Eirouvine
Daf 25b
משנה: רִבִּי יוּדָה אוֹמֵר רֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁהָיָה יָרֵא שֶׁמָּא תִתְעַבֵּר מְעָרֵב אָדָם שְׁנֵי עֵירוּבִין וְאוֹמֵר עֵירוּבִי הָרִאשׁוֹן לַמִּזְרָח וְהַשֵּׁנִי לַמַּעֲרָב הָרִאשׁוֹן לַמַּעֲרָב וְהַשֵּׁנִי לַמִּזְרָח עֵירוּבִי הָרִאשׁוֹן וְהַשֵּׁנִי כִּבְנֵי עִירִי הַשֵּׁנִי וְהָרִאשׁוֹן כִּבְנֵי עִירִי וְלֹא הוֹדוּ לוֹ חֲכָמִים׃
Traduction
R. Juda dit: si quelqu’un la veille de la fête du nouvel an, craint que le mois précédent (d’Eloul) soit prolongé d’un jour, ce qui doublera la durée de cette fête, il lui sera loisible de poser 2 eruvs, en disant: ''celui du 1er j. sera à l’est, celui du 2e à l’ouest'', ou à l’inverse. On peut dire aussi: ''l’eruv sera valable le 1er jour, et le 2e j. je serai semblable à mes compatriotes'', ou à l’inverse; mais les autres sages n’ont pas admis cet avis. (89)''En tête, est un passage déjà traduit, (Sheviit 9, 1) ; cf. (Betsa 1, 1) ( 60d).''
Pnei Moshe non traduit
מתני' ר' יהודה אומר ראש השנה שהי' ירא שמא תתעבר. שמא יעברו ב''ד הגדול לחודש אלול ויהיו שני ימים טובים ל' של אלול ויום ל''א שהוא א' של תשרי והוא צריך לילך בראשון לרוח זו ובשני לרוח אחרת:
מערב אדם שני עירובין לשתי הרוחות ואומר וכו'. כדלעיל בשבת ויו''ט הסמוכין:
ולא הודו לו חכמים. דקסברי קדושה אחת היא והלכה כחכמים בשני י''ט של ר''ה דלאו משום ספיקא בלחוד הוא אלא מכח התקנה שקודם תקנת רבן יוחנן בן זכאי הוא דהוה שהתקינו שיהא נוהגין היום קדש ולמחר קודש כדאיתא בפ''ד דראש השנה וחדא קדושה אריכתא הוא:
ועוד אמר ר' יהודה מתנה אדם על הכלכלה. פירות של טבל שיש לו מתנה ביו''ט ראשון של ר''ה ואומר אם היום חול תהא זו תרומה ומעשר על אלו ואם היום קדש אין בדברי כלום ולמחר אומר אם אתמול קודש והיום חול תהא זו תרומה ומעשר על אלו ואם היום קודש ואתמול חול כבר היא תרומה או מעשר מאתמול ואוכל הכלכלה המתוקנת ומשייר התרומה ולפי שאין מגביהין תרומות ומעשרות בי''ט הלכך צריך להתנות:
ולא הודו לו חכמים. בשני י''ט של ר''ה דקדושה אחת הן אבל בשני י''ט של גליות שתי קדושות הן וכדפרישית במתני' דלעיל ומתנה:
