Eirouvine
Daf 19b
פיס'. הַנּוֹדֵר מִן הַמָּזוֹן מוּתָּר בַּמַּיִם וּבַמֶּלַח. תַּמָּן תַנִּינָן. הַנּוֹדֵר מִן הַמְבוּשָּׁל מוּתָּר בַּצָּלִי וּבַשָּׁלוּק. מַתְנִיתָא אָֽמְרָה כֵן. שֶׁהַשָׁלוּק קָרוּי מְבוּשָּׁל. דְּתַנִּינָן. הָיָה מְבַשֵּׁל אֶת הַשְּׁלָמִים אוֹ שׁוֹלְקָן. וְקַרְייָא אָמַר שֶׁהַצָּלוּי קָרוּי מְבוּשָּׁל. שֶׁנֶּאֱמַר וַֽיְבַשְּׁל֥וּ אֶת הַפֶּ֛סַח בָּאֵ֖שׁ. אִין תֵּימַר. 19b שֶׁלֹּא כַהֲלָכָה. רִבִּי יוֹנָה בּוֹצְרַייָה אָמַר כַּמִּשְׁפָּ֑ט. מַתְנִיתָא שֶׁהַשָׁלוּק קָרוּי מְבוּשָּׁל. וְקַרְייָא אָמַר שֶׁהַצָּלוּי קָרוּי מְבוּשָּׁל. וְתַנִּינָן. הַנּוֹדֵר מִן הַמְבוּשָּׁל מוּתָּר בַּצָּלִי וּבַשָּׁלוּק. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן. הִילְּכוּ בִנְדָרִים אַחַר לְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם. אָמַר רִבִּי יֹאשַׁיָּה. הִילְּכוּ בִנְדָרִים אַחַר לְשׁוֹן תּוֹרָה. מַה נְפַק מִבֵּינֵיהוֹן. אָמַר. קוֹנָם יַיִן שֶׁאֲנִי טוֹעֵם בַּחַג. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי יוֹחָנָן אָסוּר בְּיוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי יֹאשַׁיָּה מוּתָּר. אוֹף רִבִּי יֹאשַׁיָּה מוֹדֶה שֶׁהוּא אָסוּר. לֹא אָמַר רִבִּי יֹאשַׁיָּה אֶלָּא לְחוֹמָרִן.
Traduction
Celui qui s’est interdit par vœu de n’accepter aucune nourriture, dit la Mishna, peut prendre de l’eau ou du sel''. Il a été dit ailleurs (59)(Nedarim 6, 1).: celui qui s’interdit par vœu de manger ce qui est cuit pourra consommer ce qui est rôti, ou bouilli. Une autre Mishna (60)(Nazir 7, 9). dit que le bouilli équivaut à ce qui est cuit, comme il a été enseigné que l’on peut cuire les sacrifices pacifiques, ou les bouillir (à volonté). En outre, un verset indique que le rôti s’appelle aussi parfois cuit, puisqu’il est écrit (2Ch 35, 13): ils firent bouillir l’agneau pascal au feu; et ce n’est pas à dire que l’apprêt était irrégulier, car, remarque R. Yona de Boçra, le verset ajoute ''selon la règle''. Mais, fut-il objecté, si une Mishna compare le bouilli à la cuisson et le verset identifie le rôti avec le bouilli, comment une autre Mishna distingue-t-elle ces 3 objets, en disant qu’un interdit par vœu de manger de ce qui est cuit n’exclut pas le rôti, ou le bouilli? C’est que, répond R. Yohanan, pour la formation des vœux, on se règle d’après le langage usuel des hommes, qui distingue ce qui est cuit du rôti ou bouilli. R. Yoshia dit: pour la formation des vœux, on se règle d’après le langage biblique pour établir ces distinctions. Quelle différence y a-t-il entre ces 2 explications? Il y en a une au cas où quelqu’un s’interdit de goûter au vin pendant une fête: selon R. Yohanan, l’interdit subsistera même au dernier jour de fête, qui est férié selon les hommes; mais, selon R. Yoshia, il lui sera permis de boire en ce dernier jour, qui n’est plus férié selon la Bible. R. Yoshia admet aussi l’interdit en ce cas, puisqu’il dit qu’il faut adopter celui des 2 langages qui est le plus sévère (61)''Selon le comment. Qorban 'eda, ce serait là une objection contre l'avis de R. Yoschia ; mais le comment. Pené Mosché explique cette phrase dans le sens affirmatif, admettant une renonciation partielle d'opinion.''.
