois et les citadins avancent la lecture au jeudi, sauf ceux des villes entourées de murs; pourquoi n’en est-il pas de même d’eux et ne l’avancent-ils pas aussi au jeudi? C’est, répond R. Ila, par égard pour ces grandes villes, afin que l’on ne dise pas avoir vu lire le même jour les habitants des grandes villes et ceux des places fortes. Si c’est par égard pour la distinction à établir, on ne devrait pas avancer au jeudi les citadins, au cas où le 14 est un samedi, puisque les villageois sont avancés d’autant? En outre, des assemblages analogues ont lieu si le 14 est un lundi, ou un jeudi, ou un samedi? (Question non résolue). On trouve un enseignement disant: les gens des villages, ou des villes, ou des places fortes, lisent parfois en même temps, d’avance (si le 15 est un samedi). N’est-ce pas là un avis qui ne ressemble à aucun autre, et comment peut-il arriver que tous ces gens aient à faire la lecture à la fois? C’est qu’il est d’avis que les gens des places fortes ne doivent pas précéder d’autres citadins; et en cas de déplacement du jour pour la lecture officielle, ce ne sera qu’en un jour de réunion synagogale (il sera donc impossible qu’en cas de distinction pour le 14, on laisse lire à part en ce jour, soit les citadins, soit les gens des villes fortes). Or, c’est Rabbi qui professe cet avis, qu’en cas de dérangement, on doit les avancer tous à un jour de réunion, par suite des raisons énumérées. En somme, quel avis (13)V. Casuistique dite Kenesseth Ezekiel, Orah Hayim, nº 19. suivra-t-on? On adoptera, dit R. Yossé, l’avis anonyme de la Mishna.

Pnei Moshe non traduit

בעון קומי ר' זעירא. הקשו לפניו בני הישיבה:

איתא חמי. בא וראה אם חל להיות לכרכים יום שלהן בשבת וזהו כשחל י''ד בע''ש שהכרכין קורין בע''ש אמרינן כדתנינן במתני' שקורין הן עם העיירות בו ביום וכשחל להיות לעיירות יום שלהן בשבת אמרינן שהעיירות מקדימין ליום הכניסה עם הכפרים ולא אמרינן שהעיירות יקראו בע''ש כמו בהכרכין כשחל יום שלהן בשבת א''כ משמע דאמרי' כשנדחו מיומן ידחו ליום הכניסה. והשתא קשיא אמאי לא נימא נמי בכרכין כן שכשחל ט''ו בשבת ידחו ליום הכניסה ולא והיו קורין בע''ש:

אמר ר' לא. זהו ר' אילא היינו טעמא דלא אמרי' בכרכים שידחו ליום הכניסה ומפני כבוד כרכין הוא:

שלא יאמרו ראינו כרכין ועיירות קורין כאחת. כלומר שנדחין הכרכין ליום הכניסה כשחל יום שלהן כמו. שנדחין העיירות כשחל י''ד בשבת שזה אין כבוד להכרכין שיהו שוין בענין הדחייה כמו העיירות אבל מה שקורין הכרכין עם העיירות בע''ש כשיום שלהן בשבת זה לא כלום הוא דהואיל ובשבת א''א לקרות וכן לאחר השבת שהוא י''ו אי אפשר להן לקרות אלא בע''ש עם העיירות ולא דחינן להו יותר ואנן לא קפדינן אלא שלא ידחו הכרכין ביום שנדחין העיירות כשצריכין הן לדחות:

מעתה. אם מטעם מפני הכבוד שבני הכרכין חשובין הן מבני העיירות ומפני שהן קורין בט''ו כמו בשושן שנעשה בו הנס מעתה נימא נמי בכפרים ועיירות בדחייה כן דכשחל י''ד בשבת אמרינן דכפרים ועיירות גדולות מקדימין ליום הכניסה ואמאי ונימא לא ידחו העיירות ליום הכניסה שלא יהא אומרין ראינו כפרים ועיירות קורין כאחת ובודאי בני עיירות חשיבי מהכפרים. דמיהת קורים בזמן המפורש בהכתוב אלא דנימא דבכה''ג יהו עיירות קורין בע''ש וכמו הכרכין כשחל ט''ו בשבת:

מעתה חל להיות בשני וכו'. כלומר ותו דכשחל י''ד בשני או בחמישי דאמרי' כפרים ועיירות קורין בו ביום הא נמי קשיא דאמאי קורין כאחת אלא דנימא דכשחל י''ד בשני יהו הכפרים מקדימין ליום הכניסה שלפניו אע''ג שהוא עשירי דהיא גופה קשיא למה לא תיקנו גם להעשירי וכן מיום הכיניסה ליום הכניסה יקדימו מפני כבוד העיירות דכל מה דמצינו למיעבד שלא יהו קורין עם הכפרים כאחת ניעבד:

חל להיות בחמישי וכו'. וכן כשחל י''ד בחמישי יקדימו הכפרים להשני שלפניו. וכשחל בשבת יקראו העיירות בע''ש כדאמרן וקשיא לטעמא דר' לא:

אשכח. ברייתא דתני כפרים ועיירות וכרכים קורין כאחת ולא שכולם קורין כאחת ביום אחד קאמר דהא לא משכחת לה בשום פעם דאם חל י''ד בע''ש אין העיירות צריכין להיות נדחין אלא קורין בו ביום והמוקפין הן שנדחין שא''א לקרות בשבת ואם חל י''ד בשבת אז העיירות הן שנדחין אבל המוקפין קורין למחר אלא דה''ק דהאי תנא ס''ל דלא כטעמא דרבי אילא להא דמפרש להתנא דמתני' שחששו משום כבוד הכרכים שלא יהו שוין יחד להעיירות כשאירע להן שהן נדחין וכדפרישית משום דלא ס''ל לא כהתנא דמתני' ולא כטעמיה אלא דס''ל דכשם ישאם חל י''ד בשבת שאין משגיחין על כבוד העיירות שלא יהו קורין עם הכפרים ביום אחד ואמרינן הכפרים והעיירות מקדימין ליום הכניסה כך אם אירע הדחיה להכרכין שחל י''ד להיות בע''ש וט''ו בשבת והן צריכין שידחו מקדימין ג''כ ליום הכניסה וקורין עם הכפרים ביום אחד וזהו דקאמר כפרים וכו' קורין כאחת וכלומר כמו דאשכחן שהכפרים ועיירות קורין כאחת כך לפעמים הכפרים והכרכין קורין כאחת וזהו הת''ק דהתוספתא כדלקמן:

וההן תנייה. והאי תנא דלקמן:

לא נסב אפילו לבירייה. כלומר לקח לו דרך לעצמו ואף לא כהתנא ברא דאמרן אשכח תני וכו'. בירייה הוא ברא בלשון הש''ס הזה ודוגמתו תמצא בריש פ' כיצד צולין תנא ברייה וכן בהרבה מקומות. והאי תנא רבי הוא כדמייתי ליה לקמן. והכי תנינן בתוספתא פ''ק חל להיות בע''ש כרכים המוקפין חומה מקדימין ליום הכניסה ועיירות גדולות קורין בו ביום רבי יוסי אומר אומר אני שלא יקדמו בני כרכין לבני עיירות אבל קורין עמהן בו ביום חל להיות בשבת כפרים מקדימין ליום הכניסה ועיירות גדולות קורין בע''ש ומוקפין חומה לאחר שבת רבי אומר אומר אני הואיל ונדחו עיירות גדולות ממקומן ידחו ליום הכניסה. זו הוא גי' התוספתא. והכא גריס אליבא דרבי דקאמר כולהם ידחו ליום הכניסה כלומר דלא כהת''ק והוא התנא ברא דס''ל כל הנדחה ליום הכניסה הוא נדחה ובין העיירות כשחל י''ד בשבת שהן נדחין מיומן נדחין ליום הכניסה וכן המוקפין כשחל י''ד בע''ש והמוקפין הן שנדחין מיומן ליום הכניסה הן נדחין ואין קורין עם העיירות בו ביום וא''כ לדידיה אשכחן שלפעמים הכרכים קורין קודם להעיירות וההן תנא דהוא רבי לא ס''ל הכי אלא דקאמר כולהם ידחו ליום הכניסה והיינו כשהכרכין נדחין הן מיומן שחל י''ד בע''ש והכרכין נדחין מזמנן אז גם העיירות נדחין עמהן ליום הכניסה וכדמפרש ואזיל לטעמיה:

דאית ליה שלא יקדמו וכו' דאית ליה כל שהוא נדחה וכו'. כלומר דס''ל לרבי הא והא שצריך שלא יקדמו הכרכין להעיירות אלא כמו בכל שנה שהעיירות קודמות להכרכין ואית ליה נמי דכל הנדחה ממקומו בדין הוא שידחה ליום הכניסה הלכך אף על גב דבכה''ג העיירות אינן צריכין שיהו נדחין שהרי יכולין לקרות בע''ש מ''מ מכיון שהמוקפין ע''כ צריכין שיהו נדחין וכל הנדחה ליום הכניסה הוא נדחה ואם אתה אומר שהעיירות יהו קורין בזמנם בע''ש יקדמו הכרכין להעיירות והואיל ואי אפשר אמרינן דבכה''ג אף העיירות ידחו ממקומן וכולם יהו מקדימין ליום הכניסה:

רבי אומר וכו'. השתא מייתי ליה לההן תנייא דקאמר שהוא רבי וסברא בפני עצמו הוא דס''ל דאית ליה וכו' דאית ליה וכו' וכדפרישית:

היך עבדין עובדא. כחד מהני ד' תנאי דפליגי כדאמרן:

אמר ר' יוסה. לעובדא הלכה כסתמא דמתניתא ואם חל י''ד בע''ש עיירות ומוקפין קורין בו ביום ואין המיקפין נדחין ליום הכניסה:

Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source