הלכה: פיס'. רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר רֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁהָיָה יָרֵא שֶׁמָּא תִתְעַבֵּר כול'. דְּאִיתְפַּלְּגוֹן. שְׁיֵרֵי פְתִילָה שְׁיֵרֵי מְדוּרָה שְׁיֵרֵי שֶׁמֶן שֶׁכָּבוּ בַשַּׁבָּת מָהוּ לְהַדְלִיקָם בְּיוֹם טוֹב. רַב וְרִבִּי חֲנִינָה תְּרֵיהוֹן אָֽמְרִין. אָסוּר. רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר. מוּתָּר. אָמַר רִבִּי מָנָא קוֹמֵי רִבִּי יוּדָן. מְכַפְּלָה פְתִילָה גַּבֵּי בֵיצָה. אֲמַר לֵיהּ. מִן מַה דָנָן חַמְייָן רַבָּנִן מְדַמֵּיי לָהּ. הָדָא אָֽמְרָה. הִיא הָדָא הִיא הָדָא. מִשּׁוּם אַרְבָּעָה זְקֵינִים אָֽמְרוּ. הַנֶּאֱכַל עֵירוּבוֹ בָּרִאשׁוֹן הֲרֵי זֶה כִבְנֵי עִירוֹ כַשֵּׁינִי. רִבִּי חוּנָה בְשֵׁם רַב. הֲלָכָה כְאַרְבָּעָה זְקֵינִים. רַב חַסְדַּאי בְעָא. מִחְלְפָה שִׁיטָּתֵיהּ דְּרַב. תַּמָּן אִיעֲבֲד לָהּ שְׁתֵּי קְדוּשּׁוֹת. וָכָא אִיעֲבֲד לָהּ קְדוּשָּׁה אַחַת. דְּאִיתְפַּלְּגוֹן. שְׁיֵרֵי פְתִילָה שְׁיֵרֵי מְדוּרָה שְׁיֵרֵי שֶׁמֶן שֶׁכָּבוּ בַשַּׁבָּת. מָהוּ לְהַדְלִיקָם בְּיוֹם טוֹב. רַב וְרִבִּי חֲנִינָה תְּרֵיהוֹן אָֽמְרִין. אָסוּר. רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר. מוּתָּר. אָמַר רִבִּי מָנָא קוֹמֵי רִבִּי יוּדָן. מְכַפְּלָה פְתִילָה גַּבֵּי בֵיצָה. אֲמַר לֵיהּ. מִן מַה דָנָן חַמֵיי רַבָּנִין מְדַמֵּיי לָהּ. הָדָא אָֽמְרָה. אִי אִידָא אִי אִידָא.
Traduction
vide
Pnei Moshe non traduit
גמ' דאיתפלגון וכו'. סוגיא זו כתובה לעיל בפ''ט דשביעית בהלכה א' אהא דקאמר התם מן קומי אילין תרתין מילייא נחת ליה ר' יוחנן מציפורין לטבירייא וכן גריס להא לקמן בפ''ק דביצה ומשום הא דלקמן מייתי לה נמי הכא:
שירי פתילה וכו' שכבו בשבת מהו להדליקן ביום טוב שלאחריו אם אסור משום הכנה כמו ביצה או לא:
אמר ר' מנא קומי ר' יודן וכו' א''ל מן מה דאנן חמיין רבנן מדמיי לה וכו'. הך מילתא דר' מנא ור' יודן שייכא בתר הא דרב חסדאי בעא וכו' כדהדר גריס לה לקמן והכא אגב גררא נסבא:
משום ארבעה זקנים אמרו הנאכל עירובו בראשון הרי הוא כבני עירו בשני. משום דשתי קדושות הן וכר' אליעזר במתני':