Pnei Moshe non traduit
תמן תנינן. ריש פ''ו דנדרים הנודר מן המבושל וכו' וגרסינן להסוגיא שם:
מתניתא אמרה שהשלוק קרוי מבושל. הא ממתניתא אחריתא שמעינן דקרוי הוא מבושל דתנינן פ''ו דנזיר היה מבשל את השלמים או שולקן ובקרא כתיב הזרוע בשלה אלמא דמתניתין קרא לשלוק מבושל:
וקריא אמר. ובמקרא מצינו שאף הצלוי קרוי מבושל כדכתיב ויבשלו את הפסח ואין תימר שלא כהלכה עשו הא ליתא דכמשפט כתיב התם כדאמר ר' יונה בוצרייה:
מתני' וכו'. כלומר והשתא דממתני' דנזיר שמעינן שהשלוק קרוי מבושל ומהמקרא שמענו שהצלי קרוי מבושל א''כ קשיא אהא דתנינן הנודר מן המבושל מותר בצלי ובשלוק:
אמר ר' יוחנן. לא קשיא שהילכו בנדרים אחר לשון ב''א ואין דרך לקרות לצלי ושלוק מבושל:
ר' יאשיה. פליג אמתני' דנדרים דקסבר הלכו בנדרים אחר לשון תורה ואסור בצלי ובשלוק:
מה נפק ביניהון וכו'. דקס''ד דר' יאשיה ס''ל בין לקולא בין לחומרא הולכין בנדרים אחר לשון תורה והלכך הא נמי איכא בינייהו שאם אמר קונם יין שאני טועם בחג דלר' יוחנן אסור ביו''ט האחרון של חג דבלשון בני אדם בכלל חג הוא ולר' יאשיה מותר דבלשון התורה חג העצרת מיקרי ורגל בפני עצמו הוא. ודחי לה הש''ס שאף ר' יאשיה מודה בזה שאסור ולא אמר הולכין בנדרים אחר לשון תורה אלא לחומרא:
אָמַר רִבִּי חִייָא בַּר בָּא. רִבִּי יוֹחָנָן אָכַל חֲלִיטִין וְאָמַר. לֹא טְעָמִית מִידִי בְּהַהוּא יוֹמָא. וְתַנִּינָן. הַנּוֹדֵר מִן הַמָּזוֹן מוּתָּר בַּמַּיִם וּמֶלַח. פָּתַר לָהּ כְּרִבִּי יֹאשַׁיָּה. דְּרִבִּי יֹאשַׁיָּה אָמַר. הִילְּכוּ בִנְדָרִים אַחַר לְשׁוֹן תּוֹרָה. וּמְנַיֵין שֶׁכָּל הַדְּבָרִים קְרוּיִין מָזוֹן. רִבִּי אָחָא בֵּירִבִּי עוּלָא אָמַר. וְעֶ֣שֶׂר אֲתוֹנוֹת נוֹשְׂאוֹת בָּ֣ר וָלֶ֧חֶם וּמָז֛וֹן. מַה תַלְמוּד לוֹמַר וּמָזוֹן. אֶלָּא מִיכָּן שֶׁכָּל הַדְּבָרִים קְרוּיִין מָזוֹן.