רב חסדאי בעא מחלפא שיטתיה דרב תמן עבד לה שתי קדושות. דהא קאמר הלכה כארבעה זקנים והכא גבי שירי פתילה איעבד לה קדושה אחת דאיתפלגון שירי פתילה וכו' רב ור' חנינא תריהון אמרין אסור וקס''ד משום דדמיא לביצה שנולדה בשבת אסורה ביום טוב שלאחריו ומטעמא דיו''ט ושבת הסמוכין חדא קדושה היא:
אמר ר' מנא קומי ר' יודן מכפלה פתילה לגבי ביצה. בתמיה מה ענין לכפול ולדמות דין פתילה לדין ביצה דשאני ביצה דנולד הוי אבל פתילה וכן אינך הן הן עצמן שהדליקן על השבת אלא שכבו ונשתיירו השיריים:
א''ל מן מה דאנן חמיין רבנן מדמיי לה. והן רב ור''א דאסרי בפתילה כמו בביצה:
הדא אמרה היא הדא היא הדא. דתרווייהו דין אחד להן אלא דמ''מ קשיא דרב אדרב:
תַּמָּן תַּנִּינָן. לָגִין שֶׁהוּא טְבוּל יוֹם מִן הֶחָבִית מַעֲשֵׂר טוֹבֵל. אִם אָמַר. הֲרֵי זֶה תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר מִשֶּׁתֶּחְשַׁךְ. הֲרֵי זוֹ תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר. אִם אָמַר. הֲרֵי זֶה עֵרוּב. לֹא אָמַר כְּלוּם. רִבִּי יוֹנָה אָמַר. רִבִּי חָמָא כַּר עֲקִיבָה מַקְשֵׁי. מַתְנִיתָה דְלֹא כְרִבִּי אֱלִיעֶזֶר. דְּרִבִּי אֱלִיעֶזֶר אָמַר. אֵין מְעָֽרְבִין לָאָדָם מִשֶּׁתֶּחְשַׁךְ. רִבִּי יִרְמְיָה בְשֵׁם רִבִּי זְעִירָא. דִּבְרֵי הַכֹּל הִיא תַמָּן. בְּרַם הָכָא מִבַּחוֹל הוּא קָנָה לוֹ שְׁבִיתָה לִשְׁנֵי יָמִים. רִבִּי חַגַּיי בָעֵי. הָיָה עוֹמֵד בַּחֲמִישִּׁי בַשַּׁבָּת וְאָמַר. תִּקָּנֶה לִי שְׁבִיתָה בַשַּׁבָּת. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי אֱלִיעֶזֶר קָנָה. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרַב לֹא קָנָה. אָמַר רִבִּי יוֹסֵה. וְלָמָּה אֵין מְעָֽרְבִין לָאָדָם מִיּוֹם טוֹב לַשַּׁבָּת. שֶׁכֵּן מְעָֽרְבִין לָאָדָם מֵעֶרֶב שַׁבָּת לַשַּׁבָּת. 25b בְּרַם הָכָא וְהוּא רָאוּי לְעָרֵב מֵעֶרֶב שַׁבָּת לַשַּׁבָּת. מְעָרֵב אֲפִילוּ בַּחֲמִישִּׁי בַשַּׁבָּת. אָמַר לָהֶן רִבִּי אֱלִיעֶזֶר. אֵי אַתֶּם מוֹדִין לִי. שֶׁאִם עִירֵב בַּכִּכָּר בָּרִאשׁוֹן שֶׁהוּא מְעָרֵב בַּכִּכָּר בַּשֵׁינִי. שֶׁאִם אֲכָלוֹ בָּרִאשׁוֹן שֶׁהוּא עֵירוּב לָרִאשׁוֹן וְאֵינוֹ עֵירוּב לַשֵּׁינִי. הֲווֵי שְׁתֵּי קְדוּשּׁוֹת הֵן. וְאִינּוּן מְתִיבִין לֵיהּ. אֵין אַתָּה מוֹדֶה לָנוּ שֶׁאֵין מְעָֽרְבִין לָאָדָם כַּתְּחִילָּה בְּיוֹם טוֹב. הֲווֵי קְדוּשָּׁה אַחַת הִיא.
Traduction
On a dit ailleurs (87)Tevul (Yom 4, 4).: Si, dans des cruches d’un loug, jadis impures et purifiées le même jour, on verse du vin d’un tonneau dont on n’a pas encore prélevé l’oblation de la dîme, ou 100e, il est permis de déclarer que cette oblation devra y figurer (fictivement) à partir de la nuit (88)Avant cet instant, le vase non encore complètement pur rendrait l'oblation impropre à la consommation même du cohen., et cette déclaration obvie à tout; mais s’il veut l’employer à l’eruv, la déclaration sera nulle, en raison de l’impossibilité d’en tirer parti avant la nuit. Or, objecta R. Yona et R. Hama b. aqiba, est-ce à dire que cette Mishna est opposée à ce que dit ici R. Eliézer? Or, il autorise de placer l’eruv une fois la nuit commencée (puisqu’en parlant d’eruv placé le 2e jour, il s’agit forcément d’un jour déjà commencé); pourquoi donc ne permet-il pas d’user, comme eruv, d’un aliment qui deviendra apte à ce but, après la nuit? C’est interdit spécial à l’oblation, répondit R. Jérémie au nom de R. Zeira, est justifiable selon tous (et R. Eliézer aussi admet qu’il faut l’arrivée de la nuit pour l’appropriation d’un tel objet), parce qu’il s’agit d’un jour; tandis qu’ici, pour les 2 eruvs, c’est encore à la veille des fêtes, pendant la semaine, que l’acquisition a lieu pour les 2 jours, de façon que chaque jour on peut aller à une autre extrémité. R. Hagaï demanda: si, le jeudi, on déclare d’avance vouloir élire domicile le surlendemain samedi dans tel endroit, est-ce valable, selon R. Eliézer, de même qu’il autorise ici la pose de l’eruv pour les 2 jours de fête, non selon les autres sages, qui autorisent seulement la pose d’un même eruv pour le tout? -Non, dit R. Yossa, les rabbins permettraient aussi ce cas; ils défendent bien en un jour de fête de poser l’eruv pour le samedi suivant (d’un jour solennel à l’autre); tandis qu’au présent cas la pose serait possible le vendredi (non férié) pour le lendemain, et elle sera aussi bien admise l’avant-veille (non fériée) tombant un jeudi. Vous reconnaissez comme moi, dit R. Eliézer aux autres sages, que si l’on a posé l’eruv à l’aide d’une miche de pain pour le premier jour, il en faut un semblable pour le 2e jour; car, s’il a été consommé à ce moment, il ne reste plus rien pour le 2e jour, parce qu’il constitue une solennité nouvelle (à part). A quoi ils répliquèrent ceci: tu reconnais bien comme nous qu’en principe il est défendu de poser l’eruv en un vendredi qui est férié, pour le lendemain samedi, précisément parce que l’on considère ces 2 jours comme une seule solennité continue (il en sera de même à l’égard des 2 jours de fête).
Pnei Moshe non traduit
תמן תנינן. בפ''ד דטבול יום:
לגין שהוא טבול יום. כלי שנטמא וטבלו אותו והוא טבול יום ומלאוהו מהחבית שיש בו מעשר טבל שלא ניטלה ממנו תרומת מעשר ואמר ה''ז תרומת מעשר משתחשך וכלומר שהתנה שלא תחול עליו תרומה עד שתחשך כדי שלא תהא נפסלת בכלי שהוא טבול יום דבריו קיימין:
אם אמר ה''ז עירוב לא אמר כלום. משום דבעינן סעודה הראויה מבעוד יום וליכא שהרי אף לכהן אינה ראויה עד אחר הערב שמש:
מקשי. נימא הך מתני' דלא כר''א דמתני' דידן:
דר''א אמר מערבין לאדם משתחשך. כצ''ל ולפי גי' הדפוס יש לפרש בתמיה וכי ר''א ס''ל אין מערבין לאדם משתחשך הא איהו קאמר מערבין לשני ימים לשתי רוחות וביו''ט אחר השבת או איפכא קניית העירוב להשני משתחשך הוא:
דברי הכל היא תמן. שאי אפשר לו לערב קודם שתחשך שמחוסר הערב שמש ואין כאן סעודה הראויה מבעוד יום ברם הכא מבחול שהוא ערב שבת או ערב יו''ט קנה לו שביתה לשני ימים ביום זה לכאן וביום זה לכאן ואע''ג דר''א ס''ל שתי קדושות הן ולא קני ליה ביה''ש דקמא לאידך מ''מ הא איכא הכא סעודה הראויה מבעוד יום ובכה''ג לכ''ע יכול הוא לערב מע''ש אותן שני עירובין לשני הימים ואומר דליקני ליה כל בין השמשות ליומיה דהאי וכן לאידך וכי אמרינן אין מערבין משתחשך בגוונא שאי אפשר לו לערב קודם שתחשך כהאי דטבול יום:
היה עומד בחמישי בשבת ואמר תקנה לי שביתה. במקום העירוב בבין השמשות של שבת מי נימא דלדעתיה דר''א דס''ל דמערבין לשני ימים הוא דמהני נמי הכא וקנה העירוב אבל לדעתייהו דרבנן לא קנה:
אמר ר' יוסה. לאו מילתא היא דאמרת שהרי למה אין מערבין לאדם מיו''ט לשבת שכן מערבין מע''ש לשבת וכלומר שמע''ש שהוא חול הוא דמערבין שחול הוא מכין לשבת ואין יו''ט מכין לשבת ברם הכא הואיל וראוי הוא לערב מבע''ש שהוא חול א''כ מערב אפילו בחמישי בשבת ואפי' אליבא דרבנן שהרי זהו חול מכין לשבת:
אינון מתיבין ליה אי אתה מודה לנו שאין מערבין לאדם בתחלה ביו''ט. כלומר ביו''ט הסמוך לשבת אין מערבין לכתחלה בי''ט לשבת הוי משום דקדושה אחת היא:
Eirouvine
Daf 26a
משנה: וְעוֹד אָמַר רִבִּי יְהוּדָה מַתְנֶה אָדָם עַל הַכַּלְכָּלָה בְּיוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן וְאוֹכְלָהּ בַּשֵּׁנִי וְכֵן בֵּיצָּה שֶׁנּוֹלְדָה בָרִאשׁוֹן תֵּיאָכֵל בַּשֵּׁנִי וְלֹא הוֹדוּ לוֹ חֲכָמִים׃
Traduction
R. Juda dit encore: On peut conditionnellement désigner l’oblation d’un panier de fruits le 1er jour de la fête du nouvel an, et les manger le 2e jour (en renouvelant la condition); de même il sera loisible de manger au 2e j. l’œuf survenu au 1er j.; les autres sages ne partagent pas cet avis (considérant les 2 j. comme un seul).
Pnei Moshe non traduit
וכן ביצה וכו' ולא הודו לו חכמים. בשני י''ט של ר''ה:
הלכה: וְאוֹמֵר. אִם יוֹם טוֹב הַיּוֹם. יִבְטְלוּ דְבָרַיי וְיִקְרָא שֵׁם לְמַעְשְׂרוֹתָיו וְאֵינוֹ אוֹכְלָן. וּבַשֵּׁינִי קוֹרֵא שֵׁם לְמַעְשְׂרוֹתָיו וְאוֹכְלָן. מִחְלְפָה שִׁיטָּתֵיהּ דְּרַב. תַּמָּן אִיעֲבֲד לָהּ קְדוּשָּׁה אַחַת. וָכָא אִיעֲבֲד לָהּ שְׁתֵּי קְדוּשּׁוֹת. תַּמָּן קְדוּשָּׁה אַחַת אֲרוכָה הִיא. בְּרַם הָכָא אָחָת קוֹדֶשׁ וְאַחַת חוֹל. מִחְלְפָה שִׁיטָּתֵיהּ דְּרַבָּנִן. תַּמָּן עָֽבְדִין לָהּ שְׁתֵּי קְדוּשּׁוֹת. וָכָא אִינּוּן עָֽבְדִין לָהּ קְדוּשָּׁה אַחַת. תַּמָּן יוֹם טוֹב אֶצֶל שַׁבָּת כְּחוֹל אֶצֶל שַׁבָּת. בְּרַם הָכָא שְׁנֵיהֶן שָׁוִין. מוֹדִין חֲכָמִים לְרִבִּי יוּדָה בִּשְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁלְרֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁהֵן מִתַּקָּנַת נְבִיאִים הָרִאשׁוֹנִים.