Traduction
R. Hiya b. Aba raconte que R. Yohanan mangea de la bouillie (ou fruits sauvages, en cet état d’interdit), et il déclara n’avoir rien pris en ce jour (les considérant comme rien). Mais notre Mishna ne dit-elle pas que celui qui s’interdit par vœu de prendre aucune nourriture peut seulement consommer de l’eau et du sel? On peut expliquer notre Mishna conformément à l’avis de R. Yoshia, disant qu’en fait de vœu, on se règle d’après le langage biblique, qui nomme aliment tout ce que l’on mange. D’où sait-on que la Loi nomme aliment (52)Ci-dessus, (1, 4), et (Betsa 4, 2). tout ce que l’on mange? C’est que, dit R. Aha au nom de R. Ila, il est écrit (Gn 45, 23): il envoya… dix ânesses, portant du froment, du pain et de la nourriture; ce dernier terme explétif s’applique à tous autres aliments.
Pnei Moshe non traduit
אכל חליטין. מיני חלוט ברותחין אמר שלא טעם מידי בהאי יומא א''נ פירות גינוסר היו ומתוקין הן כמיני חליטין בדבש:
והתנינן הנודר וכו'. ובכל מילי אסור הוא אלמא דאיקרו מזון:
פתר לה. ר' יוחנן להאי מתני' כר' יאשיה דהולכין אחר לשון תורה וכל מיני מזון מיקרו:
מה ת''ל מזון. דהא כתיב בר ולחם אלא מכאן שכל הדברים ואפי' פירות קרויין מזון:
נָדַר מִן הַכִּכָּר מְעָֽרְבִין בּוֹ. הִקְדִּישׁוֹ אֵין מְעָֽרְבִין בּוֹ. נָדַר מִן הַכִּכָּר מְעָֽרְבִין בּוֹ. שֶׁכֵּן אַחֵר רָאוּי לְאוֹכְלוֹ. הִקְדִּישׁוֹ אֵין מְעָֽרְבִין בּוֹ. שֶׁלֹּא הוּא וְלֹא אַחֵר רְאוּיִין לְאוֹכְלוֹ. רִבִּי אָחָא בָעֵי. וְאֵין אָדָם נִשְׁאַל עַל הֶקְדֵּישׁוֹ. רִבִּי אָחָא אָמַר. רִבִּי מִייָשָׁא בָעֵי. תַּמָּן אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן חִייָה בְּרֵיהּ דְּרַב אָמַר. עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁעֲשָׂאָהּ לֶחִי לְמָבוֹי מַתֶּרֶת אֶת הַמָּבוֹי. וְהָכָא אַתְּ אָמַר הָכֵין. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר. תַּמָּן מִכָּל מָקוֹם נִסְתָּם הַמָּבוֹי. וְהָכָא מָה אִית לָךְ. מְעָֽרְבִין לַנָּזִיר בַּיַיִן. שֶׁכֵּן אַחֵר רָאוּי לִשְׁתוֹתוֹ. וּלְיִשְׂרָאֵל בַּתְּרוּמָה. שֶׁכֵּן כֹּהֵן רָאוּי לְאוֹכְלָהּ. וְלַכֹּהֵן בְּבֵית הַפְּרַס.
Traduction
Si quelqu’un s’est interdit par vœu de toucher à telle miche de pain, celle-ci peut servir pourtant à la cérémonie de l’eruv (étant valable pour d’autre); si elle a été consacrée au Temple, elle ne peut plus servir, puisqu’en ce cas, d’autres ne peuvent pas plus la consommer que lui, la miche devenant dès lors interdite à tous. Mais, objecta R. Aha, il arrive bien parfois à l’homme de consulter les savants sur ce qu’il a consacré, de façon à en recouvrer la possession (on voit donc que l’interdit du sacré n’est pas définitif). R. Aha dit que R. Mesha demanda: comment se fait-il qu’ailleurs R. Simon Hiya fils de Rav disent qu’une idole (dont toute jouissance est interdite) peut servir à libérer l’accès d’une ruelle, en étant placée comme une latte de clôture fictive, tandis qu’ici il défend d’employer le sacré à poser l’eruv, parce qu’il est interdit d’en jouir? C’est que, répond R. Eliézer, plus loin, au sujet de la ruelle, elle se trouve en tous cas close (ce qui est le point important), tandis qu’ici il s’agirait, en employant un objet consacré, de le destiner d’avance à la consommation (hypothèse inadmissible).
Pnei Moshe non traduit
נדר מן הככר. שאסר על עצמו בקונם מערבין בו כדמפרש טעמא שכן אחר ראוי לאוכלו אבל אם הקדישו אסור אכולי עלמא:
ר' אחא בעי. עלה וכי אין אדם נשאל על הקדישו והרי הוא כיין לנזיר דלכ''ע מערבין בו ואפי' לסומכוס ומשום דיכול לשאול עליו לחכם ויתיר לו:
ר' מיישא בעי. עלה בענין אחר תמן גבי תיקון מבוי אמר ר''ש וכו' אפי' עשה הלחי מע''ז כגון מעצי אשרה מתרת את המבוי ואע''ג דאסור בהנאה לכולי עלמא והכא את אמר הכין דהקדישו אין מערבין בו:
אמר ר' אלעזר. הא לא קשיא דתמן מכל מקום נסתם המבוי שהרי אין שיעור ללחי ברחבו ולא בעינן שיהא ראוי לו ליהנות ממנו אלא כשנסתם נסתם אבל הכא מה אית לך למימר הא בעינן שיהא ראוי לכל הפחות לאחרים:
מערבין לנזיר וכו'. וכדפרישית במתני':
ולכהן בבית הפרס מתני' דב''ש. בתמיה כלומר הא דבעינן דוקא בבית הפרס ולא בבית הקברות להת''ק לא אתיא אלא כב''ש דסברי אין מערבין לו לאדם אא''כ היה כלי תשמישו שם שיכול להלך ולהשתמש במקום עירובו והלכך דוקא בבית הפרס שיכול להלך שם על ידי נפוח:
Eirouvine
Daf 20a
משנה: מְעָֽרְבִין בַּדְּמַאי וּבְמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁנִּיטְלָה תְרוּמָתוֹ וּבְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁנִּפְדּוּ. הַכֹּהֲנִים בַּחַלָּה וּבַתְּרוּמָה. אֲבָל לֹא בַטֶּבֶל וְלֹא בְמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁלֹּא נִיטְּלָה תְרוּמָתוֹ וְלֹא בְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁלֹּא נִפְדּוּ. הַשּׁוֹלֵחַ אֶת עֵירוּבוֹ בְּיַד חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן אוֹ בְיַד מִי שֶׁאֵינוֹ מוֹדֶה בָעֵירוּב אֵינוֹ עֵירוּב. אִם אָמַר לְאַחֵר לְקַבְּלוֹ מִמֶּנּוּ הֲרֵי זֶה עֵירוּב׃
Traduction
On peut former l’eruv avec des fruits soumis au doute, demaï, ou de la 1re dîme dont l’oblation a été enlevée, ou de la 2e dîme et autres saintetés rachetées, et les cohanim, avec de la Halla ou de l’oblation; mais non avec des produits soumis aux obligations avec certitude (tebel), ni de la 1re dîme dont l’oblation n’a pas été prélevée, ni de la 2e dîme ou des saintetés non rachetées. Si l’on envoie l’eruv à la limite par un sourd, un idiot, ou un enfant, ou par quelqu’un qui ne pratique pas cette loi, il n’a pas de valeur légale; mais si l’on a chargé une autre personne (à ladite limite) de recevoir l’eruv par l’un de ces messagers, l’envoi sera valable.