Traduction
Selon R. Juda, on désigne l’oblation à condition, en disant: ''si c’est des redevances; le 2e j., on répétera la même formule d’hypothèse, et l’on pourra en tous cas manger ces fruits. R. Juda ne se contredit-il pas? Il considère comme une seule solennité le jour de fête contigu au samedi (et l’eruv se reportant sur 2 j.), tandis qu’ici il les considère comme distincts (dont l’un est profane)? C’est qu’ailleurs, il s’agit de 2 saintetés certaines (on les suppose jointes); tandis qu’ici la même fête n’est de deux jours qu’à cause du doute. A l’inverse, n’y a-t-il pas de contradiction entre les avis divers des autres sages? Ils admettent ailleurs qu’un jour de fête contigu à un samedi constitue 2 solennités distinctes, tandis qu’ici, ils considèrent les 2 journées comme une seule? C’est que, selon eux, le jour férié, quoique contigu, est aussi distinct du samedi qu’un jour de semaine; tandis qu’ici les 2 jours égaux entre eux se confondent en un seul. Les sages reconnaissent, comme R. Juda, que les 2 jours de fête du nouvel an ont été institués par les 1er prophètes.
Pnei Moshe non traduit
מחלפא שיטתיה דרבי יהודה. כצ''ל דתמן איעבד לה קדושה אחת גבי יו''ט ושבת הסמוכין דלא ס''ל לר' יהודה כארבעה זקנים כר''א כדאמרינן בהלכה דלעיל והכא איעבד לה שתי קדושות ומשני תמן קסבר שבת ויו''ט קדושה אחת ארוכה היא אבל הכא אחד קדש ואחד חול דמספק היא שמא עיברו לאלול:
מחלפא שטתיה דרבנן. דהא בהלכה דלעיל קסברי ב' קדושות הן והכא פליגי על ר' יהודה. ומשני תמן יו''ט אצל שבת כחול אצל שבת כלומר דלא שייך לומר קדושה אריכתא הוא ברם הכא בר''ה שני הימים שוין הן וקדושה אחת היא:
מודים חכמים לר' יהודה וכו'. כלומר אע''ג דקסברי ב' ימים של ר''ה קדושה אחת היא מיהת בזה מודים שאין זה אלא מתקנת נביאים הראשונים ולא היו נוהגין כן מקודם:
רִבִּי אָחָא אָמַר לָהּ מִן אוּלְפָּן. רִבִּי יוּסֵי אָמַר לָהּ מִן דֵּיעָה. בְּאַרְבָּעָה זְקֵינִים כְּרִבִּי אֱלִיעֶזֶר. אָמַר רִבִּי מָנָא קוֹמֵי רִבִּי יוֹסֵה. רִבִּי מֵאִיר וְרִבִּי יוּדָה אֵין הֲלָכָה כְרִבִּי יוּדָה. בְּאַרְבָּעָה זְקֵינִים כְּרִבִּי אֱלִיעֶזֶר. 26a מָה אִין תַּמָּן. שֶׁלֹּא זָכָה עֵירוּבוֹ. לֹא הָיִיתִי אוֹמֵר שֶׁיַּעֲקוֹר אֶת רַגְלָיו מִבְּנֵי עִירוֹ. כָּאן. שֶׁזָּכָה לוֹ עֵירוּבוֹ. לֹא כָל שֶׁכֵּן. עִירֵב בַּכִּכָּר בָּרִאשׁוֹן מְעָרֵב בַּכִּכָּר בַּשֵּׁינִי. וּבִלְבַד בְּאוֹתוֹ הַכִּכָּר. עִירֵב בְּרַגְלָיו בָּרִאשׁוֹן מְעָרֵב בְּרַגְלָיו בַּשֵּׁינִי. עִירֵב בְּרַגְלָיו מְעָרֵב בַּכִּכָּר. בַּכִּכָּר לֹא יְעָרֵב בְּרַגְלָיו. הֵיךְ מַה דְאַתְּ אָמַר תַּמָּן. בְּרַגְלָיו לֹא יְעָרֵב בַּכִּכָּר. וְדִכְוָתָהּ. (בְּרַגְלָיו) בַּכִּכָּר לֹא יְעָרֵב בְּרַגְלָיו. לְהָקֵל לְעָנִי שֶׁאֵין לוֹ כִכָּר. הֵיךְ מַה דְאַתְּ אָמַר תַּמָּן. בְּרַגְלָיו לֹא יְעָרֵב בַּכִּכָּר. וְדִכְוָתָהּ. בַּכִּכָּר לֹא יְעָרֵב בְּרַגְלָיו. לְהָקֵל לְעָשִׁיר שֶׁלֹּא יֵצֵא וִיעָרֵב בְּרַגְלָיו. הֵיךְ מַה דְאַתְּ אָמַר תַּמָּן. בְּרַגְלָיו לֹא יְעָרֵב בַּכִּכָּר. וְדִכְוָתָהּ. בַּכִּכָּר לֹא יְעָרֵב (בַּכִּכָּר). רִבִּי אָבוּן בְּשֵׁם רַבָּנִין דְתַמָּן. עָשׂוּ אוֹתוֹ כְּהוֹלֵךְ לְעִירוֹ.
Traduction
R. Aha dit que cet avis de justifier l’opinion de 4 vieillards d’après celle de R. Eliézer lui a été enseignée par son maître; R. Yossé l’exprima spontanément. Mais, objecta R. Mena devant R. Yossé, puisqu’en cas de désaccord entre R. Meir et R. Juda, ce dernier certes l’emporte; comment dire des 4 vieillards que l’avis de R. Eliézer sert de règle? Ainsi, il est dit plus loin (4, 10): ''Si quelqu’un est sorti (avant la fête), pour aller dans une ville établir avec elle la jonction symbolique, et qu’en route un individu venant de là rapporte l’eruv accompli, il lui sera permis d’y aller le samedi, non aux autres habitants de la ville, selon R. Juda; R. Meir dit: lorsqu’en pouvant placer l’eruv on le néglige, on ressemble à un ânier traînant un chameau, sans pouvoir avancer ni reculer''. Or, si en un tel cas, où son eruv n’a pas été effectué et où il serait de toute justice d’assimiler cet homme aux gens de cette ville, qui ne peuvent plus la quitter, il lui reste pourtant la permission de sortir; il doit à plus forte raison en être de même pour celui qui a posé 2 eruvs, et l’on ne dira pas qu’en cas de consommation de l’eruv au 1er jour, cet homme soit assimilé aux gens de la ville le 2e j., puisqu’il s’est déjà écarté d’eux. Si le 1er j. il s’est servi d’une miche de pain pour l’eruv, il pourra avoir recours au même mode d’eruv pour le 2e j., à condition d’employer la même miche (afin de ne pas se livrer à une appropriation spéciale en ce jour férié pour une autre solennité). De même, si l’on a posé l’eruv du 1er j. par la marche (en allant prendre possession de domicile), on opérera ainsi pour le 2e jour. Si l’on a posé le 1er eruv par la marche, on ne posera pas le 2e par une miche; mais, à l’inverse, si le 1er eruv a été constitué par du pain, le 2e pourra avoir lieu par la marche. Cependant, fut-il objecté, de même qu’il est dit plus loin (4, 9) qu’après un 1er eruv posé par la marche, le 2e ne devra pas avoir lieu par du pain; de même on devrait dire à la fin que si le 1er l’était avec du pain, le 2e ne doit pas être effectué à la marche? Cette dernière facilité a été accordée en faveur du pauvre qui n’a pas de 2e miche. S’il en est ainsi, on devrait, par contre, accorder au riche la facilité de poser le 2e eruv par du pain, au lieu de la marche? Puis donc que ce n’est pas une question de facilité, pourquoi permettre le 2e eruv par la marche? C’est que, répond R. Abin au nom des rabbins de là (Babylone), par la marche on semble aller à la ville (et il n’y a pas d’apparence d’appropriation indue).