Pnei Moshe non traduit
מתני' מערבין בדמאי. בככר שלקחה מעם הארץ ולא תיקנה משום דמאי משום דחזי לעניים כדתנן בפ''ג דדמאי:
שנטלה תרומתו. ואף על פי שלא הופרש ממנו תרומה גדולה וכגון שהקדים בן לוי ליטול המעשר בשבלים כדאמרינן לעיל בפ''ז דברכות ובפ' מפנין:
שנפדו. ואע''פ שלא נתן החומש שאין החומש מעכב:
והכהנים בחלה ובתרומה. והוא הדין ישראל וכת''ק דמתני' דלעיל דהלכתא כוותיה אלא אורחא דמילתא נקט לפי שהחלה והתרומה מצוין הן לכהנים:
אבל לא בטבל. אפי' בטבל דרבנן כגון שזרע בעציץ שאינו נקוב:
שלא נפדו כהלכתן. שפדה ההקדש ע''ג הקרקע ומעשר שני ע''ג אסימון:
השולח עירובו ביד חרש שוטה וקטן. להוליכו לסוף התחום או ביד מי שאינו מודה במצות עירוב כגון אלו הצדוקים אינו עירוב דהני לאו בני שלוחין נינהו:
אם אמר לאחר. שהוא כשר לקבל ממנו מזה הפסול ושיוליכנו לסוף אלפים הרי זה עירוב ובלבד שיהא עומד מרחיק ויראה שזה הפסול הגיע אצל הכשר שאמר לו להוליך את העירוב ואפי' נתנו על הקוף ועל הפיל להוליכי לכשר שיוליכנו בסוף התחום ועומד ורואה הרי זה עירוב והא דקטן פסול הוא בעירוב דוקא בעירובי תחומין דאסמכנהו אקראי אבל בעירובי חצרות יכול הקטן לגבות מהבתי' שבחצר להניח הכל בבית א':
הלכה: פיס'. מְעָֽרְבִין בַּדְּמַאי וּבְמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן כול'. רִבִּי יַעֲקֹב דְּרוֹמִיָּא בָעֵי. מַתְנִיתָה דְלֹא כְבֵית שַׁמַּי. דְּתַנִּינָן. וְשֶׁלְדְּמַאי. בֵּית שַׁמַּי פּוֹסְלִין וּבֵית הִלֵּל מַכְשִׁירִין. וְשֶׁלְמַעֲשֵׂר שֵׁינִי בִּירוּשָׁלַיִם לֹא יִטּוֹל. וְאִם נָטַל. כָּשֵׁר׃
Traduction
R. Jacob Drômia demanda si notre Mishna, permettant d’employer le demaï pour l’eruv, est en opposition avec l’avis de Shammaï, puisqu’il est dit ailleurs (65)(Suka 3, 5).: un cédrat douteux (demaï) est impropre au service de la présentation officielle lors de la fête des tabernacles, selon Shammaï; Hillel permet d’en user (de même jusqu’ici, pour l’eruv, car l’abandon général le met à la disposition de tous). On ne devra pas non plus prendre à Jérusalem, pour cette cérémonie, un cédrat qui provient de la 2e dîme (de crainte de l’abîmer); mais en cas de fait accompli, l’acte est valable (puisqu’en tous cas on le mange là).
Pnei Moshe non traduit
גמ' רבי יעקב דרומיא בעי. מי נימא דמתני' דהכא דקתני מערבין בדמאי דלא כבית שמאי:
דתנינן. בפרק לולב הגזול באתרוג של דמאי בית שמאי פוסלין לצאת בו וה''ה הכא בעירוב או דלמא בעירוב דמדרבנן אף בית שמאי מודו דמערבין בדמאי:
מַתְנִיתָא דְבֵית שַׁמַּי. דְּבֵית שַׁמַּי אָֽמְרִין. אֵין מְעָֽרְבִין לְאָדָם אֶלָּא אִם כֵּן הָיוּ כְלֵי תַשְׁמִישׁוֹ שָׁם. סוּמַכוּס כְּבֵית שַׁמַּי. דְּתַנִּינָן. סוּמַכוּס אוֹמֵר. אַף בַּחוּלִין לַכֹּהֵן בְּבֵית הַפְּרַס. מֵעַתָּה אֲפִילוּ בֵין הַקְּבָרוֹת. רָאוּי הוּא לַעֲבוֹר עַל הַשְּׁבוּת וְלוֹכַל. שֶׁכֵּן הוּא רָאוּי לִיכָּנֵס בְּשִׁידָּה תֵיבָה וּמִגְדָּל וְלַעֲשׂוֹת לוֹ 20a חוֹר פָּחוּת מִטֶּפַח וְלִתְחוֹב בְּכושׁ וּבְקִיסֵּם וְלֶאֱכוֹל.