Pnei Moshe non traduit
ר' אחא אמר לה. להא דלקמיה מן אולפן שכך קיבל מרבו ורבי יוסי אמר לה מן דיעה דנפשיה דהא דאמרינן בשם ארבעה זקנים כר''א היא ומשום דשתי קדושות הן ואם נאכל עירובו בראשון הרי הוא כבני עירו בשני וקמ''ל דמהאי טעמא פסק רב כארבעה זקנים:
אמר ר' מנא קומי ר' יוסה. הקשה לו הא קיי''ל רבי מאיר ור' יהודה וכי אין הלכה כר' יהודה ובארבעה זקנים כר''א בתמי' ופלוגתא דר''מ ור' יהודה לקמן בפ''ד במתני' מי שיצא לילך לעיר שמערבין בה והחזירהו חבירו הוא מותר לילך וכל בני העיר אסורין דברי ר''י ר''מ אומר כל שהוא יכול לערב ולא עירב ה''ז חמר גמל. והשתא לר' יהודה ק''ו מה אם תמן שלא זכה לו עירובו שהרי החזירהו חבירו לא הייתי אומר שיעקור את רגליו מבני עירו בתמיה כלומר ודאי בדין הוא שלא לומר שיעקור את רגליו מבני עירו אלא שיהא כבני עירו שהרי הם שלחו אותו שיערב שם בשבילן כדאיירי התם. ואם הן אסורין אף הוא יהא אסור לילך כך היה בדין ואפ''ה חזינן דסבירא ליה לר' יהודה שעקר את רגליו מבני עירו והוא מותר וכל בני העיר אסורין:
כאן שזכה לו עירובו. מיהת בראשון לא כל שכן שנאמר בו שעקר את רגליו מבני עירו והיכי אמרת דהואיל דארבעה זקנים כר''א סבירא להו בהא דיום טוב ושבת כשני קדושות הן אמרינן נמי שאם נאכל עירובו בראשון שיהא בשני כבני עירו והרי סילק עצמו מהן בתחלה:
עירב בככר בראשון וכו'. וכן הדין בעירב ברגליו שהלך לקנות שביתה שם בראשון מערב ברגליו גם בשני אם הוא רוצה:
עירב ברגליו. בראשון מערב בככר בשני אם הוא רוצה:
אבל אם עירב בככר בראשון לא יערב ברגליו בשני. דככר עדיפא:
היך מה דאת אמר תמן. בפרק דלקמן זהו שאמרו העני מערב ברגליו וכו' ואם יכול לערב ברגליו לא יערב בככר ובעי אם אמרינן נמי דכוותה אם יכול לערב בככר לא יערב ברגליו וקאמר דלא היא דלא אמרינן התם שיערב ברגליו דוקא אלא להקל לעני שאין לו ככר ולעילם אם יש לו ככר מערב בככר:
היך מה דאת אמר תמן ברגליו וכו'. כלומר דהדר מפרש דכי היכי דאמרינן גבי עני דרגליו לאו דוקא אלא ה''ה בככר ה''נ בעשיר שלא אמרו מערבין בככר דוקא אלא להקל לעשיר שלא יצא ויערב ברגליו ואם רוצה לערב ברגליו מערב:
היך וכו'. הך היך מה דאת אמר בתרא מיותר ואגב שיטפא הוא:
ר' אבין וכו' עשו אותו כהולך לעירו. אמתנה על הכלכלה קאי ועשו אותו כאחד הולך לעירו ובדרך אינו יודע מתי יו''ט ואומר וכו' כדפרישית במתני':
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source