Traduction
On peut poser l’eruv avec du vin, même pour un nazaréen'', est-il dit, puisqu’il est loisible à un autre de le boire; ''et un simple israélite peut user à cet effet de l’oblation sacerdotale'', parce que le cohen est à même de la manger. Enfin, ce dernier pourra poser pour lui l’eruv (selon Somkos), même dans un champ funéraire (dont l’accès lui est interdit). Notre Mishna, qui permet les premiers points, est conforme à l’avis de Shammaï, lequel déclare qu’il faut à l’homme, pour pouvoir constituer l’eruv, la faculté de pouvoir y apporter ses effets (d’y faire un petit séjour), ce qui serait impossible au cohen dans un champ funéraire. -Non, fut-il répliqué, Somkos aussi se range à l’avis de Shammaï; aussi, prévoit-il d’employer des mets profanes pour poser l’eruv qui doit servir au cohen en un tel champ. S’il en est ainsi (que ce dernier accès lui est permis), la pose de l’eruv pour le cohen devrait être permise aussi dans un cimetière, en y ayant fait envoyer l’eruv dès le jour par une autre personne, puis y entrant (sans se rendre impur) enfermé dans un baldaquin ou dans une boîte, ou dans une tourelle (63)Le comment. a: mestier (armoire, en roman)., d’où, en perçant un trou plus petit qu’un palme (ne laissant pas d’accès à l’impureté), il piquerait l’aliment par un éclat de bois, ou une épine (64)Agir ainsi au crépuscule est une simple transgression rabbinique., et le mangerait (objection non résolue).
Pnei Moshe non traduit
סומכוס כב''ש וכו'. כלומר לאו מילתא היא דאמרת דודאי סומכוס הוא דכב''ש ס''ל לפיכך קאמר מערבין בחולין לכהן בבית הפרס מפני שצריך לילך לשם ולאכול ואי אפשר אלא בחולין שאינו יכול לאכול תרומה בבית הפרס אבל להת''ק איכא למימר דלא סבר לה כב''ש דלא קפדינן אלא בכדי שיכול לילך לשם ולקנות העירוב ואפי' בתרומה ואעפ''י שלא יכול להכניסה לבית הפרס אפשר הוא להכניסה בשידה תיבה ומגדל שחוצץ בפני הטומאה ולא תטמא:
ופריך הואיל וכך מעתה אפי' בין הקברות נמי ראוי הוא לעבור על השבות ולאכול שכן הוא ראוי ליכנס וכו' וכלומר דנהי דהא לא מצית אמרת דאיהו גופיה יכנס בשעת קנויות עירוב ע''י שידה תיבה ומגדל שהרי צריך להניח העירוב שם וזה אי אפשר שא''כ יטמא עצמו כשיוציא ידו להניחו מיהו מ''מ משכחת לה בכה''ג שישלח עירובו ע''י ישראל מבעוד יום ולהניחו שם וכשיעשה כך אז ראוי היא הכהן עצמו שהעירוב בשבילו וצריך שיכול לילך לשם דהוא ועירובו במקום אחד בעינן והרי יש לו תקנה להכנס שם בשידה תיבה ומגדל ואפי' לאכול שם בשעת קניית העירוב שהוא בין השמשות וכיצד שיעשה לו חור פחות מטפח באותה השידה בכדי שלא יכנס הטומאה דפחות מטפח אינו מביא את הטומאה ויתחוב בכוש או בקיסם בהעירוב שמונח שם דרך החור ולהביאו אצלו ולאכול ואין כאן אלא משום שבות בטילטול הכוש והקיסם ויכול הוא לעבור על השבות דקיי''ל כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות ולא משני מידי:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source